רקע
דוד אריה פרידמן
ש טשרניחובסקי – שירת הנהנין

 

א.    🔗

ערב.

מבינות שערי השמיים הנסגרים חרש מביטה זעוּמות עין גדולה ואדומה, עינו של ציקלופס שיכור. צינת לילה קרבה ובאה. בבד שחור תלפף את פצעי המתגלים פתע. מפחד אי־מובן אסגור שמורותי, אך הנה יעלו ממעמקי עיני ויתחילו להסתובב כנגדי בעלטה:

– שדות אבלים, חריצי בוץ ומוקשי חוטים – כולם מתפתלים ומרקדים וברפשם זוחלים כתולעים רבוא רבבות אנשים – – –

הררי שלגים, יערות עד, ערבות חול – מראה כולם עלוב, כי כצללים מתנועעות בתוכם מחנות אפורות של הולכים להרג – – –

– פנים חיוורים, עיניים כבות, שפתיים הדוקות – כאבי יאוש בקויהם, והפצעים הנראים והנגלים גם־יחד זולגים דמעות אדומות – – –

– וזוחלים האנשים ומתנועעות המחנות ויורדות הדמעות על מרחבי הקור של סיביריה – כל העולם כולו רועד, כולו נאנק, כולו צועק –

ופתאום הנה קול:

"מה אהבתי צאת במחולות

דיאוניסוס וברקודים,

מה אהבתי לעיר כנור

עם הנערים החמודים!"

מה־זאת? מי הוא המרקד בשעה זו של חורבן עולמות? האם לא נרקבו גופיהם הצעירים של ה“נערים החמודים” במחפרות ובמחתרות? והנשארים – האם לא יתעותו בעוית העצבנית, האם לא יגועו חרש מפצעים, שמקורם שם בגיא־הבלהות ההוא? האם עוד חי חי הוא דיאוניסוס?

צללים רבים יכתירוני. רבוא רבבות ילדים, מחוסרי־דם ואחוזי־חלי, מתגוללים ערומים ורעבים במרתפי העוני ברוב ארצות אירופה. רק ידי נדיבים רחוקים, שבאו מעבר לימים, יחזיקו את חייהם הנואלים. גברים ואנשים לאלפים הולכים ונמקים בעלבונם ובחָלים, הולכים ומסתאבים. מיליונים של מחוסרי־עבודה ומחוסרי־לחם מסתובבים בחוצות־קריה. – ומחוצות־קריה אלה יעלה בכל־זאת קול מצהלות וקול מחולות. אומרים, שזה־כמה לא הרבו האנשים לרקד כל־כך ולחולל ולהתראות בבתי־ראווה שונים כמו בשנים אלה של “אחרי־המלחמה”. צופי העתים יודעים לספר, כי איזו מגפה של מחולות אחזה את כל שדרות העם בכרכים רבים, כי אולמי הזמרה והמשחק מלאים אדם עד־אפס־מקום, כי בבתי היין והשכר הולכים לאבוד דמי עונג הרבה יותר משדרוש כדי להציל כמה וכמה ימי־חיים של יתומי העולם.


אמצה, ארוה דם ענבים.

וארוס יחגור את כותנתו,

יהיה משמש לי המוזג".


האמנם שמחת־חיים זו ורקודים אלה הם מענה־גרוי לשנות המלחמה האיומה או אולי אלה הם ההדים הנצחיים של נחל־העמקים השוקט, הזורם לו חרש בלי־הפסק דרך שאון־החיים המלא צעקות יאוש וקריאות נצחון? מי שנתנסה בנסיונות החיים בין אנשים ועמים שונים יודע, כי יש והוויה בהירה נמצאת בתוך העמק היותר עכור; יש אנשים אשר גם בעברם במי־מדמנה ישארו מלבושיהם בכל־זאת נקיים. אך יש גם מקרא אחר: רוח־פרצים תבוא לפעמים ותביא אתה פתאום מן המרחקים הדי שמחה: אל בין האבלים יש ותבוא שירה עליזה, ואז יקום אחד וישיר את שירו. רבים ישמעו ויאמרו: בז הוא לצערנו! נקלים אנו בעיניו! אך שכור־החיים יעמוד ולא יבין, פשעו מה. אם לבו טוב עליו, למה יאבל? הנאסרה השמחה על השמחים?

אכן זהו הדבר. יש הבדל בין עליזות, שמוצאה מגן־עדן עוד מששת ימי בראשית, לבין רננת־גיל המתפרצת לפתע כצחוק היסטורי בשעת בכיותיו של החולה או כשירת־נחמה אחרי צער אין־קץ. משום־זה כשרואים אנו בימינו אלה אדם עומד ואומר: טוב לי, טוב לי מאד –


”ובמעמקי ספל יין

נפשי תעלוז אשקיע" –


יראו דבריו בעינינו כזרים ומוזרים. אנו, כשאנו לעצמנו, כבר שכחנו טובה. לא קיסוס, אלא קוצים יעטרו את ראשינו. הן יהודים אנו. גם בנים לאנושיות, שזה אלפים שנה היא נמצאת ברשת הכזבים של שונאו ויורשו של דיאוניסוס. דיאוניסוס, דיאוניסוס – למה עזבתנו?

עינים תמהות קמות כנגדי: דיאוניסוס? הלנו הוא? הן לצרינו!

תשובה באה: אט, אט! דווקא ענין זה צריך עיון. יש מקום לחשש, כי עוד תמול ושלשום רקד בינינו השד הצוהל ורבים מאתנו מלאו שחוק פיהם ולא ידעו כי שמחים הם. ואולי גם לא עזב אותנו, אף לתקופה אחת. ומי יודע, אולי גם עתה ישב בתוך הפנות האפלות של הרבה לבבות ויחכה רק לשעת־הכושר כדי לזרוק מעל פניו את האפר? שמא, שמא!

אמנם ברי הוא, כי ברגע זה יביט גם האדם וגם היהודי שבתוכנו על אנקריאון כהבט הפכח על השכור. עליזות כה קלה המסתפקת רק ב“ספל יין”, ב“זר שושנים” וב“אפרודיטי על מטה רעננה”, שירה כה ריקנית וכה שטחית על “חיי־נחת” כאלה, התפעלות כזו של לב כה עני ופשוט מן החלק היותר קטן והיותר גשמי של חיי האדם – כולן מראות לנו, כי בעליהן רחוק ממנו בשעה זו מרחק נפשי גדול עד מאד. דומה הדבר, כאילו בא ילד וזרק לתוך שיחת גדולים קשה ומענה את שאלותיו והערותיו הפרימיטיביות. כאילו דיבר אלינו בן איזה עולם אחר, יליד איזו כוכבת רחוקה.

היש איזה גשר בינו ובינינו?


 

ב .    🔗


תהום של כ“ד מאות שנה מפרידה בינינו ובין מחברם או מחבריהם של אותם נ”ט השירים, שטשרניחובסקי תרגמם בשם “שירי אנקריאון”1 לעג המקרה הוא, ששירה עליזה וקלה זו של יוון העתיקה מצאה את גואלה בינינו דווקא באחת התקופות היותר איומות שבחיינו בתור עם ובתור קיבוץ של אנשים. שחוק התולדה הוא, שבספרותנו הזקנה כעמנו הופיעה עתה ראשונה שירת הנוער של עם זר, שרוחו היה נחשב זמן רב כהיפוכו של רוח אומתנו. דווקא בשעה זו של בהלה ומבוכה, המחרידות ומדכאות את הלב האנושי ואת הנפש העברית שבתוכנו, התלכדה שפתו של העם הנתון תמיד עם פסלי יוון המפליאים בפשטותם ובארציותם נושאים עליהם “שירי אנקריאון” את החותם האמיתי של האומה היוונית שלמרות משורריה ופילוסופיה הטרגיים היו לה כמעט תמיד פנים שוחקות. ובימיו של אנקריאון ומחקיו הלא גם צעירה היתה אומה זו. שמים בהירים־כחולים הבהיקו על ראשה, ארץ יפה ועשירה השתרעה תחת רגליה, בניה היו חזקים ואמיצים כאלות ובנותיה יפות וחמודות כבנות־אלים. אגדות־פלאים התהלכו בארץ, וכל אדם היה שותף למעשי בראשית. כובשי־חיים היו אז אין־מספר, וכל חייל במחנה היה מפקד לעצמו. בגאון היו נושאים האנשים עליהם את סבל החיים, וגם בתענוגים היו גבורים. תור האביב היה אז ביוון, אביבו של חלק גדול ורב של האנושיות – מה פלא, כה רבה שמחת החיים בשירי משורריה של אותה תקופה? גיל הרעננות הוא ששר מתוכם. שפע הכוחות. טל הנעורים. אין צללים ואין דאגות. הכל טוב, הכל קל. כל ההויה כולה היא רקוד אחד גדול, והמנצח על המחולות הוא ארוס, אותו האל הרענן תמיד, הצעיר תמיד, האל־הילד, השליט על היקום כולו. כל ההויה כולה היא משתה אחד גדול, והמנצח על השתיה הלא הוא שוב ארוס. –


"הבה נאגוד את שושנת

ארוס לאחת עם דיאוניסוס,

כליל שושנים יפות־עלים

נקשור לרקותינו, נשתה,

אף נמלא שחוק את־פינו".


כך הרגישו וחשבו אז היוונים השונים לגזעיהם ולארצותיהם, אך בני הגזע היווני והאאולי עלו על כולם. אז – בתקופה שבין השקט הנפשי הנפלא של ההסתכלות בעולם על־פי הומירוס ובין עמקות הרגש של פינדרוס ושל יוצרי הטרגדיה היוונית והעולמית אחריו, אז – בשעה שהצורה הספרותית השולטת ביוון היתה צורת ה“זמירות” בשעת סעודה, ה“סקולין” וה“פיאנין”, ה“מילין” וה“דתרימבים”. אז – דברה מתוך גרונו של אנקריאון יוון העליזה, יוון קלת־הדעת, יוון הזוללה והסובאה.

אלה השירים הנקראים “שירי אנקריאון” – המעט שהם אינם מעשה ידי אדם אחד, כמו שהוכיחו רבים, אלא של תלמידיו ומחקיו הרבים; המעט מזה: “אנקריאון” בכלל הוא חוץ משם אדם פרטי גם שם־תואר, שם־סמל. כי “אנקריאון” פרושו היה לרבים והוא גם לנו עתה – גיל חיוני מיוחד בקורות יוון, תקופת־חיים ידועה בתולדות האנושות. בו מצאה את משוררה פנה חשובה אחת של תרבות יוון, ושיריו הנם גם ביטוי נאמן להלך נצחי אחד של רוח האדם בכלל.

ונפלא הדבר: בשירי־אהבה סתם עלו עליו בני תקופתו המשורר אלקיוס והמשוררת ספפו, לו, בזמירות של סעודה ובשבחים לאלים חשובים ממנו המשוררים ארכילוך, אבי השירה הלירית, ופינדר המהולל, גאון הליריקה היוונית; אולם דוקא שירי אנקריאון קלי־המשקל וחסרי־התוכן מצאו חן רב בעיני הדורות הקרובים אליו וגם בעיני הדורות הבאים אחריו. כל השיכורים וכל אוהבי־התענוגות למיניהם, גם היפוכם: הנזירים השונים למיניהם התענגו על אנקריאון. מה מצאו בו? ודאי לא עמקות הרגש ולא ששון ההוויה, כמו שחושב מתרגמו העברי. אלא מה? הווה אומר: שאננות רבה ורחף נפשי קל.

כי גם בחיים כמו בשירה יש לראות באנקריאון את אבי כל קל־חיים. ואכן מכל הזמירות־לסעודה הידועות לנו מן הספרות היוונית ומן הספרויות האחרות, אף של העברית, מתאימים שירי אנקריאון ביחוד למצב רוחו ולכוח תפיסתו של האדם בשעת אכילה ושתיה, בשעה שמהלך כל חייו ועבודת כל גופו מתרכזים בקבתו ולא במוחו או בלבו. כדי להרגיש את כל חנם צריך האדם להיות במצב של ירידת הדם מן המוח והתרבות באברים הפנימיים. כמעט שום גרוי של מחשבה אין בשירים אלה, ואף הזכרת האלים אינה גוררת אחריה שום רעיונות או הרגשות עמוקות. פרימיטיביות רבה מציינת את אמונת־האלילים של אנקריאון. ארוס, בקכוס, אפרודיטי ועוד – כולם הם לו רק חומר לשירה קלה. באמנות רעננה, אי־מזקינה, כלחש מעיין לא־אכזב, ובהלצה מרפרפת של מפונק בן־עשירים הוא מספר על־דבר בואו של אל־האהבה אליו בחצות־הליל (“אל ארוס”). מתוך בדיחות־דעת ושעשועים ישבח את בקכוס ואת אפרודיטי, את היין ואת העלמות. נראה הדבר, כי אנקריאון ומחקיו לא ידעו כלל את סער־הנפש האיום, שארוס הוא לפעמים קרובות מחוללו, את אש־הדמים שאפרודיטי מבעירה בקסמיה, ואת רזי־הדבקות רבי־המסתורין שבמהותו של דיאוניסוס. כל הכוחות הקוסמיים האלה היו עוד אז כה פשוטים וכה גלויים, כמו שהם גלויים ופשוטים לנער התמים או לחיה הצעירה. דיאוניסוס, זה האל שבפולחנו ובמהותו נכללו כל סתרי ההוויה וכל פלאי היקום, דיאוניסוס זה עודנו לאנקריאון רק –

"מי שנותן עוז לנער,

כח לעבוד ועצמה לאהבה

ואון לו יתן צאת במחולות".


תוכנית־חיים ברורה! מוזרות הן רק המלים “כוח לעבוד”. מה לו ליווני העליז של אותה תקופה ולעבודה? הלא הוא ידע רק את חיי הבטלה והתענוגים. עבדיו עבדו בשבילו. וכשידע מחסור בעבדים, אז הלא היה יוצא למלחמה על שכניו בני גזעו. אין זאת כי אם לשבר את האוזן באו שתי המלים. העיקר הוא, כמובן, ה“עוז לנער”, עוז הקרב, ה“עוצמה לאהבה”, אהבת הנשים או העלמים, והאון ל“מחולות”, מחולות המצווה או ריקודי החול. אמנם כי אורח חיים כזה לא יורה דעה, אולם –


"למה־זה תלמדני דרכי

"המטיפים הדברנים?

……….

תיטיב תעשה כי תורני,

כיצד שותים למעדנים".


זהו הדבר: אנקריאון תופס את העולם כולו כאיש שמחשבתו אינה יוצאת מתחומו של בית־המשתה והרגשותיו אינן עמוקות מקרקעה של כוס־היין. בזקנותו כבצעירותו היה רודף ענגים, רק ענגים.


מה לו ולנו?

מה ערכו בחיים, כי נכבדהו?

ומה חינו וחסדו, כי נאהבהו?


 

ג.    🔗

בוקר.

חיי הכרך הומים. האנשים נחפזים לכל־עברים. הרכבות שואגות, ממהרות. קרונות המסעות מלאים אדם. כנחילי דבורים יעופו כולם, כנמלים: אל העבודה!

בין אלה הנחפזים ליצור, לברוא לבנות משהו בחיים, ייראה פתאום איש מעוטר שושנים ולבוש לבנים. הלוך והתנועע ילך, בנחת ידרוך, על פיו תשכון בת־צחוק של הנאה, וכה ישיר־לו:

"על מרבדי הארגמן

עברני לילה ייני

וארדם. בחלומי

קהל עלמות יעטרני,

פטפטניות ומשחקות,

עמן אחד, ארוץ, אטוש".


לא חרפה ולא בושה לו! מי הוא זה? מכל־עברים יענו לך:

– איש־התענוגות שבכל דור ודור!

רבוא רבבות איכרים עודרים, חורשים, זורעים, קוצרים – בשבילו! אלפי פועלים שורקים, אורגים, צובעים, תופרים – למענו! מאות ילדים גולים, סובלים, חולים, מתים – בעבורו!

והוא – שולחנו ערוך לפניו. לפקודתו עומדים: הסוחר, איש־המדינה, האמן, הסופר. כולם כאילו נבראו רק כדי להנעים את חייו. אף אלוהי הטבע טרוד בהצמחת שושנים לו ולפילגשיו. אידיליה כזו! מי שיבוא לדבר על היופי הנסוך על ה“אנקריאונטיות” בתור אורח־חיים משנות הנעורים עד ימי הזיקנה, יעמיד־נא על יד “קהל העלמות, הפטפטניות והמשחקות” את הנשים החיוורות והצנומות, שזקנו בלא־עתן, את נשי העבודה, ועל־יד “בתילוס”, ידידם אהובם היפה של האנקריאונים, יעמיד־נא את כל החלכאים ואת כל הכורעים תחת סבל־החיים, השותים רק מקובעת כוס־הצער – אז תהיה האידיליה שלמה! כי ה“אנקריאונטיות” אינה שאיפה וצורה ספרותית גרידא. טשרניחובסקי אומר בהקדמתו ל“שירי אנקריאון”: “אין לך אומה קולטורית, שאין לה בספרות שלה מאותם השירים הנקראים אנקריאונטיים”. על דברים אלה צריך להוסיף: יען כי אין לך אומה “קולטורית”, שאין לה בחייה תקופות אנקריאונטיות וטפוסי אנשים אנקריאונטיים.

בכל צאת – אף רוב שמחי־הלב שבין הגויים כבר אינם יכולים לשמוח אל־גיל כאנקריאון. חיצי ארוס הם עתה משוחים ברגל של יסורים ועינויים שלא שערום הקדמונים, והאדם בן־זמננו אינו יכול עוד לאמר על עצמו:


כי אשתה ארווה ייני

ועפו דאגותי".


רק אז, לפני כ“ד מאות השנה, היה אל־היין מושל בכיפה בארץ יוון. בימינו אלה אין לך אומה קולטורית, שלא תלחם בבקכוס ובאפרודיטי ובכל האידיאלים האנקריאונטיים. כי מה שהיה טוב וטבעי בצעירותו של עם יוון נעשה רע ומסוכן באותם הימים, שבהם ידובר על “גסיסת אירופה” ועל “שקיעת עמי המערב”. לכאורה, חיים אנו בתנאים פוליטיים ותרבותיים הקרובים עד מאד ביסודותיהם לחייהם של מעריצי אנקריאון הקדמונים ב”רספובליקה האוכלוקרטית" או תחת ממשלת ה“עריצות”; אולם אינו דומה שכרון־החיים הטבעי, הבא על האדם עם־אביב, להשתכרות, שאליה יימלט האיש בסתיו חייו. אף בשירי אנקריאון עצמם אנו מוצאים את ההבדל בנעימות היסודיות של שירי הנעורים ושירי הזקן. מצד אחד – התפרצות, סער הבא מאליו, בטחון; מצד שני – פזיזות מלאכותית, חיזוק כלפי עצמו ויראה, שמא יהיה בין הנחשלים.

ה“אנקריאון” של ימינו, הלבוש על פי המודה האחרונה והמבלה את עיתותיו בבתי־קהוה ובבתי־יין והמאחיז את אש התאווה והחיים, ההולכת וכבה בקרבו, על ידי גירויים מלאכותיים וחולניים – “אנקריאון” זה אינו מסוגל שוב לחיים אחרים והם הם מפלטו היחידי. מ“עדינותו” ומ“אמנותיותו” עולה ריח של רקב, ואף מעט היופי והחן האסתטי, הנמצא אצל המשורר היווני, איננו אצל ההולכים בדרכיו בימינו, גם אם אמנם־יוצרים הם. כי על־כורחם הם משמחים את עצמם, ויצירתם היא יצירת שכיב־מרע. ואשר לסתם תענוגות החיים האנקריאונטיים של בן ה“רספובליקה” הפולנית שבזמננו, או הצרפתית, או האשכנזית וכדומה, הנה הוללות פזרנית ובזבזנית זו של חלק ידוע בתוך החברה המודרנית אמנם דומה בחוסר של כל ערך חיוני חיובי לחיי־הבטלה של אותו יווני, שהיה עובר מחצרו של מושל עריץ" לחצרו של מושל “עריץ” שני ונשאר נאמן עד יום־מותו למושל העריץ היחיד ששמו בקכוס. ומעשה־אבות סימן לבנים: בתוך הגולים־המהגרים עתה מארץ לארץ טובים וקלים החיים רק לבעלי ההנאה.

המקרה המשולל בחירה חפשי, הביא את “שירי אנקריאון” לספרותנו קודם שהופיעה בה היצירה המקיפה והיסודית של הומירוס – מאורע המתנגד אל השכל ההיסטורי ואל צורכי ספרותנו – אך אין להקשות על מקרה. בדיעבד – אם אין בשירי אנקריאון משום קריעת חלון לתרבות יוון, הנה משום פתיחת אשנב יש בהם בלי שום ספק. ואולי יש בהם גם משום גורם למחשבות רבות ושונות ולחשבון־נפש.

אמת, כי אין בכוחם להגדיל את הערצת ההלניות הבאה אצל אנשים רבים זה דורות רבים מתוך הונאה עצמית ובמקצת גם מתוך שקר מוסכם, ואולי, להיפך, יכולים הם להחליש קצת את הדבקות של עובדי־יוון שונים הנמצאים בלי־יודעים תחת השפעת ההיפנוזה ההיסטורית והציבורית של העמים המערביים; אולם – הערצה ואהבה לחוד. אלה שעוד מרגע צאתם לאויר־העולם הם פרי התקופות והחיים שקדמו להם – האמנם יבושו ולא יודו, כי חיכם, שיניהם וקיבתם אינם מסוגלים עוד להתענג על עשב מן השדה, אף אם נעימים לעיניהם גווני־הירוק של הדשא?

והלא ברור הדבר: לקראת צירופי ההופעות של העולם הסובב אותנו וגם של הנמצא בתוכנו הלכו הלוך והתפתח גם כלי־ההתרשמות שניתנו לנו מתחילת ברייתנו, והרבה עניינים ששימשו אצל הקדמונים בתור מזון רוחני או גופני נעשו אצלנו רק להורמונים, היינו לחומרים, שתעודתם היא רק לעורר ולכוון את מהלכי העיכול הרוחני או הגשמי.

משום זה יש בקובץ הקט בן תשעים וששת העמודים הקטנים, שתרגמו טשרניחובסקי, חוץ מענין תרבותי־היסטורי וחוץ מחשיבות של גשר רוחני בינינו ובין תקופה מיוחדת בחיי עם זר גם ערך אחר. ובו, בערך אחר זה, אכן כיוון את השעה זה המקרה של הופעת שירי אנקריאון עתה בעברית, אף על פי שטעות גדולה טעה המתרגם העברי באמרו במבוא לתרגומו, כי “השירים האלה, שירי תענוגות־החיים – יהיו איזה שיהיו – חסרים לגמרי בספרותנו”. ההגדרה עצמה כבר אינה מדוייקת, והרעיון כולו הנהו פרי שגיאה.

כל המתעמק בהשקפת העולם ה“אנקריאונטית” כפי שהיא מתגלה ב“שירי אנקריאון”, יראה על נקלה, כי סימנם הוא לא סתם תענוגים ידועים שבחיים, אלא העיקר הוא בהם: השירה על חיי־תענוגות.

מרובה־הצורות ועשיר ־הגוונים הוא עונג הקיום, אולם אינו דומה מי ששר על היין ועל האשה כעל אחד ממיני ההנאות לזה ששר עליהם כעל התוכן היחידי שבחיים. אמנם השיכור והנואף בתור אידיאל איננו בספרותנו, וגם בהרבה ספרויות אחרות איננו, אבל תענוגות החיים כמו שהם מצאו בה תמיד ביטוי נאמן בצורה זו או אחרת. גם שני הצירים שעליהם סובב עולמו של אנקריאון – העינב והאשה – השפיעו הרבה על מהלך חיינו וספרותנו, אף על פי שלכאורה נראה, כאילו נשכחה השפעה זו לגמרי מן הלב. אך הסח דעת זה הוא זמני, וסיבתו – אנושית טבעית. ומובן מאליו, כי להסיח את הדעת אפשר רק ממה שיש, אבל לא מזה שאין, ותענוגות הבשרים האמיתיים והטבעיים, כמו שהולידום חיי התקופות השונות בתולדתנו, השמיעו תמיד קול בשירה העברית. קול זה היה הולך וחזק בשעה שידם של בני־ישראל במלחמת־החיים היתה על העליונה והיה הולך ויורד בעיתים של שפל המדרגה. ופעמים רבות היתה השאיפה לחיי בשרים, וגם התגשמותה, מופיעה ומתגברת דווקא בימים של ייסורים ופורענויות. וגם זהו חיוני והכרחי, אנושי וטבעי, ומי שיבוא לחקור את תמורות החומר בגוף האומה הישראלית בעדנים שונים – יחרד לקראת הפלאים שבחזיון זה. אף בספרות החול שלנו נתרגלנו להבדיל בין “הלכה” לבין “אגדה” ואותו הכוח שמשך את מחשבתנו לצד הכללי והלאומי שביצירה הרוחנית של העם, משך גם את לבנו אחרי השירה הלאומית או הציבורית בגילוייה השונים שבכל דור ודור. אולם שירת הגוף לא נאלמה לגמרי אף פעם, כי שטף החיים לא פסק אף לרגע, והספרות בתור הופעה חיונית קלטה אל תוכה, אם רב או מעט, את ההדים שהיו נישאים בחלל עולמנו. קלטה, ועל פי רוב, גם פלטה.


 

ד.    🔗

איפה היא האנקריאונטיות שלנו?

כמובן, לא אותה ההוללות הריקנית של היווני הפרימיטיבי, אלא שמחת החיים המלאה של הוויה בריאה ובהירה המשכיחה את הצער והמשביחה את האנחות.

איזוהי כוס הששונים שלנו?

כמובן, זו הנהוגה אצל כל עם חי בשינויים פרטיים וזו הנבדלת מסיפלו של אנקריאון אף אצל ראשוני תלמידיו, כמו אצל הורץ הרומאי.

כי טעות היא בידי אלה, החושבים את עמנו לנזיר־החיים, מרצון או מאונס. בכל פעם כאשר היתה הזדמנות טובה, היה הגוף העברי מכריז על קיומו, לפעמים גם בקולי־קולות, בין בחיים ובין בספרות. ושמחה ואהבה ושתיה העבירו לא פעם את רוע הגזירה של מיתת החניקה בדלות. אף בגלות.

כמובן, אין שום פלא בדבר, שבתקופתו של אנקריאון ועוד זמן רב אחריו היו אותם הגלים הכחולים, שהתרפקו על חופי יוון ואייה, שומעים גם מעל חופי ארץ־ישראל “משוש כינור ומשוש תופים”, “שאון עליזים, ו”המית נבלים". אז היתה לא רק אתונה, אלא גם ירושלים “קריה עליזה” “נשים שאננות”. “בנות בוטחות”, גברים “הלומי יין” היו, כפי הנראה, לרוב באפרים; ואם אנקריאון שר בשעתו:

"עד שקרב קצי, מותי

אשחק אחול, ארננה,

ארוה יין ממלא כוסי" –


הלא כה יספר נביא־ישראל על בני עמו קרוב לאותה תקופה:

– “והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושותו, כי מחר נמות”.

הנביאים נלחמו באלה, ש“כינור ונבל ותוף וחליל ויין היו משתיהם” – ודאי רבים היו אנשי התענוגות. ומה פלא? הן צעיר היה העם ורעננה היתה ארצו. מה יעשה הצעיר ולא יתענג? שכרונו וששונו ממלאים את כל הספרות העתיקה שלנו, אף את מדבר־הרגשים המדומה של ההלכה. ואף הטיפול המשפטי והחוקי המרובה בעניינים שבין אדם לחברתו מעיד על הרגשת החשיבות של חיי־הבשרים ועל שליטה רבה של הארוטיקה. ריבויה ודיוקה של ההלכה בענייני הגוף מעידים בלי שום ספק על ריבויו של המעשה, וכמה וכמה דינים וּויכוחים נשמעים ככללים של איזו “ars amatoria” או של איזו “קַמַזוּטְרָה” הודית. והוא הדין בדיני אכילה ושתיה רבים ובאגדות השונות הנוגעות לצד זה שבחיי האדם. וגם בזה אין שום פלא: הדעת נותנת, כי עם חי – יכמה בשרו לגילוי חי. כה לחי! – ולא תמוה.

אך נפלא הוא הדבר, כי אף עד ימינו אלה אנחנו הננו העם היחידי בין כל עמי התרבות האירופית, שבחיי יום יום שלנו נשאר אצלנו מעין פולחן מקורי, הדומה בעיקרו מאד לסקולין ולדתירמבים של היוונים הקדמונים. עד היום הזה משתמש רוב בנינו ורב מנינו של עמנו בשירה “סימפוטית” עצמית ומקורית – הלא היא: הזמירות לסעודות שבת. אמת כי שירי־המשתה של היוונים היו ביטויו של יתרון הגוף אצל אותה אומה, וזמירות השבת של היהודי החרד הן שופרה של הנשמה היתרה – אבל עצם ההופעה של סעודה בלוויית שירה וזמרה בצורת הימנון לאלוהות יש לה יסוד אנושי עולמי. וגם אם אין היהודי שר בזמירותיו על תענוגות החיים, הנה היא עצמה פרי תענוג, כמו שהשבת כולה היא בעיקרה – אמנם, באתכסיא – יומו של הגוף וחגם של התענוגים הגופניים בצורה אנקריאונטית, היינו – בצורה אכילה, שתיה, מנוחת־נפש וסיפוק צורכי המין. כמובן, נתון חותם עברי מיוחד על כל הגילויים החומריים האלה וגם השפעת החיים הסובבים אותנו בכל דור ודור גדולה מאד. משום־זה קרובה יותר סעודת השבת של יהודי בר־אוריין לסימפוזיון של אפלטון משהיא דומה למשתה אנקריאון, ובמידה זו עצמה עולים “יה רבון עלם” ו“אזמר בשבחין” בעמקות הרגש שלהם ובסוד המיתוס שבתוכם על שיריו הקלים של אותו יווני. אף תהילות פינדר המשובחות אינן מגיעות עד השירה הסימפוטית העברית בהתלהבות הדתית ובהתגלות של הגופניות על ידי הרוחניות. כי אותו יחס לארוחה כאל סעודתא דמהימנותא ואותה קריאה חגיגית “אנת הוא מלכא!” יחד עם הקדוש ועם שאר פרטי השולחן הערוך בשבת – כולם הנם סימנים ברורים של אותה הופעה חיונית־תרבותית ואנושית־כללית ששמו של אנקריאון נזכר איתה תמיד, ושבאמת כל עם ועם משתתף בה על פי דרכו ועל פי מהלך חייו. ואצלנו – הנה במקום שהיווני אומר “נשתה יין ונגילה, נשיר לבקכוס שירת־תהילה”, אומר המקובל העברי: “שבחין אסדר צפרא ורמשא, לך אלהא קדישא”, ותחת ארוס, גימין ואפרודיטי, ש“הגוי” משבחם בזמירותיו לסעודותיו, בא המשורר העברי ואחריו גם היהודי הפשוט לידי קפיצת מחשבה של “יחבק לה בעלה” של “ארוס וארוסה” ושל “קריבו שושבינין”. מי יבוא ויזים את הצד הארוטי ואת הנהימה האבדמונית שבכל החזיון שבכל החזיון?

כמו אותו היווני הקדמון שבתוך שטף החיים הנראים כחולין היה ביכולתו להתעלות למדרגת חוגג, כן גם היהודי בן־הגלות מנעים את חייו בכל מיני אמצעים אבדמוניים ביודעים או בלי־יודעים. ביום של חול משעמם לכל העולם הוא קורא פתאום לחג ומועד – לשבת! “בהדין יומא דחדוותא ותפנוקא” נראה לו ליהודי, כמו לשיכור מיין, כי “כולהו עלמין בחדוותא”. והמעט שהוא משתף בשמחתו את כל העולם על כוכביו, הריו ועמקיו – “מאתן וחמשין עלמין” ועוד יותר נחוצים לו. וגם זה מעט. היהודי של שבת צועק מתוך שכרון־הגיל: “אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא, ואזמין בה השתא, עתיקא קדישא”. את האלוהים עצמו הוא מזמין, כי הסעודה שלו היא סעודתו של אלוהי כל־החיים. “להבדיל” מן – או יותר נכון, להקביל אל – היווני המזמין את האלים ואת האלות השונים השולטים על נפשו. משום סיבות תולדתיות ואטנוגרפיות שונות עוטר האחד את ראשו בזר של שושנים לכבוד המשתה, והשני מכסה את ראשו בכיפה של משי או סמיט, אבל שניהם משמחים את לבם “בקדושא רבא ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא”. אמת, כי יש הבדל בריב בין יין־תסוס או יין קורינתין או יין־אתיקה לבין יין הצימוקים של אישישוק או לובביץ', – אולם התוצאה אחת היא, השיכרון החיוני אחד הוא. – הופעה נפשית אחת מתגלה בנסוך היין של כל משתה יווני ובקדוש היין של כל סעודה עברית. בהבדל מכל המשתאות האחרים בבתי היין והשיכר וגם בבתים הפרטיים של שאר עמי הארץ שבדורותינו. בגדי השבת, טהרת הבית, קישוט השולחן ריבוי המאכלים, יחד עם הכנסת האורחים – על כולם מרחפת רוח האלוהים הנצחיים של חג האדם, ובחולין האיומים השוררים בכל מהלכי חיינו האירופיים בזמן הזה אחת היא קדושת המציאות וחגיגיותם של הרבה צרכים הכרחיים וגופניים אצל היהודי הנאמן למסורת אבותיו. מובן מאליו, כי לא במעונו של כל יהודי ויהודי היתה השמחה מלאה בימי שבת ויום טוב ולא כל השולחנות היו ערוכים בימי החול כמזבחות; אולם גם היווני בן־שפרתה, שנשבה אל בין היוונים בני אתונה והיה נחשב אצלם כעבד שבוי־מלחמה, לא היה חי כלל וכלל חיים אנקריאונטיים. לנו חשובה היא ההסתכלות בעצם החזיון של תענוגי־קודש, ואלה יש עוד באירופה במאות השנים האחרונות רק אצל הקיבוץ העברי העממי. אנשים בודדים, המקדשים את החיים בכלל ואת חייהם בפרט מתוך הרגשת המסתורין והיופי העליון שבעולם או מתוך עדינות נפשם המאושרה ושמחה בטבעה, יחידים כאלה יש, כמובן, בכל עם ועם ובכל ארץ וארץ. אבל אנקריאונטיות ציבורית בתור מעיין מרווה היתה ויש רק אצל רוב עמנו, ולאיש שיתעמק בדבר לא יראו הדברים כלל כפרדוכס. כי כאשר נשים לב לתנאי חיינו במזרח־אירופה בתקופות השנים האחרונות ובמערב־אירופה לפני מאות שנים אחדות, נאמר על־כורחנו: אין כמונו עם אבדמוני ואבגני! לפעמים קרובות עד מאד, ובנבכי העם גם תמיד, תתגלה אהבה זו לחיים ושאיפה זו לשיפורם בהנאות פשוטות, שבפשטותן קדושתן. לא הנימוס ולא הטעם המקובל הם הקצב למהלך חיינו העממיים, אלא ההנאה האי־אמצעית של הפרט, ההנאה האי־תכליתית, הפיסיולוגית, ההכרחית. ואנו רואים, כי בה בשעה שהמליקה היוונית שנוצרה מתוך שפע של אושר ויופי, כבר עברה ובטלה מן העולם מבלי להשאיר כל זכר חי בעמים אחרים, הנה חיה עוד בפי עמנו המליקה העברית המקורית, אף על פי שהורתה, לדתה וטיפוחה היו מתוך צער ועוני איום. זמירות־הסעודה, בין שהן מדובבות את שפתי היהודי החרד ובין שדובבו את שפתי היווני המופקר, יחד עם כל גילויי־ההנאה השונים של הגוף – מקורם אחד, והוא: הפיסיולוגיה השרה מתוך סיפוק צרכיה.

כי כה תשיר הפיסיולוגיה של גוף האדם:

– אל דאגות ואל עצב – יחי הסח־הדעת!

– יה רבון עלם או – “להבדיל אלף הבדלות” – דיאוניסוס

שר־השמחות! ברוכים אתם לי בכל־פעם שאתם גואלים אותי מכבלי־המציאות המעיקים!

– אל חוסר ואל יתר – תחי הנחיצות!

– ואם לא בהתר יבוא האסור, אך אם לא בחולין, יהי־נא בקדושה.

– ואם לא בתור גופניות פשוטה, טוב גם על־ידי רוחניות מסובכה.

– מתוך מלחמת־מגן או בשליחות של מצוות – יהי־נא הנצחון על צד היצר, בגלוי או בסתר.

– אל סגוף ואל עינוי – תחי ההנאה, באיזו צורה שהיא!

דרישות אלה של ריקמת־הפלאים הנצחית שבגוף כל חי נתקבלו ביודעים או בלא־יודעים גם על ידי הגוף היהודי. הוא השתעבד והיה נאמן להן, כי לא ימרה האדם את הפיסיולוגיה וחי. הוא גם חזר לא פעם על שירה נצחית זו, שאת הדיה אנו מוצאים בספרות עמנו בכל הלשונות שלבו היה מסוגל לשמוע ובכל התקופות של התפתחות הרכוש הרוחני שלנו בלבושיו השונים. אם בארמית ואם בעברית, אם ביהודית ואם בשפה אסופה אחרת – שירת־הנהנין העברית לא פסקה בישראל.


 

ה    🔗

כל מי שיחשוב על ששון ההוויה ועל שירת־החיים המלאה שבספרות העברית בדורות הקודמים, טבעי הוא, שהוא יפנה קודם־כל אל התקופה הספרדית. בה מתגלה לפנינו האנקריאונטיות העברית המקורית בכל יפעתה. כי טעות היא בפי האומרים: חיקוי, חיקוי, תקופה שלמה של בעלי כשרונות עצומים אינה יכולה להתקיים רק על החיקוי, ואף ביחידות אין משורר אמיתי יכול לחקות את מישהו. להיות מושפע יכול ומוכרח להיות כל אדם, אבל לחקות – בשום אופן לא. וזה האיש שיש לו די כוח־יצירה משלו, לשכזה נעשה החיקוי אי־טבעי ואי־אפשרי, כי הרבה יותר קלה ויותר נעימה היא לו היצירה המקורית והלא רוב המשוררים של תור־הזהב בשירתנו היו נפשות יוצרות אמיתיות! אמת, כי השפעת הספרות הערבית עליהם היתה גדולה עד מאד, ולחוקרי השפות פתרונים; אולם אף אם ברור לנו, כי רבים הם היסודות הזרים באותו סגנון־היצירה, הנה ידוע לנו גם־כן, כי ספרות חיה ועשירה יכולה לשאול מחברתה רק כלים טפלים או מיותרים. משוררים כרבי יהודה הלוי, כרבי שלמה בן־גבירול, כרבי שמואל הנגיד, כמשה אבן־עזרא ועוד לא ישאלו מאחרים את רגשותיהם ולא ישירו על דברים ועניינים שלא טעמו מהם ולא ידעום. וחוץ מזה, מה מכריח אותנו לאמר, כי רק השפעת השירה הזרה היא המדברת מתוך גרונם של משוררי ספרד? האם לא חיי אושר ושמחה היה חי כל הקיבוץ הישראלי אז תחת ממשלת הישמעאלים? והאם אותו השמש הלוהט, שהרתיח את דמו של הערבי, לא הרתיח גם את דמו של העברי באותה הארץ, שהיתה כה עשירה בחומר לתענוגים? או כרמי ספרד אסורים היו בהנאה ליהודים, שישבו בה אז?


חיים ארציים מלאים חיו אז בני עמנו והרגשת הגלות לא הפריעה כלל בעד העונג האמיתי, שבא להם משפעת היפה והנעים שהיו פזורים סביבם. יתר על כן: דרכי החיים של שני העמים נגעו תמיד אשה ברעותה, ההתבוללות הממשית היתה חזקה עד־מאד והשפעת התרבות הזרה על נאורי העם היתה לא פחותה מזו של ימינו על בני דורנו. ובכל זאת, ואולי דווקא משום קירבה זו לחיי הסביבה, מוכרחת להיות מקוריות רבה בעצם הופעתם של שירי התענוגות או של תאורי ההנאות הגופניות בשירים הלאומיים והדתיים.

בטבורו של עולם השירה נמצאה תמיד האשה. היא גם מרכז כל התענוגים, הציר המגנטי של החיים והיצירה, ולפעמים קרובות עד מאד – הציר האי־נראה של הארץ. בכל ספרות יפה ובכל שירה אמיתית – כך היה, כך הווה וכך יהיה. הנתפלא, אם ניווכח, כי גם כל השירה העברית של תקופת ספרד מוארה באור האהבה לאשה? דיה לנו רק התקרבות נפשית ישרה לאישיותם של אותם המשוררים והבנה אנושית טבעית בחיי אותה תרבות והנה יתגלה לנו כי כל מיני ה“רשות”, ה“נשמת” ה“גאולה”, ה“סליחה” וה“קינה” ועוד הם ביסודם שירי אהבה מינית גלויה או דחויה. ואין כל צורך כלל להשתמש בכל אמצעי הפסיכואנליזה כדי להחליט, כי שירי הידידות הרבים של המשוררים השונים באותה תקופה הם רק שירי אהבה מינית, ששינתה קצת את טעמה מפני צורך השעה או מפני השפעת הנימוס והסגנון הספרותי של הסביבה. אהבה זו לאשה הארצית, לאשה החיה שבמציאות, נתנה את יסודות המבנה והצורה גם לרומן הנפלא שאין אצל שום עם ובשום ספרות משלו, הוא הרומן בין האלוהים והאדם, בין אלוקי האומה והאומה, גילויו ותכונותיו של רומן זה יש בידם להפליא אותנו מכמה וכמה צדדים, ואחת מתכונותיו המקסימות היא זו, שהוא איננו פרי תקופה אחת, אלא כל דור ודור ממשיך את הריקמה היפה ושוזר בה שזירות מהרהורי לבו ומכיסופי נפשו. דורותיהם של משוררי ספרד השאירו לנו את הדפים היותר יפים והיותר אמנותיים של רומן זה. וגם הם, גם השירים הלאומיים והפיוטים הדתיים האלה, הגיעו לידי שלמות וראו אור עולם אולי רק הודות לזה, שאישיותם הפרטית של המשוררים והפייטנים מצאה בהם או בשירים אחרים סיפוק לשירת היחיד של האדם הישראלי.

שירי החול נשתמרו אולי בזכות שירי הקודש, אבל שירי הקודש נולדו בוודאי בזכות שירי החול.

כי מתוך הצער הפרטי ומתוך מצוקי הארוס האישי בא להם למשוררים של הסליחות והפיוטים היפים אומץ הרגש ועושר התמונות. משום זה כה יקשה לפעמים למצוא את המרכז הנפשי בשירים הדתיים והלאומיים של טובי משוררי ספרד. קו אור לבן כי יעבור דרך זכוכית מקורנת, והנה יתפצל לקרני הקשת; אלומת קרניים מפוזרות כי תפול על זכוכית מעודשת, והנה יתקבצו הפזורים לנקודה אחת והיו למרכז אורה; איזוהי צורת נפשם היוצרת של רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד משה אבן־עזרא ועוד? לפרקים ברור לנו, כי רק שירת הלב הנלכד ברשתות האהבה היא הנשמעת בדברי האומה או כנסת ישראל, אבל יש ויטשטשו הגבולים בין ה“אני” הפרטי ובין ה“אני” הקיבוצי, ואז מוכרחים אנו לחפש הרבה עד אשר נמצא את המקור החי לתיאורים הבהירים והיפים בלבו של המשורר היודע טעם בתענוגים והיודע גם את צער העדרם. על פי רוב נרגיש בשירתנו זו את עין האמן שכוּרת המראות והצבעים ואת חושיו הבריאים והערים, ומזמן לזמן היה כל משורר עברי־ספרדי אוהב להראות לנו את נפשו האנקריאונטית או את האנקריאונטיות שבנפשו בכל זהרה הערום. בלי כל חיתולים ובלי כל לבוש, כילד האוהב להתפנק ערום לנגד אור השמש. לא תמיד מותר היה לו לעשות זאת. צינת מבטים קרים רחפה באוויר יחד עם חום השמש שבמרום, והמשוררים מצאו להם מוצא טוב, בכוונה או בלא־יודעים. אמנם הלאומיות הדתית תפסה בלי שום ספק מקום חשוב בנפשו ובהלך רוחו של כל משורר עברי־ספרדי, אולם היא נעשתה מאליה כעין סגנון של דור וכעין חותם של תקופה, כמו כל הסגנונים שבחיים ושבספרות. בכל זאת יש ודי להרים קצת את הצעיף הכללי והנה יתגלה לב אדם, המכה גלים על פי הקצב העצמי של שריריו ועצביו הפרטיים.

גם בציירות ובפסלות של תקופת הרנסנס אצל אומות־העולם רואים אנו את הצעיף הדתי הנתון על פני השאיפות החולניות והחיוניות. אותו השפע הרב של “מדונות”, מלאכים" וקדושים אינו כלל וכלל סימן לאיזו אמנות דתית, ואף כל פי שהדתיות היתה אז צורת החיים השלטת בכול שלטון בלתי מוגבל – לא לשמה של הדת, אלא לשמה של האמנות הנצחית בראו בואונרוטי, רפאל טיציאן ואחרים את מה שבראו. כי לא האלוהות, אלא האנושות שבספורי־הקודש עוררה את שימת לבם ומצאה לה ביטוי כה נפלא בתמונותיהם ובפסליהם. מאמנות יוון העתיקה, שקמה אז לתחיה מתחת גלי העפר, למדו להוריד את בני־השמיים ארצה ולהגשים את האלים, ומעצמם באו לידי ההרגשה, כי אפשר לתת גושפנקה של קדושה על החל ולהציל בזה ממיתת חניקה את הגוף החי והיפה. סיוע ממין זה מצאו גם משוררינו של תקופת ספרד במדרש ובאגדה העברית ובספרות הערבית. והאמנים הגדולים של תקופת התחייה ושל כל התקופה אחריה ראו, אולי מבלי אשר ידוע והכירו זאת, בתוכן הדתי רק “הכשר” לצורך הטבעי של היצירה החולונית. אבל לא חיפשו אצל ה“כנסיה” חומר והתעוררות. על כן היתה יצירתם כולה, אף זו שעסקה במאורע היותר איום ועצוב של המסורה הנוצרית, הימנון נשגב לאדם, לגוף, לחיים. הגופים הבריאים הערומים של ילדי־החן וגם תפארת הגוף של האשה הארצית החמודה הובאו תחת כנפי השכינה בזכות סגנונה של התקופה. גשמיות אמיתית, מלאה ובריאה, בתוך קליפת־שום של רוחניות – כזו היתה דרישת הזמן. והאמנים נענו לה. כל החיים כולם של הפרט ושל הכלל גם הם נענו לה לדרישה זו. וההנאות השונות של אותם הדורות היו טבעיות וישרות בלי שום צל של הונאה. יראת האלוהים ואהבת החיים הלכו אז שלובות־זרוע אצל כמה וכמה אנשים כנים, ובתי־יראתם של העמים נעשו לבתי־אוסף של דברי אמנות החולונית ביסודה. בסביבה אחרת ובזמן אחר קרה גם לנו מעין זה. בסידורי תפילותינו ובמחזורינו מצאו להם מקום־כנוס כסופי אהבה וזכרונות עונג של אנשים פרטיים. נחזיק־נא טובה למקלטים אלה!

אך עוד יותר יקרים הם לנו אותם השירים שלא יכלו לבוא בסידורים ובמחזורים. בהם היה המשורר יותר חופשי. אמת, כי גם ברוב השירים האלה של הקבצים החולוניים ושל כתבי־היד עטופה היא שירת־הנהנין בלבושי הלאומיות והידידות, אולם בכל השירים הנכתבים מידיד לידיד יש להרגיש את היסוד המיני הטבעי של יחס גבר לאשה. לא ה“עופר” הוא העיקר, אלא ה“עפרה”, לא ה“דוד”, אלא ה“רעיה”.

בשירו של שלמה בן־גבירול על יקותיאל, המתחיל בדברים “ואת יונה חבצלת שרונים”, יש הרבה יותר חיוניות וטבעיות משיש בשירו של אנקריאון “”אל היונה" על אהובו בתילוס. בידידות של משוררינו אין שום סקסואליות חולנית. היא מזכירה לנו רק את ה“amicitia” של הורץ וציצרון, אף כי נתפתחה, כמובן, בלי השפעתם. וגם רגש ניטרלי זה שימש אמצעי טוב לקבל אל תוכו את הדי החשק והאהבה. כי בשעה ששלמה בן־גבירול כותב על רבי שמואל הנגיד: “מי זאת כמו שחר עולה ונשקפה, תאיר כאור חמה ברה מאד יפה”, מבינים אנו לא רק את רגשי הידידות של המשורר האחד לשני, אלא גם את רגש האהבה ל“זאת”, שאת שמה אין המשורר מזכיר, אף על פי שתמונתה מרחפת לנגד עיניו. בקוראנו את השירה הלבבית הנפלאה: “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, אין אנו יכולים ואין אנו צריכים לשכוח את השיר הלבבי האחר המתחיל במלים: “שלום לצביה נערה, ואם אש חשקה בי בערה”. ואין זו מזכרת צורתית גרידא, אלא אחדות של טמפרמנט חזק, חי, שצביונו ארוטי במלוא טהרתו ונצחיותו של מושג זה. מערכי־לב ארוטיים כאלה נראים לעין בשיר־הידידות של רבי יוסף בן־חסדאי לרבי שמואל הנגיד, זאת “השירה היתומה” הידועה. תמונת־דודים נפלאה, המצויירת בצבעים בהירים ועזים, כמעט של אמנות אקספרסיוניסטית גאונית, נכללת בחרוזים המעטים, המדברים על – – – שמועל הנגיד! הלא היא:


"ואריתי והוא נרדם ברצון

והשקני ביד שנה ערבה

ושכבתי ובין שדי קווצות

והימין מחבקת לבנה

והמטה מקטרת לבונה

אשר ימנע והוא מקיץ בחמה

עסיס פיהו בכסי אחלמה,

מריקות מור עלי רקה אדומה

והשפה מנשקת לחמה,

והערש בכל בשם פטומה" – – –


אף אצל ספפו, אלקיוס ואנקריאון אין למצוא ציורים רבים כה ענוגים מחיי הדודים, כמו ציור זה של יהודי חרד ושלם, השלוח ליהודי חרד ושלם אחר: היכול היה לשיר ככה נזיר־חיים? והאם אין בהרחבת דעת זו של צבעי־בראשית ושל בשמי־שכרון כל הטוב הטיפוסי שבאנקריאונטיות האנושית? גם אותה היד הטהורה, שכתבה: “נפשי לבית אל נכספה גם כלתה”, כתבה מתוך התעוררות מינית עמוקה וטהורה גם היא:


"מה לך צביה תמנעי ציריך

מדוד צלעיו מלאו ציריך.

………….

לא אדעה אם כן סלעי נעצר

לבי ואם ילך למסעיך".


בתאורים אלה של הלב העוזב את משכנו בין צלעי הדוד כדי להילוות למסעי הרעיה, ימצא הפילולוג אולי השפעות זרות של משוררים ערביים, אבל הפיסיולוג יחד עם חוקר־הנפש יאמרו: מקורית היא הרגשה זו. מעיינה עצמי ונאמן. מתוך חדוות חיים אמיתית שמה הרגשה זו בפי אותו גאון השירים גם את החרוזים:


"יערי ודבשי בין שפתיך כמו

נרדי ומורי בין שני שדיך – –

……………

לא אשמעה קולך, אבל אשמע עלי

סתרי לבבי קול צעידותיך" – – –


האומנם אין אלה “שירי תענוגות החיים” אף לפי טעמם של מעריצי אנקריאון? וכמה פלסטיות יוונית נכללת בתמונה הקטנה, שמשה אבן־עזרא מקדיש ליפתו. את כל תנועות גווה רואים אנו בעינינו בשעה שנקרא:


"תרקד הצביה במסבה

ועל לבה כרמוני שלחים

ותגל את פעמיה כאלו

תהלך בם עלי צורי שלחים.

העת לפזז תעמד עפרה

בלב כמעשה החנית תעש".


וה“רשות לנשמת” של רבי יהודה הלוי, המדברת על ה“ישנה בחיק ילדות” – מי יבוא ויאמר, כי לא רגש האהבה המינית הוא היסוד הנפשי לשיר זה? ושיר־הגאולה של אברהם אבן־עזרא המדבר ב“איומתו” – כן, רבים הם שירי החול על יד שירי הקודש. אך איזה הם שירי החול ואיזה הם שירי הקודש? האם לא היו הרבה פיוטים לתפילות ילידי ימות־החול בחיי המשורר והאם לא היו כל שירי האהבה והידידות – קודש לנפש?

הלא אף בשירי־היין המרובים של המשוררים השונים רואים אנו לא חולין, אלא חגיגיות! ערכם האמנותי שונה הוא, כמובן, אבל חשיבותם הנפשית אינה נופלת בעינינו גם אם מחברם אינו רבי יהודה הלוי, אלא גם איזה יעקב בן־אליעזר. נאמנים עלינו דבריו בשעה שהוא, אף הוא, אומר:


"קומי צבית חן והשקיני

כוסות גדולות אחרי דקות;

מי יתנה כוסי שפת רעיה,

כי מתקה מכל־כלי השקות" – – –


תנאי חייהם של אחינו באותה הארץ ובאותה התקופה, גם טבעה של ספרד מכריחים אותנו להאמין בטבעיותם של דברי משורר, שמעמדו בחברה ובחיים היה כה רם כמעמדו של רבי שמואל הנגיד. ואין שום ספק בדבר, כי צורך נפשי דובב את שפתיו לאמור:

"הנה ימי הקור כבר עברו

וימי רביעה הסתו קברו – –

……………

לכן, מיודעים, ברית רעים

שמרו והאיצו ואל תמרו,

בואו לגנתי ושושנים

ריחם כריח מר־דרור בצרו

ושתו עלי ציצים וקול סיסים" – –


אך גם הציורים המבריקים של היין בכוסות, ההשוואות המפליאות מעולם־הצבעים והתאורים היפים של כלי השתיה – כולם מראים לנו, כי הנסיון החי של בעלי הנאה מדבר אלינו. אף בשירי־השעשועים של רבי יהודה החריזי גועשת ורועשת חדוות המציאות ועליזות הנפש של קל־לב. בפרטי המשתה והסעודה שב“תחכמוני” בא לידי גילוי לא רק ההומור הבהיר של משורר אפיגוני זה, אלא גם אורח החיים של אותו זמן ואותה סביבה. סדרי הבית, מבנה החצר, עריכת השולחן, הכלים, המאכלים, המסובים – הכל הכל נושא עליו את חותמם של הנהנין. שפע, הרחבה, יופי, עשירות – כולם מסמנים את תוכן יצירתו של החריזי. מקבלים אנו ממנה לא עונג אסתטי המזעזע את האדם אף בטוב שבו, אלא נחת־רוח קלה המעוררת שלווה נפשית וגיל שקט. הגורם העיקרי לרושם זה הוא בלי־ספק השחוק המתעורר בנו על ידי ההלצות, כי השחוק מרחיב את דעתו של אדם, אבל זו התכונה של שירת החריזי לבדח באה מתפיסת עולם שמחה של נפש פשוטה ובהירה. האנקריאונים או בני־הפיז אינם מתחכמים הרבה בחייהם. אין להם צורך בחשבונות רבים. כובשים הם את הנצח על ידי כיבוש השעה – ודי. מישחק היא להם המציאות ואין הם שמים כלל את כל מעייניהם באדם. יש להתענג גם על כלי נאה. ואם כלי זה הוא כוס, ובכוס יש יין – אז הלא ודאי יש מקום להנאות. כי הנהנין הם אצל כל העמים קודם כל־דבר אנשי־החושים. קצות העצבים המפוזרים על פני שטחו של גוף האדם הם הם השולטים בהם. גם לבם כמו מוחם נוח ליישוּן. ונפלא הדבר, כי עוד אצל החריזי אנו מוצאים את כל הסימנים של שמחת־החיים ובדיחות־הדעת, שהתגלו בזמן אחר ובסביבה אחרת לגמרי אצל עם אחר לגמרי – בבוקצ’יו, כמו כן בלי שום קשר והשפעה; אותם התאורים של זלילה וסביאה, אותן המהתלות ב“כלי־הקודש” (אצל בוקצ’יו הכמרים הם המטרה לחיצים, אצל החריזי – החזנים) – מה נפלאים הם גילויי הנפש האנושית! קרוב לאותה תקופה שר את שיריו גם הפיז הפרסי וגם הוא אחד הנהנין הגדולים של החיים. גם בו מצאה האנקריאונטיות האנושית הנצחית לבוש לאומי, מזרחי. ושוב גילוי אחר – בעמנואל הרומי שלנו. עליו כבר השפיעו גם הספרות האיטלקית וגם הספרות העברית־הספרדית, אבל גם משלו רב הוא אוצר השמחות, ולא רק כשהוא לעצמו, אלא גם בתור מילואים לתמונת החיים של אותן התקופות בקורות עמנו. אף כי על פי יהודה החריזי, יחד עם כל המשוררים הגדולים שקדמו לו, כבר רואים אנו בעליל, עד כמה שלמה ובריאה היתה תפיסת העולם השמחה של עמנו. כמו חיה קמה לעינינו כל הסביבה, שבה חיו כמה וכמה ממשוררי הקינות והסליחות והתפילות. על פי התאור הבהיר והחי של יהודה החריזי יודעים אנו, כי לא אחד היה המשורר, שהיה אומר ועושה: “נטיתי לבי בימי נעורותי – וזמן בחורותי – לרודף התענוגים עם חברים”; כולם ידעו את טעם העונג ובדיחות הדעת היתה שורה עליהם לפעמים קרובות מאד. ששון ההוויה שר לא פעם מיצירותיהם את שירתו המלאה; וכשמעבירים אנו את כולם לנגד עיני־רוחנו, אין אנו מתפלאים כלל על המעיין החי של הוללות ועליזות, שהתפרץ אחר כך במקום אחר מגרונו של עמנואל הרומי.

כי גם איטליה היא ארץ, שקשה לה לגדל נזירים אמיתיים – ודורו של עמנואל הרומי ודאי רחוק היה מסיגופים. אותו הר הגעש של הלצות, מהתלות וזמירות, שבהרבה מהן ניכרת ידו של אמן ומשורר גדול, למרות קלות הראש המרחפת על כולן ולמרות קלות הראש שאנחנו הורגלנו להתייחס בה אליהן – הר געש זה של שמחת חיים טבעית מקורו הוא לא רק בספרות האיטלקית בת דורו ולא רק בטבעו ובתכונותיו הפרטיות של המשורר העברי מרומא. בשירי־היין של שמונים הזקנים במחברת המוקדשת ל“שחוק השיכורים” ובמגילת החשק" שבמחברת השלישית אנו רואים את עמנואל הרומי לפנינו כממשיכה של המסורה העליזה שבספרותנו מעולם. על־ידי החריזי הוא מתקשר לכל משוררי ספרד, ובאופי הפרטי של הצהלה התדירה שבנפשו וברחף הקל של רוחו הוא עולה על כולם.

זה ה“אנקריאון” המקורי שבספרותנו – הוא גם ה“סטיר” של שירתנו, שעיר הגיל שלה.

 

ו    🔗

אחרים לגמרי היו תנאי החיים של בעלי הסוד שבתוכנו. אף אם נעביר לנגד עיני דמיוננו רק חלק אחד מני אלף הבלהות שעברו על אחינו באירופה במשך כל ימי הביניים מן הראשון שבמסעי הצלב עד גזרות ת“ח, גם אז נשתומם לקראת שירי העונג הגופני, בייחוד הארוטי, שלא פסקה בצורות שונות מפי עמנו. ממנה בא להם למקובלים העברים כל העוז והמעוף שבדמיונם וכל העושר של הרגשותיהם. באישה ובתנודות הנפש הסקסואליות הצטמצם לבעלי הקבלה כל ה”עולם הזה" של היין והצהלה. העונג המשולש של האנקריאונטיות הנצחית נתגלה אצלם רק באחדות טהורה. במחשבותיהם ובחזיונותיהם הנפלאים טולטלו כל המקובלים בכף־הקלע של הריבוי, של השילוש, העישור ותמונות מספריות אחרות, אולם מנוחה היו מוצאים רק במספר “אחת”. אף לא במספר “אחד”. המאמינים הגדולים והנזירים האמיתיים של אומות העולם שבאותם הדורות חידשו באמת בצורה משונה את פולחנה של אפרודיטי על ידי זה שכרעו לאשה שביראתם, ותמיד היה המין מרכזו של כל מסתורין, בין שהתגלה בצורה עליזה של פריצות ותענוגים ובין שהופיע בצעיפי נזירות וסגופים. העשתורת ובעל־פעור, הפּלוס ואפרודיטי של העולם העתיק, “החתן השמימי” ו“הכלה השמימית” של העולם הנוצרי, ה“זעיר אנפין” וה“מטרוניתא” של המחשבה העברית – כולם מקור אחד להם: המין האנושיי, הוא הסקסום של האדם, ואולי גם של כל החי. אם אין אנו מוצאים אף דף אחד ב“זוהר” ובכל ספרי המקובלים הרבים והשונים שלא נפגש בו כמה פעמים רמזים וציורים ארוטיים, הנה מראה לנו הדבר רק זה, כי כל התקופה ההיא ושירתה היתה במזל־בתולה. ואין כל פלא אם ספרות מינית, היינו, סקסואלית, כזו יחד עם סיבות חיוניות חיצוניות ידועות הביאו סוף סוף לידי התפרצותו של הר הגעש הארוטי בימי שבתי צבי ועדת פרנק. החיים הולידו את השירה והשירה ילדה שוב חיים. וכה נתרקם הארג הנפלא של דמיון ומציאות, ולנו השאירו אותן התקופות אוצרות של אמנות חיה, המכוסה לפעמים אבק הגיון אי־הגיוני. סימפוניה של צבעים, שקשה למצוא כמותה אף אצל הצייר היותר עשיר בגוונים של דורנו, נמצאת ב“זוהר” בכמה וכמה זיווגים מקסימים, וששון ההוויה והעונג עולה מכל ספריהם של המקובלים, אף של המאוחרים ואף של הנזיריים. השכליות של דור־ההשכלה עוד לא פג טעמה ממנו ומשום זה אין אנו מסוגלים עוד ברובנו לקבל את האור הנאצל משירת־הנהנין הגדולה של ספרות הקבלה. מתוכה ולא מתוך כלי שני או כלי שלישי, כמו שעשתה זמן ידוע הספרות היהודית העברית. כי החסידות היא כבר תחנה חדשה החשובה בפני עצמה. וגם היא – גילה ורינתה כמו שהם עוד לא קובצו ולא ניתנו לאותם האנשים, שצדדיה האחרים של תנועת חיים גדולה זו רחוקים מהם בשעה זו.

אך הקבלה יצרה גם שירים ממש, שירי אנקריאונטיות עברית מקורית בצורת הזמירות השונות בעברית ובארמית וגם בחרוזי־תערובת של המשוררים המקובלים בצפת ובחוג השפעתה. האר“י שבחבורה חיבר את ה”סקולין" העבריים: “אזמר בשבחין” ו“אסדר לסעודתא”, והגדול שבכל המשוררים ההם, הוא רבי ישראל נג’ארה, שר לא רק את ה“דיתירמבים” הנהדרים של “יה ריבון עלם ועלמיא” ושל “הדור נאה זיו העולם”, אלא גם מספר רב של שירי עונג ושמחה, ששכרון חיים מורגש בכל שורה ושורה שלהם. דברי זמר הם כולם וחן עממי רענן נסוך על רובם. פני הדור מביטים עלינו מבין השעשועים המזרחיים של הדמיון הפרטי רב־היצירה. מאמינים אנו בטבעיות הגדולה ובחיוניות העמוקה של דברי המשורר החסיד והמקובל, הנודד ושר בנדודיו:


"אם לבך עצם ביגון נרדם,

גם מתמול שלשום וגם מאמש

קום, דוד, שתה עסיס ויין אדום כדם,

תוך גן עדנים לח בבוא השמש".


כפי הנראה משיריו הרבים של רבי ישראל נג’ארה, אף מאלה שידובר בהם על הקב“ה וכנסת ישראל, היתה נפשו דיאוניסית, ובשום אופן לא נזירית. על כן הרבו בני דורו החסידים האדוקים לרנן אחריו וחפצו לפסול בשירתו. סימן טוב הוא זה לנג’ארה הרבנים הפקחים הרגישו ביצריות הרבה של שיריו וראו את אש התאווה שבערה בלבו המכוסה בד לבן של קדוש ומקובל. עוד אז הבינו, כי לא הקב”ה הוא המעורר בו את כיסופי הלב העזים, שמצאו לעצמם ביטוי כה ברור ויפה בחרוזים:

יריבוני לחיי דוד מאד אדמו, ועינים ללב קרעו ולא דמו,

לחשקם נד שנת עיני ולא נמו, בחובי אש יקוד שמו.

בכן אלך כמתהולל יום וליל."


שירי יין ושירי התול2 לעשרות, שירי חשק ואהבה למאות כתב רבי ישראל נג’ארה – וכמעט שאין בכל ספרותנו משורר אחר, אשר הרבה כה לשיר שירי עונג גשמי וגופני שהמציאות החיה של רגש טבעי עז ושל חושים ערים ובריאים תהיה בהם כה בולטת.

כה פרץ לו את דרכו הצורך הפיסיולוגי בחיי הנאה ועבר בלבושים שונים ממקובל למקובל, שינה לפעמים את טעמו ולפרקים היה גלוי וערום עד אשר נעשה לתנועה עממית כבירה בצורת החסידות. השינוי העיקרי שהביאה אתה החסידות למיניה בחיי יום־יום של היהודי, הסעודות בחצרות הצדיקים ובבתים הפרטיים, הזמירות והריקודים, הספרות ושירי העם הרבים – כולם יחד היו גילוי נפלא של שמחת החיים האנושית והנצחית. יהיו העיקרים התורתיים והרעיוניים של החסידות מה שיהיו – במעשה היתה החסידות תחיית הבשר והדם שביהודי והתעוררות הגוף העברי. שוב התרוממו גלי גיל על פני החיים הזועפים ועמנו נעשה יותר קל־המשקל. החגיגיות שבה לשלוט על ימות החול, הורמו אבני הדאגות, שהעיקו על הלבבות, והעולם נעשה דומה יותר להילולה. אנקריאונים עברים הלבושים בכיפות ובשטרימלים ובבגדי אטלס3 ומשי נראו בעיירות ישראל לרבבות, חיו חיי עונג, שתו ואכלו, זמרו וחוללו ובילו את ימיהם בנעימים. הם פרקו מעליהם את עול החיים וכל “העולם היה נקלה בעיניהם”.


מחסלויץ' עד לבויץ' –

וכי מה איכפת לי?

מלבויץ' עד חסלויץ' –

וכי מה־נצרך לי?

(שיר־עם)


הפסיעות של היהודי נעשו יותר קלות. על המציאות הקשה התחיל אז העברי לדרוך מתוך טפיפה, את שירת־הנהנין של המקובלים, שהתרכזה כמעט רק באישה, מלאו עתה החסידים בשתיה וזימרה ובזה הצילו את הגוף העברי ממצוקות המחסור הפיסיולוגי. שוב קמו לתחיה אחרי כמה מאות שנה קלות־הנפש ומסתורין הגיל הפרימיטיבי. זקנים וצעירים ישבו וסיפרו איש לרעהו סיפורי מעשיות ודברי בדיחות בלי סוף, או יצאו במחולות בעצם יום חול במרכזו של עולם טרוד, שאלפי גלגליו אינם יודעים אף מנוחת רגע, בין עמים העובדים בלי הרף בשארית כוחותיהם לגלמי המכונות שבראו לעצמם לרעתם. מסביב עמלו האנשים בבתי החרושת, במכרות הפחמים, בעבודת האדמה ובתעשיה. אף יתר בני העם היהודי היו שקועים כולם בדאגות הלחם. רק החסיד היה חופשי לנפשו מכל עצבון. בין אחיו, שהיו עבדים לעבדים היה כל חסיד בן־חורין; הוא ביטל את הצער, גירש את החובות של המציאות, ברא לעצמו עולם של שירה מטולטלת ויצא מביתו הפרטי אל ה“רבי”, אל רשות הרבים. רק את שמחתו נשא על כתפיו – סבל לא מכביד! ובאיזו קלות של נודד שיכור השליכו רבים מעליהם את הצרור הכביד ביותר שעל שכם היהודי, הוא צרור הדאגות על המשפחה:


בנות בוגרות יש לי שבע –

וכי מה איכפת לי?


עניינים יותר חשובים היו לו ליהודי החסיד. יותר נעימים. הוא יצא מרשות היחיד המקובלה, גם מרשות הרבים הרגילה. איזה מקום פטורין חדש ברא לעצמו.

זה היה בלי שום ספק אחד הפרקים היותר מעניינים בקורות הפיסיולוגיה העברית העממית. פרץ ראה בשעתו את הצד הפנימי והנפשי של החסידות והחסידים, תיאר אותם באמנות רבה של כשרון עצום, שהרבה הרבה יש וללמוד ממדותיו וגם מתכניו. אך ביצירותיו אלה היה פרץ כאמן משכיל, ששב לביתו מאירופה והנה הוא ממשש על קמטי פני אמו הזקנה בכפות ידיו הנעולות בכסיות… עגנון מפליא לתאר לנו את הזוללות ואת הפריקות שבחיי החסידים, את הרחבות ואת הגשמיות הרבה שבאותה תנועה רוחנית כבירה, אך הוא, כאמן אמיתי בעל עצמיות יוצרת, התעמק גם בהרגשת העולם המיוחדת של החסידות, ברוחה ובתורתה, וכמובן, אין זה לגנותו, אבל את שירת־הנהנין העברית המהנה אותנו כמו שהיא אין אנו מרגישים ביצירתו בשלמותה, יען כי מטרות אחרות ופסגות אחרות לה, שערכן במקומן מונח. רבים הם הסיפורים על החסידים, שיצאו מתחת ידי סופרים שונים בעלי כשרונות שונים, והרבה יש ללמוד מהם במובן התרבותי וההיסטורי; אולם אחד הוא ברדיצ’בסקי, שחדר בעין של רואה לתוך תאי הגוף החדש של החסידים וחזה בהם את המהלכים הביולוגיים החדשים. לאמן־חוזה זה עלה הדבר, למסור ביצירותיו את המוסיקה החיונית של ההוללות העליונה שבחלק העממי הזה. החופש הפנימי האמיתי ושכרון־החיים העז של החסידים – רק ברדיצ’בסקי תיאר אותם בציפיה עממית מיסטית של יוצר גאוני פרימיטיבי. אחרי קוראנו את השורות הראשונות של ספוריו על החסידים מרגישים אנחנו כאילו אחז מישהו בציציות ראשנו והביאנו אל תוך צנורות־ההשפעה עצמם של יצר־החיים הלאומי. כי לא את פרי מוחו של העם, אלא את לבו החי ממש אנו רואים בעבדו את עבודתו בלי־מנוח בקצב חדש לגמרי תחת השפעת ה־“Narcotica” וה“Tonica” שבחסידות.

מה טוב היה, לו קובצו יחד בעברית כל המקורות האבדמוניים של החסידות! ושירי־העם הנפלאים המלאים בדיחות דעת, הוללות וקלות־ראש של אדם טוב שמח ומאושר – מתי מיצאו הם את גואלם בעברית? מה יקר היה לנו קובץ אנקריאונטי כזה הבא ממקורנו!


 

ז    🔗

– “שירי תענוגות־החיים חסרים לגמרי רק בספרותנו” – כך כותב טשרניחובסקי. כבר ראינו, כי טעות היתה בידו. אך אף לגבי שירתנו החדשה לא צדק. טשרניחובסקי המתרגם את אנקריאון שכח את המשורר שאול טשרניחובסקי, שאחד משיריו הראשונים מתחיל ב“נגילה” ושכל יצירתו ספוגת חדווה היא. הלא באנקריאונטיות שלו קנה טשרניחובסקי בשעתו את עולמו – הישכח מפעלו? הוא הלא היה אחד הראשונים ששירו היה שיר־מזמור, והן למרות היותו קצת כבד־פה ביצירתו עלה בידו להכניס לתוך שירתנו לחן קל וטופף של גיל דולג. ששון ההוויה שברגשותיו הטבעיים, הפשוטים והגלויים, היה לנו כהד מרחקים מ“קריתנו העליזה” שבעבר הרחוק. השפעת הייוונות בדרך ישרה על ידי ספרותה ובאורח עקום על ידי שירת הסובאים הגרמנים יכלה לעשות פרי רק בנפש עליזה מתחילת ברייתה, וטשרניחובסקי הוא המשורר שלא המחשבה ולא הרגש הם היסודות בתפיסתו את העולם, אלא החושיות.

עוד יותר צוהלת ומשכרת היא שירת הנצחון של החושים ביצירת שניאור רבת הייצר וספוגת ההנאה. במשך כל התקופה הראשונה בהתפתחותו של כוח ענקי זה בספרותנו היה שירו תמיד – “למנצח שיר”. הנצחון על העונג היה תמיד הסיבה והמסובב של יצירתו, ויצרו הנצחי של האדם, הייצר הטבעי השליט על כל, דיבר מתוך גרונו בתוקף ועוז. שירתו היתה ברובה קודש לארוס, אך לא לאותו הילד קל־הכנפיים של היווני קל־הנפש, אלא לכוח העולמי, המפעיל את פעולת כל־היקום והאורג את ארג החשק בלב כל־חי.

הססגוניות המופלגת ושלל צבעי קשתו, העשירות הנפלאה של ראיית עינו, המעוף של תאוות ואש ההנאה השמחה והגאה – על ידם נעשה שניאור לציר חייו הגופניים של עם השואף לקום לתחייה, ובשירתנו – התגבר היסוד הגברי, אולם רק על ידו. כי חוץ משני אלה מעטים הם בספרותנו המחזיקים בחדוות החושים הערומים. איזו התרככות והתפנקות יתרה השתררה בתוכנו, ובשעה זו יש להצטער על זה. כי צבעי השלכת וצללי השקיעה הם תמיד רכים וזקנים כילדים נהנים רק מן המתוק ומן הדק.

שירת הנהנין לא חדלה בחיינו ובספרותנו עד עתה – וחזקה היא על עם חי, שלא תחדל גם להבא. בשנים כתיקנן יש להאמין ולחכות.

אבל בשעה זו דרושה היא לנו ביותר, כי המעיין של שמחת ההוויה הפשוטה כאילו נסתלק ממנו. לכאורה – הותרה הרצועה, בייחוד בתוך אותם חלקי העם שלא ראו עין בעין את אימת הגורל, אבל רק ההפקרות היא שבאה במקום החופש האמיתי. אף אצל אלה אין רוח של חג. שממון החולין של חיי התענוגות האירופיים הרגילים תקף גם אותם. מסביב רק הרגל, רק הכרח. תחת העונג שולט המפלט. תחת ההתעוררות שוררת השכחה. הדאגות גזו, אבל בן־החורין איננו. החיים כולם – פנה זיוום. בבתים המלאים כל טוב נשארים רק הזקנים. הבנים יצאו להתענג אל מחוץ לתחום. שם לא יזמינו לסעודותיהם את כל הדורות הקודמים בצורת אושפיזין. גם את זה שהשמחה במעונו לא יזמינו. בבית־האוכל הזר יעמוד השולחן הערוך בכל מיני יינות ומאכלים, פרות ופרחים, אולם קדושת מזבח לא תרחף עליו. השממון יביט מכל קרנותיו. אז ילכו הבנים אל בתי־המחולות וגם שם לא תחסר החדווה. בגירויים שונים ישתדל החוש העולפה של בן־אירופה להתחזק, אבל לשווא. אמנות באמנות תתחר, רק כדי לעורר את הגוף המדולדל משיתוק החושיות. שירה צעקנית תיברא ומוסיקה רעשנית תיווצר – כי חירשות הן האזניים ואינן מסוגלות להנאות טבעיות ונאות. תמונות הנראות כפרימיטיביות וצבעים עזים הנראים כפשוטים תראינה עיני האירופי הכהות מזוקן – וגם עליהם לא יתענג עונג אמיתי.

והנה כאשר יבוא הצעיר הישראלי מחורבות עיירתו אל עולמה של תרבות שוקעת זו – תמות בו מעט החושיות שנשארה לו בתור מורשה. ואף אם ירבה הנאות, נפשו תתלבט בקורי השעמום, ובין הנהנין לא יתחשב.

מי יצילו?

ומי יעורר רגש חיים בלבותיהם של אותם האחים המעונים הנמצאים במצוקות השאול של מזרח־אירופה? אלה שאינם יכולים להסיח את דעתם מן המצר שבו נתונים אחיהם, ההולכים שחוח תחת סבל הגורל – האומנם ילך גופם הלוך והתכווץ מפני כובד־הראש? והמון העם, החי בתנאים האי־היגייניים של תקופתנו הקדחתנית והחולה, כשגוף האנושיות נלחם בשארית כוחותיו ברקב ובנגעים שהתגלו בו – מי יחזק בו את חדוות היש? איך לגדל עוד את הילדים לרינה, לגיל ולהנאה בחיים?

אשרי העם הכובש את צערו, והבוכים עלובים, אף כי טבעיים והכרחיים הם. לא האכזריות היא המתגלה בנחמת האבלים, אלא החיוניות הנצחית, ויחד עם מילוי כל החובות כלפי המת – על החי לקרוא לשר־השמחות ולאמור לו: “וימליך מלכותיה”!

כי אין עבודת החיים, עבודת היצירה, באה מתוך עצבות.

והנאה יפה תמיד נאה היא.




  1. “שירי אנקריאון”, תרגם ש. טשרניחובסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, תר"ף.  ↩

  2. במקור המודפס “חתול” – הערת פב"י  ↩

  3. במקור המודפס “אטלט” – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!