…הנה גְרַידוֹב העיר הקטנה ­ – ובהזכירי את שֵם העיר הזאת ועלתה עִמו שִׁפעת זכרונות אחרים ורַבּים: בית­­­ –הכנסת הישן, נפלאותיו ונוראותיו, מורי החַקרן, אשר התחכם ואחרי –כן השתגע, חֲבֵרַי העִלּוּיים, אשר יָצאו אחר-כן ויהיו לזרים, רחל הקטנה ותלתלי-קוֻצותיה הצהובים, אשר אהבתים מאד גם בהיותי נער גדול – את כל אלה­­­­­­ פּקדתי וזכרתי היום; וגם את איגנַץ הקטן זכרתי, ואת החתול הגדול “יקטן", ואת הכֹּמֶר הקתּוֹלי ואת הספרים הַלַּטינים. אז אזכור גם את הגשר הגדול המפריד בין שני חלקי העיר, בין העיר הישנה ובין העיר החדשה, וּמֵימֵי נהר הַוַּרְטָה מְפַכִּים משני עברי הגשר ומלקקים את העמודים אשר עליהם הוא נשען; ויש אשר אֲדַמה, כי עוד תקשבנה אזנַי את קול המולת המים, ובהכות הגלים, והנה הם מַכִּים ונוגעים גם עד לבי כיום הזה, ולקקו בלשונותיהם גם שָׁם, עד אשר ישתער עלי לבי רגע אחד והתנודד והתגעש…

אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגורים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר-המות אשר ליהודים. והחצר הזאת נשקפת אל פני העיר החדשה מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גָּבְלוּ צרי-עין, ולהשוות אדם לאדם… אכן עברו אחדים מן היהודים את הגשר הזה גם בעודם חיים, ואולם כתובים הם לשמותיהם על ספר בפנקס הקהל למזכרת נצח, וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד ונפלאים וזרים גם יחד, אלה לתפארת ולתהלה על-דבר אשר קִדשו את שֵׁם ישראל ברבים, ואלה – לחרפה ולדראון-עולם, כי חרפה העטו על ישראל ועל אמונתו…

וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד – והיה אם נקרא רגע אחד בספר ההוא, אז תעלינה על לבנו מחשבות זרות ונפלאות, ומכאוב לא נדע שחרו ישרוט בנפשנו שרטת. איכה היתה כזאת? נשאל את נפשנו; מי עשה את התהום הָרַבּה הזאת אשר בין אדם לאדם? ואחריתה מה היא? ואם לנצח לא תחדל? – הנה אנחנו קוראים בספר הזה מעשים הנעשים בימי בּוֹגדן חמֶלניצקי ובימי גוֹנטא; והנה נערה עבריה לפנינו, ושמה מרים סג“ל, והיא עברה את הגשר, כי בחֹזֶק יד לְקָחָהּ אִתּוֹ אחד האצילים הפּולַנּים; ואולם מקץ ימים אחדים שבה הנערה, היא ובעלה האציל עמה, ועוד בעצם היום ההוא עלה האיש אל בית רב העיר ויבוא עמו חדר בחדר ויִּוָעֲצוּ יחד, ואחרי-כן התיהד האציל וַיִּקָּרא בשם אברהם בן-אברהם, ואת הונו הרב הֵרים לעדת ישראל, לבנות את בית-הכנסת הישן, היא “בית –הכנסת למהר”ם”, ואחרי-כן עזב הוא ואשתו את העיר ויסעו ירושלימה. – ועוד אנחנו קוראים, והנה איש עברי, חיָט או רצען, קם פתאום ויעבור את הגשר לרצונו; בימים ההם, זה שנות מאות רבות, ומלחמה לבני פולין באחד העמים, והפולנים נתונים במצור, אז עלה היהודי ההוא וייעץ עֵצות ויורם את הדרך אשר ילכו, ויוָּשעו האנשים תשועה גדולה; ואולם האיש הזה לא שב עוד אל אחיו ובני-אמונתו עד יום מותו, ואין איש יודע דבר על-אודותיו, ורק שמוע נשמע, כי הפּולַנים כִּבְּדו אותו מאד, ומצבת-אבן הציבו לו לזכרון ברחוב אַלֶכְּסַנְדְרָוְנָה, אשר שם בעיר החדשה, ויש אומרים, כי אל פני מצבת-האבן ההיא נתנו גם את פסל המושיע. – וגם זֵכר שני בחורים בא בספר הזכרון הזה, והם ממבחרי העלוּיים, אשר למדו בבית הרב, והנה רוח חדשה באה פתאום על הנערים הצעירים האלה, ויקומו לפתע פתאום ויעברו את הגשר, ואל העיר הישנה לא שבו עוד עד היום הזה, וילכו גם משם ויבואו ארצה תוגרמה, ויהיו שם לראשי מפַקדי חיל התוגרמים הנלחמים על הרי הבַּלְקַן, ויעשו שם גדולות ונפלאות ויהיו לנס, ושֵׁם האחד אָסמַן או סולימן או מחמד אֵיפֶנדי, ושם השני גם הוא כשמות האלה או מן הדומים אליהם…

כאלה וכאלה נקרא בספר-הזכרון הזה.

ורק יהודי אחד יושב בעיר החדשה באין מכלים אותו דבר, ואותו יקראו בשם רב משה הצדיק; כי אותו צוה הקדוש אשר בְקוֹצְק לעזוב את העיר הישנה ולשבת מעבר לגשר ולהקים לו שָׁם בית משתה יין; ויהי הדבר הזה כעין “סגולה”, אשר איש לא יָדע שחרהּ. והאיש הזה לא נח ולא שקט ולא חָשַׂךְ את כספו הרב מבעלי-הפקודות עד היות לו הרשיון לבוא אל מעֵבר לגשר ולשַׁכֵּן את שמו שם, ויהי למופת.

ובהזכירי כיום הזה את כל הדברים האלה, אז יבוא לְפָנַי גם זֵכר המשֻׁגעת, זֵכר שרה אשת המנגן, היא שרה האלמנה, וכל אשר עָבר עליה אזכור כיום הזה ואת כל המעשה אשר עשתה…

כי יום יום בלכתי החדרה עברתי על-פני המשֻׁגעת הזקנה. יש אשר ראיתיה והיא מחוללת ומרַקדת ושוררת שירים בקול גדול, או קוראת בעל-פה מזמורים, מזמורים מספר התהלים, ויש אשר רדפו אחריה נערים שובבים ברחוב העיר והיא נמלטת על נפשה והם משליכים עליה את אבניהם הקטנות עם הגדולות. אכן לפעמים ישבה האשה אל העַמוד אשר בקצה הגשר שעות רבות ולא תנוד ולא תנוע ושפתיה סגורות מבלי דַבּר דבר ולא תִפנה ולא תִשעה אל להקת הנערים הנצבים עליה. ובאחד הימים אחרי הצהרים ואני הולך החדרה, ואתיצב עליה גם אנכי, וכאשר לא נזהרתי לנפשי, ואגע בה בידי ותקם לאִטהּ מעל מושבה ותבט בי רגע אחד, ואחרי-כן שלחה פתאום את ידה וַתּך מכה רַבּה על לחיי, וברגע הזה שבה ותשב על מקומה וַתִּדֹם וַתּוֹרד את ראשה כבראשונה. אז בכיתי אחרי המכה אשר הֻכּיתי, ואקום ואעזוב את המקום הזה ואבוא החדרה; ואולם מחיתי את דמעותי מעל לחיי, ולאיש לא הגדתי, ורק בכלות הלמודים וחבֵרַי יצאו מאת פני רבם, וָאִוָּתר אני לבדי ואגש אל מורי:

– מי זאת המשֻׁגַעת? – שאלתי.

– המשֻׁגעת? לשרה האלמנה תשאל?

– כן, מורי, כן, לשרה האלמנה אנכי שׁואֵל.

– ולמה תשאל, נער? אשה משֻׁגעה היא, משֻׁגעה זה שנים רבות מאד, זה עשר שנים או עשרים ויותר.

– ידעתי, – עניתיו, ואחשוב מחשבות רגעים אחדים – אבל, רבי! מדוע זה תקרא מזמורים רבים מספר התהלים בעל-פה? מדוע זה יאמרו עליה, כי שגורים בפיה גם יוצרות ופיוטים רבים? מי זה אפוא לִמד אותה גמרא, כי יאמרו אשר מבינה היא גם בגמרא כאחד הגברים?…

רגעים אחדים עמד רבי לפנָי כפֶסל-חָרָש, וכמו הגיעה השמועה הזאת אל אזנו זאת הפעם הראשונה, ואולם כרגע יָדע האיש הטוב הזה גם דבר לענות: שמע, בני, ואגדך! האשה הזאת יָדעה לפנים את כל כתבי-הקֹדש, וגם למדה גמרא הרבה, אכן כאשר הרהיבה עֹז בנפשה לגשת גם אל ספרי הקבלה, לספר רזיאל וספר הזֹהר, ויקלל אותה הקדוש אשר בקוֹצק קללה נמרצת, ותקם האשה ותקצץ בנטיעים, ותצא ותהי לזרה, וַיִּמָּסך עליה רוח עִוְעִים ותהי למשֻׁגעה…

אז הָמה רוחי בקרבי למִשמע הדברים הנוראים האלה, ולא מצאתי בהם נחת, ובשובי אל חדר הורתי ואתאונן באזניה, כי המשֻׁגעה הכתני.

– אַל לך, בני! – גער בי אבי תחת לנוד לי – מדוע זה תתגר בה מלחמות, והיא אשה מרת נפש, החולה מֵעֹצֶר רעה?…

– ומי היא אפוא, אבי? – שאלתי בחפזון, – האיננה אשה כבדת עון ומקֻללת אשר תמק בעונותיה? האם לא קִלל אותה הקדוש מקוֹצק על אשר העמיקה חקר ותתחכם יותר?…

– ומי הגיד לך כדברים האלה, נער פותה?

– מורי! – עניתי, וקולי היה כקול צועק.

– אכן לא יפָּלא בעיני אם איש כמוהו דובר כדברים האלה! –ענה אבי בדממה וכמו ידַבּר אל נפשו, ואחרי-כן הוסיף: – ועוד גם זאת, כי לא רבים יודעים את הנעשה ואת אשר עבר עליה…

וכאשר פצרתי באבי לסַפּר באזני את אשר ידע על-אודותיה, אז הוכיח אותי על פָּני, וידבר אלי דברים אשר כָּבדו בימים ההם ממני ולא הבינותי להם: – עודך נער כיום הזה, ורוחך עוד תקצר מהבין את כל הדברים לְמַדַּי! כי אתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון גדול תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש, ואז תשאל ולא תֵעָנה, תבקש פתרונים ולא תמצא, והיה כאשר יזעף האדם וקִלל באלהיו ובכל קדושיו, ואתה טרם ידעת גם את הרָעות ואת התלאות הגדולות אשר לחיים האלה…

ואוּלם עתה הנה גדלתי והייתי לאיש ואת כל אלה ידעתי; עתה ידעתי את החיים ואת תגרת ידם החזקה, ואדע כי נשאל ולא נֵעָנֶה, נבקש פתרונים ולא נמצא, וגם את כל הרעות ואת כל התלאות הגדולות יודע אנכי למַדַּי… וגם כל המעשה, אשר נעשה ואשר עָבַר על ראש האשה האֻמללה ידעתי כיום הזה לפרטיהם, והם נָגֹלוּ לפָני, ואותם אנכי נוֹתן לפניכם היום. –אכן רעה גדולה היא בנגוע יד החיים עד הנפש אשר לאדם, ובהיות הקולות הגדולים והשאון הגדול בימי –הנעורים ובימי-הָעַלְמוּת, אז יִמַּסּוּ הכּבָלים אשר שָׁם האדם על ידיו באשר הוא אדם, ומַסכת הארג אשר ארגה יד ההרגל תהיה למסוס נוסס, וְתִנָּתֵק כפתיל הנעורת בהריחו את האש…

*

אמנם גם האשה הזאת ראתה לפָנים בטובה ימים רבים, ורבים קנאו בה, ואולם גם בימים ההם לא ברב כסף ולא בסגולות עשירים ראתה חיים טובים ונעימות רבות, כי עֲנִיָה היתה האשה תמיד, והיא אלמנה עזובה, אשר לחמה היה לחם לחץ לפיה ולפי בתה הנערה הקטנה; ואולם בתה זאת, אסתר, היא היתה לה לסגולה ולנעימות נצח, ובה מצאה את כל אשר בקשה. בימי החֹרף חזרה על בתי העשירים, למרוט להם את נוצות האוָּזים ולהביא להם כפעם בפעם גם מכל העוף אשר יֵאָכֵל, ובימי הקיץ עמדה ברחובות העיר על סלי פרי גנים, ותמכור את אשר מכרה, וַתָּבֵא לבתה יום יום את אשר הביאה, ותאכלנה. ואולם גרֵידוב עיר קטנה מאד, ועשיריה וקוניה מעטים – אבל מעט ורעים היו גם צרכיה והוצאותיה, אשר הוציאה לנפשה ולנפש בתה. בעלית-קיר קטנה, אשר על פני השדה, ישבה, הרחק מאדם ועיר, והלחם, אשר אכלה, היה לחם גֶּרש לפיה יום יום בבֹּקר, ולפי הנערה מעט חלב ותופינים, ובשר לא בא אל פיהן כל ימי השבוע, בלתי –אם ביום השבת. וגם בגדים ללבוש לא עשתה האלמנה לפעמים רבות, כי לא מצאה בהם חפץ: הן אסתר בתה תשא חן בעיני כל רואיה גם בבלואי-הסחבות, אשר בהם תִּתְכָּס! וגם היא, האלמנה, לא תמצא חפץ בבגדים חדשים, כי הן אין את נפשה להיות שנית אשה לאיש, ולא עליה לשום עוד לב להַפְלוֹת בין בגד לבגד; וגם כי אָזל הלחם יום תמים מכֵּליה והיא נעצבת אל בתה – כי לנפשה לא נעצבה עוד – וחֹסר לחם יום או יומים מה הוא? – גם אז לא שברה חרפה את לבה, אחרי כי כל אשר היא עושה, הלא לבִתָּהּ תעשנו, ואז קמה וַתַּרְכֵּב על שכמה את שתי הכסתות, אשר על מטתה, ותעל העירה אל בית ראש-העדה ותתן את הערבון ויהי לה ללחם. אמנם כפעם בפעם דִבְּרה נחומים לנפשה, לאמר: “הנה בעוד יוסף בעלי חי לא היה כדבר הזה”… ואולם גם בעוד יוסף בעלה חי לא המטיר להם אלהים לחם אבירים מן השמים, כי רק בלחץ ובמדה השתכר האיש אל הלחם, ורק אשר לא באה בימים ההם דאגה בלב שרה, ולא עליה היתה המלאכה לכלכֵּל את הבית. ביום הראשון לשבוע יצא יוסף מביתו כפעם בפעם ללכת בכפרים ולסור אל חצרות השרים והאצילים, אשר מצא מהם את לחמו, ואולם עבודתו היתה עבודה נכריה מאד, כי היה יוסף מנַגן. - -

וזה משפט היהודי המנגן: לפנים בפולין והיהודי המנגן כִּהן כהונה גדולה בחצרות בתי השרים והאצילים שוכני-הכפרים, כי במועדיהם ובערבות –שמחותיהם לא היתה השמחה שלֵמה, אם לא בא אל ביתם גם היהודי המנגן לפניהם. היהודי ינגן את הנגונים “לכה-דודי” ו “מה-יפית” ו “כל נדרי”, וגם את הנגונים אשר למחולות, וגם את פרקי –הזמרה הנודעים, אשר יזמרו אותם בבתי-התִּיאַטרה, ואז יבוא המנגן על שכרו, והם הענֵק יעניקוהו ממיטב היין אשר אתם, ונתנו לו שקלים אחדים, וגם את שפחתם, את מַרִישָׁה, יביאו לפניו והוא יחול אִתָּהּ את מחולות הקּוֹזַק. והיה כפעם בפעם ובאו אל הכפר האחד שלשה וארבעה מנגנים כאלה כאחד, וכן יעברו מכפר לכפר עד תֹּם ימי השבוע, ויהי למשל, לאמר: “הַטֶּרְצֶט וְהַקְּוַרְטֶט אשר לעִבְרִים”…

ומנגן אשר כזה היה גם יוסף, והוא יוצא לדרכו בראשון בשבת, ובחמשי או בששי בבקר הוא שב. מי לִמֵּד אותו את המלאכה הזאת ומי יִסָדָהּ? – אם שאל איש את פיו כדבר הזה, לא יָדע יוסף לענות, ורק בקחתו את הכנור בידו בפעם הראשונה במקרה ואצבעותיו נגעו אל מיתריו וקולות שונים התמלטו, אז נֵעור בירכתי לבו דְבַר-מָה והוא לא יָדע שחרו, ואחרי-כן מלא לבו רֹך ועדן, אשר לא היו לו עוד כמוהם. אז נִגן כפעם בפעם בכנור הזה, ויש אשר גם בלילות קם פתאום מעל משכבו וינַגֵן, וברגעים אשר כאלה המו מעיו בקרבו כמעט קט ואחרי-כן בכה במסתרים. אכן הנה ימים באו והוא לא בכה עוד וגם רֹך ועדן לא מלאו עוד את לבו – אז מצא את לבו לנגן במנוחה “מה-יפית” ולחול עם מַרִישָׁה את מחולות הקוֹזק ולשתות את יינו ולקבל את שכרו, ובשובו הביתה אל אשתו והנה שקלים אחדים באמתחתו; ויין-הדגן בתוך מעיו… לפעמים שב האיש הביתה בשלום, שלום לבשרו ושלום לכיסו, ואולם אז תחסר לו כפעם בפעם כנף מעילו האחת, והוא מְצַדֵּק את נפשו בעיני אשתו לאמר: “שרה! הלא אך צחוק עשינו לנו, אני והגרַף, והגרַף כטוב לבו ביין, שלח בי את קַסיום, לקרוע את כנף המעיל”… ושרה שומעת ולא תדע כי לא כן הוא, כי השרים הלא שרים גדולים הם, אשר יתנו לה טרף לביתה, והיא הלא רק אשה עבריה, ובעלה גם הוא רק איש עברי –ומה יש לה עוד צדקה לזעוק אליהם? אכן לא הסכינה האשה הזאת מעודה לחשוב מחשבות רבות; ותהי כל המלאכה אשר לפניה להתפלל שלש פעמים יום יום, כי צנועה היתה ויראת-אלהים, ולבוא מדי שבת בשבתו אל עזרת-הנשים. כפעם בפעם, בשוב יוסף בעלה מדרכו, לא מצאה דברים לדַבּר אליו, והוא שואל אותה: “שרה? היש ארוחה לאכול?” והיא עונָה כפעם בפעם “יש”, ואז תשים לפניו את הבריה אשר הכינה, או מעט מרק-דגים ורקיק-שמן – ולא תדע ולא תחוש חוץ מזה… ואולם גם החיים השוקטים האלה השתַּנו לפתע פתאום, כי הרתה שרה לאישה ותלד לו בת, היא אסתֵּר.

אז נֵעור לב האשה בקרבה בפעם הראשונה, ותשאף רוח בחָזְקה, כאשר לא הסכינה מעודה ועד היום ההוא, והיא טרם תדע מה היה לה וטרם תבין מדוע היא עושָׂה ככה. ואולם זאת הפעם עלתה בראשונה המחשבה בלבה, כי עתה יד ושֵׁם לה בחיים, אשר לא היו לה לפנים, וכי עבותות הושמו על ידיה, אשר תשא אותן בתאות נפש; זאת הפעם החֵלה לחוש בראשונה כאלפי אחיותיה האמללות, כי גם בלעדי הסִדור והחומש ובלעדי עזרת–הנשים יש לה חלק ונחלה בחיים, אשר איש לא יוּכל לגעת בהם, וכל הנוגע בהם נוגע בנפשה ובפתיל חייה להתיקו – והימים האלה הם הימים אשר היתה המאֻשרה בין רעותיה, ואת הימים האלה הזכירה תמיד בחפץ –לבב ובחמדת -פש בכל עת וּבכל שעה.

אכן נפלאה היתה הילדה בעיניה, והיא ילדה נפלאה בּאמת!

אביה היה מנַגן ובעל כלי-שיר – ולכן לא יפָּלא עוד אם עוד בשחר טל ילדותה והנערה כבר הוכיחה, אשר עתידה היא לגדולות, להיות גם היא למנגנת ומשוררת. והנערה הלכה הלוך וגדול וַתִּיף מאד ותהי כפורחת, ועיני שרה רואות ולבה יגיל וירנן. – מה לה אם הבגד אשר עשה לה אביה איננו יפה להלל, וכי לא תלבש מַדּים כאשר תלבשנה בנות העשירים? היש גם לנערות האחרות לב-חכם כלב אסתר, אם יפו גם פניהן, ואם גם קולן ערב כקול אסתר הקטנה? – וגם אסתר הקטנה לא תשים לב אל בנות גילה ואל משפטיהן ואל דרכיהן, כי לא היתה הנערה כאחיותיה לפַנּות לבּה לצחוק ולהוללות. ותהי יושבת כמעט תמיד תחתיה, ומאד עמקו מחשבותיה. בימים ההם, ויוסף בקדמו לשוב אל ביתו בחמישי בשבוע, אז לקח לו את בתו ויושיבנה על ברכיו, ובכנורו בידיו נגן לפניה, וישורר ויזמר באזניה, והנערה מה תט את אזניה לקולות האלה, ומה תנסה גם היא לתת בשיר את קולה הרך ולעשות כאשר עשה אביה! ואביה נִבָּא אז באזני שרה אשתו, כי נולדה אסתר לגדולות, וכי יכול תוכל להיות לחזן, לולא עשה אותה אלהים כרצונו, ויעשנה לנער, ואז היתה כקַשְׁטַן החזן או כִשְׁקוּדִי החזן וכיתר החזנים הגדולים אנשי השם…

אז באה פתאום השוֹאָה, כי מת יוסף המנגן בענין רע מאד – בחסד אחד השרים נותני לחמו. ואז עלתה מחשבה על לב שרה –ואולם מחשבה זרה היא ונאמנה, – כי טוב וכשר הדבר אשר מת יוסף, למען היות אסתר אך לה לבדה ואין לזולתה חלק בה, ולמען אשר תוכל לשַׁלב את לבה אל לב הנערה הלוך ושַׁלֵּב…

אכן קראה בימים הראשונים, כי אבֵלה תרד לבעלה שאולה, וכי לא היו עוד צרות כצרותיה למיום ברוא אלהים את הארץ ואת האדם; ואולם גם הימים האלה עברו ולא הוסיפו עוד לענותה: “הן נתן לי אלהים את בתי, – דִבּרה אל לבה ברגעים המרים כאשר קם שטן בנפשה לנסותה – ובתי נחמדה מאד, ומאֻשׁרת האשה אשר לה בת כזאת, ואני גם אני מאֻשׁרה עד מאד”, וּבאין קץ ותכלית הוסיפה עוד להעביר על שפתותיה את המלים האלה, ולא ידעה לפעמים את אשר היא דוברת; ויש אשר דמתה בנפשה, כי זה עתה החלה לדעת מה יקר לה לב בתה, ומה היא לה, וכי צר לבה מהכיל את כל אהבתה, אשר היא אוהבת את בתה, וכי היה יוסף השטן האחד, אשר קם בינה ובין בתה, להבדיל ביניהן – אבל בני העם האֻמלל הזה ובנותיו אינם אשמים, אם יחטאו חטאה גדולה כזאת להעלות על לבם מחשבות זרות כאלה, כי הם טרם יודעים וטרם מבינים את אשר הם עושים, וכי חטאה גדולה הם חוטאים לפני האלהים. לפעמים הקיצה הנערה משנתה בלילה, ותרא, ותחרד, והנה שרה אמה יושבת ערומה על ערשה ועיניה נוכח פניה, והיא מדַבּרת בדממה ובקול: “כן, בתי, כן, נשמת אפי! בת שלשים וחמש שנים אנכי היום, ועד אשר תגדלי ותהי לאשה והייתי בת חמשים שנה – הוי, אֵלי, אֵלי! מָה ארֻכּה לי העת הזאת, ומי יודע את אשר אשא ואשר אסבול עוד עש בוא הימים ההם?”…

והנערה הלכה הלוך וגדול, הלוך ונפלא! והיה בקשוב אזנה אחד הקולות מקולות זמרה נמלט ובא עדיה, קול מנַגן או מזַמר, אז תִּגְהַר ארצה ותשכב על בטנה ותפרש ידיה ורגליה כשוֹחה, ואז עיניה קמות בחוריהן ואזניה פקוחות וקשובות, וכמו תשכח ולא תדע את כל אשר סביביה. אבל מי האיש ברחוב היהודים אשר יתבונן בה ויבין לה? מי אמה כי תשית לב אליה ואת אשר תראה תגיד? ואין איש אשר יָדַע, כי יבואו ימים ואנשים לאלפים יתבוננו בה ויבינו לה ויֵדעו ערכּהּ, והיתה לאחרת – וגם אסתר טרם תדע וטרם תבין את אשר בְּחֻבָּהּ.

כשושנה עלתה ותפרח מיום ליום ומחֹדש לחֹדש, וכל הרואה אותה ברחוב היהודים ישתאה לה, והיא עוברת עתה יום יום מקצה רחוב היהודים עד קצה הגשר וְסַלָּהּ על זרועה, ופיה יקרא: “תפוחים, תפוּחים! דֻּבדבניות! אגסים! הואילו פנו בי”! – והאלמנה יושבת בית בימים האלה ומכינה לבתה ארוחה חמה ובגד לבן, ובשוב הנערה בערב הביתה, אז תשיר באזני אִמה ככל אשר תאַוה נפשה, והאלמנה שומעת ועיניה הולכות הלוך וגדול בחוריהן.

ויש אשר תשמע האלמנה בתת הנערה בשיר קולה, ומעיה יהמו ועינה בוֹכיה –כי מאֻשּׁרה היתה האשה בימים ההם ולא ידעה את נפשה. אז תבקש חשבונות רבים לשים כנפים לַשָּנִים, למען אשר תעופינה קל מהרה, והימים הטובים יקרבו ויבואו, הם הימים אשר תראינה עיניה את בתה כלילת יֹפי בעמדה על-יד חתן נחמד: “עוד שבע שנים, עוד שש, חמש שנים; הוי, אֵלי אֵלי! – נאנחה האלמנה לרגעים, – מַה ארֻכּה העת ומה קצרה רוחי בי לחכות!”.

עוד חמש וארבע שנים, עוד שלש ושתים – וגם העת הארֻכָּה חלפה ועברה. ואולם כל יקר נתנה האלמנה, לוּ לא עברה העת ההיא, או לוּ היו לשנות נצח, אשר לא יתמו. אבל בין כה וכה ואסתר הקטנה היתה לנערה גדולה, נערה יפה ורבת-חן, ויש לאֵל ידה לעשות ככל העולה על רוחה. ואחרי עֲבור הימים ההם, אז עברו גם כל החלומות הנעימים, אשר חלמה האלמנה יום יום בהקיץ ובתנומות, ואז השתנו כל הדברים מן הקצה אל הקצה…

אז נָשַׁב הרוח בנוה-שלום זה ויהרסהו ויהפכהו משֹׁרש, ותקצר יד כל אדם מעצור בעד הרוח הגדולה והחזקה ההיא, וגם האלמנה וגם בתה לא עצרו כח לחסום אותה ולשים בריח בעדה. מי האלמנה ומה היא כי תבין את אשר לפניה? מי יפתח לה את ספר החיים למען דעת את אשר כתוב בו? – ואולם אסתר קראה בספר הנפלא ההוא, כי נפתח לעיניה ומאליו נקרא, ובנשוא החיים את קולם אליה, אז לא מצאה עוד גבול לרוחה הסוער, כי בערה בקרבה שלהבת אש נוראה, והעבותות אשר על ידיה נָמַסּוּ כפתיל הנעֹרת בהריחו אש, ומַסכת הארג אשר אָרגה יד ההרגל היתה למסוס נוסס…

והוא פלא! – לא האהבה חָשְׂפָה את זרוע עֻזה ותור את נוראותיה ואת גבורותיה, ורק היד השולטת בנו באופנים אחרים ונסתרים הניעָהּ הפעם ובריאה חדשה נבראה, אשר לא היתה לפנים.

האופן המניע הזה היה מזמור-שיר קטן מאת וָלְפְגַּנְג פוֹן גֶּתֵּי, אשר ינגנו אותו על-פי לוּדְוִיג וַן בֶּתְּהוֹבֶן…

*

הנה חלקת העיר גרידוב אשר מעבר לגשר. רוח צח נושב בכל אפסים, ונושא בכנפיו נעימות ועדינות רבות. ומימי נְהַר הוַּרְטָה יסֹבּו את החלקה הזאת מכל עבריה, שנקראה במכתב-העתי “קוּרְיֶר וַרְשַׁוְסְקִי” בשם: “ויניציה הקטנה”. אכן תראינה עינינו גם בזה את הטבע וחליפותיו; ויש אשר נדמה, כי בחשבון ובדעת יעשה את מעשיו, כי על-כן יפיצו פה קרני השמש הזורחת עדנים ונעימות, תחת אשר תעוף על פני רחוב היהודים, ותהי כלועגת להם ולרישם. ואולם היהודים יושבי הרחוב טרם ידעו וטרם יבינו את כל זאת, כי המתים אינם יודעים מהומה; וגם לִמֵּד אותם הפולַני מעודם להיות נכונים לכל לעג וקלס, וגם הנוצרים יושבי החלקה החדשה הזאת לא יחושו את אשר המה עושים למעֻניהם, ולא יראו אָוֶן ולא יתבוננו… האחד, אשר בא אליהם, לגור בתוכם, היה רב משה הצדיק, והוא בעל בית-היין, והוא יושב בבית היפה מכל בתי העיר מנגד לבית-כנסת הקתולים, בית “חנה הקדושה” ואותו לא גרשו מהסתפח בנחלתם – והמה יודעים את אשר עושים. ושם בּבית ההוא, ביציע התחתונה, נראה את בית-המרקחת האחד אשר בעיר, ובצדו השני בית-הספר אשר לעם, וממעל להם ביציע העליונה עשו להם בית-תּיאַטרון, אשר שם יעלו בימי האביב והקיץ המשחקים והמזמרים להֵרָאות אל העם.

וגרידוב עיר קטנה מאד, ושׂבּלת העת, אשר לה נקרא “העת החיה”, עוד טרם נגעה אליה; ובכל –זאת רואים אנחנו בזה את המשחקים והמזמרים עולים על הבמה בבית-התּיאַטרון בימי האביב והקיץ עקב אשר עמל בזה האדון היועץ; ואנחנו נאמין לו בכל הדברים האלה, אחרי כי הוא המגיד לנו את אשר עשה. מי הוא האדון היועץ? ולמה נקרא שמו בנוצרים ובישראל יועץ? – את הדבר הזה אנחנו מניחים לחוקרים לשית אליו לב לבררו, ואנחנו דַיֵּנו אם נדע, כי האדון היועץ חשקה נפשו תמיד בשם הזה, והאדון היועץ איננו עושה דבר, בלתי –אם יושב בבית-היין אשר לרב משה המוזג, או לפני פתח שער בית-המועצות, אשר שם בית-המשפט, על הספסל, והיה בבקש איש לו עֵד-ראיה או עד-שמיעה ולא ימצא, ונגש לו אל האדון היועץ, והוא נכון תמיד לעשות עמו את החסד הזה, ולקח את שכרו. ואף אמנם לא הודיע היועץ מעודו את אשר יקח במחיר עדותו, למען יֵדַע כל העם מקצה את משפט סחורתו ואת ערכה הנאמן, ואולם יָדְעו כל באי שער –העיר מה משפט המחיר ההוא: אם יעיד עדותו, והשָּבֵע לא ישָּבע, אז יתנו על ידו שני זהובים בכסף פּולין, ואם גם השָּבע ישָּבע, ונתנו לו שלשה זהובים, ואם יעיד עדותו פעמַים ושלש בדבר הריב האחד, וקבל את משכֻּרתו רק כדי שלישיתה; וגם חֻקות המחיר האלה לא היו עוד מדויקות ומדוקדקות, כי היה האדון היועץ איש חנון וטוב –לבב, ויש אשר באו אנשים וגרעו גם מן המחיר ההוא, והוא כאִלם לא יפתח פיו. אבל מלבד הכשרונות הטובים האלה, אשר חנן אלהים את האדון פַּלֶּסקי, חנן אותו גם מגבעת כמגבעות הפקידים נושאי-משרה ולה זֵר ירוק מסביב וכוכב נחשׁת קלל מלפניה, להיות לו לְאות-הכבוד, וגם עשה לו שפם ארֻכָּה ועבֻתָּה מאד, וחוטם אשר לו הצבע האדום והתכלת גם יחד; וגם יָדַע האדון היועץ לדַבר בשפת צרפת לכל דקדוקיה ופרטיה – ואנחנו נאמין לו כדבר הזה, אחרי כי הוא המגיד לנו את זאת; והוא גם הוא המגיד לנו, כי בשובו מפָּריס חשף את זרוע עֻזו ויור טוב טעם לבני –עירו הנבערים מדעת, ויתן בלבם את העולם לדעת שיר וזמר, משחק ומחול, ויברא להם חך טועם ולב משכיל, ויעש אותם לאנשים, אשר תוכל אירופה לשאת אותם. – וככה תבוא חברת משחקים ומזמרים שָׁנה שָׁנה עירה גרידוב, ומקץ הֵרָאותה לעיני העם שבועות אחדים, וקמה ונסעה לדרכה. – ובכל-זה לא יגדל לב האדון היועץ, ולא ילבש גאוּת להתהלל בכל המעשים הגדולים אשר עשה, ולא בז גם לאיש-יהודי, לשבת בבית-היין אשר לו, והיה אם לא מצאו אותו יושב על פני הספסל אשר לפני בית-המועצות, וידעו כל האנשים מקצה, כי יושב הוא בבית–היין אשר לאיש–היהודי; כי היהודים – אמר פַּלֶּסְקי תמיד – אנשים כֵּנִים וישרים, וסבאם איננו מהול במים, והיה בשתותו והשתכר במשתהו למרות חפצו ורצונו; ואף גם זאת – הוסיף לפעמים בקול דממה דקה – בבואו אל היהודי הלא יש תקוה כי גם הקיף יקיף לו באין לו הכסף הדרוש…

וּבשֶׁלו הדבר, – יאמר היועץ, – כי קבל משה היהודי את הרשיון לשבת בעיר החדשה ולשַׁכֵּן שמו שם; אכן אין יודע אם בפעם הזאת לקח לו האדון היועץ את האמת לקַו בדברו את הדברים האלה, ואולם שקלי כסף למאות,אותם לקח מן היהודי לתת אותם על-יד הפקידים והממֻנים השונים אשר בעיר המחוז, להביא לו את הרשיון, וחלילה ממנו לחשוב מחשבות בליעל, כי גם בכפו דָבק מן הכסף –ואולם רב משה בא באחרונה לגור פה. –אכן גם הדרך, אשר הלך בה רב משב בבואו לגור פה, דרך נפלאה היא! כי היה רב משה איש אֻמלל ונגוע, אשר שִׁכֵּל את בניו כֻּלם, וכל בן וכל בת אשר נולד לו מתו ביום הוָּלדם, אז נתן לו הקדוש אשר בקוצק קמיע –נחשת, אשר לא תמוש רגע מעל צוארו, ויצוהו לקום ולעזוב את העיר הישנה מהרה, ולבוא לשבת מעבר לגשר ברחוב הנוצרים. אז שמע רב משה את הדברים האלה ונפשו בקרבו התפלצה ותחרד: מדוע יצוֵּהו קדוֹשוֹ לעשות כדבר הזה? מה משפט החליפות האלה, ומה ראה על ככה? – ואולם לוּהבין אל דרכי הקדוש ואל סודותיו, כי עתה הן לא היה עוד האיש לקדוש בעיניו! ועל-כן קם וימהר ויוצא כסף רב לבהלה, עד היות לו הרשיון לגור בעיר החדשה. ויבא וישב לו ברחוב הנוצרים, אשר מעבר לגשר. אז יפתח לו רב משה בית–משתה-יין, וינהרו אליו כל יושבי העיר החדשה, ויעשו את ביתו בית-אסופות, להתאסף שם מידי יום ביומו ומידי ערב בערב, אלה לצחק בקלפים ואלה בכדורים ואלה בצחוק האישקקי. וירא רב משה שכר רב בעמלו וילך הלוך וגדֵל. ומה גם בימי האביב והקיץ, בבוא חברת המשחקים והמזמרים העירה, אז בחרו יושבי רחוב הנוצרים את ביתו להיות להם למשכן תמיד, וישבו שם יומם ולילה. כי באחד מחדריו עשתה חברת המשחקים יום יום גם נסיונותיה, איש איש טרם עלותו על הבמה בערב, ויבואו רבים לראותם, ונפשם דבקה אחרי המשחקים והמזמרים. אכן האדון היועץ פַּלֶּסקי עמד תמיד בראש, ומה גם מיום הַשְׁמִיעו את דברי אהבתו באזני המזמרת הצהובה קְרוּלוֹקוֹבְסְקָה הקטנה לא מש עוד מן הבּית ההוא, ואחריו החרו החזיקו גם יתר רעיו, השרים והאצילים, ויבחרו להם איש איש את משאת נפשו ואת הנערה אשר השתחווּ לה, ויהי בית רב משה בית אורה ושירה וזמרה ויקר.

ושם מעבר לגשר יושבת רחוב היהודים, והיא לוטה כֻּלה בערפל וחתולה בעלטה; ואולם לא הביט איש אחרי רב משה לחשוד אותו ברב או במעט, כי יָדע כל העם מסביב אשר מפּי הקדוש היא שומה וכי לא בא רב משה לשבת שם לרצונו. אכן יש אשר אחד מרחוב היהודים בא אל מעבר לגשר לרחוב הנוצרים לרגלי מסחרו, לעשות שמה רגעים אחדים ולשוב מהרה, ולא היה בזה עון אשר חטא; יש אשר בא האחד ושטרו בידו לגבות את חובו מאת אחד האצילים, או צררו כספו עמו, לתת אותו על-יד השר אשר ילוה לו, ויש אשר אחד מנושאי – הסבל או רוכל המחזיר ברחובות בא וסחורתו עמו, למכור ולקנות ולשוב במהרה ככלות מסחרו – ואולם עוד הגשר מפריד בין רחוב לרחוב, בין חיים לחיים ובין אדם לאדם, ולא נָגע זה אל זה אף במעט; עוד לא באה הרוח אשר תשא בכנפיה את הגרגר הזה, לעבור עמו דרך המים ולהצפין אותו בחיק האדמה הנכריה, למען אשר יגדל ויצא פרי…

אכן באחד הימים מימי החֹדש שבט, והיום יום עבות וערפל, והשלג יורד ארצה לאִטו ובעצלתים – אז עברה אסתר בת האלמנה את הגשר בפעם הראשונה, ותבוא אל בית רב משה וְסַלָּהּ על זרועה.

והיום יום ערב-שבת, והאלמנה חולה כמעט, ותִוָּתר לבדה בבית, ואסתר יצאה תחתיה העירה למכור מאשר אִתּהּ, למען אשר תשיג ידה לקנות את אשר תקנה ליום השבת. אכן הנה עברה מחצית היום ואגורות הנחשׁת לא נפלו בלתי–אם מעט על יד הנערה, וחלות הלחם והבצלים והביצים עוד רבים אתה בתוך הסל, אז עלתה על לבּה מחשבה חדשה, והיא נלחמה על נפשה רגע אחד לבלתי תת למחשבה ההיא ידים – ואולם ברגע הזה זכרה את אמה המתיפחת על משכבה, וכי רד היום והלילה קרוב; ותקם ותבוא עד קצה הגשר, ותעמוד שם רגע אחד. אז ראתה והנה ראובן הסרסור עובר לפניה, ופניו מועדות אל העיר החדשה, והוא קל ברגליו ולא ירבה לחקור ולחשוב כמוה, ותקם ותלך בחפזון ותעבור את הגשר ותסר אל בית רב משה. אכן בעברה את המפתן, ותעמוד ולא ידעה את נפשה; כי הנה זאת הפעם ראתה ראשונה את כל האנשים החדשים ההם ואת כל הודם ותפארתם, ומחשבה באה בלבה, כי יש חיים חדשים ונעימים, השונים עד תכלית מכל החיים אשר שם ברחוב היהודים, ולבה התפעם בקרבה ולא ידעה את אשר היה לה. אז עשתה בחפזון נמרץ ותמכור את כל אשר הביאה, ותעזוב את הבית ואת חלקת העיר החדשה, כי לא יכול המקום הזה לשאת עוד אותה. ואולם לאִמה לא הגידה דבר, וגם לא ידעה מדוע תכסה דבר ממנה, ותרב לדַבּר ביום ההוא דברים אשר אין להם סדרים, ותשחק בקול גדול כאשר לא הסכינה מעודה, ורק לרגעים עמקו מאד מחשבותיה ותהי כחולמת…

ואולם בראשון בשבוע הקרוב וברביעי ובששי בו, ואסתר באה שנית ושלישית ורביעית אל בית רב משה אחרי הוסג הגבול, ואחרי–כן באה שמה יום–יום, ולא ידעה את הכח הנסתר, אשר משך אותה אל הבית הזה ביד חזקה. מחשבות חדשות נעורו בקרב לבּהּ, ועפעפיה בחנו את החיים החדשים האלה, כי לא נִסתה בכל פרָשת המעשים האלה ולא הבינה אותם; יש אשר חשבה, כי רחוקים הם ממנה מאד מאד, ויש אשר חשבה כי קרובים הם אליה מאד ורק כפֶּשַׂע בינהּ ובינם והם ביד יֻקָחו. וימי-החרף עברו לאט-לאט, ורבקה אשת רב משה דִבּרה אליה יום-יום, ותספר באזניה את כל אשר יֵעָשֶׂה בביתה בימי האביב והקיץ, וכל הכבוּדה אשר לרגליהם, ואת דְּבר המזמרים והמצחקים הגידה לה, וכי השרים והאצילים נאספים אל ביתה והם מצחקים בכדורים או באבני –האישקקי…

–מצחקים? בכדורים? – שאלה הנערה ולא ידעה את נפשה מדי דַבּרה וַתּהי כחולמת – אכן מצַחֶקת אַתּ בי, רבקה! האף אמנם יש גם אנשים גדולים, אנשים אשר ימי ילדותם כבר חלפו ועברו והם חדלו מהיות נערים, והאנשים האלה אוהבים לצחק ולהשתעשע כילדים הקטנים?

– אמנם כן! – ענתה רבקה. האנשים האלה מצחקים אתי צחקם, למען הַבֶּצַע אשר יִראו בעמלם, ויש אשר גם יתערבו ואיש יתָּקע ליד אחיו, וגם אזכור, כי בשנה אשר עברה תקע הגרף קרַשׁנֶצְקִי את כפו לרעהו על-דבר הצחוק אשר אמר לעשות לנערה וִישְׁנֶבְסְקָה, ותהי הָעֲרֻבָּה אחת מאחוזות נחלותיו הגדולות, ואף גם אבדה ממנו האחוזה ההיא בענין הרע הזה, כי לא אבתה הנערה שמוע לו… האם תתפלאי, אסתר, לדברים האלה? אמנם כן! ואני הן חפצתי לבקש ממך דבר ולא אדע מה! אמנם כן! במחיר עשרים אגורות חפצתי לקחת ממך תופינים, וגם בצלים תתני לי אֵיפה אחת, וגם ביצים במחיר חמש–עשרה אגורות! מחיר הביצים רב מאד בשנה הזאת, האין זאת…

כחלום נגלו לפניה החיים החדשים האלה – והיא טרם תבין וטרם תדע מה האנשים ההם, אשר יש לאל ידם למצוא נחת ונעימות בחיים, וכי יפים החיים ונעימים, וכי רוח להם ותנועה להם; כי בבית אמה ראתה חייה, ושם הלכה הלוך וגדול, ולא ידעה דבר, מלבד הסל, אשר נשאה על ידיה, ומלבד התפלות, אשר קראה אמה באזניה מיום אל יום; ואת הכח המושך אותה ביד חזקה אל המקום החדש לא הבינה עַד–מָה – ויהי כאשר הוסיפה האשה רבקה לספר באזניה ולדַבּר על לִבָּהּ, כן בערה התאוה בלבה וכן היתה לשלהבת אש גדולה, לראות בעיניה ולשמוע באזניה את כל המעשה אשר יֵעָשֶׂה. והימים עברו לאט לאט, והקיץ בא; אז ראתה הנערה פנים אל פנים את כל הגדולות והנפלאות ההן, ותרא, ותשמע, והנה גדלו והוסיפו על השמועה שִׁבְעָתַיִם…

ובכל–זה לא עצרו עוד הַמַּטָּעים החדשים ההם כח להכות שֹׁרש בלבה, ולוּ סרה רגע אחד מן הדרך ההיא, אז מי יודע אם לא שכחה את כל אלה ושבה והיתה כבראשונה; ואולם בימים ההם והנה דבר היה, אשר נגע אל נפשה ואל בשרה, והדבר הזה מצא לו פתח קטן לבוא אל תוך לבה פנימה ולרדת עד מעמקיו…

אז נבראה בריאה חדשה.

היום היה בוער כתנור, והשמש הכתה על קָדקד ראש הנערה, והיא עומדת על סַלָּהּ ומוכרת מעט מכל אשר אתה, ותהי נבוכה וזועפת ונפשה עֻלפה בקרבה, אז קמה בכבדות ותתנהל לאט לאט עד בואה אל בית המשתה אשר לרב משה. אז נגש אליה האדון פַּלֶּסקי, כמעשה אשר יעשה כפעם בפעם, וידַבּר על לבה, כי אהוב יאהב אותה ויקרא לה “קֹחַנְקָה” (אהובה), ואולם הנערה הסכינה כבר את דרכיו ולא שתה עוד אליו לב, ורק כאשר נסה לתופף באצבעותיו השעירות על פני לחייה, התעוררה ותאמר לנוס מפניו. ברגע הזה וקול עלה באזניה מן החדר הסמוך – והנה כפות רגליה כמו סֻמרו אל הארץ מתחתיהן. הקול היה קול נערה משוררת, והוא נשמע בנחת, ואחרי-כן קול כחלילים, ואחרי-כן קול כקול איש המתחנן על נפשו – והיא עומדת ושומעת. פתאום, והנה שֻׁנו הליכות הקולות, ויהי שצף רעש וסער גדול, ובקולות ההם צרורה ואצורה אנקת אַסיר, הקורא מעצמת מכאוביו ברגע הֲחִלּוֹ לחוּש בפעם הראשונה את ערך הרוח אשר נגעה רגע אחד אל פניו, והוא מבקש ומתחנן, כי יתנו לו את החיים ואת החֻפְשָׁה ואת הרוח הטהורה, ואַחרי-כן ישלח ידו לקחת את אלה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואף גם לקח יקח אותם ואין עומד בפניו…

השיר היה אחד משירי וָלְפְגַּנְג פוֹן גֶּתֵּי, אשר ינגנו אותו על –פי לוּדוִיג וַן בֶּתְּהוֹבֶן, ואחת הנערות המזַמרות נסתה עתה את כחה בשיר הזה טרם עלותה על הבמה בערב. ואולם אסתר לא ידעה את אשר עבר עליה ועל נפשה; לא הבינה אסתר כמעט את דברי השיר ואת כל הַיֹּפי האצור בזמרה ההיא, ובכל-זה כמדקרות חרב נגעו הדברים אל לבה, ובשמעה את הבתים האחרונים, והבית שצף רעש וסער גדול, אז הרתיחו את דָמיה כמצולה, ויקַלעו אל לבה כאבן במרגמה, ואז עמדה ותחלום חלומות בהקיץ ופיה פתוח, ובעיניה בוערת אש זרה וברקים ואימים יהלכו מחרכי עיניה. – השירה כבר חדלה, והקולות האחרונים עלו וַיִּפָּזרו אל כל עבר, ולא נותר מהם בלתי-אם צלצול דק; ומקץ רגע אחד, וגם הוא חלף ויחדל. ואולם הנערה עוד טרם תחוש דבר, והיא עומדת עוד על מקומה, כאשר עמדה בתחלה. מן החדר הסמוך עולה קול המצחקים בכדורים וקריאותיהם: “האֵם אל המקצוע!” “אל פני הַתָּוֶך!” “ארבעים וחמשה!” “ארבעים ושמונה!” ומן החדר השני עולה קול המצחקים בצחוק האישקָקי וקריאותיהם: “מלך!” “שמור את המלכה!” “המלך מט!” –ואולם לא נגעו כל הקולות האלה אל אזניה ולא עוררוה, כי הוסיפה עוד לשחות בים מחשבות עד לאין קץ ועד לאין תכלית…

אז נגש אליה האדון פַּלֶּסקי שנית: – הַ-הַ-הַ! – דִבּר בקול שותה שכור, – הן צחוק הוא לשמוע! הגם לאלה תקראי שירים? אות הוא, כי לא שמעת עוד את קולי; כן, כן, אות הוא כי לא שוררתי עוד לפניך! התחפצי? שמעי נא: דָ, רֶ, מִי, פַ – כן, כן, וגם עד “צֶ” הגבוהה אגיע וגם עד הגבוהה מכל הגבוהות – חֵי ראשי, כי כן הוא! ואולם יפה אַתּ, יענקלובה, חֵי ראשי, יפה אתּ, ובבית אסף התמונות אשר שם תמצאי אחת התמונות – והיא מעשה ידי רוּבֶּנס ואיננה מזויפת –והתמונה הזאת היא תמונת אסתּרקה המלכה, אשת זיגמונד המלך… לא, אשת קזימיר הגדול, והיא דומה לך כאשר תדמה הביצה האחת אל הביצה השנית. ואולם – הדור, אתם ראו! הנה עומדת עוד הפתיה על מקומה ואיננה יודעת בין ימינה לשמאלה; חי ראשי, כי אות הוא אשר לא שמעת עוד אותי בתתי בשיר קולי, חי ראשי! ואולם יפה היא מאד – התתני לי מנשיקות פיך?

אך בטרם עשות האדון היועץ כה וכה, והנערה כבר חמקה ממנו ותמלט ותנס ותצא, והיא טרם שמעה את אשר דִבֵּר אליה וטרם תבין את אשר לפניה, וראשה עליה כגלגל לפני סוּפָה.

האלמנה לא הבינה ולא ידעה את אשר היה לאסתר ביום הזה. בתה אסתר לא אכלה היום לחם ולא דִבּרה דבר ולא נתנה בשיר קולה כמשפטה יום יום; שפתיה סגורות וסערה גדולה בקרב לבה, והיא עלתה על משכבה ותשכב. ואולם שֵׁנה לא ראתה בעיניה כל הלילה, כי באין מעצור ובלי הרף חדרו עוד קולות הזמרה לאזניה ולא חדלו אף רגע. ופתאום, והנה עלו על שפתיה גם שלש וארבע מלים מדברי השיר, והיא הבינה אותן לפתע פתאום, ושפתיה תבענה חרש את המלים ההן: “מֶה עָשׂוּ לָךְ, יַלְדָּה אֻמְלָלָה?!”

– מה עשו לי?! – את חיי גזלו ממנו, את לבי עקרו משרשו, את רגשותי ואת מחשבותי טמטמו ביד חזקה! ואני הנה לא חייתי עד היום הזה, ולא חשתי ולא הרגשתי ודבר לא ידעתי!…

ופתאום והנה מחשבה בלבה, כי עתה לא נעלם עוד ממנה כל רז, וכל דבר לא נשגב ממנה, וכי נפל המסוה מעל פניה, והיא מבינה את פתרון המלה “חיים” עד היסוד בה. “גם אני חיה – חשבה רגע אחד בלבה – ואולם, האם גם ידעתי, כי חיה אני? האם חשתי וגם הרגשתי?…” וכמו יאחז אותה רעד פתאום, אחרי כי זאת הפעם הראשונה אשר נתנה אל לבה לחקור את החיים, וכי על האדם לדעת אשר הוא חי. “אמנם גדולים ונפלאים מאד החיים, – הן אלה היו דברי השירה – הה, לוּ ידעתי אותם גם אני, - קרא עתה לבה בקרבה, – לו חייתי גם אני ולוּ ידעתי, כי חייתי”…

לוּ חפצה עתה לסור מן הדרך ההיא, מי יודע אם עוד הצליחה, כי כבר הכו הַמַּטָּעים החדשים שֹׁרש בלִבּהּ עמוק עמוק…

ובהיות הבֹּקר שאלה אמה את פיה, אם התפללה תפלת “קריאת שמע”, ואסתר ענתה: לא! ותקח את הסדור ותקרא בו, ועיניה חָדְרו לתוכו באין מעצור ובלי הרף…

וגם הסדור נהפך היום בּעיניה ויהי לאחר, והמחשבה הטהורה, אשר נלוה נלותה תמיד אליו בקחתה אותו אל ידה, סרה הפעם מעליה. “מדוע ככה אַתּ נבוכה וזועפה?” שאלה אותה אלמנה בראותה, כי מחשבות בתה מזה והלאה, ואסתר ענתה: "ראשי יכאב עלי, הה, ראשי, ראשי, ראשי!… ודמעות נאחזו בעפעפי עיניה. – ואולם לפנות ערב עברה את הגשר לבוא אל בית רב משה. בלי שים לב נשאה את עיניה אל בית תפלת הקתּוֹלים, וגם אל הצלם התלוי ממעל הביטה, ונפשה לא ידעה מה. ברגע הזה נשמעו קולות זמרה מן הבית אשר מעבר לרחוב, ושפתיה בטאו חרש: “אכן זה הבית או “הבמה” – כאשר תקרא לבית הזה רבקה אשת רב משה – ושם ישורו המשוררים והמשוררות מדי ערב בערב. הה, מי יתנני ובאתי שם גם אני, וראיתים ושמעתים גם אני”… כן הגתה רגע אחד ברוחה. והיא טרם תכלה את מחשבותיה, נגשה אליה רבקה ותספּר באזניה את דבר המשוררים והמשוררות, וכי מחר בערב ישירו בביתה. – וגם ביום המחר, וגם ממחרת היום ההוא, וגם בימים הבאים באה אסתר הלוך ובוא אל בית רב משה למכור את אשר בסליה, ותשמע שירים יום-יום, ולבה נטה אחריהם הלוך ונטֹה, הלוך ונטֹה…

וביתה יושבת האלמנה גלמודה ובודדה ומחַכָּה יום –יום ליחידתה, עד אשר תבוא. – מה היה לבתה בימים האחרונים? מדוע יאחרו פעמיה עתה? – הה, אֵל אלהים גדולים! מה רבו החליפות, אשר עיניה תראינה בנפש בתה! הזאת אסתר? הזאת הנערה התמימה, אשר ראו אותה עיניה זה לפני ירחים ושבועות וימים אחדים?… – אז יעלה רעיון נורא על לב האלמנה לבַקע את לבה כבַקע שחיף-עץ: – “חלילה מאלהים! האם שָׂטתה אסתר מן הדרך, אשר תלך בה כל בתולת בּת ישראל כשֵׁרה?…” הפוזמקאות יחד עם בדי –הארג, אשר אחזה שרה בידיה ברגע ההוא, נפלו ארצה, כי רעדו אצבעותיה; “הה, אֵל אלהי אבי! – התפללה חרש בקרב לבה –אַל נא תבוא מחשבה זרה בלב בתי יחידתי, אַל נא יִטָמא לבה הטהור, אַל נא תעשה מִדְחֶה! הה! אֵל אלהי אבותי! ואם כבר חטאה הנערה ואם נִשְׁבַּת לבּה כמעט מטהרו, אֵל נא רפא נא לה, חַדֵּש בקרבה רוח נכון, והשיבנה ממשובות דרכה!…”

וימים באו אף ימים עברו, וכעבות העגלה נִטְוְתָה חטאת אסתר מיום אל יום אף עֻבָּתָה, ובאין דעת ובאין הבין נכתם לבה יותר מיום אל יום, ובאין דעת ובאין הבין החלה להתלונן על אמה – ולהתאנף בה על-דבר העלימה ממנה את דרך עץ החיים – וכאשר התאמצה וכאשר הוסיפה להחזיק עוד את הבנין הישן על תלו, כן רופף וכן התנודד הבנין מיום אל יום עד נטותו לנפול. ויהי אך מעט, כי יבא הרוח לגעת בו כמעט, ואז על מַשׁוּאותָיו יפול הבית, ושרידיו ופליטיו יפָּזרו לארבע הרוחות…

אף גם בא היום ההוא, אז נעשה דבר ברחוב היהודים, אשר כל שומעו צללו שתי אזניו.

כי באחד הימים בבקר לא עבות נעלמה פתאום אסתר בת שרה האלמנה, ואיש לא ראה אותה ולא יָדע –ואולם בעצם היום ההוא עזבה את העיר גם חברת המשחקים והמזמרים, אשר עלו כפעם בפעם על הבמה לשחק ולזמר… אז קמה האלמנה גם היא ותעבור את הגשר ותבקש את הנערה ברחוב הנוצרים, ואחרי-כן עזבה גם היא את העיר, ותלך לבקש את עקבות האובדת, ולא שבה העירה ירחים ושנים הרבה, ואין איש יודע דבר על אֹדותיה…

ומקץ שנים הַרְבֵּה שבה…

ופני האשה פני אשה זקנה מאד, אם כי לא עברו עליה בלתי-אם חמשים שנה. ומראיהם ירוק ועורקיהם לא ינועו ולא ינודו, ורק שפתי האשה פתוחות תמיד עד החצי, ועליהן כמו שחוק יחלוף, וכל הרואה את השחוק הזה יחרד ויסוג לאחור. אכן את שֵׁם בתה לא נשאה עוד על לשונה, ותהי כמו נשכחה הנערה מקרב לבה; יום תמים עשתה בחפץ כפיה ולא נחה ולא שבתה רגע, וכל עבודה לא היתה קשה ממנה, ובלילות לא ישנה בלתי-אם מעט, כי הרבתה לקרוא בספר התהלים. ואולם ראו זה פלא, כי יום יום הביאה את סליה אל בית רב משה, כמעשה אשר עשתה בתה לפנים, ויום יום, בבואה לרחוב הנוצרים, התיצבה אל מול פני בית כנסת הקתּולים, ותשא את עיניה ותבט כפעם בפעם גם אל הצלם התלוי ממעל לו, ויש אשר נאחזה גם דמעה בעפעפי עיניה. ואולם מדי שנה בשנה, בבוא היום אשר בו הלכה אסתר ולא שבה, אז תעלה האלמנה נר עשוי דונג, ואז תקרא בספר התהלים כל היום וכל הלילה וַתַּמֵּר כהָמֵר על המת…

ושנים רבות חלפו ועברו…

*
והדברים אשר יְסֻפְּרו עתה, דברים מעטים וקלי ערך המה – הלא הם דברי ימי נערה משוררת…

כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה וּבאין יודע, ואש נפלה מן השמים, ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו שלהבת – להבת גדולה, ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהֻללה ומפֹאָרה. ותעל על הבמות, ותשר, ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מְאֻשּׁרת וּשלֵוָה לא היתה הנערה ההיא, ולא מצאה נחת בכל התהלות הרבות אשר שמעו אזניה, כי לבה כָּבַד עליה מאד… ובשבתה רגע אחד בודדה וגלמודה בירכתי חדרה, אז יכבד עליה לבה שבעתים, כי הדברים אשר עברו עליה היו בעיניה דברים גדולים ורבי-ערך מאד – ברגעים כאלה תחלום חלומות בהקיץ, ועל פניה יעברו זכרונות כל ימי חייה מהחל ועד כלה, ומדי תזכור אותם יהמה לבה בקרבה…

בראשונה יבא לפניה זכרון ימי ילדותה – והנה היא עודנה נערה קטנה היושבת בבית אבותיה על פני השדה; אביה ימות בענין רע מאד, בחסד אחד האצילים נותני לחמו, אשר לצון חמד לו, ואִמה תאהב את הנערה אהבה עזה מהחיים וגדולה ממות, אהבה נוראה ונפלאה, אשר גם עתה עוד יחרד לבה בקרבה, בהזכירה את האהבה ההיא רגע אחד; אז תדבר אמה על לבה יום-יום, תזעק באזניה חמס על האנשים אשר בשם קתּוֹלים יכֻנו, כי חומס נפש אביה היה איש קתּוֹלי, והמטָעים אשר נטעה ידה עשו פרי, כי למן היום ההוא תעבה אף געלה נפש הנערה את כל איש מן האנשים ההם, ושנאתה הלכה הלוך וגדול. ואולם לבה שאף תמיד לחדשות, ואש גדולה וחזקה התלקחה תמיד במעמקי לבה, וילך לבה תמיד אחרי כל חדש וכל זר. ככה עברו עליה ימי הילדות, הלא הם הימים הנעימים והטובים מכל ימי החיים, ואלהים כרו לה אֹזן קשבת להקשיב ולהבין קול זמרה, ויתנו לה קול יפה מאד כקול צפור משוררת. וּבְהַכְבֵּד לבה עליה, אז תתן בשיר קולה לרַוחתה ולישועתה, כי קולה יקל מעליה את משא לבה; אז תור אותה אצבע אלהים את הדרך אשר תלך בה, וזה פלא! כי עלילות נפלאות נתכנו לפעמים ליד השולטת בנו, והנה תועבתה ושנאתה גם יחד אשר תעבה ואשר שנאה את הקתּוֹלים, הן פעלו את פעולתן להפך, והן קרבו אותה בשתי ידים אל החיים, אשר היו רחוקים ונפלאים ממנה; כי הנה ראה אותה בימים ההם ראש חברת המשוררים והמצחקים, אשר היה אז בגרֵידוב, ובשימו לב אל הכשרונות הטמונים בלב הנערה, לְקָחָהּ עמו…

עת נוראה היתה לה העת ההיא, מלחמה מבית ומחוץ! אמה רדפה אחריה מעיר אל עיר וממקום אל מקום, ואולם הנערה חשה מפלט לה כפעם בפעם, ולא חפצה לראות את פניה, וגם אם בנפשה יהיה הדבר. בימים ההם באה עירה קַליש, שם שמעה ראשית למודים, למען הבין את אשר ידברו האנשים אליה, ולמען דעת את אשר לענות – ואולם רבים ושלמים מאד כבר תֻּכּוּ לרגליה גם אז, ויסלסלוה וירוממוה. ואולם מה ידעה ומה הבינה הנערה בימים ההם מכל הכבוד הגדול הזה? וגם מנוחה ושלוה לא חשה בנפשה בימים ההם, כי אזנה שמעה את כל מצעדי אמה הרודפת אחריה; אז קמה ותבוא לשבת בעיר וַרשה, שם שמעה למודים רבים, שם לִמדו אותה כל הדרוש לחפצה, ותבקר גם בבית-הלמוּדים לשיר וזמרה, ומורים רבים באוּ יום יום גם אל ביתה להורות אותה, כי רבים היו לה לפֶה ולכרובים הסוככים, ואולם הלמודים הרבים טרם יכלו וטרם יתמו, וזה אך הַחִלָּם! אז שלחו אותה אל בית הנזירות אשר בעיר פּוּלַוָּה, ללמוד שם לשון וספר, ותהי היא העבריה האחת בין יתר התלמידות, אשר בבית-הספר לבנות הקתּוֹלים…

בית הנזירות! הנקל לה לְבַטֵא את השם הזה בשפתיה עתה, ומה רבו המלחמות, אשר נלחמה בנפשה פנימה בימים ההם! בשמעה את השם הזה בראשונה חרד לבה בקרבה רגע אחד חרדה גדולה, ויהי הבית הזה בעיניה כבית אשר לא על פני האדמה הזאת מוסדותיו, ובעברה בפעם הראשונה על המפתן אז נתנה פתאום בבכי קולה, ולא ידעה את אשר היה לה, ורק מעיה המו בקרבה עד מאד. ואולם ביד חזקה ובזרוע נטויה נסתה להַסיע מקרב לבה את כל זכרונות ימי-ילדותה, אשר נעמו לה מאד, גם אם פניהם פנים זרים ונפלאים; מה לה עוד ולבית הורתה? מי יאסור עוד ידיה אל עמה ואל מולדתה? – אז למדה הלוך ולמוד אל דרכי חבריה ורעותיה, אז למדה להתהלך את בני הארץ ואת בנותיה, וימצאו החיים החדשים חן בעיניה מאד, ואת עַמה ואת מולדתה לא זכרה עוד, ותשכח אותם ותעזוב אותם.

אז עזבה את הארץ ההיא ותבוא עד קרַקוֹי ועד לבוּב, ואחרי-כן חלפה משם ותעבור ותסע אל הארץ, אשר שָׁמיה תכלת לנצח, ואשר הציטרוֹנים לא יסופו מעל עציה לנֶצח, ואשר המלאכים הטובים קראו לה שֵׁם איטַליה…

ובשובה ממסעותיה ותבוא שנית לבובה, ובעיר ההיא עלתה על הבמה בּפעם הראשונה. עוד כמו חי תזכור עתה את כל אשר עָבר עליה בערב ההוא ואת כל אשר חשב לבה בקרב השעות ההן: היא עלתה על הבמה, ואולם את נפשה לא ידעה, ולבה לא חָדל אף רגע אחד מהכות בּקרבה הַכֵּה והוסף – והלילה ליל ערב שבת. אז הוּרמה המסכה, אשר בין אנשי התּיאַטרוֹן ובין הקהל, והיא נצבה ותעמוד פנים אל פנים לפני הרואים בה, והנה אצבע אלהים היא: הרעיון הראשון, אשר עלה על לבה, היה אִמהּ! לפתע פתאום זכרה את אמה, אשר בזדון ושאט-נפש עזבה אותה ותשכחנה, ולפני עיני רוחה התיצבה פתאום תמונת האשה הקטנה והישרה, אשר באין שׂפק תעמוד עתה שם בגרֵידוב, ותברך על נרותיה, אשר העלתה לכבוד השבת… כמעט מעדו רגליה לנפול, ועיניה חשכו בארֻבּותיהן: יש אשר חשבה, כי ריק כל בית –התּיאַטרון מאפס אדם, ויש אשר חשבה, כי מלא הבית מפה לפה, וצר המקום מהכיל את כל הקהל הרב; אז נשמע פתאום קול שאון גדול והקול הזה עורר אותה מחלומותיה, כי הִכּוּ הנאספים כף אל כף, והמשוררת לא השתחותה ותשר את הזמרה הראשונה; ואולם בעיני הקהל הגדול לא מצאו שיריה הראשונים חן, ולא הריעו הפעם לקראתה. אבל ימים כאלה לא באו אליה שנית, ובעבור הימים הראשונים ההם, אז עברו להם גם זכרונות אשר כאלה, והימים הבאים הביאו בכנפיהם חיים רבים ותנועה גדולה ותנודה עצומה…

ואחרי-כן והיא בעיר קרַקוֹי – שם קבלה לאֶשְׁכָּר את זר-הפרחים הראשון; שם נגעו אל אזניה שבועות האהבה הראשונות, אשר נשבעו לה; שם הגישו לה את שיר-הזהב הראשון, אשר הושר לה; אף גם שָׁם שָׂם אחד מתלמידי בית-הגימנזיום, והוא נער בן שמונה-עשרה שנה, יד בנפשו באהבתו אותה…

אז החלו ימי השכרון והחלומות והדמיונות, הם הימים הטובים בכל ימי חייה – יען כי לא הרבתה חקור בימים ההם ויען כי לא עמקו מחשבותיה. אז גדלוה וינשאוה על כפים, וכל פה מלא תהלותיה, וכל ברך כרעה לפניה, אף אצילים שגו באהבתה, ושרים תקעו כף על-אודותיה, ויתערבו איש עם אחיו, וַיְאַבְּדוּ את הונם ואת אשר רכשו והיא התהלכה לפניהם בגאון לב ובקומה זקופה, כאחת המלכות, ותָּשב את כלם אחור. גם הגרַף וְלַדִיסְלַב זַבּוּנְסְקי התחנן אליה וישאל מעמה, כי תתן אותו לשתות יין שמפּניה מתוך הנעל אשר ברגלה, והיא עשתה עמו את החסד הזה, ותתן אותו לשתות מתוך הנעל, ותבט עליו בשתותו ושפתיה צחקו. אז קמה, ותנצל את אמתחות בני-הנעורים, ותשַׁכֵּר את לבה מדם האמללים האלה, ותשבע מחילם, ותוסף ותשלח חִציה אל כל אשר היה לבה לשלוח ולא ידעה רַחֵם. בעת ההיא ולב בן-אדם היה לה למשחק אשר תשחק בו, פעם בכֹה ופעם בכה, וגם את אמה לא זכרה עוד בימים ההם ולא עלתה על לבה.

אז נפלה גם היא ברשת אשר לא חשבה – כי גם לבה הלך שבי אחרי איש, ותצא גם היא מן המלחמה הזאת וידיה על ראשה ופצעיה נאמנים…

העלם היה נצר מגזע בית-אצילים, הוא הגרף וַצְלַב לבית שׁימוֹנוֹבסקי, עלם יפה-עינים וטוב-תֹּאר מאד, ועיניו מלאות תכלת ושערות ראשו צהובות, ואותו בחרה מכל בני גילו העלמה, אשר לה העינים השחורות והשערות השחורות; ואולם הוא קרב אליה לאטו, ויהי כעָצל בגשתו ומעשהו למרות חפצו ולמרות כבודו. – אכן הדרך הזאת מצאה חן בעיניה מאד, על אשר דרך זרה וחדשה היא, אשר לא הסכינה עוד, ותקרבהו שכם אחד על כל בני גילו ותבחרהו ותאהבהו. – מה לה אפוא ולמנהגים? מה יתנו ומה יוסיפו לה דרכי אמונה ומעשים על-פי דת?… ימים מעטים היתה שלֵוה ומאֻשֶׁרת, ימים מעטים חדל להיות ללבה הַסַּער הסוער בקרבו תמיד, ותהי לה כמנוחת עולמים, אשר ינוח לבה ולא יוסיף להשתער עליה עוד לנצח. אכן בימים ההם והיא הרתה ותלד בן לאיש ההוא, והגרף וַצלב לבית שימונובסקי לא סר מן המנהג ויעזוב אותה בעת ההיא וילך לו, ואת שוכבת חיקו לא יָדע, ואת בנו לא הכיר… הדבר הזה קָרע קֶרע גדול בתוך לבה, ותסתתר מעין רואים, ולא עלתה על הבמה ימים רבּים. ואז מת עליה גם בנה יחידה, אשר בעצב יְלָדַתּוּ. ואולם מעט מעט שב אליה לבה, וכאז וכעתה עלתה על הבמה, ותעורר לחיים חדשים, ותשתכר ותתהולל בכל אשר היא עוֹשָׂה, ורק פניה הלבינו מאד למן העת ההיא, ובעיניה השחורות התלקחה אש זרה…

והמנוחה סרה מעליה לעולם. – בעת ההיא ויעל כיונק לפניה זֵכר אמה, והמחשבה הזאת התלקחה בה בכל תָּקְפָּהּ ועֻזָּהּ, וַתַּדְרֵך אותה ממנוחתה. אכן מחשבה נפלאה היא! הן ימים רבים לא זכרה את אמה ולא חשבה בה ולבה היה זָר לה, ועתה הנה פתאום התעורר הזכרון הזה בקרב לבה בכל תקפו ועֻזו, ולא סר עוד ממנה אף רגע אחד, ובאין מרגוע נהדפה ממקומה ותהי מְאֻלָּצָה לעזוב את המקום ההוא ואת חברת המצחקים, אשר עליה נחשבה; אז הלכה ממקום אל מקום ומחברה לחברה, ומנוחה ושלוה לא מצאה עוד; ותהי למשוררת הנודדת מעיר לעיר, ותשר את שיריה לרוחתה ולישועתה, למען הָקֵל משא מעל לבה, ומדי ערב בערב עלתה על הבמה, כפעם בפעם. –התקום לבקש את נתיבות אמה? התמצא אותה בגרידוב. אם בחיים עוד חיָתה? ומה תגיד לה, בראותה את פניה בפעם הראשונה?

אכן מחשבה נפלאה היא!

היא, המשוררת, אשר נסתה לדַבּר כפעם בפעם באזני אלפי שומעיה, ואשר באלפי שפות וברגשות שונים דִבּרה אליהם – היא לא ידעה ולא מצאה עתה ראשית דברים, אשר תדבר באזני אשה זקנה ועניה! התוכל אמה דַבּר אותה לשלום? התוכל היא לשאת עוד את עיניה ולהרים מצחה בפני אמה? והיא הן רחוקה עתה ממנה ומאחיה ומאחיותיה זה שנים הרבה מאד! האם לא תמרר את ימי האֻמללה האחרונים, בבואה להראות עתה את פניה?…

ואולם גם ברגעים אשר כאלה לא הכיר הרואה בה את המהפכה הגדולה והנוראה, אשר הפך אלהים בקרב לבה, ובלכתה ברחובות עיר וקומתה זקוּפה וצעדיה צעדי און ותחת רגליה תרעד הארץ, אז לא על נקלה יאמר, כי מר לה מר!…

אבל יש אשר לבה הֵמַר לה רב מאשר יכלה שאת!

ובאין מעצור ובאין מרגוע נסעה מעיר אל עיר הלוך ונסוע, ותפליא לעשות בעלותה על הבמות, ותקח את לב כל הרואה וכל השומע אותה. ובאין מעצור ובאין הרף הלכה הלוך ונסוע עוד, ותהי כנָסה מנוסת חרב ומלאך אלהים רודפה –ושנים הרבה חלפו ויעברו, והיא באה גם עירה גרידוב…

*

האדון היועץ פַּלֶּסקי איננו כאחד האדם – אמת היא! ואולם בכל-זה לא חננה אותו הזִּקנה ולא נשאה את פניו גם הוא, ובהגיעה אליו ותאלצהו לשַׁנּוֹת מעט ארחות דרכו. תחת יֵין-הדגן ישתה עתה שפּיריטוס, אשר איננו מהול במים, ותחת היין –שֵׁכר חם; וגם לפני בית-המועצות לא יוסיף עוד לשבת כבראשונה, והיה כל איש, אשר דבר לו אליו, לשים אותו לעֵד, וסר האיש ההוא אל בית האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, ובקש את העד משם, כי שם ביתו עתה; וגם לא יוסיף עוד האדון היועץ לסור כבראשונה אל הרקחות ואל הטבחות לדַבר על לבן ולקרוא באזניהן את דברי שאגתו ואהבתו, למען יסַפֵּר אחרי-כן בּאזני כל שומע, כי דבר היה לו אל גבירות ושרות, נשי השרים והאצילים הגדולים – ורק אל השלחן אשר בבית-היין הוא יושב וכוסו לפניו, והכוס מלאה עד שפתה או עד החצי. והוא מביט אל הכוס ושפתיו סגורות ומחשבותיו עמוקות. אכן זקן האיש והוא בא בימים…

כיום הזה והאדון היועץ פַּלֶּסְקִי עלז ושמח מאד, וכוסו עומדת לפניו והיא מלאה עד השפה, וגם היהודים לא הצליחו היום להכעיסהו תמרורים, אם כי השיבו האנשים האלה את פניו מבלתי הלוות אותו את מעט הכסף, אשר שאל מאתם בחסדו, וגם את האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, לא ענה כיום הזה קשות, אם כי ערבה האשה את לבה להוכיח אותו על-דבר הכסף, אשר היא נושָׁה בו, כי רחום הוא ורב-סליחות ונושא לעון רעהו; ובכל-זה היה האיש סר וזעף מאד עוד בערב היום ההוא, ואיש לא יָדע מה הגיע אליו, ועל מה היה כדבר הזה.

אכן פגעו כיום הזה בכבוד הודו, וכל הנוגע בכבודו כנוגע באישון בת-עינו.

גם ביום ההוא באה שרה האלמנה ביתה רבקה, כפעם בפעם, והסל בידיה. בבית הזה ראתה האלמנה שרה את פני האדון היועץ לא אחת ושתים, וגם דִבּרה אליו פה אל פה כפעם בפעם, ואולם כיום הזה הטה פַּלֶּסקי את חסדו לה שכם אחד על כל הימים וגם קרא אותה בשם:

יענקְלוֹבה! (ככה יקרא כבוד הודו תמיד לכל הנשים העבריות). מה משפטֵך ומה מעשַׂיִךְ עתה, יענקלובה? ומשלַח יָדֵך וסחרֵך מה הוא? הן אשה טובה אתּ, ולכן אדרוש לשלוֹמֵך –ומַשְׂכֻּרְתֵּך מה היא?

– אודה את אדני רב-החסד על-דבר אשר דרש לי, – ענתה האשה וגרונה נחר מדי דַבּרה, – הודות לאלהים, כי מצאתי לי פת לאכול… הן אמנם היו לי ימים טובים גם מאלה, ואולם אדני יודע, אשר חליפות רבות יראה האדם בימי חייו…

– אמנם כי ידעתי כל זאת! הן האנשים לא ישקרו באמרם, כי פַּלֶסְקִי יודע הכל – יענקלובה! אין זאת כי אם עלה עתה על לבֵּך זֵכר הימים הטובים בעוד היות עִמֵּך בביתך בתך יענקלובה הקטנה… הַ –הַ –הַ! פַּלֶסקי יודע ומבין כל זאת…

האלמנה לא ענתה דבר, וגם תָּוי פניה לא שֻׁנּוּ ברב או במעט.

– אמנם נערה יפה היתה הקטנה! – הוסיף פַּלסקי לתֻמו. – הַ-הַ-הַ! ואני אאמין לך על דברתך, באמרך, כי הימים אשר עברו טובים היו מאלה, האף אין זאת? הִנֵּה נערה יפה… אצילים ושרים יודעים אותה ובאהבתה ישגו… הנערה חכמת-לב ולא תבעט בם ובמִנחתם… ומדוע זה אפוא לא אאמין לך על דברתך? מדוע זה לא אבין, כי גם משכרתך היתה שלֵמה וכי יום יום הביאה לך זהובים אחדים ומדי לילה ולילה הכניסה לך אורחים טובים וישרים?…

אמת הוא, האדון היועץ פַּלֶסקי איננו כאחד האדם, והוא שר מן השרים הגדולים, היודע טוּב טעם ודעת, וגם את שפת הצרפתים ידע בשכבר הימים, וגם דברים היו לו אל השרות והגבירות נשי האצילים הגדולים, וגם את הרקחות ואת הטבחות לא בָזָה ולא שִׁקֵּץ – ואולם חכם כשלֹמה איננו! כי מי חכם בארץ ולא יחטא לעולם? ועל-כן לא נוכל לשים אשם נפשו, אם לא היתה לאֵל ידו לדעת אחרית מראשית ולהבין את אשר יפעלו דבריו המעטים בקרב לב האשה הזקנה; ואולם כאשר נשא את עיניו אל המקום אשר שם האשה נצבת, ויהי פתאום כנופל משמים ארצה: המקום אשר לפניו ריק מאדם, והאלמנה כבר עזבה את הבית, ותָּנָס הלוך ונוס כמפני חרב…

אז יגעש ירעש היועץ פַּלֶּסקי ויעל עשן באפו ויחר לו, וברעש ורֹגז גמא מן הכוס אשר לפניו כמלוא פיו, ויהי סר וזעף כל היום ההוא וגם בלילה לא שכך לבו. – אשה עבריה ערבה את לבה לעשותו למשחק לה! אותו, את האציל הפולַני, אשר בחסדו הגדול דִבּר באזניה את דבריו, והיא עזבה אותו בעת דברו, ויקל בעיניה, ויהי בעיניה כנער פוחז ולא כאציל מן האצילים – הַ-הַ-הַ! היאָמן אם יסֻפּר, אשר גם הנשים הזקנות עוד תלבשנה קנאה ביום שמען, כי נערה צעירה מצאה חן בעיני אחד הגברים? גם האשה העומדת על עברי פי פחת עוד תקַנֵּא בנערה צעירה ויפה, וגם אם הנערה בתה היא, יוצאת ירכה! הראיתם? הזקנה התמרמרה אלי על-דבר אשר אמרתי, כי בשכבר הימים מצאה הקטנה חן בעיני… אין זאת כי אם נכונה הזקנה גם כיום הזה לצאת עוד אל רחוב העיר לבקש אהבה. וגם עתה הנה יצאה מאת פָּנַי, לצודד נפשות בעוד יום…

גם הפעם ישגה היועץ פַּלֶסקי מאד מאד, והוא חושד באשה ישרה על לא דבר –כי לא הלכה הזקנה לבקש אהבים ולצודד נפשות, ורק כצבי רצה הלוֹך ורוּץ באין מעצור ובאין מרגוע, ותרץ ותעבור את הגשר ולֹא ידעה, ותחלוף את רחוב בית-הכנסת ואת השדה לא הכירה, ותתפרץ אל חדרה ולא הבינה, ותשב שעות רבות באין אֹמר ובאין דברים, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ועיניה קמות בחוריהן; ואולם לרגעים עברו מלים נוראות על דל שפתיה, והיא לא שָׂמה לב ולא ידעה את אשר דברה: “הה אֵלי, אֵלי! לוּ ירד הרעם והמית אותה… לוּ ראיתי אותה והיא מתה לשחת לנגד עיני… למען אשר יפָּלא ממני להמית אותה בעצם ידי… למען אשר יפָּלא ממני עתה להשָּׁבע שבועה, כי בעצם ידי אָרֹץ את גלגלתה ובעצם ידי אמיתנה!…” והיא עוד יושבת באשר ישבה, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ולא ידעה אשר רד היום ויהי ערב, ולא הבינה את שפת הירח, אשר קַוָּיו העליזים ירדו על פניה, ויהיו כשוחקים עליה…

האשה לא ידעה ולא הבינה את כל אלה – כי מי היא ומָה היא אשר תבין ותדע… כחלום יחלוף עתה על פניה זֵכר כל המעשים אשר נעשו וזֵכר כל הדברים אשר דברה אסתר באזניה פעמים רבות בטרם עזבה אותה, ויהיו דבריה תמיד על החיים ועל התנועה ועל הרגש, וכי על האדם לדעת ולחוש אשר הוא חי –ואולם בעיניה היא היו הדברים הברורים והמפֹרשים האלה כדברים אשר אין להם שחר, הלקוחים מתוך “מעשיות בָּבָא”. וגם עתה עוד תזכור, וכמו חיים יֵרָאוּ עוד עתה אליה פני בתה, כי התאדמו פניה מאד מדי דַבּרה, ועיניה האירו עד מאד, ותתלקח האש בכל יצוריה ובדיה, וגם כל הבית האיר מכבודה. מה חפצה הנערה ומה שאָלה מעמה?… הלא כפעם בפעם ענתה רק את הדבר האחד, כי חפֵצה היא לראות חיים – אבל מה החיים האלה, ומשפטם מה הוא?! – כמוֹץ עברו לפניה פתאום זכרונות ימי נעוריה, ותזכור את כל אשר עבר עליה למיום ידעה להבדיל בין טוב לרע:

גם לה זרח אור החיים מסביב והיא עודה נערה בבתוליה בבית אביה “המלמד”; אביה אהב אותה אהבה גדולה, ויעש לה בגדים ושמלות מעת אל עת, וביום השבת היתה תמיד ככלה בקשוריה, ותגדל ותיף מאד ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה, עד בֹּא גם יומה, ואביה נגש אליה ויאמר לה: כי כלה היא. אמנם לא ידעה מי חֲתָנָהּ ומה הוא, וגם לא עלה על לבה לשאול לו ולמשפטו, כי מה לו ולה? ורק אביה אמר אליה לא אחת ושתים, כי בחר לה לחתן איש אשר איננו מבני מלאכתו, והוא איננו עוסק בהויות אביי ורבא, כי אם בהויות העולם – ואולם מה יפָּלא ממנה לוּ גם היה הבחור “מלמד” ולא “בן-העולם”? מה ידעה ומה הבינה שרה בימים ההם את העולם, ואת היצורים אשר קֹרא להם בניו?… וימי החֹרף עברו אז, וביום ל"ג-בעומר חגגו את חג חתונתה. אז נכלמה ותבוש להביט אל פני בעלה, וגם לא חשה בנפשה את התשוקה לשאת את עיניה אליו ולהביט בפניו… בימים ההם, ויוסף לא הסכין עוד לצאת בראשון בשבוע לכפרים, כמשפטו אשר עשה אחרי –כן, כי מעשהו ומלאכתו היו בעיר; ומדי ערב בערב, כאשר שב הביתה אל אשתו, לא ידעו דבר לדַבֵּר איש אל אחיו, וכפעם בפעם אמר אליה: “שרה, שימי לחם”, והיא ענתה אותו כפעם בפעם: “לך ורחץ” –ומה יש לה עוד דברים לדַבּר אליו? ככה עברו עליה שנים אחדות, והם טרם ידעו וטרם הבינו, כי יש לחיים גם פנים אחרות…

ולחיים כאלה אמרה אסתר: לא חיים הם! “האלהים – אמרה תמיד – לא יחפצו, כי נהיה כמתים, אשר אינם יודעים מאומה, וכי כגביר בעבדו יתעמרו האבות ביוצאי-חלציהם; האלהים לא יחפצו, אשר יחיה האדם ולא יֵדע כי חי הוא, ולא יחוש אשר יש נשמה באפו ורגש בלבו…”

“והעמים האחרים? – יצעק עתה לב האלמנה בקרבה – היודעים המה, כי יש רגש בלב האדם? האם גם הגרף רוּפִּין גּוֹשְׁטְשִׁינְסְקִי, רוצח נפש בעלה, היה איש אשר לב לו ורגש לו?…”

וכמו גלים זדונים השתערו, עלו על לבה הזכרונות המרים ההם לכל פרטיהם וחלקיהם, כפי אשר שמעה את הדברים מפי יוסף בטרם מותו. – אז יצא יוסף בראשון לשבוע כפעם בפעם, ללכת בכפרים ובחצרות השרים, ויהי בדרך כּל ימי השבוע. אכן הנה עָבר יום החמישי, חלף גם הערב וגם הלילה, והוא טרם שב, כאשר הסכין, וגם ממחרת היום בערב-השבת עוד אחרו פעמיו, ומחצית-היום כבר עברה. “מי יודע את אשר היה לו?” – הגתה האשה נכאים, ותבט באש אשר על האח; ואסתר הקטנה שָׁאלה: “האם לא ישוב עוד אבי לנצח?…” והשעות עפו כצפרים, ועוד מעט וברחוב היהודים מדליקים את נרות השבת, והוא עוד טרם יבוא. אז עלה רעיון על לב שרה, ותאמר בלבה: “אך אין זאת כי-אם צחוק יעשו להם יוסף ואחד האצילים, כמשפטם תמיד, וכטוב לב אחד האצילים ביין, ישלח בו את כלבו, את קַסיוּס”… וכמעט היטיבה האשה לראות ולהכיר את האמת! כי בבוא יוסף את הכפר גוֹשטשינוב, אל ארמון הגרף רוּפִּין גּוֹשְׁטְשִׁינְסְקִי, אז יְעָדו השר לסור אל ביתו בערב יום החמישי אל המשתה, אשר הוא עושה, ויוסף סר אליו וינגן שם כל הלילה, וישַׂמח את לב כל הקרואים יחדו, ויצא במחולות עם השפחה מַרִישה, ולפנות בֹקר נרדם כמעט רגע והוא עיף ויגע. אך פתאום והנה יד חזקה אוחזת בערפו וַתְּטַלְטְלֵהוּ.

– מה לך נרדם, יהודי, כלב עצל? קום ונגן לפנינו שיר מזמרות מונְיוּשְׁקוֹ או מזמרותיך הטמאות. יהודי! השמעת? קום ונגן, כי הקרואים מחכים לך והָיה גם היום כדת הלילה.

– אבל, אדוני רב החסד! איך אוכל לעשות כדבר הזה ואני אָץ לצאת לדרך… הן מחר שבת… – נסה יוסף לענות.

– מה? יהודי, כֶּלב עז-נפש! הללכת עמי בקֶרי אתה אומר, ואת פי אתה ממרה? אתה? – פתאום עצר במלים ויורד את בתי-עיניו מעל אפו: – אכן רעיון טוב עלה על לבי ברגע הזה! מוֹשְׁקוּ, בני, איצְקוּ, בני, או יהי שמך ככל אשר תחפוץ, יהודי! הנני ממלא את חפצך והרשות נתונה בידיך לחלל את שמחתי כאַות נפשך, ושַׁבְתָּ אל נוך ואל חיק אשתך כאשר אמרת, ואולם אחת אנכי שואל מעמך, ורק בזאת תצא מעל פני: לא תלך ברגל העירה ולא בעגלה תעבור; ורק לעינַי ולעיני כל הקרואים תצא המימה, ועל גחונך תשחה בעברך את הנחל עד בואך אל מחוז חפצך, וגם כתנתך ומעילך לא תסיר מעליך מדי רדתך המימה –השמעת?

היהודי עמד דומם ויהי כנציב רבן, והגרף הוסיף: ולכבודך, יהודי, הכינותי עתה ארוחה טובה עד מאד, ורק כי נזהר אתה תמיד לנפשך במאכליך, לכן אתן לך יין לשתות די שבעך… ואולם השמעת, יהודי! אַל נא תהיה עם לבך מחשבת בליעל להונות אותי, כי לא תצלח; גם אתה וגם כל אחֶיך היהודים, אנשי –מרמה, לא יצליחו בהונותם אותי, כי גם את אחד מֵאֲנָשַׁי אוסיף עליך לשמור אותך, והוא ישלחך מדי רכבו על סוסו על פני חוף הנהר…

ולעיני השר רופין גוֹשטשינסקי וקרואיו הוציאו את היהודי המימה, והוא לבוש את בגדיו, והאֻמלל לא התחנן עוד ולא זעק אל מְעַנּוֹ, וישחה, ובעזוב כחו אותו חתר אל החוף וינוח, ואחרי-כן שב אל מלאכתו כפעם בפעם, עד בואו למחוז חפצו, דרך שעות אחדות. – ועל-כן חכתה לו שרה בביתה עד הערב, ועל-כן אֵחַר יוסף לשוב ביום ההוא.

אמנם גם אחר השבת עוד הלוך הלך יוסף אל הכפרים, כמשפטו, ואולם עוד ביום השלישי שב אל ביתו, כאשר לא הסכין, ושרה התחלחלה מאד בראותה אותו. “האם מטמון מצאת, יוסף?” שאלה אותו האשה. ואולם הוא לא ענה אותה דבר, ורק נאנח ויתאונן, כי קר לו מאד, וכי כאב אנוּש בלבו ובכל עצמותיו. אז קראה שרה לעזרה, ותמהר אליו את שמואל “המבַקר”, ובראותה כי סתום ממנו הדבר, הביאה אליו גם את הרופא, את גולדֶנטַל, ואולם גם האיש ההוא לא החיה אותו מחליו, ורק אחת הוכיח, כי האיש התקרר ותאחזהו דלקת, ויתן לו מזור ותרופה – ואולם הטבע לא היה בפעם הזאת רחום וחנון, ומקץ שלשה ימים מת האמלל…

אבל הגרף גוֹשטשינסקי היה גם בפעם הזאת רחום וחנון, ועל-ידי אחד מעבדיו שלח אל האלמנה הצעירה מַשְׂאֵת, חמשים זהובים בכסף פּולין, “עקב אשר היה היהודי מנגן טוב, וישַׂמח את לבו ואת לב קרואיו לא אחת ולא שתים”.

– האיש אשר כזה יצדק? – זעק עתה לב הזקנה בקרבה – הלאלה נקרא רגש ולב? האם צדקה בתי, אם באשורי אלה אחזה רגלה, ותבחר בהם ובתעלוליהם?…

מה איומה ומה נוראה השנאה, אשר שנאה בימים ההם את כל האנשים האלה! וגם נסתה לטעת את השנאה הזאת בלב בתה יחידתה – והנה רוח בא, ונָשב הרוח על לב הנערה, ויֵּהָפך לבה ויהי לאחר. ארורים, ארורים לנצח האנשים, אשר במו ידם הרסו את גן עדניה! ארורים לנצח האנשים, אשר טִמאו את לב יחידתה, אלה אשר בלשון אפעה נגעו אל אזניה ויטיפו אל תוכן רעל ומות, וידברו דברים אשר לא כן, אלה אשר הסירו את לב התמימה מאחרי אמה ויורו אותה דרך אחרת וחדשה, דרך אשר היא לפוקה ולמכשול ולעון בעיני האלהים והאדם, ארורים האנשים, אשר הסירוה מהיותה לה לבת, ארורים, ארורים כל האנשים האלה לנצח!…

בימים הראשונים היתה כמשֻׁגעה, ולא ידעה אשר לפניה. בשמעה כי עזבה בתה את גרידוב, עזבה גם היא את העיר, ובשמעה כי באה עירה קליש, ותבוא שם גם היא; אז שמעה, כי עזבה בתה גם את קליש, ותעבור לוַרשה, לבוא שם אל בית-הַלִּמּוּדים לשיר וזמרה; ואולם האלמנה לא הבינה את הדבר כמו שהוּא ותחשוב, כי כבר נהפכה בתה ותהי ל“גויה”, והיא מזַמֶּרת בבתי-הזמרה כבנות הארץ אשר בגרידוב – ותקם גם היא ותבוא עירה ורשה. אנה תלכי, אֻמללה? מי יגלה לך עקבות בת, אשר נזורה לבשֶׁת? – ואולם האלמנה לא שתה לבה אל הדבר הזה, והיא אך אחת ידעה, כי בתה חלפה ממנה, והיא יושבת בעיר הזאת, ועל-כן באה גם היא אל העיר הזאת, לבקש אותה ולראות את פניה ולדבר אליה שנים שלשה דברים, ולוּ גם בכברה תניע את כל העיר לא תעזוב את המקום הזה עד אשר תמצאנה. איה בית-הזמרה? – ואנשים טובים הורו לה באצבע את הדרך, עד אשר באה לפני בית-התּיאטרון הגדול. יום נורא היה היום ההוא, ונורא ממנו הערב אשר בא. במסדרון הבּית הגדול עמדה ותחכה, אף נגשה אל שומר הפתח: “גם לך, אדוני, אֵם, אשר יְלָדַתך, וגם לבניך אם –הגידה נא לי איזה הדרך תבאנה המשוררות אל הבית פנימה?” האיש הביט בה מחריש ומשתאה, ואחרי –כן ענה אותה על שאלתה, והיא עמדה עוד על מקומה ותט את אזנה פעם בכֹה ופעם בכֹה, ותחשוב כל רגע ורגע, כי את קול אסתר היא שומעת. – “הה אֵלי, אֵלי, אל רחמים וסליחה, אל אלהים גדולים –התפללה חרש, וגם שפתיה לא נעו –אַל נא תבוא במשפט עמה, אל נא תִּסָּפֶה הנערה בעונה הגדול, כי בנפשי אני אערבנה, ונפשה היא לא הֻטַּמָּאָה!…” – ותפושה במזמותיה עמדה תחתיה ולא שמעה עוד דבר. עוד הפעם עלה על לבה זֵכר הדברים הברוּרים, אשר דברה אליה אסתר בימים האחרונים כפעם בפעם: “האלהים לא יחפוץ אשר לא ירגיש האדם ולאיחוש ולא ידע את נפשו” – ואולם התצדק בתה גם עתה? הבאמת לא עון הוא וחטא לשיר במקהלות בחורים יחד עם בני עם הארץ? האם לא “עבֵרה” גדולה היא?

מה עֻנְּתָה ומה נִגְּשָׂה נפש האמללה ברגעים ההם! – כי הנה עלה על לבה פתאום גם זֵכר הרגעים, אשר גם שֶׂפֶק קל התגנב חרש אל תוך לבה למשמע דברי אסתר הברורים והמפרשים, ואז שאלה גם היא את נפשה: הבאמת צדקו אבותיה ואבות-אבותיה ואבותיהם, אם ככה ראו את חייהם ואם ככה חִנְּכו וַיְגַדּלו את בניהם? הבאמת צדקו, אם לא פִּתְּחו בלבם את רגשותיהם ואת חושיהם?… הוי אֵלי, אֵלי, אֵלי! הן לא יוכל היות כדבר הזה, ואסתר חָטְאָה חַטָּאָה גדולה לאלהים ולעַמה ולאִמה! – אז הפריע אותה קול גדול ממחשבותיה, כי נשמעו מצהלות-עם לפתע פתאום, ובשאלה את פי שומר הפתח על-דבר בתה אסתר, הלומדת בבית הזה את חֻקות הזמרה, אז ענה אותה האיש, כי לא פה המקום ולא זה הבית אשר ילַמדו המורים לתלמידיהם את חֻקות השיר והזמרה…

אז עפה כחץ מקשת החוצה ולא שמעה עוד דבר, ואת דרכה לא ידעה. – לחנם עמדתי פה במסדרון הבית – צעק לבה בקרבה, - לחנם עניתי כחי ובליתי את הערב, ואסתר איננה. מי יודע? אולי כבר באה אל חצרות השרים, אולי כבר אָכלה גם מפּתבג הגוים. –ועוד מחשבה אחת נוראה נלותה עתה אל מחשבותיה הראשונות: אולי כבר הפך גם לבה בקרבה והיא חדלה להיות נערה עבריה…

ואולם לילות עמל כאלה באו לה איש אחר אחיו, ולא מהרו לחדול. אז שמעה, כי הלכה אסתר ותבוא לובלינה, ותלך אחריה גם היא, אך שם קמה ותלך מזה והלאה, כי הגידו לה, אשר עזבה בתה את העיר ותעבור לפּולַוָּה, לבוא שם אל בית-הספר, ופתאום הגיעה אל אזנה השמועה, כי באה אסתר אל בית-הנזירות. – בשמוע האלמנה את הדבר הזה לא הבינה ולא ידעה עוד לערוך היטב את דבר האסון הגדול הזה, אשר קרה לה, ותהי עם נפשה לבוא ולראות רק את פניה, למען שמוע מפיה אם באמת חֲפֵצה היא במות אמה. אף גם באה עד בית-הנזירות – והרגעים המעטים ההם לא ימושו לנצח מלבה, ואם גם שנים הרבה תחיה. היא באה עד סף בית-הספר אשר לנערות בנות אצילי-הארץ ואולם אל הבית פנימה לא נתנוה לבוא.

– מדוע?

– יען כי אשה עבריה אָתְּ – כחץ בלב צבי נדח, כן היתה לה המלה האחת הזאת; ובתה? האם היא איננה עבריה גם היא? הכבר חדלה מהיות עבריה?…

וגם למשמע המלה הזאת לא התעלפה ולא מתה לשחת, ורק מנוחה נוראה שבה אל תוך לבה, ומחרישה ודוממה שבה אל עירה גרידוב. אך למן היום ההוא לא נשאה עוד את שם בתה על שפתיה; מני אז חדלה להיות אֵם לבת…

אז באו הימים, אשר לא ידעה בהם דבר בלתי אם את התחנות ואת ספר התהלים; ואולם גם בימים ההם לא נראתה דמעה בעפעפי עיניה.

ושנים הרבה לא היתה אם לבת, כי לבה היה סגור ומסֻגר, וכל בני הרחוב למגדול ועד קטן ענו בה: כי נשכח זכר העלמה מלבה, וגם פצעיה נרפאו. אכן נפלאים דרכי המקרה ועלילותיו: כיום הזה זכרה אותה ואת כל אשר עשתה למרות חפצה ולמורת רוחה; כיום הזה הזכיר אותה היועץ פַּלֶּסקי אליה, וכיום הזה, ובתה כבר עמדה אחר כתליה, והיא טרם ידעה, כי שבה אסתר עירה גרידוב… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הלילה הנורא הזה, אשר לא יסוף ולא יִכְלה בעיני האלמנה, בא עד קצו גם הוא. ואולם חדשות רבות ונצורות הביא בכנפיו.

וממחרת היום ההוא סִפְּרו ברחוב היהודים: הנה שבה אסתר בת האלמנה העירה, היא עם חבל המשחקים והמשוררים, והיא נכריה ובת עם אַחר, וכי עָרבה את לבה לבוא לפני אמה ולבקש פניה, כי תסלח לה, ואולם התקוממה האלמנה עליה, ותזעק זעקה גדולה מאד, ותצו עליה במפגיע לעזוב את הבית ברגע ההוא. וכאשר לא עשתה העלמה כדבריה, התפרצה האלמנה מן הבית, ותרץ ברחוב העיר, ותזעק זעקה גדולה, ותּנס מנוסת חרב…

אכן העלמה לא עזבה את העיר גם אחרי הדברים האלה, כי חשבה בלבה: אשב נא בזה ימים אחדים, ואמשוך את אמי אחרַי ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אף גם לא עלתה מחשבתה בתֹּהו: כי יום-יום כעלות אסתר על הבמה לשיר את שיריה, אז היתה גם האלמנה קרובה אליה, ותשַׁלח אותה כצל. אכן לא באה האשה תוך הבית פנימה, לשמוע את קולה מעל הבמה, ורק ישבה כפעם בפעם מנגד לבית הזמרה, על המדרגה אשר לפני בית כנסת הקתּוֹלים, בית “חנה הקדושה”, ועיניה חדרו לחלונות הבית, העומד נִכְחָהּ. מה לה ולבית-התפלה הזה, כי תשב על המדרגה? ומה עֲונה, והיא טרם תדע את אשר היא עושָׂה?… אז תשב כפעם בפעם כל הערב, וידיה משֻׁלבות אשה אל אחותה ועיניה מביטות נִכְחָן ושפתיה נעות; אכן יש אשר גם התעוררה פתאום ותקם ותעמוד, ובעיניה התלקחה אש זרה ושתי אגרופות ידיה סֻגְּרו בעֹז ודברים נוראים ואיומים התמלטו מפיה – ואחרי-כן שבה למנוחתה וַתָּשָׁב וַתֵּשֶׁב על סף המקדש, ועיניה מביטות נכחן אל מקום אחד, גם רגע לא תחדל.

וימים הלכו וימים באו; גם ירחי הקיץ חלפו, “והימים-הנוראים” באו.

וגם בימים הנוראים האלה עלתה אסתר כפעם בפעם על הבמה, וגם בלילות ראש-השנה וגם בלילות ימי-התשובה עלתה וַתָּשַׁר. – כי אמרה: אם לא אצליח לדַבֵּר את אמי מאהבה וטוב-לב, אז אקריב אותה אלי ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי אכעיס אותה עוד מעט תמרורים, אז אולי אוכל להכָּנע מפניה ולשוב מדרכי ולהיות לה לבת…

אז נעשה דבר, אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר, כי זר הדבר הזה מאד והוא נפלא ולא יֵאָמן – ואולם נכונים הדברים האלה כנכון היום והם אמת ואמונה כלם.

אף יד האונס שלטה שלטת…

*
...כעמודי ענן וערפל עולים לנגד עיני, ובאו הענן והערפל גם אל תוך לבי פנימה לָהֹם את מחשבותי ואת חושי בי, ברגע אשר אזכור את הדבר אשר נעשה. אכן נפלאים וזרים הדברים האלה, ורבים לא יאמינו לי, באשר לא יוכלו להאמין לי; ואולם במוח עצמותי אכתוב את הדברים האלה על לוח, והם היו וַיֵּעָשׂוּ. וגם אַחַי ובני –עמי אינם אַשֵׁמים, כי חטֹא יחטאו והם לא יֵדעו; בכפם ידבק הדם והם לא יבינו, ולא ידעו ולא יבינו גם אחרי אשר נעירם ונעוררם, כי לילה ארוּר, ליל חֹשך ואפלה, הכביד את לבם, ויד-האונס משלה בהם את ממשלתה הגדולה והיא לא תשוב מפני כל...

ואני אקח עמי רק דברים אחדים, בסַפְּרִי את אשר נעשה.

ליל “כל נדרי” קרב ובא. עוד בערב יוֹם הכּפּוּרים הדביקו אנשי התּיאַטרון את גליונות הודעותיהם אל כתלי הבתים ובצדי הרחובות, לבַשׂר בקהל: כי בערב תעלה על הבמה העלמה אֶרניסטה די רוּדִינִי (אסתר גוֹלדשטיין), להֵרָאוֹת אל הקהל בתור וְיוֹלֶטָה במחזה “לַה טְרַוְיַטָה” –והאדון פַּלֶּסקי ומרעיו שמחו עד מאד.

אכן לא ראתה אסתר את הנולד, ולא הבינה לאחרית הערב ההוא בראשיתו. פניה הלבינו מעט בעלותה על הבמה, ואולם צעדיה צעדי אוֹן ובִטְחה, תפן כה וכה רגע אחד, ואחרי-כן נתנה בשיר קולה. אז מחאו הנאספים כף, כי היטיבה המשוררת לשורר בפעם הזאת שכם אחד על כל הימים, והיא ראתה את העם ברעו, ותשתכר ותתהולל ותהי שְׂמֵחה ועליזה…

ולפני פתח בית-הזמרה עמדה אשה עבריה עוטיה, והיא דוממה ומחרישה כאבן. מה לה וליום החג הקדוש הזה, הוא חג יוֹם הכּפּוּרים? מה לה אם היא איננה שומעת כיום הזה לתפלת “כל נדרי”? אכן זאת היא הפעם הראשונה, אשר לא תבוא בלילה הקדוש הזה אל בית-התפלה – ואולם היא טרם תדע את הדבר הזה, וטרם תבין את משפט מחשבותיה. כחלום אשר אין לו פתרון תעלה המחשבה על לבה, אף תזכור, כי בעוד יום נשאו הנשים נרות גדולים אל בית-הכנסת, והיא לא עשתה בשנה הזאת את נֵרָהּ, ואולם רגע מִשְׁנֵהו, וגם החלום הזה יעבור כאשר בא, והיא איננה יודעת ואיננה זוכרת את אשר חשבה. על פניה עפה לרגעים עננה קטנה, אשר נתנה אותותיה, כי קצרה רוחה מחכות, וכי עוד דבר גדול לפניה לעשותו היום. –

ושם בבית-הזמרה עוד שאון מַכֵּי-כף לא חדל, והמשוררת נקראה פעמים רבות לשוב על הבמה גם אחרי רדת המסך, וכל העם קראו: בְּרוַּוֹ! בְּרַוִּיסִימו! –אז תם המחזה. העם נשמט ללכת איש איש לדרכו. מה להם ולאשה עבריה העומדת פתח הבית? –גם אנשי-התּיאַטרון יָצאו אחד אחד.

וגם המשוררת יצאה.

והדבר אשר לא יֵאָמן בא וַיֶּהי: האלמנה התנפלה עליה פתאום בזרוע-כח ותחזק בערפּהּ ותשם מחנק לצוארה. ופתאום והנה גם אבן חדה נגעה אל קָדקֹד הנערה האמללה ויזוב הדם. אז התמלטה זעקה גדולה מפיה. ובהתאסף אנשים רבים אל מקום המעשה מקץ רגעים אחדים, וימצאו גוית נערה מתבוססת בדמיה על הארץ, והיא תולָה בין החיים ובין המות, ולרגליה כורעת אשה עבריה, הנושקת אותה מנשיקות פיה וצוחקת בקול גדול…

ועוד רק דברים מעטים לי לסַפֵּר:

אסתר מתה מקץ ימים אחדים, כי לא נרפאה מפצעיה, והאלמנה הובאה אל בית –הסֹהר, אשר בעיר הפלך; ואולם הרופא אשר מטעם הממשלה והרופא אשר לבית-הסֹהר הוכיחו עד מהרה, כי האשה משֻׁגעה, וישלחו אותה משם ויביאוה אל בית-המשֻׁגעים. אז הוכיחו הרופאים, כי לא תרָפא עוד האשה משגעונה, וכי איננה מן המשֻׁגעים אשר יִסָּכן בהם העובר עליהם, וישלחו אותה לנפשה ויעזבוה, ותלך המשֻׁגעה ברגל, ותבוא עד גרידוב ועד קצה הגשר וַתֵּשב שם, ותשר את שיריה הרבים, ותקרא מזמורי תהלים מִלִּבָּהּ כל היום…

ועוד דבר אחד לי להוסיף על הדברים: מכתב-העתי “קוּרְיֶר וַרְשַׁוְסְקִי” כתב בעת ההיא לאמר: “מגרידוב כותבים אלינו, כי אשה עבריה הָרגה שם את בתה יחידתה – ועל מה עשתה כזאת? הלא רק, כי היתה האֵם אשה מִכַּתּ החסידים ובתה נערה מִכַּתּ החדשים – כן דרכי העם הזה…”