("החברה היהודית לאריה טרטקובר)
בעיית קיום העם היהודי, עניינה עד השואה רק את חוקרי היהדות במערב. שם נראו אותות מבשרים רעה כבר בסוף המאה הקודמת והם: ירידה מבהילה בילודה עד כדי הפסק הריבוי הטבעי, נשואי תערובת, תלישות מערכי היהדות וכיוצא באלה תופעות של גסיסה לאומית. אבל בשביל יהודי המזרח, ואפילו בשביל היהודים שמעבר לים לא היתה קיימת בעייה זו. היו רק חילוקי דעות בדבר צורת הקיום ובדבר ערכי היהדות – הנשאר עם גלותי לעולמי עד, לפי תורתו של דובנוב או נקום לתחייה במולדתנו, כמשנה הציונות. קשורה בבעייה זו היתה גם שאלת השפות הלאומיות – עברית או אידית, ומהי תרבותנו? –
השואה מחד גיסא וקום מדינתנו מאידך גיסא טרפו את כל חשבונות מחייבי הגלות. כיום הכל מודים בחשיבותה הלאומית העצומה של מדינת ישראל. אבל קיום האומה בתפוצות הגולה – הוא בסימן הסתום.
אחר השואה נשתנו מעיקרם פני יהדות הגולה: קודם ישב רוב מניינו ורוב בניינו של העם במזרח אירופה ביישובים מרוכזים, חי חיים לאומיים מלאים. הוי עמנו אפילו בגלגולו המודרני, לא חרג מהמסגרת הלאומית: גם שומרי המסורת הדתית וגם אלה שעזבוה, חיו בעיירה ובעיר של אירופה המזרחית באוירה לאומית: דיברו אידית, חינכו בניהם בבית ספר יהודי; בילו רוב זמנם בסביבה יהודית. במקום החברה הדתית הקודמת קמה החברה המודרנית, המפולגת למפלגות והמאורגנת מחוץ לכתלי בית המדרש, אבל גם זו היתה חברה לאומית מובהקת. הביטוי הבולט לחיוניות העם היו תנועות הנוער והחלוץ, שהקיפו רבבות רבות של נוער מכל השכבות. הנוער לא הסתפק בחיי גלות ומהמתח הלאומי שבהם, מרד בהוריו ושאף לחיים לאומיים מלאים בארצו. היו שאיפות, היה מאבק, מרידה ותקוה. כל זה כלה ואיננו. ששה ומחצית המיליונים נשמדו, ולא נודע בעם שנעלמו. שאננות מתמיהה נתגלתה: אין בעיטה בקיים, אין התמרדות במצוי הסתמן, כאילו סיפוק מהמציאות, על אף כל האכזבות מצד הסביבה הלא יהודית. שרידי השואה במערב ובמזרח נתונים בתהליך טמיעה מרצון ומאונס, רק שמינית מכל העם היהודי, והיא זו היושבת במדינת ישראל, מקיימת הווי יהודי.
לאור מציאות זו מגיעים כמה סוציולוגים יהודיים למסקנות פסימיות. הרואים את תולדותינו בגלולה כמציאות מתוך לחץ הסביבה החיצונית, אינם מוצאים בתפוצות כל אחיזה לחיים לאומיים, אינם רואים כל תנאים להמשך קיומנו לזמן ממושך. כבר לפני שנים ציין יעקב קלצקין, שבקום המדינה עתיד עמנו להתפלג לשני עמים – זה שבמולדת החופשית וזה שבגולה. יעקב לשצינסקי רואה בדאגה את גידול האוכלוסיה היהודית בכרכים. בעשרים וחמישה כרכי העולם חיים כארבעים וחמישה מיליונים, שהם חמישה אחוזים מהאוכלוסיה העולמית, כידוע, הולך הריבוי הטבעי ופוחת, אך הריבוי הטבעי היהודי הוא הקטן בהם חמישה וחצי מיליונים יהודים, שהם מחצית כל העם. בכרכים, שבאוכלוסיית הכרך. עובדה זו מזכירה ללשצינסקי תופעה דומה של יהדות מערב אירופה, שפחתה והלכה ועמדה על סף טמיעה והתבוללות עוד לפני השואה. הוא רואה בדאגה את ריכוז היהודים הכללי של עמנו: במקום מאתים וחמישים אלף שהיו לפני השואה, אך מאה אלף, כלומר, לעומת הפחת בעמנו בשליש ירד הריבוי הטבעי פי שנים וחצי. ריבוי זה מצוי בעיקרו באוכלוסיה הישראלית ובעדות המזרח. בכמה חלקים של עמנו בכרכים הגיע הריבוי הטבעי לפחות מאפס, כלומר האוכלוסיה פוחתת והולכת, כמו שהיה לפני השואה בוינה ובבודפשט!
מדאיג הפיזור הגדול של עמנו. הגולה נתנפצה לרסיסים ונתפזרה על פני כל כדור הארץ. בכל ארץ מדברת הגולה בשפה אחרת ואין לך לשון מאחדת. האידית, שהיתה לפני השואה מדוברת בפי שבעה מיליונים יהודים, נשתמרה עתה רק בפי שנים וחצי, ואילו הדור הצעיר שוב אינו נזקק לה.
אך לא כך גישתו של ד“ר אריה טרטקובר בספרו “החברה היהודית”. אמנם אין הוא מתעלם מצללי המציאות. בספרו רב־הכמות הוא מביא את כל העובדות הנזכרות. הוא מקיף בסקירה ממצה את כל תפוצות הגולה, אבל מסקנותיו שונות. פרופיסור טרטקובר מצא אצלנו סגולות שעמדו לנו בכל סכנה ושעתידות לעמוד לנו גם להבא. הסגולות הן: חיוב החיים, קשר־בל־יינתק למולדת הישנה־החדשה, האהבה לזולת והצדקה, שנהפכה אצלנו לפעולה סוציאלית מקיפה. המחבר משיג על הפורמאליזם של כמה מהסוציולוגים, הרואים בחברה רק חזיון כלכלי והסבורים משום כך שהטמיעה הכלכלית של עמנו בחברה הלא־יהודית, תגרור אחריה בהכרח גם טמיעה תרבותית. הוא סבור שהווי חיינו בגולה נוצר בתוקף רצוננו להתקיים כעם, רצון זה שיצר את המסורת הלאומית־דתית אחרי החורבן ואת המוסדות האבטונומיים, שהוכרו ע”י השלטונות החיצוניים, דא־יורא אחרי שהתקיימו דאפאקטו, והוא יקיימנו גם להבא. הוא מסתמך על הסוציולוגים האמריקאיים (ממוצא יהודי) הסבורים, כי אפשר לו לאדם להיות דו־תרבותי, כלומר לינוק משתי תרבותיות ולהיות מעורה בשתיהן באופן שווה. ולא עוד אלא שאדם דו־תרבותי הוא יותר עשיר ויותר עמוק מאדם חד־תרבותי, כי שתי התרבויות משלימות ומעמיקות האחת את השניה. עמד לעמנו בכל עת גם רגש הצדק והצדקה שהמריץ בכל עת־צרה לסייע לנצרכים. הצדקה היתה לא רק פילאנטרופיה חיצונית, כי אם גם חובה שנהפכה להרגשת סולידאריות. אמנם אחר השואה בטלו כמה מצורות הקשר של יהודי הארצות השונות, כשם שנתבטל ההווי המסורתי, אבל במקום אלה קמו צורות חדשות של עזרה הדדית והן המגבית המאוחדת והמגביות למטרות יותר מצומצמות. במקום הקהילה הקודמת, קמו ארגונים מקומיים, כגון “המרכזים” בארה“ב, בתי הכנסת, “הלאנדסמאנשאפטים” ו”הארגונים הכל־ארציים והכל־עולמיים" כגון: הועדים של שליחי הקהילות בארצות האנגלוסאכסיות, ה“דיה” בארגנטינה, “אגודת ישראל”, הקונגרס היהודי העולמי ועוד. גם בשדה החינוך חל שיפור. מספר בתי הספר היהודיים בארצות הברית ובאמריקה הלאטינית גדל עם קום מדינת ישראל, הזיקה לישראל גוברת, כך שישראל נעשית “מרכז רוחני” ברוח אחד־העם. גם הרגש הדתי גבר. מספר הישיבות ותלמידיהן גדל בשנים האחרונות פי עשרה.
גורם חשוב וחדש הוא היפוך ההגירה לעליה. הראשונה, כלומר ההגירה, באה משום לחץ מהחוץ, האחרונה מתפתחת מתוך רצון חפשי. היא שנתה את פני כל חיי האומה. הכוונה לא רק לעליה לארץ, כי גם ההגירה לארצות אחרות, הביאה בעקבותיה עליה בצורת התעסוקה, ממקצועות אויר לעבודה פרודוקטיבית. בראשית המאה הזאת היינו עם של קבצנים, תשעה מעשרה התפרנסו מצדקה, עתה היחס הוא הפוך, חוץ מהמצוי בכמה ארצות המזרח התיכון, נעשינו עם אמיד. נשתנתה גם הכלכלה היהודית: מעם של רוכלים וסוחרים קמעוניים נהיינו עם של עובדים, סוחרים אמידים ובעלי מקצועות חופשיים. יצאו מההסתגרות המקצועית, שהיינו בה מאז ימי הבינים. שוב איננו סגורים במסגרת הפרנסות היהודיות. השתלבנו השתלבות מלאה בחיי העמים האחרים. מבחינה זו היינו נורמאליים גם בגולה.
טבעי הוא שסוציולוג ציוני יהיה אופטימיסטון: מי שנתחנך על “אם תרצו אין זו אגדה”, לא יתיאש גם מהגולה. אך בכל זאת נראה האופטימיזם של פרופ' טרטקובר מופרז במקצת. “האותיות מחכימות” והמספרים הסטאטיסטיים על הריבוי הטבעי, נשואי התערובת. ועוד כמה חזיונות שליליים בחיי הגולה, אינם מעודדים. גורל הגולה או, לפחות, של כמה תפוצות, ביחוד של הישובים הקטנים, לוטה ערפל סמיך מאד.
אין גם לראות את הכלכלה של יהודי ארצות־הברית – לאור תהליך הדיפרוליטריזציה והפיכתם של דור עמלים לחנוונים, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים – כנורמאלית. הפירמידה ההפוכה נשארה גם בארצות־הברית וגם בברית המועצות. ברם, באחרונה מראה הסטאטיסטיקה על 21% מכל האוכלוסיה היהודית כעל פועלים. אבל מי שיודע את המציאות היהודית בברית המועצות מבין, שבין 21% הפועלים, תמצא גם פקידים ועובדי שרותים. המחבר עצמו מעיר שבזמן משבר כלכלי, המקצועות היהודיים הם הפגיעים ביותר.
אין איש יודע מה יהיה יחס הלא־יהודים ליהודים במרוצת השנים. כך קיווינו שלפחות בברית המועצות תעלם האנטישמיות, והנה נתגלתה בצורה מבהילה. כך גם האמינו כמה יהודים במזרח אירופה שבחסות הקומוניזם לא ירגישו ביהדותם, והנה גם בהם נגעה הרעה: תזוזה קלה חלה בפולין הקומוניסטית – ניתן חופש־מה בהבעת דעות, והנה התגובה הראשונה הוא גילוי שנאה ליהודים לאין גבול. יהודים, שחשבו להבלע ולהטמע בקרב הפולנים, נמלטים על נפשם. ואין יודע מה יהיה מחר גורל היהודים בשאר מדינות הדימוקראטיה העממית ואפילו של שני המיליונים בברית המועצות.
הנה כותב המחבר על יהודי מצרים, שהרדיפות עליהם פסקו, אך טרם תיבש הדיו והנה נעקרה יהדות מצרים ממקומה ונהדפה לכל רוחות העולם. המחבר עצמו מציין, שבאמריקה הלאטינית אין חיי היהודים יציבים בכמה ארצות. עוד בימי מלחמת העולם השניה עמדה יהדות קולומביה בפני סכנת גירוש טוטאלי, ורק השתדלותו האישית של האפיפיור הצילתם. הכל בגולה רופס, אינו מציאותי ותלוש מן החיים. אין התפתחות פנימית אורגנית; כל משב־רוח פוגע ביהדות. הדבר היחידי שנותן לה ממשות לאומית, היא זיקתה לארץ ישראל ולתרבות העברית. אבל בלי עליה, בלי הסתדרות־נוער תוססת, עלולה זיקה זו ליהפך לפילנטרופיה נבובה. גם איים בודדים של תרבות עברית, חממות מקויימות בחלקן ע“י “יורדים”, אינם מבטיחים הרבה. לכן אין תמונת הגולה כה ורודה כפי שהיא מתאורת ב”החברה היהודית", אך אין זה מן הנמנע, שכל אותם היסודות הלאומיים הפועלים בגולה, יחדשו כוחותיהם ויקימו דור השואף להגאל גאולה שלמה, כמו שהיה בארצות מזרח אירופה.
בדרך כלל אין יציבות ואין חוקר החברה היהודית יכול לקבוע תהליכיה לזמן ארוך. הוא יכול רק ל“עדכן” את תקופתו. זאת עשה המחבר מתוך בקיאות רבה וביסודיות מדעית. הוא נותן תמונה מלאה וממצה מכל ארצות הגולה בתקופה שלאחר השואה. יש בספר הסברה מעמיקה לכל המתרחש בדור האחרון בכל התפוצות. מעניינים גם תיאורי המצב החברתי והתרבותי בארצות המתוארות.
הספר מרחיב את אופקו של הקורא, הוא ספר הכרחי בשביל כל העוסק במדעי החברה ומועיל ומאלף בשביל כל איש משכיל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.