רקע
ישראל חיים בילצקי
מוטיבים יסודיים ביצירתו של ה. לייוויק

 

מאה שנה להולדתו    🔗


באחד הכנסים לבעיות היהדות בזמננו שהתקיים בירושלים, נשא ה. לייוויק הרצאה על היחיד היהודי בדורנו ובדבריו הקל לא מעט על המסאי המתחקה אחר מוטיבים יסודיים ביצירתו. בהרצאתו סיפר על חוויות הילדות שלו, חוויות אשר ליוו אותו כל ימי חייו ואשר נספגו בתוך דפי ספריו.

דבר שאירע למשורר כשהיה בן שבע. הלך יום אחד לחדר. יום חורף בהיר, שטוף שמש, שוקט בצינת־כפור, כאשר יהיה לפעמים בעיירות של רוסיה הלבנה. הלך השכם בבוקר אל החדר ברחוב בתי המדרשות, עבר בשוק הגדול, נטה לרחוב שבו הכנסיה הפולנית. עבר ליד פתח הכנסיה והנה קפץ כנגדו פולני גבוה ובריא וחבט באגרופו על ראשו, קרע את כובעו מעל ראשו והטילו יחד אתו על האדמה הקפואה. הוא הכה אותו וצעק בשעת מעשה: ז’יד, כשעוברים ליד הכנסיה שלנו צריך להסיר את הכובע! ז’יד! – בקושי, סיפר לייוויק, הוא קם על רגליו, תפס את כובעו המושלך ורץ בבכי אל החדר. בכה בו לבו: מדוע הכה אותו זה הגוי הגבוה, אותו, ילד בן שבע! ומדוע, כשהוא, הגוי, עובר בגילוי ראש ליד בית כנסת יהודי, אין איש כופה אותו לחבוש כובע? נכנס הוא לחדר, כבש את בכיו וישב ללמוד חומש. הרבי לימד פרשת “וירא”, הפרשה שבה מסופר על עקידת יצחק. יצחק הולך עם אברהם אביו אל הר המוריה, והנה יצחק מוטל כפות על המזבח וממתין להישחט. לבו בכה בו ביתר שאת. הוא התייפח ממש מרוב רחמים על יצחק. הנה לוקח אברהם את המאכלת. לבו קופא ממש מפחד. לפתע – קול המלאך: אברהם, אל תשלח ידך אל הנער. רק נסיון היה זה אשר ניסה אותך האלהים – ורק כאן פרץ הילד, המשורר לעתיד, בבכי גלוי. – למה זה אתה בוכה עכשיו? שואל הרבי, – יצחק הן לא נשחט. והילד משיב מתוך בכי: אבל מה היה, רבי, אילו איחר המלאך לרגע אחד? – הרבי מנחם אותו, מרגיע אותו, שמלאך אי אפשר לו שיאחר. ואולם בי, הוסיף לייוויק, נשאר הפחד מפני האיחור.

מן החדר הלך הילד הביתה. שעת בין הערביים. עבר על פני החצר הגדולה של הפריץ. התגנב לתוך חצר הפריץ. ספרו לו, שבאחד מחדרי ארמונו של הפריץ יושב כלוא מאחורי הסורג בנו של הפריץ שיצא מדעתו. הילד, משוררנו לעתיד, מלא סקרנות ומתיחות מוזרה לראות אדם אומלל זה מאחורי הסורג. מתאווה הוא לראות איש מכאובות ויסורים זה. והנה הוא רואה אותו. עמד הילד ליד החלון המסוגר, הביט בו מבעד לסורג. הוא עומד מבפנים ליד החלון ומביט בו. מבטו אילם, קפוא. עיניו גדולות, נוראות. האיש עצמו ענק, ראשו ופניו מכוסים פרע בדבלולי שער שחור. הילד הביט בו כמכושף, כאילו היה מציץ מתוך תהום המושכת פנימה. עיני הילד ועיני המטורף נפגשו. ברכי הילד כשלו. כדי לחוש מפלט כלשהו הוא נאחז בתחבולה: ליד החלון תלוי מוט ברזל שבו סוגרים בלילה את התריסים. המוט קפוא כולו. רוצה הוא להראות לאיש הנורא שיש את נפשו לשמחו במשהו, לשעשעו, והריהו מדביק את לשונו אל המוט הקפוא. קצה־לשונו דבק אל המוט. נקפא. הוא עקר את קצה לשונו, ולשונו שותת דם. פיו מתמלא דם והדם מטפטף על בגדיו. מבוהל רץ הביתה. נפל לתוך הבית, מלא כתמי דם. ואחר זה שקע בקדחת גדולה.

*

ארבע חוויות חריפות, הוסיף לייוויק ביום אחד בחייו של ילד בן־שבע. יותר מידי הוא אפילו לאדם מבוגר ולא כל שכן לילד. ואולם דומה שאין “יותר מדי” לגבי ילד יהודי, מה עוד ילד יהודי רגיש כה. לייוויק. ארבעת המאורעות שאירעו ביום אחד הטביעו חותמם על כל חייו ונעשו צליל־משתית לכל שיריו ומחזותיו. צליל־משתית להווייתו כיהודי ולכל גורל היהודי שלו.

כל יצירותיו חשות את המכאוב הטרי, את אגרופו של האדם מאחורי הסורג. סורג שמאחוריו עשה המשורר בנעוריו שנים רבות בבתי־כלא של הצאר. כל יצירתו מבקשת עולם בלי סורגים. עזרה לאדם הכלוא, המגודל פרע, השקוע בחלכאות, בחשיכה, האדם העזוב מאלהים ומסביבה חיה. כל יצירתו נושאת בחובה את התשוקה לנסות את הטבע, את הברזל הקר והקפוא, את החפץ להדביק את לשונו אל עצם הטבע, לטעום טעמו ובשעת טעימה להיות מוצף דמו החם שלו. כל יצירתו מלווה שכיבתו של יצחק על מזבח העקדה, הבטתו על המאכלת המורמת, עד שבא מלאך אלהים ומודיע שלא היה זה אלא נסיון. את כל שיריו ומחזותיו מלווה השאלה הילדותית: אבל מה היה, רבי, אילו איחר המלאך ברגע אחד?

ומוטיב נוסף: בנעוריו עמד המשורר הצעיר, מרדן, בתוך יער בקירבת עיירה ברוסיה הלבנה ודיבר באזני קהל אנשים על שחרור יהודי, על מרידה יהודית כנגד שיעבוד לאומי וחברתי, על גאולה יהודית במהלך גאולת העולם. והנה מה שראה: ראה לפניו פנים, עיניים, שפתיים מרעידות. ראה לפניו לא סתם ציבור, אלא יחידים נפרדים, דמויות מובהקות, לא סתם אנשים, אלא כל אחד בתנועתו, בקימטו, באש שבאישון־עינו, באש גורלו היהודי המיוחד. ומשראה את הפנים הללו, נפסק דיבורו בבת אחת. נשאר עומד בפני הציבור במחשבות משולהבות ובשפתיים שאינן נעות. מבוייש היה, אך בנפשו היתה התעלות. כה חזקה היתה עליו השפעת מבטי־עינים של יחידים – סוד פניו של כל אחד, המופנים אל פניו שלו, הסוד הגדול של האדם היחיד. חש אז המרדן הצעיר, שהוא, הוא ציר העולם.

כל שיריו ומחזותיו של לייוויק הם מבט עיניים של יחידים, הסוד הגדול של היחיד, שהוא ציר העולם. חמשת המוטיבים המנויים לעיל, הם המוטיבים היסודיים ביצירתו, הם לשון המראות במגילה הגלוייה והנסתרת של המשורר.

לייוויק ארג את חוטיו מחזיונות גדולים, והם מקופלים בחוויות הילדות והנעורים. הרי עליהם שר משוררנו ביאליק: “הווייתם הנה היא בנפשי ומציאותם הלא בבשרי ובעצמותי… כאלה הם דברי חלומות – אין אמת כאמיתם ואין ממש כממשם”, אין אמת כאמיתות חוויות ילדות ואין ממש – כממשן. הן תפשו את הקרקע ואת שמי השמים של האדם היוצר. הן עמדו בחליפות ותמורות החיים. הן ליוו את המציאות המוחלטת אשר ארגה את חייה השיריים בבגרות יומו. בחידת עולמו של ילד בן־שבע, בדרכו לחדר ללמוד תורה, חוברו כל חוויות חייו, כל הנגלות והנסתרות של דברו, כל המשכו.

*

אותו הגוי אשר הפיל את הילד בן השבע, הכה אותו עד זוב דם, שמט את כובעו, הביא את המשורר ה. לייוויק להתמודד עם ה’תדיאושים' ב“גולם”, במגדל החומש, תדיאושים אשר אינם רוצים להשלים עם קיומו של העם היהודי ועם יהודים בודדים אשר חיים במגדל כאדוני המקום, כאילו הכל זה להם, לא לאחר; תדיאושים אשר מאמינים כי על ידי היהודים הורחק המסומר ממקומו, והם כופרי הצלב מחקו את זכרו. תדיאוש צועק בכעסו וברוגזו: " עייפנו מן המשטמה ללא חמול, מן האכזריות, מן הזעם הלוהט. אך ככל שתוסיפו להתגלות לעינים ערומים, עקשנים, קשי־שפתים, כן חלומנו על מנוחה ילך ויתערער, והשטנה בקרבנו תתלקח יותר“. יודע ה. לייוויק, כי אותו הגוי שהכה את הילד בן השבע – וגלגולו – תדיאוש ב”גולם" – אינו רוצה לכרות שלום, כי היהודים הם מקור פחדו, חלום בלהות, כי לא להם ולנו על קרקע אחד לצעוד, תחת שמש אחת ונשום אויר אחד. תדיאוש רוצה להיגאל מהיהודים אשר מעיקים על ראשו ומצפונו, יהודים הטווים רשתות של סיוט. הילד בן השבע אשר פרץ בבכיו בחדר, הבין כבר אז את הכרזתו של תדיאוש: “אם מעטות הרדיפות נגבירן מהיום! את געגועינו למנוחה ושלום, לחסד ולאהבה, רק בדמכם נשקיט, במחולות מסביב למדורות־היקוד, ואת המדורות נוסיף יותר להלהיט, עד אשר מכם לעולם נגאל”.

בכל יצירתו של ה. לייוויק נשמע קולו של תדיאוש: לצאת! עם ההקשבה המתוחה לקולו הפרוע של תדיאוש, נשמע בעוז ב“חלום הגולם” קולו של משיח בן יוסף: “אל ספוד! קרובה הגאולה”. הגעגועים לגאולה מוטיב יסוד בכל יצירתו אינם מרפים ומשיח בן יוסף קורא ממעמקים: “חנינה, משיח בן דוד, אחי מן המדבר, קרב את קץ בואך – – מבלעדיך לא תחל הגאולה האמיתית”. משיח בן יוסף הוא רק המקדים, המבשר, הבא לעולם להכשירו לקראת בואו של הגואל האמיתי, להנחותו בנתיב הרשע שכולו חייב, ולמסרו לידיו של משיח, לידי כולו זכאי.

*

נאבקת הדרמה של לייוויק עם הגולם, כיסוד הגבורה ההיולית, עם המשיח המנודה – יסוד הקדושה העילאית, עם דילמות גאולה. לייוויק הרחיב את כל השערים לגאולה, שערי חזון־החזונות וחלום־החלומות של עם מעונה.

אותו הגוי שהפיל את הילד בן השבע, הוליד את “כבלי המשיח” של המשורר ואת הזעקה, כי “צער החורבן גדול מאד, אך גדולה ממנו הנחמה, ומי יודע אם לא למרוט נאלץ ישראל את הנשמה בצפרני היסורים והכלימות וגם את ארצו הקדושה לתת ובלבד שהמשיח יולד”. “לכתם דם אחד אחד היתרון על כל שאר האותות”. פרשת “וירא” שבה מסופר על עקדת יצחק, בה היה שקוע הילד היהודי בן השבע הפך להיות למוטיב יסודי ביצירתו והוליך את הדרמה המופלאה “העקדה” – דרמה תנ“כית בחמש מערכות. וזאת לדעת, כי רק השלד של הדרמה הוא תנ”כי. ותוך־תוכה הוא ההפך הגמור מהכוונות אשר נושאות אותו הסיפור התנ“כי ואף בלשונו מתרחק לייוויק בדרמה זו מהאתמוספירה התנ”כית. הקונפליקטים הדרמטיים מחודדים, אולם לייוויק איננו יכול לשכוח, כי בשם אמונה, ותהא הטהורה ביותר, עקד אבא את בנו והפחד של הילד בן השבע, אילו המלאך היה מאחר לרגע אחד והמאכלת היתה מנתקת פתיל חייו של יצחק, זועק בבגרות חייו בדרמה זו. אין זאת כי עמוקה ורוטטת היתה חוויית הילדות והיא נוגדה על סדן מציאות של עקדות. לייוויק לא שר שיר מזמור לאברהם, כשם שעשה זאת הפילוסוף סירן קירקגרד. לייוויק מוריד את יצחק מן העקדה והעקוד עוקד את האבא, למען ידע את רטטו של להב המאכלת.

חוויית הילדות של בן הפריץ שיצא מדעתו והוא כלוא מאחורי הסורג לא הרפה והוליד מוטיב יסודי של דרכים בסיביר ועליהן חיפש כל חייו את עקבות דוברותיו שטבעו, את הרצועה בדם שקרש ביער, את הצעדים שקפאו בשלג. הסורג הוליד את השירה:


"חבוש בבית סוהר, אפרוץ הסוגר

הגאול

על גופי אל אשרו לא ירתיע

ואני בדמי מתבוסס, פה נותר

– שנית אני קם ומוסיף ומפסיע".

(תרגום: מ. בסוק)


החווייה מאחורי הסורג הולידה את הדרמה “כבלים”, את “אבלר והאלואיז”, את “הירשקה לקרט”, את השירה חתומת־השפתיים, הכובשת את פניה באדמה והשואלת שאלות גורליות: שירה העומדת בתחומי סורגים, בתחומי קובלנות וזעקות שלא נשתתקו, תשובות שלא ניתנו – במחיצות מוסר ויסורים: שירה שהיא כולה סוערת על גלי ים גדול של שאלות עתיקות אשר נולדו בתוך חומות ומתפרצות החוצה, כדי לפרוץ סורגים ולהקים עולם אשר בית סוהר איננו מסימני ההיכר שלו. מוטיב זה על זכותו של האדם לחיות את חייו החופשיים, חיים נעלים, מלאים, ללגום מפלאי טבע ולהם כיסופים וחלומות, טבוע בכל הדרמות שלו. הלשון השותת דם והדם המטפטף על בגדיו הוליד את “השיר אל עצמו” והוא שירם של רבים:


"ראיתי גופים שהלקו ודמם

הניגר.

לימים, סופר כי הייתי לעם

שירי שלג הייתי שר".


ויודע המשורר, כי ניסה לכסות בשירי השלג על הדם, אולם מתחת לשלג “הדם עוד הכה בעפר” והאדמה הטיחה בפניו דם.

לרגלי השירים המוכתמים בדם התפלש המשורר כל ימי חייו, את טעמו החם טעם. הוא חיפש בדם השפוך את היסוד המוסרי לכל טענותיו וקובלנותיו: את שורת הדין והיושר בסדר עולם; הוא ראה את גיבורי ההיסטוריה וכהני־הרוח אשר מכסים על הדם ואין ידם משגת לסייע לאדם במרי־חייו. הוא ראה את חי האדם הנקנים ביסורים ואת השפן הלבן המבותר על שולחן הניתוחים והדם השופע הקולח מגופו ואת קצה לשונו מחוויות הילדות הדביק אל המוט הקפוא ושקע בקדחת גדולה.

מחוויות הילדות הוא לקח אתו כמוטיב יסודי בשירתו את השפעת מבטי העיניים של יחידים, את סוד פניו של כל אחד, את הסוד הגדול של האדם היחיד. הוא ראה אותו בסאון בתי־חרושת, בריתמה, בשדות מפולחים כזורע וקוצר, כחבוש בבית הסוהר, כמגואל בדם, נעזב ומתגעגע אהבה. הוא ראה את סוד פניו של היחיד במעמקי שמים פתוחים ועל יד יערות קשובים כשהוא נאבק עם עצמו ואחרים, בשבילים עקלקלים. תמיד עמד בתפילה: “יבוא־נא, יבוא־נא אדם לקראתי”. מין שירה שכזו התנגנה בו: שירה של ידיים. שירת צעדים. שירת הגות ורציה – כי אתה – האדם – תבוא לקראתי. כמו בשירתו של רבי לוי מברדיצ’ב. ארבע חוויות מילדוּת. חוויות מימי נעוריו, אלה כיוונו את המוטיבים היסודיים ביצירתו של ה. לייוויק.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!