א    🔗

מי שיקרא. כתבים קצרים אלה, ואפילו לא קרא את מחזותיו של היינריך פון קלייסט, שהם עיקר תהילתו יעמוד מעצמו על תכונתו הדרמתית, כי גם בסיפורים קצרים אלה יש מיחודו של האיש; גם באפיזודה של מה־בכך ראה יוצר זה את הדרמה, הטמונה בה, וידע לגלות אותה בכישרון מיוחד לו; כמה מתח וכמה “חומר־נפץ” יש בכל סיפור קצר שלו; ושמא —אדרבא —באלה ההוכחה הניצחת, לייחודו הדרמתי. היתה לו ראיית־דברים כזאת, מין חדירה לפני־ולפנים של כל מקרה. של כל מראה־עיניים. או משמע־אוזניים, חדירה מהירה ונוקבת. המגיעה עד השורש, העשוי להצמיח דרמה. ואותם דווקא העלה וגילה לעין כל; כל החיים— היו דרמתיים בעיניו; כל אדם— נפש פועלת. אם סבילה ואם פעילה, בדרמה אחת או בדרמות רבות.

ב    🔗

בכתבים אלה, כתבי איש צבא על־פי ירושה ולפי חינוך, אתה מוצא דבר והיפוכו— גם יסוד שמרני, נאמן לשגרה ולמסורת, וגם יסוד מהפכני— בוז ולעג לנימוסים שעבר זמנם, למושגים מיושנים, שאין להם עוד טעם, דברי ביקורת ושלילה של גאווה אווילית, של השתעבדות למושגי־כבוד שחלף ערכם והגיונם הזמני; ואיזה סרקזם חריף יש לאיש, אלו אמצעי לעג מעודנים לסופר הזה — וכמה דקים כלי ההומור שלו —כמוסים ובכל זאת עוקצים עד מאוד; ואלו תיאורים מצומצמים וממצים עד תכלית; אילו תמונות, נוסח מיניאטורה, שאין צמצומו גורע מן העניינים; איזה אמן משוכלל, שאין כל חסר וכל יתר בדבריו!

ואילו המסה־הסיפור “על תיאטרון־הבובות”; —איזו פילוסופיה דרמטית כאן, וכמה מקוריים הרעיונות, ואיזו תורה מפתיעה כאן, והדברים מפורסמים לתהילה מאז והורקו להרבה לשונות, שכן יש כאן חכמה גדולה, המוגשת בכלים אמנותיים מובהקים; פילוסופיה סיפורית היא, המרתקת את הדעת ואינה מרפה הימנה למשך זמן רב— פילוסופיה כמראה וכמחזה; האין זו עובדה נדירה ומקורית בספרות כל העולם?

ג    🔗

האנקדוטה— באותם הימים לא היתה זו בדיחה, כמו היום, אלא סיפור קצר, רציני ביותר, אחיה הקטן של הנובילה, שטעמה לא מבדח, אלא דווקא בעל עוקץ טרגי חריף; סיפור אשר כל שיוצרו מצמצם אותו. כן הוא מעלה את ערכו. והיינריך פון קְלַיְיסְט, התפרסם כאמן המובהק של האנקדוטה; שכן קלייסט הוציא מן הסיפור הזה כל תיאור שהוא, כל הסבר, כל “רקע”, כל קישוט, והעמידו רק על “תוכן” ועל עוקץ חריף. על סיום אנקדוטלי, כלומר:— דרמטי־טראגי, על סיום שיש בו כאב־נפש או כאב־דעת; משפטים מעטים, משפטים מצומצמים, מגובשים, מלאי כוונות ובנות־כוונות. ואין בו מאומה שהוא לעצמו, יופי לשם יופי, או חכמה לשם חכמה, אלא הכל מכוון אל עיקר, יותר נכון— אל עיקר העיקרים, זה המכונה בלשון מגדירי־הגדרות, בשם ״פואנטה״. והנה הופכת אנקדוטה בידי קלייסט . לנשק מהפכני, מסוכן, נשק כנגד האווילות, כנגד הדעות הקדומות, והדעות, השגורות והמיושנות, ואמצעי בדוּק למשיכת הלב והדעת לאיזה ענין רם־מעלה לאיזה חכמה רבת־ משקל. לניסיון־חיים משכיל ומחכים.

ד    🔗

צירוף־הדברים אשר בקובץ זה נעשה, כנראה, לפי בחירת הצייר מַקְס לִיבֶּרְמֵן. שהוא עיקרה, כביכול, של מהדורה זו: —לתת דיוקן ומראה שלו ליצירתו של הנריך פון קלייסט; הוא שבחר, כנראה, את הפרטים מכל קשת יצירתו, של קלייסט: סיפורים, מסות, מאמרים; ואנו— רצינו לשמור על אוֹפיָה וטעמה של מהדורה. זו, שיש בה משום חתך בכל יצירתו של המספר הגדול הזה; גם המאמרים הפטריוטים, שיש בהם עכשיו משום צרימת־אוזנינו— בכל זאת, יש בהם משהו מאלף, משהו המַשְׁלים את דמותו של הסופר ושל זמנו ההיסטורי ועל־כן איננו גורעים מן המתכונת של הצייר, ואיננו משמיטים דבר; המבחין יבחין — את הקליפה יזרוק ואת הגרעין יקבל ויהנה.

י. זמורה.