“מלחמת הפארטיזנים היהודים במזרח־אירופה” למשה כהנוביץ.

תנועת המרי היהודית עניה במקורות יותר משאָר פּרקי השואָה. כל הנכתב עליה הוא ברובו זכרונות פּארטיזנים מצומצמים בגבולות יחידה פּארטיזנית אחת. אפילו הספרות הרוסית מימי המלחמה אינה חורגת ממסגרת זכרונות המשתתפים בה. עד היום לא נתפּרסם אף מחקר אחד מקיף את כל התנועה הפּארטיזנית הרוסית כולה, דוגמת תולדות תנועת המחתרת הצרפתית של מק"י, או של האיטלקים ואחרים. ייתכן שהשלטון הסובייטי עצמו אינו מעונין עדיין בגילוי כל הפּרשה ההירואית הזאת על פּרטיה, שהרי הארכיונים בקיוב, במינסק ובמוסקבה מלאים חומר על נושא זה.

בתוך הזכרונות של הסופרים הפּארטיזנים הרוסים ווארשיגורה, קובפּאק, סידבידייב, פיודורוב ועוד, הידיעות על הפּארטיזנים היהודיים מועטות ומפוזרות. לפעמים הם מתעלמים מהם בכוונה, כדי שלא לגלות כמה קווים בלתי־נעימים לשלטון הסובייטי. המחבר של “מלחמת הפּארטיזנים היהודיים במזרח־אירופה” עשה, אפוא, עבודה חלוצית בחקרו את התנועה הפּארטיזנית היהודית באיזור זה במלוא היקפה ונתן לנו מחקר מקיף על תנועת־המרי היהודית בארצות רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה, חבל ווילנא וליטא. במהדורה העברית הוסיף עוד פרק על תנועת־המרי בפולין. לקובץ המיסמכים הוסיף המחבר מבוא על תנועת־המרי הכללית, ועל ידי כך הבהיר לפנינו גם את התנועה היהודית.

לתנועת־המרי היהודית שתי צורות – פּנימית, היינו, תולדות התפּתחותה בקרב היהודים בגיטאות ובמחנות, וחיצונית, והיא השתלבותה בתנועה הפּארטיזנית הכללית. השתלבות זו הכרחית היתה, כי היער הרוסי אינו מפרנס את יושביו. היער יכול היה להתקיים רק אם הסביבה הכפרית אהדה אותו, אך במקום שהכפר היה נגד השלטון הסובייטי ולוחמיו, כמו בליטא ובכל הבלטיקום, לא התפּתחה כל תנועת מרי עד שנת 1943, עד שנתברר ליושבי הבלטיקום שהצבא האדום ישוב לארצותיהם והם עתידים ליתן דין־וחשבון על כל מעשיהם.

תנועת־המרי החלה בגלילות רוסיה הסובייטית, במקום שם השאיר הצבא האדום אנשים אנשי־מחתרת נאמנים, כמו ברוסיה הלבנה ובפּוליסיה, במקום שם נשתמרו שרידים של יערות־עד, שכיסו לפנים את כל אירופה. אנשי המחתרת היו ברובם אנשי מפלגה או שרידי הצבא האדום, שנותקו מיחידותיהם והסתתרו ביערות. הפּארטיזנים האלה נאלצים היו בזמן הראשון, כלומר בסוף שנת 1941 ובראשית שנת 1942 – להסתפק בפעולות למען קיומם בלבד – בהשגת נשק ומזון, אך לא היה להם כל עוז לצאת בגלוי נגד הפּולשים הנאצים. הכוח הסוגסטיבי של הפּולש הנאצי היה עדיין בעיצומו, מספּר משתפי־הפעולה אתם היה גדול. משך לבותיהם של אלה דם היהודי ושללו. אך באמצע שנת 1942 גדל מספּרם של הפּארטיזנים. הטורף הנאצי הראה את צפּרניו: מאות אלפים של שבויים סובייטיים נשמדו באכזריות שאין דוגמתה, נפגעה גם האוכלוסיה האזרחית (וכאן טעה המחבר בציינו שהכובשים הנאצים לא פגעו באזרחים), כפרים או רבעים שלמים בעיר נמחקו מתחת השמים על כל תושביהם בעוון שיתוף־פּעולה עם אנשי המחתרת. נתערערה בינתים גם האמונה בנצחונו המובטח של הפּולש – הרכבות המלאות חיילים קפואים, שעברו יום יום בחורף 1941 – 1942 דרך כל המזרח הכבוש, עוררו ספיקות בכוחו הבלתי־מנוצח. אָז החלו המונים לנהור אל היער, התנועה הפּארטיזנית התארגנה ביחידות צבאיות, הוקם קשר הדוק עם מוסקבה, שהתחילה שולחת קבוצות של חבלנים מאומנים, אשר עברו את קו החזית ברגל או הוצנחו מלמעלה. אָז התלקחה המלחמה בין המחתרת לשלטונות הנאצים בכל עוזה.

בזמן זה, כלומר בין מאי 1942 עד סוף השנה, גברה גם הבריחה מהגיטאות. ליושבי הגיטאות והמחנות לא נשאר כל ספק בנוגע לעתידם. הזקנים, הנשים והילדים נשמדו. נשארו רק “היהודים המועילים”, כלומר צעירים מגיל העבודה. להם היה כבר יותר קל לברוח. המחתרת בגיטאות הסתעפה, הוכן נשק כל־שהוא והמאורגנים במחתרת יצאו אל היער.

חוק המחתרת היה אכזרי – רק נושאי נשק מותרים לצאת. נשים, ילדים וזקנים עלולים לסכן את קיומם של הראשונים. לפעמים היתה יציאתם של אנשי־המחתרת מהגיטו מלווה סצינות מזעזעות – ההורים, האחים והאחיות בוכים ומתחננים שיקחום (כך היה בצאת פּלוגת אבא קובנר מגיטו ווילנא וכך היה במיר, כשיצאו מאה ושמונים אנשי־מחתרת והשאירו שמונה מאות נפש בגיטו).

עם היציאָה מהגיטו החל פּרק הגבורה ש לה“פארטיזנה” היהודית. לאסוננו, זכו לפרק זה רק מעטים: "בערי רוסיה הסובייטית שנכבשו בידי הנאצים נשארו רק זקנים, נשים וילדות (כל הגברים מגיל הגיוס היו בחזית) ואלה הלכו ממש כצאן לטבח. ליהודי רוסיה לא היה כל מושג ממה שנעשה לאחיהם בארצות הכיבוש ולא עלה על דעתם שצריך להתנגד. והאוכלוסיה המקומית – נראה שחינוך דור אחד לא הספּיק לעקור מלבה את נגע האנטישמיות: היא שמחה על האפשרות להפּטר מיהודיהם ולרשת שללם. ובהתפּתח התנועה הפּארטיזנית במלוא עצמתה, לא היו עוד יהודים שישתתפו בה. היו רק יחידים, שבאו מעבר לקו החזית.

נשאר רק מקום אחד בו היו התנאים נוחים להתפתחות תנועת המרי היהודית – רוסיה הלבנה של פּולין הקודמת. שם נשתמרו עדיין גיטאות ומחנות עד הקיץ של 1942. משם נמלטו השרידים האחרונים בעת הטבח. שם נוצרו הפּלוגות היהודיות הראשונות. ראשונים היו האחים בלסקי, שלא טעמו טעם גיטו ונמלטו מיד עם הכיבוש אל היער. היו עוד כמה יהודים נודדים, שהיו להם קשרים עם האיכרים. בחודש מאי שנת 1942 החל הטבח של יהודי רוסיה הלבנה. אבל בגיטאות ובמחנות היתה כבר מחתרת מפותחת. ד“ר אטלס ז”ל ברח מדרצ’ין ויסד פּלוגתו, נוצרה הפּלוגה ה־51 על שם שצורס של יהודי סלונים וסביבתה, ברחו עדות שלמות. הוקם קשר בין הפּארטיזנים היהודיים לבין אחיהם בגיטאות. ביערות רוסיה הלבנה, פּוליסיה ואוקראינה המערבית־דרומית התארגנו היהודים בגדודים מיוחדים; גם בגדודים הרוסיים היוו היהודים חלק ניכר של ה“פּארטיזנקה” הכללית ומספּרם הגיע לאלפים רבים. כאן פּעל גם המחבר של הספר.

על חבלים אלה ריכז המחבר את רוב מחקרו, גבה עדות מאלפי פּארטיזנים, קרא תעודות רבות, הוציא מהספרות הפּארטיזנית הרוסית את פּזורי הידיעות על פּארטיזנים יהודיים ואסף חומר עצום הנותן לנו תמונה בהירה ומפורטת מפּרק הגבורה של השואָה. ממנו אנו לומדים על נתיב היסורים בו עבר הפּארטיזן היהודי עד הגיעו ולאחר הגיעו אל היער. אך ביחד עם זה חושף לפנינו המחבר את כל הוד־הגבורה של ה“פּארטיזניקה” היהודית ומגולל לפנינו יריעה רחבה של עוז וגודל־נפש, של חמת־נקם לאויבים ורחמים־אין־קץ לאחים. על סמך החומר המפוצל מנסה המחבר להוציא גם מסקנות מאלפות ומאיר כמה פינות אפלות במעבה השואָה.

המחבר התאמץ להיות אובייקטיבי. גם בדונו בפרק על שנאת הפארטיזנים הרוסים אל חבריהם היהודים; הוא מסביר את הנסיבות האובייקטיביות ומציין לשבח את מעשי־הצדק של צמרת הפּיקוד של המחתרת ושל אנשי המפלגה האחראיים. אבל העובדות מדברות בעדן, ומתוכן מתבלטת כל הבדידות האיומה, בה נמצא עמנו בשנות־אופל אלה.

הדרך אל היער היתה עקובה מדם יהודים. עדות שלמות נמלטות אל היער ואל הביצות, אבל רק יחידים הגיעו. יתרם נרצחו בדרכים או נמסרו על ידי האיכרים לגסטאפּו ולמשטרה המקומית. האיכרים ערכו על קרבנות אומללים אלה ציד כעל חיות־בר, צדום ומכרום במחיר של שני קילוגרם מלח לגולגולת, ולפעמים גם בלי מחיר.

הפּארטיזנים הרוסים לא קיבלו את פּליטי החרב בזרועות פּתוחות. ביער שרר החוק האכזרי האומר: מי שאינו מסוגל לקיים את עצמו ולהתגונן, אין לו זכות־קיום. ואפילו אחר שנתקבל היהודי ליחידה פּארטיזנית, היה נתון בסכנה יותר מחברו הלא־יהודי. הוא לא היה בטוח לעולם ש“ידידו” מהכפר לא יתקע סכין בגבו או לא ימסרנו בשנתו לגסטאפּו, או שחברו לנשק, הפּארטיזן הרוסי, לא יירה בגבו, כדי לזכות בנשקו או במגפיו. מספּר הקרבנות מידי הפּארטיזנים עד סוף שנת 1942 היה לאין שיעור. רק בסוף שנת 1942, כשהתנועה הפּארטיזנית אורגנה ורוכזה במיפקדה עליונה אחת, שישבה במוסקבה, שינו את היחס ליהודים. ניתנה אפילו פּקודה להגן על אזרחים סובייטיים בלתי־מוכשרים לקרב. אך גם בגדוד הפּארטיזנים המאורגן היה היהודי מופלה לרעה: נתבע ליתר משמעת, ליתר אחריות, נענש באופן חמור יותר. המחבר נאלץ לספּר על המון מעשי עוול שנעשו ליהודים: יהודי מוצא להורג על חטאים כמו איבוד נשק, שיכרות, מעשי־שוד, חוסר־מרות, שנסלחו ללא־יהודים. המיפקדה השתדלה להשתיק מעשי־רצח ברורים, שביצעו הפּארטיזנים על חבריהם היהודיים, ונענתה לתביעת־הצדק של היהודים רק לאחר שמעשי־הרצח נישנו פעמים רבות.

על אף כל אלה ולמרות הכל עשו הפּארטיזנים היהודיים מעשי־גבורה נועזים בהם התפּארו המיפקדות והעלום על נס בפקודות־היום ובמודעות פּומביות, בעיתונות הפּארטיזנים והסובייטית. שמותיהם של ד“ר אטלס ז”ל, ייבדלו לחיים, ברוך לוין, א. קובנסקי, י. גולדין, “הדוד מישא”, גילצ’יק ועוד מתנוססים בראש רשימת גיבורי ברית המועצות. ולא רק יחידים; גדודים שלמים מפארים במעשיהם את כל תולדות תנועת־המרי. הפּארטיזן היהודי מילא בכל מקום את תפקידו במסירות יתירה והצטיין באחריות קיצונית: רופאים יהודיים נשארו עם הפּצועים גם אחרי שהגדוד כולו נסוג, אחיות יהודיות הוציאו פּצועים מתחת מטר כדורי האויב, פּארטיזנים יהודים היו תמיד הראשונים להתקיף והאחרונים להסוג. הפּצועים ביכרו את המוות על השבי. היחידים שנפלו בשבי האויב עמדו בכל עינויים המוות ולא גילו אף פּעם סודות צבאיים. בין המעונים על קדושת־המאבק שעמדו בנסיון היו גם נשים וילדים.

לכבוד מיוחד ראויים הפּארטיזנים שבחרו להם את התפקיד הלא־פּופּולרי של שמירה על נשים, זקנים וילדים חסרי־מגן, כגון טוביה בילסקי, שהציל אלף ומאתים נפש, ומהם כאלף בלתי־מוכשרים לקרב; זורין, מפקד המחנה המשפּחתי, שהציל 700 נפש, וכל אלה האלמונים – שסיכנו נפשם והמציאו מזונות ובגדים למחנות המשפּחות היהודיות הבלתי־לוחמים, למורת רצונם ופקודתם של מפקדיהם.

לאסוננו, זכו לכך רק האלפים, והמיליונים ניספּו. ברוב ארצות מזרח־אירופּה לא הגיעו היהודים עד היער ונחנקו בגיטאות ובמחנות, עוד טרם הגיע אליהם הד הגבורה הפּארטיזנית. בליטא ניראו הפּארטיזנים רק בראשית שנת 1942, כשמפּלת הנאצים כבר היתה ברורה אָז היתה ליטא כמעט ריקה מיהודיה. יהודי ווילנא וקובנה עדיין הוציאו מקרבם כמה מאות לוחמים, לשאבלי לא הגיעה אפילו הבשורה הזאת. בליטא על חורשותיה הקטנות ועל אוכלוסיתה הרצחנית לא היתה כל אפשרות של בריחה מהגיטו. לא טוב מזה היה גורל היהודים בפולין: מבפנים, בגיטאות ובמחנות, שרפתם את הכבשן, ומחוץ, ביערות שיכלה חרב אנשי הצבא הפּולני. מאוד נסיונות נואשים של מחתרת הגיטאות לצאת מהכלא אל היער נכשלו בגלל רצחנותם של אנשי א. ק. (“אַרמיה קראיובא” – הצבא הפּולני) שאורגנו ומומנו על ידי הממשלה הפּולנית בלונדון. – היחידים שעזרו למתקוממים היהודים בגיטאות פּולין היו אנשי אַ. ל. (“אַרמיאַ ליודאָווא” – הצבא העממי), שאורגנו על ידי הסובייטים, אבל אלה הופיעו רק בשנת 1943, כשלא היו עוד יהודים בפולין גם ללוחמי גיטו ווארשה הוגשה עזרה מעטה…

המחבר מגולל לפנינו פּרשה נשגבה ומחרידה של הפּארטיזניות היהודית בכל הודה ומוראותיה. הוא שקד לאסוף ידיעות על כל משימה ועל כל מיבצע, וצירף את הפּרטים לכלל אחד גדול – כלל מאבקו של העם על קיומו ועל כבודו.