הערות לספר של ג. לנדאואר “קריאה לסוציאליזם” בתרגום ישראל כהן

מי או מה קובע ומכוון את חיי האדם – הפרט והכלל? רצונו הוא או כוחות פועלים מחוצה לו? שאלה זו הטרידה ומטרידה את האדם מימים קדומים עד ימינו אנו. בכל זמן וזמן השתדל למצוא לה פתרון. פעם קשר את חייו בגורל, “במוירה”, ברצון האלים, באלהים, בפראדסטינציה, ופעם השתחרר מהגורליות הפאטאלית וראה ברצונו הוא גורם התלוי רק בכוחותיו הנפשיים של האדם עצמו, שיכול לפעמים ליהפך לכוח איתנים ולשנות את החברה תכלית שינוי.

במקרה הראשון, כלומר, בתקופת שלטון הפאטאליזם לצורותיו השונות, השלים האדם בלי התנגדות גדולה עם גורלו ונכנע בנקל לכוחות המשעבדים אותו מבית ומחוץ. ככה השתעבד בנקל המזרח העתיק לשליטים העריצים, שקמו בקרבו או שבאו מהחוץ, נכנע העולם ההיליניסטי בפני כוחה של רומא, נפלה גם רומא בפני העמים הברבריים.

במקרה השני גוברת האמונה של האדם בכוחות עצמו וביחד עם האמונה בכוח האדם וברצונו מתעוררים כוחות חדשים, מתחוללות תנועות חברתיות כבירות, המשנות את כל המציאות הנוקשה, מתסיסות אותה ויוצרות מציאות חדשה.

כך קם הרנסנס כמרידה בימי הביניים החשוכים. כך רענן הראציונאליזם של המאה השמונה עשרה את רקבון דורות הפיאודליזם המתנוון, וכן ניסה גם הסוציאליזם האוטופיסטי לשנות את המציאות המנוונת של הקאפיטאליזם במאה התשע עשרה. הוא נכשל בנסיונותיו השונים, לא הועילו לו כשרונותיהם הגאוניים של פוריא, אואן, פרודון וחבריהם. הוא נדחק ע"י תורת המאטריאליזם ההיסטורי, לקרן זוית של כתה אנרכיסטית חסרת חשיבות, שמצאה לו מיקלט רק בפינה אחת שבאירופה – באיגודים הסינדקאליסטיים של ספרד.

אך למרות כשלונותיו, מנסה האנארכיזם מדי פעם בפעם את כוחו, מתמודד עם יריבו המארכסיזם ומרים את נס המרד נגד תורה זו.

אחד מנסיונות אלה הוא גם ה“קריאה לסוציאליזם” של ג. לנדאואר ו“ברית הסוציאליזם” שהקים בשנות 1908–1909.

היתה זו תקופת גאות בשביל המארכסיזם בעולם כולו: בגרמניה נשתכחו כל תורות הקודמים למארכס ושל בני דורו. כוח אירגונו הגאוני של לסל שימש יסוד להקמת הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית, שדגלה בתורת מארכס על כל תגיה וסיגיה, בכוחה ובאירגונה היתה לדוגמה לכל הפרולטריון העולמי, היא היתה מעוזו ותקוותו של כל מעמד הפועלים. ממבצר עוז זה שבגרמניה התפשט המארכסיזם בכל אירופה – באוסטריה, שנתנה לו את המוחות החריפים: קאוטסקי, אוטו באואר, אדלר, האב והבן, קרל רנר ועוד; בבלגיה, בנידרלנד, ואפילו בצרפת – מולדת פוריא ופרודון, נדחקה תורתם של האחרונים מפני המארכסיזם החוגג.

ברוסיה מצא המארכסיזם קרקע פורה שאין דוגמתה. במשך שנים מעטות – משנות השמונים של המאה התשע עשרה עד סוף המאה – כבש את כל מרכזי הפועלים ואת מוחות האינטלגנציה הרוסית – גם רוסיה תרמה את תרומתה למארכסיזם ונתנה את פלכנוב ואת לנין.

מסע הנצחון הזה נטע בלב ההמונים המארכסיסטיים בטחון בכוח הפרולטריון ותקווה לגאולה קרובה ללא גבול. כבמשיח האמינו ההמונים בתהליך ההיסטורי המוביל בהכרח למשטר סוציאליסטי, אותו חזה מארכס; בהתפתחות הקאפיטאליזם שמעו את פעמי הגאולה, כל המשטר הקאפיטאליסטי נראה בעיניהם כעין ערב סוציאליזם, כי “הקאפיטאליזם מבוסס למעשה על אופן־ייצור חברתי” – לפי דברי מארכס.

גם אדוארד ברנשטיין וחבריו הרביזיוניסטים – אשר חלקו על כמה פרטים של תורת מארכס ולא קיבלו את הנחותיו, לפיהם מספר בעלי המיפעלים הקאפיטאליסטיים יפחת וילך, המעמד הבינוני יישחק בין גלגלי הקאפיטאליזם, ולבסוף תעמוד מול קומץ קטן של קאפיטאליסטים כל האנושות המדולדלת – הם חלקו רק על פרטים, אבל לא כפרו בעיקר ולא דחו את התורה המארכסיסיטית כולה.

ברם, באופק נראה ענן קל “ככף יד איש”, של מלחמת עולם – חלוקת אירופה לשני מחנות יריבים, הזדינות קדחתנית של שני המחנות, דיפלומטית סתרים מעוררת חשד, אך לעומת כוחות־שטן אלה עמד הפרולטריון העולמי, המאוחד בסולידריות בין־לאומית, שבידו להשתלט על כל העולם בכוח השביתה הכללית, שיכריז עליה מיד עם התבלט סכנת מלחמת עולם. בסולידריות זו לא פיקפק אף אחד, כוח הקסם של השביתה הכללית היה כמונח בקופסה, אפילו שם המפורש של מילת־קסם זו – שביתה כללית, עלולה היתה לגרש את כל הכוחות האפלים לפינת מחתרתם ולהשליט שלום וצדק בכל העולם.

את האוירה השאננה הזו בקעה “הקריאה לסוציאליזם” של גוסטב לאנדאואר. היא קראה את ההמונים להשתחרר מהפאטאליזם המדעי של המאטריאליזם ההיסטורי, כי כל התורה על הכרח המשטר הסוציאליסטי, שיבוא בעקבות הקאפיטאליזם, הוא מוטעה, כי “הקאפיטאליזם אינו תקופה של ירידה. הסוציאליזם לא יבוא בדרך התפתחותו הנמשכת של הקאפיטאליזם, אלא על ידי מלחמתם של הפועלים כיצרנים בתוך הקאפיטאליזם” (הקריאה לסוציאליזם עמ' 103). כן אין הסוציאליזם הכרח שיבוא בעקבות הקאפיטאליזם "משום שאין אנו גורסים, כי ההיסטוריה האנושית מורכבת מתהליכים עלומי־שם ולא בלבד מתצבורת של מעשי־המונים ושגיאות־המונים רבים וקטנים; לדידינו נושאי ההיסטוריה הם אנשים, ולפיכך ישנם לדידינו גם אשמים… (שם עמ' 66). “הסוציאליזם הוא מגמת רצונם של אנשים מאוחדים, כדי לברוא הויה חדשה בשם אידיאל מסוים”. (שם עמ' 37).

“במקום שהתחולל וירד על האנושות משהו גדול ומכריע, תמורה והתחדשות, שם היו דוקא הדברים הבלתי־אפשריים ואשר לא ייאמנו, אשר חוללו את המהפכה” (שם עמ' 66).

ולכן לא נסיבות חיצוניות מכוונות את התהליך ההיסטורי, כ"א הרצון של האדם ושל חברת האדם.

האמונה המופרזת של ההמונים בתהליכים היסטוריים, בהם ערך רצונם הוא מבוטל, הופכת את “השכבות הרחבות של הפרולטריון לאישונים רכי־לב בלי כוח־נעורים, בלי כוח־בראשית, בלי העזה, בלי תשוקה למעשה לנסיון, בלי מקוריות, בלי עצמיות”.

יתרה מזו: תנאי החיים של ההמונים החיים בכרכים הם כאלה, שמנוונים אותם ועושים אותם לבלתי מסוגלים להתחדשות “רובם הגדול של הבריות מנותק מן האדמה ותנובתה, מן האדמה וממכשירי העבודה” (שם עמ' 46).

כפרודון, קרופוטקין ויתר האנרכיסטים הוא ירא מפני המשטר הסוציאליסטי שיקום בתוקף הכוח והכפיה ובעזרת מנגנון מדינתי צנטראליסטי. המדינה הצנטראליסטית רק תגביר את שעבודם של העמלים – ביחד עם השעבוד המדיני יבוא גם שעבוד כלכלי, אשר ימית כל רוח חיים ועצמיות מהחברה האנושית.

לפיכך אין המהפכה יכולה לבוא מלמעלה, מהשלטון. המהפכה רק תתיר את הכוחות הגלומים בחברה והחיים כבר את חייהם העצמיים עוד לפניה. אבל המהפכה אינה מסוגלת ליצור יש מאין. ייצורה – המדינה הקומוניסטית הצנטראליסטית תהיה כוח משתק את רוח בני האדם ותקפיא את מעט הרצון והרוח שנשתיירו מהמשטר הקאפיטליסטי.

על כן צריכה המהפכה לבוא מלמטה – מהפרט, מהפרטים הרבים, אשר יתאחדו לכלל וייצרו את החברה החופשית, אשר דוגמת העדה של ימי הביניים תהיה עצמאית ביצרנות ובצרכנות, ותשמש גרעין לחברת העתיד, שתהיה חברת החברות, רפובליקת־הרפובליקות.

“הקריאה לסוציאליזם” ו“ברית הסוציאליזם” שנוסדה אחריה מצאו הד חדש בלבות ההמונים. יותר מדי עליזי נצחון היו אלה למראה ההישגים, אליהם הגיע הפרולטריון בעקבות איגודיו ואירגוניו. בודד נשאר ג. ל. וחבריו בני “ברית הסוציאליזם”. אבל המציאות אימתה את חששותיו של ג. ל. כשואה באה מלחמת העולם הראשונה והסולידריות הבינלאומית נמוגה כעשן. בשני מחנות הלוחמים הצביעו סוציאליסטים בעד תקציבי המלחמה. קולות הקוראים להתנגדות ולמאבק במציתי מלחמת העולם נחנקו ולא הגיעו לאזני ההמונים: ז’ורס נרצח בצרפת, בגרמניה נכלאו ג. לאנדאוואר וכל אלה שניהלו תעמולה נגד המלחמה, וחרבן אירופה בה ונהיה.

עוון מנהיגי הסוציאליסטים, שבגדו בהמונים ונתנו להובילם לקרב ולטבח, התנקם בתנועה הסוציאליסטית אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה היה הפרולטריון עוד יותר מפולג מאשר קודם. במזרח קמה אותה דיקטטורה שג. לנדאואר וחבריו חששו מפניה – מדינה טוטאליטרית, מושלת בכל כוחות הייצור והצרכנות, וביחד עם זה שלטת בגופם ובנפשם של הנתינים שלטון בלי מצרים. קם אותו ה“לויתן” – המדינה הכל־יכולה, שבלעה את כל הנתינים על בלתי השאיר כל פינה לעצמיות.

במערב נשאר הפרולטריון מפוצל ומפולג בקרבו ובלתי מסוגל להתקומם נגד כל כוחות השחור, שקמו עליו לכלותו. בגלל ריב האחים במעמד העמלים צמחו באירופה והתנערו כוחות הפאשיזם, השתלטו עליה והביאו את מלחמת העולם השניה על כל זוועותיה; אלה ואלה הפכו את האנושות לאבק אדם, מרמס למעטים השליטים עליה שלטון בלי גבול ומובילים אותה לטבח שלישי ולחורבן נורא יותר מהקודמים לו.

לאור העובדות האלו מקבלת קריאתו של ג. ל. משמעות חדשה. אולי הגיע הזמן לאנושות לפשפש במעשיה ולחפש את מקור חולשתה ועלפונה הגמורים. אולי באמת נטמטמו חושיה בשאון מכונות בתי החרושת ובהמולת הכרכים הגדולים, נרדם מצפונה באמונתה – ללא גבול בכוחות הקידמה המובילים אותה כביכול לעתיד הטוב והמזהיר. אולי יש לשנות את הכיוון, ובמקום לשאוף לצמרת השלטון, כדי לשנות משם את תהליכי ההיסטוריה העולמית, יש לפנות אל הפרט, אל הפרטים הרבים. תצא ההתעוררות מהם, יקומו ויהוו את ההמון, אשר ינער את כוחות העריצות שהשתלטו עליו. ירגיש כל אחד את האשם בקרבו, אולי יתעורר מצפון האנושות כולה? אולי באה עליו כל השואה באשמתנו האנושית כולה?

היה בתקופה החדשה זמן כזה, בו ישתתק וייאלם אלם גמור מצפון העולם כבזמננו. הלא לפנים היו זמנים אחרים ואנשים אחרים, ואלה אינם רחוקים ממנו לגמרי: רק לפני פחות ממאתים שנה התעורר כל העולם הנאור לגורל קלס, שנידון ע“י משפט עריצות בצרפת למות, והתעוררות זו גרמה שעם השתחררות החברה הצרפתית מעול העריצות הכריזה מיד על זכויות האדם והאזרח. עוד לפני דורותיים נתפלגה צרפת, בגלל יהודי אחד, לשני מחנות יריבים ואנו עוברים בשתיקה על “משפטים”, שלא היו דוגמתם אף בדור העריצות. הפלא הוא הדבר, שהאנושות ש”חונכה" על השמדת הארמנים, על פרעות באוקראינה ועל מחנות ריכוז מתרגלת גם להשמדת עמים ורעיון חורבן העולם כולו?

משמעות כפולה ומכופלת ישנה ל“קריאתו” של ג. ל. לעמנו. אנו במידה רבה הגשמנו את דרישותיו של הקורא – עוד לפני שהיכרנו אותו. בסגנונו תבע גם א. ד. גורדון מאתנו לשוב אל הטבע ואל העמל הישר; בכוח “הרצון”, בו חזה ג. ל. חזות הגאולה האנושית; ניצחנו את המציאות, שהיתה נגדנו, והקימונו מפעל, שלא היה כדוגמתו מזמן היות האנושות. במשך כל הזמן דגלנו בסיסמת מנהיגנו: “אם תרצו אין זו אגדה”. כל מפעל התישבותנו העובדת היא עדות לכך, שהרוח היא הפועלת באדם ולא החומר. נתקיים בנו מה שאמר ג. ל.: הרוח, רוחם של הוגי הדעות, רוחם של אלה אשר הרגש מפעמם, רוחם של האוהבים הגדולים והאהבה נתמזגה כדי הכרת־עולם אחת גדולה – הרוח היא שהביאה את העמים לידי גדולה, לידי ברית, לידי חרות. (שם עמ' 8).

הגיע הזמן שנחדש ונשנן גם תורה זו לנעורינו. אגב, גם סגנון המחבר הוא נפלא. תאוריו קצרים וחותכים – ממש “חוצבים להבות” כדברי הנביאים (הוא גם משתמש לפעמים קרובות במשפטים ובתאורים לקוחים מהתנ"ך). רבים מפסוקיו הם פתגמים ואימרות כנף. גם התרגום הוא מוצלח. לא ניכר בו התרגום והוא כאילו נכתב בעברית מקורית.

מאלף הוא המבוא של המתרגם המתאר באופן מקיף את תולדותיו ורעיונותיו של ג. ל. יפה עשה המרכז לחינוך, שהכליל את הספר בין ספרי היסוד ללימודי החברה.