(מכתב לבן ארצי על אחד מבני ארצנו)

שאל שאלתני, חביבי:    🔗

הגידה, דוד, מה לי טשרניחובסקי? לי, לילד העברי בארץ העברים מהו לי משורר זה המפליא לשיר על יער (ויערות (אוי לי!) אין בארצי; זה המיטיב לתאר את השלג ואת הכפור – ואני לא ראיתים; המרבה חקר בפיטריות – ולי לא מובן?

הנה קראתי את ספרו “החליל” ורובו זר לי. גם אבא סיפר לי, כי הפליא טשרניחובסקי לשיר משירת חייהם של ההודים אשר באמריקה (ב“הייאוותה” של לונגפילו) ומרינת הבוקר של הפינים בארץ פין (“קלוולה”), מפלאי הנעורים של היוונים אשר ביוון הקדומה (“איליאס ואודיסיה” של הומירוס) ועל “הגילגמש” בבבל, אך אני הן בתוך עמי אני יושב, את ארצי אוהב ואת אחי דעת אחפץ – מה יתן ומה יוסיף לי, לבן ארצי, משורר זה שנולד בדרומה של רוסיה?

כה שאלת, נערי.

והנה תשובתי לך:

אמנם גופו של טשרניחובסקי נולד בחוץ לארץ, אבל נשמתו משורשת בארצנו. כי אין כמוהו בשירתנו משורר, שצלילי הפלאים של מולדתנו מן הימים הקדומים עד ימינו אלה ימצאו להם בו הד כה נאמן וחי. על שאול המלך שר לנו ועל עולי הרגל, על דוד המלך ועל בר־כוכבא – אין תקופה בחיי עמנו בארץ, שלא תכה גלי שירה בלבו. וגם הארץ עצמה על שרידי אבניה ושיורי מצבותיה – מה חיה היא בחזונו, מה נפלאת ומה יקרה! הוא המשורר היחידי, שעלה בידו לדובב שפתי עברה הרחוק והקדום ולגלות את יפי נעוריה יחד עם זה תתרפק נפשו של טשרניחובסקי על אומתו – אומתנו ואין לך דור בארצות פזוריו של עמנו טשרניחובסקי לא יהיה לו לפה. תקופת הכוזרים (“ברית מילה”), ימי הביניים (“בין קברות דור נכר”, “ברוך ממאגנצה”, “אמנון ותמר”), השחיטות האיומות שבשנים האחרונות באוקראינה (“ספר הסוניטות”), אורח החיים של אחינו בזמן החדש (“ספר האידיליות”) – את הכל חבק רוחו, לכל חדרו עיניו. בקסמי כשרונו ובעוז רגשותיו יכניס אותנו לעולמה של אומתנו בכל מקום ובכל זמן שהיא שרויה בו על פי רצון גורלה. כי בן ארצנו ובין עמנו הוא טשרניחובסקי בכל מחשבותיו, שאיפותיו ורגשותיו, ואם גם אמת הדבר,

ש“עם אנחות תבל כלה תפרוץ גם אנחתו”

“ופצעיו נוטפים דם עם דמי כל דור ודור”

הנה זוהי תהילתו, ועל זה גם גאוותנו. הרוח העברי האמיתי חבק תמיד זרועות עולם וגורלם של עמים אחרים היה תמיד קרוב ללבם של המעולים בבני עמנו.

בן־אמוץ נבא על מואב ועל דמשק ועל מצרים באותו אש קדוש ובאותו צער אנושי עמוק, שבהם נבא על ישראל. יונה הנביא שולח בדבר אלוהים לנינווה הרחוקה, וירמיהו כמו ישעיהו חזו על צוֹר ובבל כאילו היו צורים ובבלים נאמנים. וזוהי גדולתם של נביאינו, זוהי נצחיותם וזהו נצחונם על תעלולי הזמן והמקום.

כי אהבת האדם באשר הוא אדם היתה חזקה בהם הרבה יותר מאשר בלב רוב החוזים של כל העמים האחרים.

“לבי למואב יזעק” – יאמר ישעיהו, ודבריו נאמנים, כי לבו המה ובכה לגורלו של כל עם וגוי, משום שבצרת כל אדם היה לו צר, ובטוב לו, לאדם, היה גם לו טוב.

לסוג זה של אוהבי האדם שייך גם טשרניחובסקי, וגם בזה הוא בן עמנו ובן ארצנו.

מי יתן, אחי הצעיר, ולמדת ממנו את זו האהבה הקדושה והיפה לבן האדם, יהיה מי שיהיה, אם “מואבי” ואם “דמשקי”, אם ערבי ואם הודי, כי כל אשר נברא בצלם אלוהים, יהי צבע עורו מה שיהיה ויהי טבע נפשו איך שיהיה, אחיך הוא. מכאוביו מכאוביך ושמחתו שמחתך.

ועל ידי אהבתך לאנוש תדע לאהוב עוד ביתר שאת את עמך אתה. אז תהיה אהבתך לישראל טהורה וזכה בלי כל שמץ גאווה ושנאה כלפי אחיך בני העמים האחרים.

וכך תבוא גם להבנה ולהערצה של טבע ארצך וגילוייו המקסימים על ידי השאיפה והיכולת להתענג על הופעות החיים בכל מקום שהן. כי לא “היער” או “השלג” חשובים, אלא פלאי ההוויה וסודות הבריאה המתגלים על ידם הם הם החשובים. העיקר הוא לדעת ולהרגיש כי “אגדה הם החיים”.

תהי נא אוזנך קשובה ויהי נא לבך פתוח – אז תשמע אף מפי עישבייה רכה עטופת צמא בארצנו אגדות פלא כאלו, שמעולם לא שמעתן. וגם על זה יבורך טשרניחובסקי. על ידי שירי הטבע שלו הנפלאים ילמדנו לאהוב את כל היקום, להבינו ולהרגישו. “אחיו הקטנים” בצורת כוכבים, פרחים, גלים וכל מיני בעלי חיים נעשים קרובים ללבנו, נעשים אחים לך, אחי הצעיר!

וכאשר תחדור לנפשך תורה זו הנובעת מעינות הבדולח של שירת טשרניחובסקי תהיה גם אתה כה אמיץ־לב וכה עז־רוח כמוהו, הלא כה יצו לך את הברכה, ברכת החיים:

“אל תחת!”

“רש!”

“עלה וצלח ופעל!”

מתנת אל זו היא שהאחיזה בו בטשרניחובסקי את אש העלומים עד היום הזה. כי באמת נער הוא עודנו המשורר הזה בן החמישים. נער מחונן בין כל הנערים. אותו שפם גדול ועבות היורד על שפתותיו נראה לפעמים כאילו הדביקו טשרניחובסקי על כנפי אפו מתוך מעשי שובבות. והראיה: בלוריתו! הראית מימיך יהודי בן חמישים אשר לו שערות מורדות ומתולתלות כאלו? אכן זהו הדבר: נפש צעירה לו, נפש ילד. על כן כה יפליא לשיר על נעורי עמנו ועל ילדותו של כל עם ועם. ועיקר כשרונו של טשרניחובסקי הוא הכשרון להיות צעיר, להיות שמח, להיות מאושר.

ואותך, קוראי הצעיר, אברך: אם לא תזכה להיות משורר ויוצר כטשרניחובסקי – יוּתן נא לך, לכל הפחות, גם כאשר תגדל ותזקין, כשרון זה להיות תמיד רענן כמוהו, ולקרוא תמיד יחד אתו:

“לקראת שמחות לקראת גיל”

“פנו דרך, סולו שביל!”

וכאשר תהיה חדוּר אהבה לאדם ואמונה בו כמו טשרניחובסקי (“שחקי, שחקי”), ותהיה מלא אהבה לכל חי כמוהו, ותהיה עז וטהור ברוחך כגבוריו ותשאף רק לכל יפה ונעלה בעולם זה היפה והנפלא – אז אבטח ולא אפחד, כי אדע:

“לנו זאת הארץ תהיה”

“ואתה תהי בבונים!”