הפעם הראשונה בה נפגשתי עם אנסקי, לא עם החי, – היתה לפני 4 שנים בבית העלמין של גנשה. ביום השני לביקורי בוארשה, הלכתי להתיחד עם המצבות של בית העלמין בגנשה. הנה המצבה של אסתר רחל קמינסקי, הנה פרופסור בלבן, הנה המצבה הסמלית של יאנוש קורצ’ק, הנה זמנהוף, הנה צ’רניכוב והנה ברל מארק. עמדתי לפני ה“אוהל”: פרץ, דינזון, אנסקי והרהרתי ב“דיבוק” של אנסקי.
בהלוויתו של אנסקי השתתפו עשרות אלפי אנשים. היתה זאת ההלוויה השניה בגודלה ובהיקפה לאחר ההלוויה של י. ל. פרץ. קבורתו של אנסקי היתה בהתאם לצוואה. היה זה רצונו של הנפטר שהקבורה תשא אופי עממי – צנועה ופשוטה – בלי הספדים. רק אחד מן הידידים הקרובים ביותר יקרא את הביוגרפיה של הנפטר ויגיד קדיש. לפי רצון הנפטר נקבר אנסקי עטוף בטלית. (אנחנו מכירים צוואה כזאת מאת מנהיג פועלים בישראל).
את הביוגרפיה כתב וקרא אלתר קציזנה. היה זה סיפורו של אדם, שעברו עליו חיים של נע ונד. חיים מלאים בעבודה ויצירתיות. מלים פשוטות, תאריכים. עובדות. בלי שום יפוי. בלי שום הארה. היה רק זה, שהנפטר עשה במשך חייו הגדולים. על רקע העובדות האלה הצטיירה דמות נפלאה של אדם – הדמות של ש. אנסקי. קדיש אמר הידיד השני אברהם מוֹרבסקי, מי שאחר כך שיחק את תפקיד הצדיק ממירופול ב“דיבוק” של אנסקי.
אנסקי הובא לקבורה ליד פרץ ויעקב דינזון. המקום היה שמור לאלמנה הלנה פרץ. אבל היא מרצון וביוזמה שלה עצמה מסרה את המקום לאנסקי.
באוהל פרץ נחות עצמותיו של יעקב דינזון, ידידו הקרוב של פרץ, מצד אחד, עצמותיו של ש. אנסקי מצד שני, ובתווך עצמותיו של י.ל. פרץ. מן האוהל מתנוססים השורות הפיוטיות מתוך “שרשרת הזהב”:
“וכך הולכים אנו, בשירה וריקודים, אנו יהודים גדולים גאים”.
ידוע הדבר שבימים של עצב ושמחה, בימים של חגים עממיים יהודיים, גם בימים העגומים של גיטו וארשה, הקבר הזה היה מקום, שאליו עלו לרגל ההמונים היהודיים. באו לשם לסכם לעצמם את מהלכם היהודי על פני דרכי פולין, לעטר את הקבר בפרחים, לחלוק כבוד לזכרם של אלה שחיו עם ההמונים, לחמו למענם ולמענם יצרו.
שעה ארוכה עמדתי וכל גיבוריו של פרץ באו, שאלו אותי שאלות: מה אירע לשרשרת הזהב? מה נשמע בלילה בשוק היהודי הישן? ואפילו “העלם השחור” (דער שוואַרצער יונגערמאַנטשיק) של דיננזון שאל אותי האם הנשים היהודיות והבתולות היהודיות עדיין מזילות דמעות על גורל “העלם השחור” (דאר שוואַרצער יונגערמאַנטשיק) של דינזון שאל אותי עמדתי והשבועה הבונדאית (חוברה ע"י ש. אנסקי) דובבה חרש בנעימה של קדיש: (בתרגום חופשי מיידיש) “אחים ואחיות לעמל ודחקות / כל אלה שהם נפוצים ומפוזרים, / ביחד, ביחד, הדגל מוכן / מנפנף מזעם / מדם הוא אדום / שבועה, שבועה לחיים ולמוות. // שמים וארץ ישמעו אותנו, / עדים כוכבי האור, / שבועה, שבועה של דם ודמעות, / נשבעים אנו, נשבעים, נשבעים”.
כשהלכתי מבית העלמין הגנשאי אל בית־הסוהר הורשאי המפורסם, ה“פּאוויאק”, עברתי על רשימת האסירים וחיפשתי את שמות הרוולוציונרים שנמקו בפאוויאק בתאי האימים הקטנים הצרים, ליווה אותי השיר של אנסקי “סלוּשאי”: (בתרגום חופשי) “כמחשבות השחורות במוח המלשין / שחור הוא הלילה של שלהי הסתיו, / אך שחור ממנו הכלא / הבניין, העומד מהורהר כדמיון בלהות. // מתהלכים סביב סביב השומרים / והזעקה הממושכת נישאת / כמישהו מתחת לסכין זועק: סלושאי!! / אף שגבוה הקיר סביב הבניין האפל, / המנעולים – פלדה יצוקה / אף שהכול שקוע בצער ועצבות, / שום קול אנושי לא נשמע”.
כל המקהלות שרו את המלים של אנסקי:
“בים המלוח של דמעות אנוש / נמצאת תהום אנושית, / היא כבר עמוקה יותר, אפלה יותר לא יכולה להיות / מסומנת בזרם עקוב מדם”.
אנסקי היה בחייו סופר, מחזאי, מספר, רומניסט, כותב זכרונות, חוקר פולקלור, מחבר המחזה המפורסם “הדיבוק” ומשורר שהכניס טון מהפכני לשירה היידית והאמין בכל רמ“ח ושס”ה: “אַ נייע וועלט, אַ גרעסערע / אַ שענערע, אַ בעסערע / וועט ווערן אויפגשטעלט”. (עולם חדש, גדול יותר / יפה יותר, טוב יותר / ייבנה).
אנסקי עבר דרך מופלאה. כשמדפדפים בחייו מוצאים אותו במעמקי העם הרוסי, ולפעמים קשה להבין, איך מגיעים אנשים שנטמעו, הללו שרועים את העדרים בשדות זרים – אל הנקודה היהודית; כיצד הם עוברים את הגדר ומגיעים אל היער היהודי, מטפחים את שרשיו, משקים את עציו ומשמרים נכסי העם היהודים מן הסערה. אנסקי חזר אל ההמונים היהודיים בכל נימי נפשו ותפס מקום־כבוד בזרם התרבותי של דורו, ובשפת־האם השמיע את דברו הפובליציסטי, את מחזותיו, את שירו. אנסקי היה רוח סערה בחיים היהודיים, ועם הרבה עמל אנוש היה למעין נובע לצמאון היוקד של דורו.
כאשר אנסקי הגיע לבית היהודי, להמונים היהודיים, הוא כתב: “החיים שלי היו שבורים, סדוקים, קרועים. איני שייך לאלה שהיה להם האושר לצמוח ולגדול בתוך סביבתם הם ונורמלית היתה יצירתם. שנים רבות עברו אצלי על גבי המחיצה בין שני הרחובות. אבל גם הזמן שלא היה מקודש לספרות לא עבר עלי לריק”.
כדאי לספר פרק מסוים ממהלכו של אנסקי בסבכי העם הרוסי.
הפרק: אנסקי ה“בורר” של רוסיה.
ביום השני לאחר המהפכה הבולשביסטית שרר אי־שקט עמוק ברחוב הרוסי. קרנסקי ברח. שרי הממשלה האחרים ובתוכם רוטנברג, נשארו בקסרקטינים הפּטרופּבלובסקיים. בתוך העיר נמשכו היריות. הקרב נגד הבולשביקים היה בעיצומו. ממשלה אחת נפלה, אחרת עדיין לא באה. רגע של אנארכיה. הדוּמה העירונית של פטרבורג שלחה אל הבולשביקים משלחת לניהול משא ומתן בשאלת השלטון. הראש של המשלחת, הבורר בין שתי הרוסיות היה ש. אנסקי. אנסקי עמד על הבמה והתחיל לקרוא את הדו“ח שלו על המשא ומתן. הוא נראה שבור, מגובנן, ואיך זה נגמר אנו יודעים. המהפכה הבולשביסטית ניצחה, אבל הבורר בין שתי הרוסיות היה היהודי אנסקי, שכבר עמד אז עמוק למדי בחיים היהודיים. הוא, האינטליגנט היהודי לבוש במין חליפה צבאית למחצה, בתפקיד טראגי, בתור בורר בין אתמול להיום של העם הרוסי. אנסקי – המשולח של ה”דיבוק" על הבמה הרוסית.
בוודאי, יש להכיר היטב את הפרקים החשובים בחייו כמספר, רומניסט, כותב זכרונות, חוקר פולקלור, אבל ברחוב הספרותי היהודי אנסקי ידוע כמחבר “הדיבוק” – “בין שני עולמות”, וגם כאן פרקים מאוד מאוד מעניינים.
ההלכה והאגדה דרו בשלום כפיפה אחת בעולם היהודי. וכן הנגלה והנסתר. אבל ההלכה אין לה סמלים. כזה ראה וקדש. ואם לא, כופים עליך הר כגיגית ואומרים לך: תקבלו תורתי – טוב, לא – כאן תהיה קבורתכם! אבל האגדה חיה ונושמת עם סמלים, בדומה ל“זוהר”. לאגדה תכונות יצירתיות משלה. יש לה סימנים המציינים את הצטלבויות־הדרכים של הנשמה. בסיכום אחרון – לאגדה כוונות ישרות־דרך.
הספרות היהודית שלנו היא רומנטית בתוך תוכה. אפילו הריאליסט הגדול מנדלי לא יכול להוריד אותה מן הדרך הרומנטית שלה. מנדלי היה ריאליסט טראגי, אבל גם העין שלו צפתה רומטיקה, כי אם לא, איך יכול ריאליסט יבש לתת תיאורי טבע נפלאים כאלה של מתנת הבריאה, של שמים כחולים בהירים ללא צל של ענן, של שדות תבואה, של עצים ביערות, של כרי דשא, של אורנים המתמרים אל על, של עשב קטיפני עם רצועות פז, של אילנות צעירים רעננים מלאי לשד, נמוכים מכל המינים פזורים פה ושם ביער הגדול, של עמקים בהם זורם, רונן נחל מים זכים, נקיים. צריך להיות מחונן בנשמה יתרה של רומנטיקה כדי לרקום על בד הקבצנים שלו תיאורי טבע נפלאים כאלה.
אנסקי הכיר את העיירה היהודית הכּשרה הצנועה, את האהבות הכשרות. אמת נכון – לא גרטכן, לא דוּלצינאה, לא ביאטריצ’ה, לא לאוּרה, כי אם לאה’לה ב“דיבוק”. אבל עד כלות. וגם הוא חנן אינו רוצה בדיבוק של אנסקי להיפרד מלאה הזיווג שלו. לאחר שהוא מת מיסורי אהבה וגעגועים. גם הנשמה של לאה נמשכת אל המיועד לה, הקורא לה אליו מן המרומים. אהבה שרק שיר השירים נותן לה ביטוי, אם לא למעלה מזה, כי עזה כמוות אהבה. שתי נשמות הנפרדות מן העולם החוטא מתדבקות באהבת־נפש נצחית.
לא, אין זה הדיבוק של בשביס, קול הגבר הזועק מתוך פיה של ליבה ינטל, בסיפורו “הכליזמר המת”. זה לא הכליזמר מפינטשב המציג עצמו מי הוא: “אתה הנך למדן ואני הכליזמר מפינטשב. אתה לוחץ את הספסל ואני לחצתי את הבנות”. זה לא הדיבוק של הכליזמר מפינטשב שהתחצף כלפי שמיא, חירף את הבריות, התפאר בהיותו מופקר, ליגלג, צחק, בכה, המטיר דברי תורה והלצות של בדחנים; כליזמר שבחזקת דיבוק הרעיש במצילתיים, שרק כחלילן ותופף כמתופף.
היתה זאת האגדה הדרמטית של אנסקי המתחילה במזמור מיסטי: “מפני מה ולמה יורדת הנשמה למטה? מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הירידה צורך עליה”.
כאשר המסך עולה אתם כבר נמצאים בעולם של מיסטיקה, בעולם המקובלים של פרץ, במורשת שאין ערוך לה של רוחניות יהודית, ברומנטיקה המיסתורית שאין לה אחות ודוגמה בספרויות של אומות העולם. רומנטיקה היונקת מנשמת העם, ממורשת העם, מן היסודות הכמוסים פלוס החידוש של הצורה והרעיון.
מיותר למסור כאן את תוכן “הדיבוק”. זהו מחזה מורכב, בנוי על סמלים של פולקלור יהודי והווי חיים. מחזה יהודי ססגוני פלוס הלכי רוח של הזמן. הסיפורים החסידיים של פרץ היתה להם השפעה חזקה על אנסקי. גם לאנסקי היתה השפעה על פרץ שעה שסיפר לו מעשיות חסידיות שאסף בעיירות היהודיות. ליד פרץ, אנסקי ראה בחסידות מקור חדש רענן של חיי־העם היהודיים המתעוררים.
ל“דיבוק” יש כותרת שניה: בין שני עולמות, כיוון שאנסקי חי שנים ארוכות בין שני עולמות, משולח בשני העולמות. הקורא היהודי ואיש התיאטרון קיבל רק את הצבעוניות היהודית הרומנטית ולא רצה לקבל את טענותיו של אנסקי, שהמחזה הוא גם ביטוי של התקופה המהפכנית הנסערת.
כשאנו מתעמקים ב“דיבוק” אנו מתחילים להבין שבכל ארבע המערכות ישנו הכבוד לערך האדם, אם הוא בן למשפחה העניה או שהוא מיוחס, אם הוא איש העולם הזה, או אולי בכלל מת שקוראים אותו לדין תורה. חשים פה כבוד לאדם, מעין רחמים, גם לחיים גם לנשמות הנפטרים. ב“דיבוק” החיים והמתים מעורבים. גם אצל פרץ “בלילה בשוק הישן”. ישנו חוט הנמשך בין שני העולמות. כל יצירתו של אלתרמן ארוגה וקשורה במחשבה: אי אפשר להפריד את המתים מן החיים. הם הולכים יחדיו. כל יצירתו של סוצקבר נושאת את אותה המחשבה. ב“דו שיח” אלתרמן שר: “הה, מיכאל, השער לא יוגף עד תום / על סף אני תמיד ואור כבחלום / הלילה ריק מבכי, הלילה ריק מאושר / אך אור כבחלום ואין בינינו חושך”. גם אצל לייוויק ב“חתונה בפרנוואלד” לא ניתן להפריד את החיים מן המתים.
כל הגיבורים בדיבוק: הצדיק ממירופול, הרב ר' שמשון, הדיינים המרכיבים את בית הדין, המביאים לידיעתנו, שלמשפט כזה יש לגשת באימה ובפחד. באימה ובפחד משום כך, שכאן עומד להתקיים משפט בין אדם מן העולם הממשי לבין אדם מעולם הדמיון שלנו. משפט בין שני עולמות. המשפט אינו בעסקי ממון, אלא מוסרי, מוסרי עמוק. הגביר ר' סנדר עשה משגה, הוא לא כיבד את התקיעת־כף. הוא חייב איפוא למסור את מחצית רכושו לעניים, והוא צריך כל חייו לומר קדיש אחר חברו האומלל שמת בצעירותו. חנן בחור־הישיבה, הלומד קבלה יום ולילה, הנודד עלי אדמות, לאה בתו של הגביר, הם נצמדו באהבה ורק המוות יכול להפריד ביניהם ולאחדם. המחזה נמצא במסגרת של משפט, שהמוטיבים שלו הם אשמה וחרטה, שאדם נושא עמו על מעשיו. המוטיב הזה אינו מנותק מן החיים היהודיים. אם כן, – המשפט בין שני העולמות הוא משפט למען אחריות. אם יש כאן אשמה צריכה לבוא החרטה. העולם אינו הפקר. הגביר אינו יכול לבוא ולומר: לית דין ולית דיין. נתתי תקיעת־כף, אז מה? היחס בין אדם לחברו חייב להיות הוגן. מוסרי. בלי שקרים. הטרגדיה היא בכך שהצדק בא אחרי הכול.
זאת היא אידיאת היסוד של משפט ושל צדק שבא במאוחר. הצדיק ממירופּול נאבק עם הדיבוק, עם נשמה שהלכה מעולמנו. אבל גם כאן יש צו מוסרי חריף: הצדיק ממירופּול גוזר שהדיבוק יעזוב את הגוף של הבתולה לאה בת חנה ובצאתו שלא יזיק, לא לה, ולא לכל יצור חי אחר. אנסקי אינו איש של הטפת מוסר ושל הטפה בכלל. לא העניינים שמימיים עומדים כאן על הפרק, אלא אנושיים עמוקים. הסוציאל־רבולוציונר אנסקי הקדיש שנים רבות למאבק נגד אשמה ובעד השיבה הרוסית אל החרטה. האדם נברא בצלם. הוא עומד על ענף דק ואם החברה היא סובלנית לאשמה, הענף ישבר ולמטה פעורות תהומות.
חנן הוא מקופח ולכן האהדה של הקורא וצופה התיאטרון נתונה לחנן. הוא עילוי, בן תורה, אבל הוא עני וגלמוד בעולמו של אלוהים. הוא נדד בנכר ולא מצא את אושרו.
הספרות היהודית באותה תקופה לא היתה עשירה במוטיבים של אהבה. השיר העממי הביע זאת בצורה פשטנית ופרימיטיבית ולוּ גם בלבביות. והנה מגיע לספרות היהודית גיבור שבו מתעוררים הגעגועים והאהבה לאשה צעירה, לאה, בתו של הגביר סנדר. זיווג מן השמים ואנסקי, מחבר ה“דיבוק”, מעוניין בזיווג זה ואסור לבטל אותו. האהבה ב“דיבוק” פורחת, מלבלבת וצומחת. אם הגנים התלויים נחשבו בזמן הקדום בין שבעת פלאי העולם, הרי האהבה אינה השמינית אלא הראשונה בגן התלוי הנקרא: חיים. מציאות. לאהבתו של חנן ללאה יש מניחוחות של גן העדן. ההמשך: יחיד ויחידה אצל בשביס, אבל בלי הווי החיים היהודי, בלי מסורת יהודית, בלי הצדיק ממירופול.
זאת ועוד: מן העיירה של ווייסנברג מ“ארבעת הבנים” שלו, נגולה בספרות המציאות הסוציאליסטית של הגיבורים הספרותיים. בדיבוק: ההבדל במעמד הסוציאלי של אדם מפריד זוג מן השמים, שני נאהבים, ומוביל לאי־צדק ביחס לעני המקופח. אי אפשר לשים כאן חייץ היכן מתחיל הריאליזם והיכן מסתיימת המיסטיקה. שלובים אחד בשני. הריאליזם, בית המדרש היהודי, אומרי התהילים, האם האומללה המתפרצת לבית המדרש להתחנן בפני ספרי התורה הקדושים והסצנות הדרמטיות שבהן קורא מת לדין־תורה את סנדר החי כדי להתדיין עם חברו מאז – זה תפס את הקורא ואת איש התיאטרון וזה היה חידוש בספרות היהודית.
מנדלי הקוֹצקאי טען שצריך לעשות את השמים גבוהים יותר. ה“דיבוק” של אנסקי טוען: “הראו לי את השמים, כיוון שההלכה היא בלי שמים”. הדחף אל מרומים, לאידיאלים גבוהים יותר, הקסים. אבל נשארת השאלה, הטראגית: “מפני מה ולמה יורדת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא?” אבל אי אפשר לסיים ביאוש, אלא עם בטחון: ירידה צורך עליה הוא.
בין שני עולמות: בין שמים לבין תהום. בין אשמה לחרטה. אומר המשולח של אנסקי, בעיקבות הברסלבי: “הלב של העולם שר אל המעין הזך… ומן השירה יוצאים חוטים של אור ונמשכים אל הלבבות של כל הדברים אל העולם”. והצדיק ממירופּול אומר בשם הבעש"ט הגדול: “אילו האדם היה עובד על נשמתו כפי שהוא עובד על הגוף, על אילו תהומות היא היתה יכולה לעבור על החוט הדקיק של החיים”.
עד היום חוקרים את כל האלמנטים הפולקלוריים ב“דיבוק”. ה“דיבוק” של אנסקי הביא אלמנטים תיאטרליים, כמו הסצנה שבה הכלה רוקדת לפני החופה עם הנשים העניות בעיירה. גם הקבצנים הם אותם המיוחסים בחתונה כמו המשפחות הגביריות. המיסטיציזם של אנסקי אין לו ולא כלום עם השקפת העולם הדתית. אם אנסקי חיפש את אלוהים, הוא חיפש אותו לא בשחקים, אלא אצל האנשים בלבבות, במעשים שלהם. זאת היתה הדת שלו.
פרק מכאיב היה עניין העלאתו של ה“דיבוק” על הבמה. הבמאי דוד הרמן ואברהם מורבסקי גילו עניין ב“דיבוק”. ביאליק לאחר בקשות רבות מצד אנסקי, תירגם את ה“דיבוק” לעברית, על אף הערותיו הביקורתיות. ה“ווילנער טרופּע” הודיעה סופית שאין באפשרותה להעלות את ה“דיבוק”, שהמחזה לא “יקח”, לא תהיה לו הצלחה. ביום ההודעה הזאת אנסקי דיבר במרירות ובכאב ובאותו יום מת. ביום ההלוויה, המועצה של ה“ווילנער טרופּע” החליטה, בכל מחיר, ליום השלושים להציג את ה“דיבוק”. הנדר שלהקה נדרה לעצמה – קויים.
“הבימה” הביאה את ה“דיבוק” להצלחה הגדולה וזהו פרק בפני עצמו. אבל כדאי לציין, שכעבור שלוש שנים לביצועו של ה“דיבוק” בתיאטרון “הבימה” היה מודפס במודעה: תרגום חיים נחמן ביאליק באותיות קידוש לבנה, ובאותיות פטיט: מאת ש. אנסקי. וכפי שמספר בזכרונותיו דוד ורדי, הרי לרקוויזיט (ציוד) – טליתות ושופרות דאג לא אחר אלא ולדימיר איליץ' לנין. אילו עשה זאת היום היה מתווסף לטייגה הסיבירית עוד אורח: לנין.
סופר טראגי. מחזאי טראגי. עם שותפים גאוניים: ביאליק המתרגם, “הבימה” בעידן ההתלהבות שלה – המבצעת, ואחרון אחרון: השותף הגדול – האהבה של ההמונים היהודיים. ואף על פי כן יהודי טראגי, שלא זכה לראות את המחזה שלו על קרשי הבמה. טראגי, כמו שטראגיים הם הרבה סופרים בספרות יידיש.
האטנוגראפיה היהודית בראשית מאת העשרים היתה תופעה חדשה בספרות יידיש. תשומת הלב ליצירה העממית היתה מועטה. ההסבר לכך ברור: לאבותינו היה בסיס־קיום קבוע. הם יצרו אוצרות עממיים רבים ולא דאגו לכך, שהדברים יירשמו. התורה שבעל פה לא זכתה לתורה שבכתב. הם האמינו, כי המעשיות, האגדות, השירים הנמסרים מדור לדור, והנשמרים מתוך כבוד ואהבה, הם ערובה מספקת להמשכם ולקיומם.
רק עם ראשית מאת העשרים, כשחלו שינויים רבים ומהותיים בחיי האדם היהודי והעדה היהודית, ונשתנו צורות חיים ומנהגים, כרסם בלב הספק, אם כל הנכס העממי הגדול שהצטבר, אכן יישמר. רק אז התחילו סופרי יידיש לעסוק באטנוגראפיה. הם הרגישו כי כל נוסח קבוע בחיי אבותינו משתנה, הכיסופים לעבר הולכים וקטנים ועל כן צריך להציל מצפרני השיכחה את זכר העבר. אז נוצרה בפטרבורג די “יידיש היסטאָריש־עטנאָגראַפישע געזעלשאַפט” על שם הברון נפתלי הרץ גינצבורג.
מהראשונים שחש אחריות גדולה כלפי האוצרות העממיים: השיר, הסיפור האגדה, הפתגם, המכתם, הפסוק, ההולכים וכלים – היה שלמה זאנוויל רפופורט (ש. אנסקי). ב־1921 ארגן מסע לעיירות כדי לאסוף את החומר העצום שהצטבר אצל סבים וסבתות, אבות ואמהות. הברון ולדימיר גינצבורג מקייב הבטיח את התקציב הכספי הדרוש.
מלבד אנסקי השתתפו באקספּדיציה: יואל אנגל ממוסקבה, קומפוזיטור ידוע, י. קיסלגוף מפטרבורג, חוקר מוזיקה יהודית, שלמה יואווין – צייר וצלם (אגב ממשפחת אנסקי), סטודנטים מהאקדמיה היהודית של פטרבורג ואברהם רכטמן. ספרו של אברהם רכטמן: “יידישע עטנאָגראָפיע און פאָלקלאָר” רושם את כל קורות האקספדיציה וכן האוצרות שנרשמו. ראש הקבוצה ש. אנסקי היה הרוח החיה של האקספּדיציה. שלוש שנים נדדו בכל פינות אוקראינה. צברו זמר לזמר, אגדות, רשמו אירועים היסטוריים, סגולות ותרופות מקובלות, דיבוקים, שדים ומעשיות שנאגרו סביבם, שירים, משלים ופתגמים. צולמו מצבות של צדיקים ו“שטיבלעך” של חסידים ובתי כנסת, צולמו דמויות של יהודים, צדיקים, חסידים. נאספו תעודות חשובות מפנקסים עתיקים, תשמישי קדושה, עדיים, הלבשה וזה מתוך מגמה להקים מוזיאון יהודי אשר ישמור את העבר. אנסקי לא דאג לנוחיות חייו. בפטרבורג, שהיה אזרח לא לגאלי, לא הצליח לרכוש עבורו פינת קבע ונדד מדירה לדירה. כל עושרו: חליפתו ומעילו. אם ראו פעם את הנודד עם ארגזים, היו אלה ארגזים שהכילו בתוכם חומר אטנוגראפי חשוב. המגמה של ש. אנסקי היתה ראשית כל: להוציא שני ספרים: א) “דער מענטש” (האדם), ב) “שבת און יום טוב”. בסוף 1914 הופיע הכרך הראשון “דער מענטש”. הספר הכיל חמישה מדורים: הילד מיום הוולדו עד לחדר; מהחדר עד לחתונה; החתונה; חיי המשפחה; המוות.
הספר השני לא זכה לראות אור יום. עקב הגלגולים והנדודים, חלקים מהספר אבדו.
בספרו “חורבן גליציה, פולין, בוקובינה” – מסדרת ספרי החורבן על כליון יהדות מזרח־אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתאר אנסקי את ביקורו בסדיגורה, בחצרו של הרבי, בבית מדרשו של הרבי. אני מצטט:
“מבטי נפל על כותל המזרח ואני נחרדתי ממה שראיתי. העיטור העשיר מסביב לארון הקודש והלוחות מעליו נשארו ללא פגע. אבל באמצע, בארון הקדוש הריק, הוצבה איקונה גדולה. “צלם בהיכל” הבזיק במוחי וזה הרעיש אותי כמו כל הפוגרומים שראיתי. בתוך הלב התעורר איזה רגש עתיק־יומין, הד מחורבן בית המקדש. עמדתי ולא יכולתי לנתק את עיני מן המראה המוזר. הרגשתי שכאן התרחש חילול־השם נורא, ביזוי של שתי הדתות, יד אכזרית1 של חייל מתפרע ביצע כאן אותה פגיעה באלוהים כמו בבני־אדם”.
אנסקי לא נמנה על המאמינים במובן הרגיל של המלה, אבל הוא היה מעוגן במהלך הרב־דוֹרי של העם, הוא היה מעוגן בעממיות היהודית. הפוגרומים האיומים העלו את האסוציאציה של “הד מחורבן בית המקדש”, של ה“צלם בהיכל” הנורא הלאומי. אנסקי עבר הרבה תעיות וגילגולים בעולמו הרוחני. מרגוע מעולם לא מצא, לא כשהיה איש ס.ר. רוסי, ולא כשהוא יצר את ה“דיבוק” ואת שיריו ביידיש. רעב רוחני דחף אותו תמיד והוא היה מהלך בדרכים ונתיבות רוחניים רעבים.
אנסקי לאחר כל התהיות הצטרף אל הציונות, אל דרכו האחרונה, מתוך אמונה שפה ישביע את רעבונו הרוחני. איני יודע אם לגבי יידיש בישראל הוא מצא זאת, אך לגבי האידאה הכללית של גאולה יהודית, לגבי האידיאה של תחיה מחודשת של העם היהודי מצא כיסוי מלא לרעב שלו. ואותו אנסקי שכתב את ההימנון הבונדאי “השבועה” כתב גם את “דאָס נייע ליד” (“השיר החדש”):
אַ וווּנדער וואָס טרעפט זיך נאָר זעלטן,
עס טראָגט זיך אַ בשורה פון מעכטיקע וועלטן,
ישראל, דערוואַך זיך
צו דיינע געצעלטן
דיין נחלה וועט ווערן פאַרזייט
אין שטח פון יידישן גלות, דעם ברייטן
עס פלאַטערן פאָנען, און שאַלן טראָמפּייטן,
עס הייבן אָן פּלאַצן פון גלות די קייטן –
אַ פאָלק איז צום אויפלעבן גרייט.
עס ציען זיך יידן פון מאָענט, פון ווייטן
עס איילן חלוצים פון אַלע פיר זייטן
צונויפקניפּלען ווידער מיט ביבלישע צייטן
די יידישע גאָלדענע קייט.
בתרגום חופשי:
השיר החדש. פלא שאך נדירות מתרחש, / נישאת בשורה מעולמות אדירים, – / ישראל, אל אוהליך היעוֹר, / בנחלתך יטמנו הזרעים. // בשטחי הגלות היהודית הרחבים / מתנפנפים דגלים ומריעות חצוצורת, / מתחילים לפקוע כבלי הגלות – / עם לתחייתו מוכן. // נמשכים יהודים מקרוב, מרחוק, / אצים חלוצים מכל ארבע הרוחות, / לחבר מחדש עם זמן תנ"כי / את שרשרת הזהב היהודית.
החיים שלו היו היצירה הגדולה ביותר. חיים של אי־שקט תרבותי, של מעשים, של אצילות וחכמה, איש הרוח עם חזון גדול וחלום גדול. איש רוח ואיש מצב־הרוח, מאותם אישים רוחניים הבונים עלילת דורם.
אנסקי השאיר כמות ניכרת של יצירות ביידיש וברוסית, ותפס מקום חשוב בספרות. אנסקי היה עסקן ציבורי יהודי חשוב. הוא ייסד את המוזיאון האתנולוגי היהודי, אסף פולקלור, מימרות, מעשיות, אגדות, אמונות טפלות, משחקים, ניגונים שנפוצו בקרב המוני־עם יהודיים. הוא נתן הרבה לפעולת עזרה למען אוכלוסין יהודיים מגורשים. אנסקי עשה מן הפולקלור ענף מדעי, שדה יצירה לחקירת החיים היהודיים.
אנסקי אסף הרבה מעשיות של איכרים וראה בהן ניצוצות של תרבות פרימיטיבית, שצריך ללמוד אותה, כיוון שהאיכר בסיפור הפרימיטיבי שלו מבטא את נשמת העם. משום כך היה ל“נרוֹדניק”, ההולך אל העם. אנסקי כתב עבודה גדולה יותר: “נרוד אי קניגא” (העם והספר), וכן “נרוד אי צאר” (העם והקיסר). בעד עבודה זו עמד למשפט, ובקושי יצא מזה חי. הפעילות של אנסקי היתה בשתי חזיתות: חזית המהפכה והחזית הספרותית.
עבר זמן רב עד שאנסקי עבר מן ה“אני מאמין” הרוסי המהפכני עד ל“אני מאמין” היהודי, עד לפולקלור היהודי, עד ל“דיבוק”. אנסקי הביא לידיעת הקורא היהודי שאוצרות העם אינם נוצרים על ידי יחידים, אם אפילו הם גאונים, אלא רק על ידי העם. מן העם נובעת התרבות האנושית. אפילו השפה נוצרת על ידי העם ולא מיחידים. התורה שבעל פה של כל עם היא היסוד לתרבות של העם. בתורה שבעל פה נעוץ יופיה של השפה, החכמה של המימרה, החן של הניגון. פולקלור הוא ענף חשוב של החקירה האנושית. אנסקי היה גם מבין גדול בפולקלור דתי, שירה דתית המוליכה לאקסטזה מיסטית, זה מה שנקרא רוח־הקודש. הוא אסף הרבה ערכים פולקלוריים שיש להם נגיעה לפסיכולוגיית ההמון, לאקסטאזה של המונים, להיפנוזה של המונים.
אנסקי הביא אל היצירה היהודית הרבה פולקלור של עוני יהודי, על תנאים קשים של יהודי שבהם בנה את חייו. הוא האמין בכוחה של יצירת עם, הוא האמין בנשמת העם. מימרה – כתב אנסקי – מדברת תמיד על התוך של הדבר וחודרת אל התוך. אפילו היהודי היה אומר: “מימרה של הגוי היא להבדיל תורה”, על אחת כמה וכמה, הוסיף אנסקי: מימרה של יהודי… ולכן רחש כבוד למוסיקה עממית, שגם הגיעה להכרה על ידי כל גדולי המוסיקאים בעולם. אפילו בטהובן העריך את העושר המוסיקלי של מוטיב עממי.
לאנסקי היתה השפעה עצומה על פרץ ובלי כל ספק “הנשמות האילמות” של פרץ נושאות בתוכן הרבה מן התורה של אנסקי על נשמת העם. כיום הפולקלור הוא תורה, אבל בזמנו של אנסקי מקצוע הפולקלור היה בחיתוליו.
אנסקי רצה ללמוד סוגיה חשובה: במשך שנים מתגוררים יהודים ביחד עם גויים. איזה רושם הם עשו אחד על השני? איך התדמית של הגוי השתקפה בתודעתו של היהודי? איך המהות של היהודי השתקפה בנשמה של הגוי? מה הם היחסים הפסיכולוגיים בין היהודי והגוי, כיצד הם מוצאים ביטויים בפולקלור, בספרות? אילו מעשיות, אגדות, ניגונים היהודי ירש מן הסביבה הגויית. שאל היהודי חידה היתולית: מהו הדבר? זה לא אוכל וזה לא שותה, לא ישן ולא מדבר, אין לו אב ואין לו אם ואינו מת והוא בכל זאת בן אדם? התשובה היא – זהו גוי. אינו אוכל – הוא זולל. אינו שותה – הוא סובא. אינו ישן – הוא נוחר. אינו מדבר – הוא מלהג. אין לו אב ואם – הוא ממזר. אינו מת – הוא מתפגר. ובפזמון העממי: אוי אוי אוי, שיכור הוא גוי. שיכור הוא כלוט, חייב הוא לשתות, באשר הוא גוי. (תרגום חופשי)
האמנם כזה היה הגוי? האם כאלה היו המוני העם הגויים? האמנם הגוי הוא בריה שיכורה מגושמת? האם לנפש היהודית אין מלה טובה אחת על גוי? הנה זה עתה ציטטנו: “המימרה של הגוי היא להבדיל תורה”. היהודי נותן כבוד רב לשכל של הגוי. אנסקי ניסה לחקור זאת והכין חומר רב לחוקרים העתידים.
הודות לחקירותיו של אנסקי היידיש הרוויחה, המימרה היידית הרוויחה. אנסקי היה אישיות של טוהר אבסולוטי, עדינות ועדנה, ועם כל החקירות הוא נשאר בזכרוננו כבעל ה“דיבוק”, כיוצר המחזה: “הדיבוק”.
ב־1916 עבר אנסקי את כל מרכזי רוסיה, הירצה על אטנוגראפיה ופולקלור. חלה ובמצוות הרופאים יצא לקאווקאז. ב־1916 חזר מקאווקאז לפטרוגרד ובשארית כוחותיו התמסר למפעל חייו.
אחרי המהפכה הבולשביסטית לא הירפה אנסקי מתכניותיו לעסוק בעבודה ספרותית ומדעית ולהסדיר את החומר של האקספדיציה האטנוגראפית. בספטמבר 1918 ברח אנסקי מרוסיה בבגדי כומר והגיע לווילנה כשהוא חולה ושבור. בווילנה הקים את “הקולטור־ליגע”. בספטמבר 1919 פרץ פוגרום בווילנה ובפוגרום זה נרצח הסופר היהודי א. ווייטער.
אנסקי חלה במחלת לב, עבר לוארשה ושם נפטר בכ“ג מרחשון, תרפ”א (9 לנובמבר 1920). האקספדיציה הצילה אוצרות עממיים ואנסקי נחשב לאבא של חקר הפולקלור היהודי.
-
“אכרית” במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.