אישיותו ויצירתו    🔗

חלומות רעים בלילה בעתוני,

עין לעין את עמי הראוני,

הראוני את עמי בעצם שפלותו

ופצעיו הרבים עד־בלי־חקר….

יל"ג

ההויה היתה הוית קוצים.

ברנר

כי תלך בדרך ישרה וכבושה, יש ותבוא פתאום מתוך הסח־הדעת אל משעול צר ואפל – וחרד תחרד כולך. אילן כפוף־קומה ושבור־בדים יעמוד לפניך ערירי במשעול.

אף אם תמשיך את דרכך הלאה בכביש הגלוי והרחב, תתעכב זמן־מה ליד הערער במשעול. ואולי תשהה אצלו זמן רב. כי הרבה יש לו לערירי לספר לך. הטה אזנך ושמע.

אך קודם שתשמע לוידויו, הבט וראה:

גידלו פרא, צמרתו הפרועה צונחת לארץ מכובד שרעפים, גזעו מתעקל כמו אחוז־עוית, ועפאיו מוכי הברקים וחשופי העדיים שלוחים כלפי המרחב השוקט כמחאה אילמת. קמטי קליפתו ונחשי שורשיו מעידים, כי נפתולים רבים נפתל על קיומו וגידולו. צעיר הוא עודנו, אולם לא הוד ולא הדר לו. ברכת ה' אינה שורה עליו. כעבור רוח קלה על־פני השדות יתלבטו ענפיו אחד לאחד ויצליפו על גופו. שירה אחת לו – שירת אובד – והיא המרחפת על חלומות הזוועה שלו, בין בשעה שיחלום על עצמו ובין כשיחלום על אחרים…

א    🔗

בני הנעורים יאהבו תמיד את העז, הזקוף והרענן. התשחורת תימשך תמיד אחרי הירוק, האביב והנהדר.

אך ברנר אינו עז ואינו זקוף ואינו רענן. מעולם לא היה רענן אף פעם בחייו לא ידע אביב. כפוף נולד, רצוץ, מזוקן – ובכל זאת היה אחד הסופרים האהובים והחביבים ביותר ביחוד על צעירינו שבארץ ישראל. גם בין בני־הנעורים בגולה היה קהל מעריציו גדול.

אכן אין אצל שום עם בעולם בני עלומים כה נפלאים כמו אצלנו. געגועי טוהר ועקמומיות שבנפש, רטט של תום וקור של פקחות, גילויי הלב ומחבואי הרוח – אצל מי עוד כה גדולה הערבוביה המשונה של אור וצל כמו אצל נעורינו? ומי מצעירי עם אחר יש לו נפש כה מתלקחת כמו זו שלהם? הלא מפצי הנפש ואשדות הלב הם המסמנים את רבים מאתנו, ובין הערירים שבבני עמנו מצטיינת ביחוד אישיותו היוצרת של ברנר. ואין כל פלא, שכה האהבוהו כולם. את צער כל האובדים והנידחים שבנאורי ישראל בני דורנו ספג אל תוכו וספר עליו בלי הרף ובלי לאות. הוא לא ניסה אף פעם להסתיר מעין אחרים את כאבו המפעפע ואת הירהוריו הקשים, ותמיד השתתף בצערו של הפרט הישראלי והיה עמו בצרה. בשאלות־החיים החשובות ביותר לצעיר העברי עסק ברנר במשך כל יצירתו, ודמי לבו הפצוע הם שהתוו שביל מיוחד בספרותנו.

כי ברנר אינו חס כלל וכלל על הרגשותיהם של קוראיו ועל נציגי התקווה והאמונה שבלבם. בלי רחמים הוא מענה את עצמו ואת קוראיו במוראות החיים. באיזו אכזריות משונה הוא מעביר לפנינו, או יותר נכון, מעביר אותנו לפני תמונות מבהילות ומספר לנו על חיים ההולכים לאבוד מחוסר אוויר, על אנשים עלובים ומסכנים התועים בעולמם כעיוורים במבוא צר, על אי־ההגיון שבהנהגת העולם ועל חולשת האדם, על צערו של היחיד העברי ועל אסונו של כלל ישראל. על־ידי כל החזיונות הקשים האלה הוא מכריח אותנו להאמין במציאותו של איזה ערפד עולמי, המוצץ את דם האדם ולשדו, וכמעט שאנו רואים בעינינו את עלוקות החיים שסבבו־עפפו אותנו, העברים. לו המתיק לנו לכל־הפחות קצת את מרירות ההכרה! אבל איך ימתיק, אם שתה בעצמו מכוס התרעלה ואם בקרב נפשו עצמה איוו להן מושב העלוקות?

על־כן רואים אנו בכל מה שיוצא מתחת ידי ברנר קודם כל דבר את לבו הכואב והמפרכס. כל יצירתו כאילו באה מתוך יסורים פנימיים גדולים ומתוך איזו עווית קשה ומענה. אין לה אפילו שלוות העצב, ומה גם יופי הצער האלם. ואיך יהיו היופי והשלווה למר־נפש? הלא “מן המצר” קרא אלינו ברנר תמיד!

ומשום זה אין להתפלא כלל על שאין אנו שומעים אף פעם קול צחוק בכתביו המרובים, המתארים אופני־חיים ומעמדי־נפש שונים. בעולמו של ברנר אין צוחקים. יותר מדי מעיקה חידת החיים, והיד הקשה, החזקה של הגורל האנושי ממיתה בברנר כל רגש של חדווה. גם כי יולד בלב מי מגבוריו זיק של תקווה, הוא כבה מהר. הרוחות הרעות המנשבות ב“עמק העכור” שלנו מכבות אותו. לפעמים קרובות יש שברנר עצמו מכבה את המאורות, הדולקים על ראשינו, כי נפשו תאכל עליו תמיד. אין דבר בעולם, שברנר לא יראה בו את הצד השלילי שבו, את אפסותו ואת כעורו. והמעט שברנר עצמו רואה את כל זה, שלא ניתן לעין לראותו, כדי שאפשרי יהיה קיומו של העולם, הוא גם משתדל לעורר עליו את שימת לבנו.

אין כברנר אוהב לדבר דברים ברורים וישרים, הרחוקים מכל ערמומיות שהיא. כסוי בלשון והעלם־דבר – תועבת נפשו הם. על־כן נראים לנו הרבה דברים בהרצאתו, והנה הם אחרים לגמרי מכפי שהורגלנו לראותם בחלומותינו ובשאיפותינו, שהושפעו מסופרים אחרים. הוא מספר על אחד מגבוריו היותר יקרים לו והיותר חביבים עליו, כי “מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא נתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד” (“מסביב לנקודה”). גם בטבעו של ברנר ישנו קו זה. ענינים רבים בעלי ערך חיוני וממשי, לו גם באונאה העצמית שבהם וביופי כזבם, בעיני ברנר הם נראים לגמרי אחרים. כמה וכמה תקוות ואמונות, המעודדות אותנו והמשמשות לנו סעד בחיים, מתבטלות “ואובדות לגמרי את ערכן” בשעה שמבטו של ברנר נח עליהם. במקום שהאחרים שההיפּנוז של מלים או רעיונות שולט בהם, מוצאים בו גדולות ורוממות, שם רואה ברנר רק חולשה וקטנות. בשעה שה“עם” יודע־התרועה מדבר ומתווכח על עבודה לאומית, ארץ־ישראל, ישוב חדש, תהיה וכדומה – ברנר יודע את שווים וערכם האמתי של אלפי מושגים “יפים” כאלה, העוברים מפה לפה. ומה שברנר יודע, את זה יודיע. כי תכונה אחת קשה יש לו, והיא אותה התכונה של הילד באגדת אנדרסן הקורא ראשונה: הלא עירום הוא המלך! גם עיני ברנר מפשיטות תמיד מכל דבר את לבושו החיצוני וידיו הן הקורעות את המסוות מעל פני האנשים. אין הוא עושה חדשות, אולם יש לפרקים שהמוסר דברים כהויתם נראה כמגלה חדשות. כי בשעה שברנר מספר על חיי המפלגות בישראל ועל עוסקיהם בתקופת השחרור ברוסיה, על רע לבם ועניות דעתם, כשהוא מתאר את החנוונים היהודים שנעשו במקרה לאכרים ואת הצעירים העברים החפצים ואינם יכולים להיות פועלים, כשהוא מדבר על החיים בארץ־ישראל ועל הנדודים שבגולה – כשברנר כותב על כל זה, אמנם נדמה לנו לפעמים, כאילו גילה לפנינו חדשות, אבל זוהי רק השפעת הדברים עלינו, כי לא הורגלנו לאמת כזו, שתרעים ותרוצץ אותנו. לברנר נדמה לפרקים, כי לפני “חומר מצוין לקומדיה”, אולם גם הוא אינו יכול למלאות פיו שחוק על המגוחך. בשעה שהוא עצמו חפץ שעל פניו תופיע בת־צחוק – אז שפתיו מתעותות רק בהעוויה סרקסטית. מראה המגוחך מוליד בקרבו את הלעג, אבל לא את הצחוק. בהתמרמרות של כעס וברגשי בוז יזכיר ברנר את הכנופיה הריקה המתוארת ב“חרף” וב“מסביב לנקודה” ואת החבריה ה“פרולטרית”, כביכול, ואת מנהיגיה שבווייטשפל בלונדון ב“מן המצר” וב“מעבר לגבולין”. ובחורי ישראל שבבתי־האסורים ברוסיה, שמעשיהם והליכותיהם מתוארים ברשימה “מא' עד מ”? וצעירי עמנו שבארץ־ישראל, שעליהם יסופר וב“מכאן ומכאן”? כמה לעג ארסי בכל הדברים האלה! ולברנר היתה זכות ללעוג. הוא עצמו היה במשך זמן ידוע “חד מן חבריא”. לא כעומד מן החוץ דבר מה שדבר. בהומל היה קרוב לבונדאיים וערך את עתונם, בלונדון היה פועל־מדפיס וכל חייו עברו בין צעירי ישראל.

אמת, כי יש שאנו פוגשים גם בין גבורי ברנר יחידים המצטיינים ביופי נפשם ובטוהר לבם, כמו מנוחין המוזר וטלר הבכור (“מן המצר”), או העלמה שבציור “הוא ספר לעצמו” – אולם דמותם החוורת והמרפרפת בטלה בתוך המונם של האחרים. וחוץ מזה: אלה הישרים והתמימים המעטים נאספים על־פי־רוב קודם זמנם או נושאים את סבל חייהם בדומיה בה בשעה שבמותם אות בצער חייהם משתמשים האחרים מסוג הצועקים ואינם עושים, משתמשים לטובתם ולהנאתם. על־כן כה ירבה ברנר לשפוך את כל חמתו על כל המדברים גבוהות על ה“תחיה” ועל הארץ ועל העבודה, והם כולם מלאי רקבון, רודפי־רוח ונרפים. מה מעטים הם הטפוסים החיוביים אצל ברנר. רק אחד או שניים בסביבה, וגם עם שוקעים בים של כעור ושפלות, עד כי גלי הלעג וההיתול מטביעים גם אותם. ואף־על־פי שברנר אינו איש־הלעג על־פי טבעו, בכל־זה פוגע שוטו בכל, בין באלה שעל ימין ובין באלה שעל שמאל. הוא מראה את חוסר־המעמד של כל המעמדות שלנו, בין של העשירים ובין של העניים, בין של בעלי־הבתים ובין של הפועלים. כולם חסרי־שרשים הם, נבובי־לב.

אין שום דבר בעולמנו היהודי, שברנר לא יגלה בו את מומיו. כי יחסו של ברנר וגבוריו אל העולם הסובב אותם הוא בכלל מיוחד במינו. כל נגיעה וכל פגישה וכל מקרה שבחייהם נעשים הם כמחטים הבאות בבשר החי. רגשיות יתרה והתרגזות מהירה, עגמת־נפש ושברון־לב – כל אלה מציינים אותם.

וזוהי ההיפֶראֶסתֵיזיה המציינת את כל העצבנים. כי בין בנסיונותיהם הפנימיים ובין במעשיהם החיצוניים של גבורי ברנר מתגלה ראשית כל־דבר הנֶורסטֶניות שלהם. גם מן הזכרונות השונים על ברנר עצמו שכתבו יודעיו וידידיו השונים כמו א. ביילין, א.ז. רבינוביץ', הלל צייטלין ועוד, הולכים ומתבלטים לפני עין הרופא הבוחנות הרבה קוים היסתֵריים גמורים שלהערכתם ולהבנתם האמתית אפשר להגיע רק על־ידי תוצאות מדעי הנפש והגוף. והיסתיריה זו שהתגלתה בלי ספק בחיי ברנר לפעמים קרובות היתה באה לידי גילוי גם בהרבה מכתביו, בתכנם וגם בסגנונם. אין אני בא לדבר בזה בגנותה או בשבחה של תכונה אפית זו של ברנר וגבוריו. תכונה גופנית אין לשבח ואין לגנות. אותה נחוץ רק לציין. וחוץ מזה: אין אנו יודעים כלל עוד בברור, אם הבונים האמתיים של החיים הם דוקא ה“בריאים” או בעלי־הכשרון ה“חולניים”, אבל זה ודאי ברור הוא, כי העצבנים אינם יכולים להנות מן החיים. כי המעונים אינם בין הנהנים, על־כן כה מסכנים הם הנורסטניים היהודים, שברנר נותן אותם לפנינו בספוריו. הוא מעביר לפנינו קהל רב של אנשים, שיסוריהם אינם תלויים דוקא בעולם, אלא בנפשם הרוטטת והחרדה. הלא הם אחיו בני עמו של אותו המשורר, שכמה ושאף להיגאל מיתרון הנפשיות שלו על ידי גופה של אהובתו! עוד בילדותם, ומה גם – בבחרותם, חקרנים ונקרנים הם אלה האנשים, וכל שעה ושעה שבחייהם היא שעת חשבון־נפש. אף רגע של מרגוע אין להם, יען כי על כל פסיעה ופסיעה הם שוקלים וטרים עד כלות הכוחות. רוח קל כי ישוב, הריהו מטיל בלבם סערה גדולה. גופם חסר תמיד את שווי המשקל, והרגשותיהם כעב תעופינה. שום החלטיות ושום קשיות יד אין להם. כי סיעפים הם במחשבותיהם כמו במעשיהם. עינם פקוחה תמיד לרווחה, ומשום־זה אין הם יכולים להסיח את דעתם מן החזיון שאינו חשוב ביותר לשם החזיון החשוב מאד. את הכל הם רואים בבת־אחת ועל הכל הם חושבים בזמן אחד. הנתפלא כאשר נראה, כי מנת חלקם הוא פיזור־הנפש?

לפעמים קרובות נראים להם, לגיבורי ברנר, צללי הדברים כדברים עצמם, ולהפך, יש שהרבה חזיונות ממשיים משתקפים במוחם רק כצללים העוברים וגזים. אולם היסורים שהם מרגישים הם תמיד ממשיים. לא רק הרע, אלא גם המחשבות על הרע גורמות להם צער חי. ומשנה כאב להם תמיד: הלא הוא הכאב המציאותי ובבואתו בהרגשה.

המְלֶטים עברים אלה מופיעים לפנינו אצל ברנר בצורות שונות ובלבושים שונים, אבל מהותם אחת היא בכל כתביו

גם הם, כמו אבי הטפוס הזה אצל שקספיר, למדו תורה ב“גטינגן” שלהם, היא וולוז’ין, מיר סלובודקה, טלז ועוד, גם הם קנו שם את כל חוכמתם וידיעתם, אולם מערכי לבם ותכונות נפשם יחד עם התנאים החיצוניים של ה“מלכות הדנית” שלנו מפריעים גם להם לפעול בחיים. אחד מגבורי ברנר אומר בספור “בין מים למים” על כל אחיו וחבריו, כי “המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא אל הפועל זה שהם רוצים”. וזהו נכון עד־מאד. זהו היסוד לכל המלטיות. לא מניעת המציאות החיצונית היא בעוכריהם של הרוצים ואינם יכולים, אלא המגרעת הפנימית שבאישיותם. כי לא רק בין הרצון והיכולת מפרידה אצלם תהום עמוקה, אלא גם בתוך רצונם עצמו יש בקיעים הרבה. גם רצונם אינו אחד, אלא הרבה רצונות שולטים בהם, והם מתרוצצים בקרבם ומתנגחים זה בזה לפני כל מעשה ומעשה.

על־כן כה מגוחכה היא בעינינו וכה נוראה היא בעיניהם שאלתם התכופה: להיות או לחדול? המסכנים! הלא הם אינם יודעים איך “להיות”, וגם “לחדול” אינם יכולים. חשבונות וחטטנות תדירות הקשורות בנטיה נפשית להכללה פסימית, התחדדותן של הרגשות אחדות על חשבונן של אחרות וקשביות מיוחדת של הלב – תכונות אלה מונחות בטבעם של רוב גבורי ברנר הצעירים, והן לובשות צורות שונות בהתאמה לדרכי התפתחותם האישית של נושאיהן. הודות להן הם נמצאים בידי מערכי לבם כבתוך כף־הקלע: הם בורחים מעצמם, אולם מוכרחים לשוב אל עצמם. כי אנה יברח, אם אישיותו ממלאה את כל עולמו? ואמנם, בדידותם של גבורי ברנר מיוחדה במינה. הם אינם מתרחקים משאר האנשים, אינם בורחים מן החברה ואינם מסתלקים מעבודת הצבור. אלא מה? רוחם בקרבם לבדד ישכון. לכאורה, הם נמצאים בתוך הכלל, אבל נפשם תועה לה יחידה. אף אהבת האשה לא תציל אותם משממת העריריות.

האהבה! הלא אין אף אחד מהם שידע אותה! הנה, למשך, ירמיה פיארמן כותב על עצמו: “כשלהבת בוער בקרבי החפץ “להתאהב” (“בחרף”) וכמו כדי להראות לנו את עצמת הרגשתו של גבורו, מדגיש ברנר את המלה “להתאהב”. אולם כדי להראות את אפסותה של הרגשתו הייתי מדגיש אני את המלה “החפץ” (אדם יש לו החפץ להתאהב!). כך יודעים גבוריו של ברנר את האהבה. אותו דבר, הנקרא בלשונם “אהבה”, אינו אצלם כלל וכלל אותו הרגש היחידי הבא על האדם לא צפוי כברכת או כקללת אלוהים. הפיארמנים ודומיהם חושבים על האהבה, כמו שהם חושבים על הרבה ענינים אחרים, ואם יש שהם מרגישים איזה זעזוע פנימי למראה איזו בת־חוה או לזכרה, הנה זעזוע זה הוא רק גרוי מיני פשוט או לחץ סיקסואלי, הבא מחמת עצירת ההרגשות ובישנותן החולנית. בעיניהם של צעירים אלה נראה “כל המין – היינו המין האחר – כעצם אחד מכוסה בסינר לבן” (“בחרף”). היתכן, ש”סינר לבן" זה לא יגרה את עצביהם של העצבנים בני העצבנים? כנזירים ההולכים סחור־סחור לכרמים, כן יתהלכו גבורי ברנר באהבה, כמו בכל עניני החיים, רק “מסביב לנקודה”. אהבת האשה אינה מאירה את דרכם האפלה לא בתחלתה ולא בסופה. וגם כאשר ידכאום פגעי הזמן אין האהבה יכולה להציל אותם. כי מה היא פנינה לשאול גמזו (“בין מים למים”) ומה היא אותה העלמה הטהורה שבציור “הוא ספר לעצמו” – אם לא הנסיון החיוני האחרון, שגבורי ברנר לא עמדו בו? הם נשארים בודדים וקודרים גם אחרי אפשרות זו של הגאולה האישית והאנושית כמו לפניה, ולא רק אל האדם, אף אל הטבע אינם נושאים את עיניהם לראות מאין יבוא עזרם.

לא ישמח אותם השמש בזרחו ובבואו ולא ינחמם הלילה הרך, לא להם יבריק הקיץ בגוניו ולא את נפשם הקודרת יעורר החרף האמיץ. על־כן אין אנו מוצאים אצל ברנר כמעט שום ציורי נוף. כגבוריו כן הוא. מכמה סביבות שונות ומשונות ספר לנו, אבל בכל ספוריו אין כמעט אף תאור אחד יפה של הטבע. דרך ארצות רבות עבר בעצמו והעביר גם את גבוריו, אולם בכל הארצות האלו ראה ברנר רק את האנשים, אבל לא ראה כלל את יערותיהן ושדותיהן, את הריהן ועמקיהן, את שמיהן ואת אדמותיהן. נדמה הדבר, כאילו היה כל העולם כולו רק אוסף של רחובות צרים וסימטות אפלות, שדרכם הולך הסופר מרוסיה ללונדון ומלונדון לארץ־ישראל. לברנר אין כל התרשמות מהדר העולם החיצוני ומהמית החיים הכלליים, מאותו העולם ומאותם החיים, שקיומה של משפחת בני־האדם רק מאורע קל־ערך. לכל אלה הפלאים, המתרחשים ומרחפים סביבנו בכל יום ובכל שעה, אין ברנר שם את לבו כלל. מדוע? האין הוא חש את יופי הטבע או טרוד הוא יותר מדי ב“משנתו” ואינו חפץ להתחיב בנפשו בשל איזה אילן נאה או ניר נאה? גם זה וגם זה. בכל הסופרים העברים הצעירים ברנר הוא כמעט היחידי, שלו אין שום הרגשה מיפי היקום. לעומת זה – גדול הוא חוש־האנושיות שלו. אכן זהו סופר יהודי טפוסי! מה לו עשבים, מה לו שמים? בני־האדם הם, שאינם נותנים לו מנוחה. בכשרון רב ואמתי מצייר הוא את בני עמו למושבותיהם, אבל כשהוא יוצא מחוץ לשכונה ומתחיל לתאר את הנוף לפרטיו, אז מרגישים אנו בו מיד, כי אין זו אמנותו. באירוניה רבה הוא מביא את השיר בפרוזה של אחד מגבוריו ב“בין מים למים”; אולם בשעה שהוא עצמו שר לפעמים על הטבע, מעורר גם־הוא רק לעג. כן, למשך, כשברנר חפץ לתת לנו מושג בריחניותם של גדולי ארץ־ישראל ולתאר לנו את הטבע בשעת טיולו בארץ, הוא אומר: “מעין ריח פרפום עלה מסביבנו” (“עצבים”). אכן רק יהודי בן־יהודי, שקרום החטם של אבי־אביו כבר נעשה עולפה, יכול לאמר כך! אצל שום “אמן” אחר חוץ מברנר אין למצוא בשביל בשמי הטבע תאור כה חסר טעם כמלה: “פרפום”. מזכירה היא לנו את יהודינו בני העיירות הקטנות, ששפמם וזקנם מלוכלכים באבקת טבקה צהובה־ירוקה ושמאחורי מעיליהם הארוכים מציצה המטפחת האדומה מכוסת הרבבים. גם יהודי כזה, כשהוא אוחז ענף של לילך בידו או גבעולים אחדים של זיונים, יאמר ברגש: אה, ממש… פרפומה!…

ועוד: הנה הוא מספר על נסיעתו לארץ־ישראל (שם). הנשא את עיניו בדרכו אל שמי־התכלת של הדרום או אל יפי האיים הנהדרים אל מראות הים? לא. הוא עסוק רק בנודדים היהודים האחדים הנמצאים באניה, ואף לרגע לא יסיח את דעתו מהם, מיסוריהם ומתלאותיהם. כי אין הוא יכול כלל לתפוס שום דבר, שאין לו יחס ישר אל חיי האדם.

כי על עמוד יצירתו של ברנר כתוב: שויתי אדם לנגדי תמיד, משום זה כה טבעית היא אצלו הגדרה הגיונית כעין זו שאנו מוצאים בתחילת אחד הציורים שלו: “עולם משונה ללא־אלוה, עולם משונה ולא־גדול, בעצם, ובתוך עולם משונה ולא־גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית הדפוס של האדון אייזיק סרטן” (“מן המצר”). וצריכים אנו להמשיך את הסכמֶה ולגמרה: ובתוך עולם פעוט זה עוד עולם פעוט, והוא – הנפשות העושות שבבית. כי מרכז כל המרכזים והוא על־פי ברנר – האדם. כל מה שנעשה בעולמות השונים, כל המתרחש ביקום כולו, הכל מכריז על צערו ועל ענוייו של האיש העברי. כן, למשל, רואה יוחנן מהרש"ק (ב“מעבר לגבולין”) אד עולה מן הארץ, והנה יספר לו האד – “על ימים – – – ועל אניות של נודדים יהודיים שבהם, ועל נערים יהודים השרים בקול צרוד שירי ריבולוציה עליהן ועל חוקי כניסה של ממשלות צדיקות אשר לפניהן, ועל שאול שממנו בורחים אותם הנודדים ועל המארה הרובצת עליהם ושהם ראויים לה ועל המפלט אשר לא ימצאו לעולם ועל המנוס אשר לא יראו נצח, ועל מהפכות של דם תחת דם ועל פוגרומי־דם שבטבע הדברים”, ועוד ועוד. רשימה זו אפשר להמשיך עד־אין־סוף, כי אין קץ לפגעי האדם, ביחוד כשאדם זה הוא גם יהודי. ומשום־זה כה רבים הם החזיונות שברנר דן עליהם. הרשמים הרבים, היורדים עליו בסך וביעף, יש שהם מתקבצים ומתמזגים אחד באחד עד שיעיקו על לבו בכובד של אבן, או הם מתפוצצים לרסיסים רבים ואז ייפצע הלב מכל רסיס ורסיס. הרשמים באים בבשר לבו, מתפשטים וגדלים בקרבו, כמכה ממארת, המתפשטת ומסתפחת בכל הגוף, ונעשים אצלו להרגשותיו הפרטיות הממשיות.

ליחס כזה בין היוצר וגבוריו נוהגים לקרוא בספרות בשם סובייקטיביות. הגדרות מעין אלה אין להן ערך מקיף ומחליט אף בנוגע לכל יצירה, ומה גם ליצירתו של ברנר, המלאה נגודים וסתירות פנימיים. הנה ראינו שברנר הוא “סובייקטיבי”, אולם תוך כדי ראיה אנו מכירים בו, כי צריך היה להחשב בין הסופרים ה“אובייקטיביים”: הלא כל מה שהוא מתאר לקוח מן המציאות וכל מה שהוא מספר אמת לאמיתו היא. ובכן? – הווה אומר: לא הא ולא הא, או גם הא וגם הא. כי יש באופן התרשמותו ובאמצעי יצירתו של ברנר עצמיות מיוחדת, והיא הנותנת לאישיותו את האפשרות למצוא דרך חיים בין הכוחות החיצוניים והפנימיים השונים. אף הניגודים והסתירות שבנפשו נושאים עליהם את חותם האמיתיות האנושית הגמורה, ומעולם לא עשה ברנר שקר בנפשו, אף לשם האמת. גם בדבריו האובייקטיביים ביותר, שהמעשים מרובים בהם מההרגשות, אנו שומעים את רחשי לבו ההומים בלי־הרף. קוראים אנו את התיאורים המפורטים של חיי הקסרקטין או בית־האסורים ולכאורה נדמה לנו, כי מדבר אלינו אדם קר־מזג, אולם פתאום יגיע אלינו מבין השיטין קול יבבה דקה, ואנו רואים בהם מיד את הסופר המעונה. אז ייעלמו שרטוטי הפנים העצמיים של פיארמן, אברמסון, המרש“ק ועוד הרבה אישים, שברנר חלק להם ממהותו, ויתייצב לפנינו הסופר העברי היחיד במינו. כי עוד בספוריו הריאליים הראשונים של ברנר אשר בהוצאת “תושיה” יש להרגיש את אופן־יצירתו המיוחד, שהלך הלוך והתפתח ובלע אל תוכו גם את אובייקטיביותו, גם את סובייקטיביותו. אופן־יצירה זה המיוחד הוא – השתפכות הנפש. וכה ידבר אלינו ברנר מפי גבורו יוחנן: “ליריקה? מהו הפלא? – סופר עברי… הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה, השתפכות הנפש של יהודים אחרונים…” (“מעבר לגבולין”). זוהי תעודתה? – כמובן, לפי דעתו של ברנר, והוא הראשון שמילא תעודה זו באמונה. כי בין שהוא מדבר בעדו ובין שהוא מתאר את גבוריו, תמיד ישפוך את שיחו לפנינו. אף במלאכת ידם, בפרופסיה, של רוב גבוריו יש לראות מעין השתפכות נפשו של ברנר: הם כולם סופרים. אברמסון (“מסביב לנקודה”), אליעזר (“ערב ובוקר”), יוחנן (“מעבר לגבולין”), “אובד עצות” (“מכאן ומכאן”) ועוד – כולם סופרים עברים הם, או, יותר נכון, כולם הם בבואתו של הסופר האחד ששמו ברנר. כמובן, יש בכל אחד פרטים נוספים שונים, אבל העיקר שבהלך־רוחם הוא הנמצא במעמדי־ההתפתחות השונים של ברנר עצמו. והוא אינו מסתיר כלל את פניו. הוא אומר: “המספר העברי מן השעה הזאת, אף אם הוא מתחיל ללכת בעקבות מנדל, סופו להסיר את פניו מעל הרחוב ולהתכנס לתוך נפשו, רק לתוך נפשו” (“בפעם המאה”). האם לא בו בעצמו הדברים אמורים?”

בשעתו היה ברנר אחד מבני בית־מדרשו של מנדלי. הוא עסק בחיים הקפואים של טפוסי העבר הקרוב ויתארם בריאליות מדוייקת של ז’נריסתן מובהק ובצבעי המורשה של זקן הספרות העברית. אז ישב ברנר ב“עמק העכור” ולמד שירה מפי הצרצר, מורם בשירה של רוב סופרינו. אולם לאט־לאט התחיל להתרחק ממדריכיו השנַיים, ויחד עם ההתרחקות באו גם השינויים באופני יצירתו. התחילו נדודיו של ברנר, נדודיו הממשיים והרוחניים, ובהתאם לזה התחילו כתביו להיות דומים יותר לרשמי־דרך מליצירות בית, מן היושבים הקבועים של העיירות עובר ברנר אל הנדודים שלנו, הנחים מדרכם המחוסרת כל מטרה באמריקה, בלונדון או בארץ־ישראל, ומהפסקות אלה שבדרך כתב לנו ברנר “מכתבים” שונים, כפי שהוא בעצמו קורא ליצירותיו. מכתבים אלה יש להם, כמובן, צורות ספרותיות שונות והם חתומים בשמות בדויים שוני, כמו “יוסף חבר”, “בר יוחאי”, “ח. ב. צלאל” ועוד, אולם כולם נושאים עליהם את חותמו של ברנר, חותם הלב החי והער. בכל מה שכתב אנו הרגשנו קודם כל דבר את ההכרח הפנימי, האישי. אף בדבריו הפובליציסטיים ראינו את לבו המפרפר ומפרכס לכל נדנוד קל, כי כל אותם הספורים והרשימות כתובים על־פי־רוב ברגשנות גדולה ובריתמוס מיוחד, ריתמוס של נפש המתלבטת ביסוריה. יצירותיו נראות לפעמים כאילו יצאו מתחת ידיו דחופות ומבוהלות, אולם תמיד מורגשת בהן המיית־הלב של ברנר. וחשובה עלינו ביחוד הודאת עצמו, באמרו: “אני, איני ז’נריסט” (“הפועל־הצעיר”, תרע"א).

אמנם יש לפעמים, שאחד האמנים או הפובליציסטים יגלה ברבים דפים אחדים מספר חייו, השמור רק לבעליו, אולם איש שיצירתו כולה תהיה רק מגילת־לב אחת ווידוי אחד ארוך, סופר שכזה הוא בכלל יקר־המציאות, ומה גם בינינו, היודעים לשום יד לפה.

יחידי הוא ברנר לנו בהתגלות־לבו ובהתרשמותו התדירה, ושתי אלה הן התכונות היסודיות של אישיותו היוצרת. מהן תצא אורה להאיר את כל השבילים הנעלמים ואת כל הפינות החבויות שבנפש ברנר. בין שתי “נקודות” אלה משתרע לא קו ישר, אלא עקומה אחת גדולה. עקומה זו הלא היא – חייו ויצירתו של ברנר.

 

ב    🔗

וברור הדבר: אלה שיעברו על כל כתבי ברנר יראו בו מיד, כי הוא יצא זה־כבר מחברת המסתכלים. הסבא מנדלי היה, כידוע, בכל ימי יצירתו צופה ומביט, והוא היה מלמד את נכדיו הסתכלות שוקטה ושלמה, אבל הנכדים כולם, כאשר יצאו מרשותו, התחילו מחפשים להם שבילי־יצירה אחרים, שהסתעפו כולם מדרך אחת חדשה. דרך חדשה זו, שהמציאו יורשי הסבא, שמה – התרשמות.

כי בימינו אלה – מי הוא האיש שיש לו די פנאי ודי הרחבת־הדעת להסתכל בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא? ראיה של חטף וברק של מחשבה, תיאור של חפזון והנאה של אגב־אורחא – הלא כל אלה הם סימני דורנו, שהסיסמה שלו היא: אל תסתכל בקנקן, אלא – תתרשם ממנו. סופרינו חדלו זה־כבר להיות סופרים כל אות ואות שבורת החיים. הם נעשו כמעט כולם רושמים. טיפוס חדש זה של מתרשם ורושם התרבה בימינו אלה עד־מאד, וברנר הוא אחד מן האופיים ביותר שביניהם, לא רק בספרותנו, אלא גם בספרות של אומות־העולם.

סובב הולך גלגל־החיים במהירות נפלאה וחדודיו פוצעים בלי־הפסק את האיש שההתרשמות התדירה היא מנת חלקו. כל שעה וכל רגע מביאים אתם רשמים חדשים. וכל רשם חדש מביא אתו שריטה נוספת בלב הער והרוטט של הנוורסטיקן. מפני ריבויים של מקרי החיים וחליפותיהם לא נשאר לו לאדם המתרשם שום פנאי לסכם ולסדר את רשמי חייו הפנימיים ואת רעיונותיו. הוא מוכרח להיות מטרה לחיצי הזמן, ולבו – מן־ההכרח הוא שגלים יעלו וירדו בו תמיד וששום מעמד ושום קביעות לא יהיו להרגשותיו. תסיסה רוחנית שאינה פוסקת וערבוביה נפשית איומה הן תוצאותיו של מצב כזה, והן גם גורמיהם של זעזועי־נפש חולניים מיוחדים במינם, שהודות להם האדם חרד וזע לכל רחש קל והוא אינו יכול לעבור על שום דבר בעולם מבלי שישים אליו את לבו. מאדם כזה, אף אם כשרון אמן גדול לו, אי־אפשר כלל לחכות לתמונות או ליצירות משוכללות. למה הדבר דומה? לגרגרי חול ממין ידוע, הניתנים לתוך כבשן האש כדי לעשות מהם כלי־זכוכית נאה. אם לא תלוש היטב את החומר ולא תשהה אותו הרבה תחת ידי יוצרו, תקבל בחזרה רק גרגירי־חול מעובדים פחות או יותר, אבל לא כלי נאה ושלם. והוא הדבר בברנר. כמה פרטים חיוניים מעניינים, הנשארים כמוסים מעין המסתכל השליו, נתפסים על־ידי תפיסתו החדה והמדוייקת של ברנר, אולם דווקא פרטים רבים אלה, רשמים־גרגירים אלה, הם הם המפריעים לו לתת ולנו לקבל דבר אמנותי משוכלל. כי אין ברשמיו של ברנר די זמן להתגבשות, ועל־כן תחסר ביצירתו הפרספקטיבה האמנותית. עניינים צדדיים ותיאורים שונים של אגב־אורחא מאפילים אצלו על העיקר ועל המרכזי. לפעמים קרובות אין לפרטים של ספורי ברנר כל קשור הגיוני או פסיכולוגי עם עצם הדבר, אולם לברנר עצמו הם מחוייבי־המציאות, מפני שפעלו פעולתם בקרבו באותה שעה. קשור ואחוז הוא יותר מדי בהווה, ומה שישימו החיים בפיו, אותו יגיד. וחוץ מזה, משום שהוא עומד תמיד בתוך זרם המאורעות השונים, אין הוא יכול להעריכם כראוי, ומוכרח הוא לפעמים קרובות עד־מאד, לפלוט את רשמיו כמו שקלטם. הוכחה מצוינת ליצירה קדחתנית ומבולבלת זו משמשים ביחוד כתביו, “מכאן ומכאן” ו“מן המצר”.

בהם הוא מאזין בהקשבה אחת לכל הנעשה סביבו. מצטער הוא בצערם של הרבים, ויחד עם זה הוא נושא בעול החיים של היחיד הסובל. כי נפשו היא נפש חיה אחת הנחנקת מלחץ הרהוריה, התועה ומחפשת אחיזה כל־שהיא בחיים ומוצאת בכל מקום רק קוצים מכאיבים. ואנו רואים אדם מתרשם בלי־הרף מן החיים, ובכל־זאת אינו עוזב אף לרגע את מקומו על אם הדרכים.

התמונות המרגיזות וביעותי יום־יום מתנועעים לפניו, קופצים ודוהרים ומתפתלים זה בזה ואינם נותנים לו כל אפשרות להתרכז ולהתעכב עליהם קצת. הרשמים באים עליו כחתף, תכופים ומבוהלים, מכים על קדקדו, מזעזעים את נפשו ומצווים עליו לקרוא ולצעוק, לו גם “בפעם המאה”. על כן לא נתפלא כלל כאשר נפגוש אחרי כל זה, באחד ממאמריו קריאות מעין: “מוחי נפגם והולך, אחי, קדקד ראשי מתהפך, אחי”.

בספרו על אחד מגבוריו, כתב ברנר עוד בתחילת עבודתו הספרותית: “וכפעם בפעם, מדי שקעי בגלי הערבוביה המדאיבה וכל אשר נפגשו לי על דרכי בימי חיי הבלי יתיצבו כלמו לפני, הנה גם הוא נשקף אז לעיני מתוך הערפל” (“חלל”). מה מעניינים הדברים: “יתייצבו כלמו!” חי העם, מחזה כזה קשה לעיניים ומכביד על הלב. בכל־אופן, הוא מפריע גדול בעד ההתרכזות, והאיש החפץ להבין כראוי איזה דבר ולחדור אל תוכו צריך להרחיק מחוג המבט שלו, לו רק לרגע, את כל החזיונות האחרים הנמצאים לנגד עיניו. כי בלי צמצומם הזמני של המבט ושל שימת־העין אי־אפשרית היא לגמרי תפיסת איזה ענין. כי היצירה היא לא רק מהלך־נפש, המיוסד על הזכרון, אלא גם חזיון פנימי, שהשיכחה היא אחד מתנאיו החשובים. וכמו שהיוצר צריך לזכור הרבה דברים, כך הוא מחוייב גם לשכוח עניינים רבים. ורבים הם החזיונות שכל תפקידם בחיים הוא רק לרוות את האדם ולעוררו לעבודה חדשה ולחלוף כליל אחרי שמלאו את תפקידם. על־כן ידע האמן האמיתי, וגם סתם אדם הפועל בחיים, להסיח את דעתו לפעמים מדברים רבים. לא כן ברנר. שר־השכחה אין לו שליטה עליו. בשעה שברנר חושב על איזה ענין או מתאר איזה דבר, אז צפים ממעמקי נפשו זכרונות שונים רבים והוא מוכרח לתת להם מקום בתוך הלך־רוחו באותה שעה. הם אינם מחכים אפילו עד בוא תורם. כאורחים לא־קרואים הם באים ומקיפים אותו מכל צד.

כי, אם יש לנו די כוח לסבול את חיינו, בין את הטוב ובין את הרע שבהם, הרי זה רק הודות לתמורות ולשינויים החלים בהם. אבל אצל ברנר כל רשם חדש בא ומתייצב לא על מקומו של הקודם לו, אלא על־ידו. כך, למשל, בשעת טיולו מחוץ למושבה אחת בארץ־ישראל, בדברו על מצבו של הישוב החדש, הוא נזכר פתאום בעובדה אחת, שקרתה בדרך נסעו על הים מארץ הגלות אל ארץ המולדת. לכאורה, אין בזה כל דבר יוצא מגדר הרגיל. אבל, באמת, יפה הגדיר ברנר עצמו את ציורו. “עצבים” – קרא לו, וחומו הוא, באמת, עצבנות, אותה עצבנות הבאה מתוך טשטוש הגבולים בין מאורע־נפשי אחד לשני ובין מעשה חי לדבר־זכרון. כי ציורו זה, כמו רבים מציוריו וספוריו, הרצאה פשוטה של הרגשותיו ומחשבותיו כמות־שהן הוא, בלי שום סדור, עבוד ויפוי אמנותי. והלא טבעי הדבר. אין לדרוש מאדם העומד ומתוודה לפנינו, שישים לב לחיצוניותו של וידויו!.

יש עניינים שונים, שאין לגעת בהם בפני קהל האדישים הגדול, שלבא לפומא לא גליא. אולם ברנר אינו חפץ ואינו יכול לכסות אף על חיי נפשו היותר כמוסים. לברנר נדמה תמיד, כי בכל שעה ובכל מקום ימצא אח לצרה, שלפניו יוכל לשפוך את שיחו, ומשום־זה אין הוא נושא את כאבו בדומיה ואינו מחכה עד אשר כל מה שעבר עליו יזדכך ויצטרף להרגשה אמנותית טהורה. על־כן באים לפנינו הרגשותיו הפרטיות ונסיונות נפשו האמנותיים מעורבים תמיד באלה, ולפעמים קרובות קשה להבדיל בכתביו בין החלק הפובליציסטי־המקרי שבהם ובין החלק האמנותי היצירתי.

*

הסופרים הקדמונים היו מספרים על איזה כוח פנימי, שהכריח אותם לכתוב וליצור. המשוררים הרומנטיים היו אוהבים ביחוד לדבר על הכרח טמיר זה. גם כל אדם מרגיש אותו במקרים ידועים של עבודתו החיונית. אצל ברנר מתגלה כוח דוחף זה בבהירות מיוחדה. על־כרחו הוא כותב. כאשר ינוח מהרהוריו הרעים, תנוח עליו רוח השירה, אולם כשהכרת התוהו שבחיים תציק לו עד־מאד, אז, תתפרץ מתחת עטו בצורה פובליציסטית. על־כן חסר ליצירותיו הקצב הנפשי האחד. במאורעותיו הנפשיים קרובות הן יותר מדי אחת לרעותה “נקודת הרתיחה” ו“נקודת הקפאון”, ומשום־זה יש שבספור אחד רבות העליות והירידות שבו.

עוד בספורו הגדול הראשון “בחורף”, שברנר קרא לו בטעות בשם רומן, יש לראות את פעמיה של ערבוביה נפשית זו, אבל את אפשרותו הקיצונית של טרוף היצירה הבא מתוך רגשיות יתרה ומתוך התרשמות חולנית אנו מוצאים בקובץ הרשימות “מכאן ומכאן”.

מי שיגש אל ספרו זה של ברנר באמת המידות, המקובלות באמנות, לא יעלה כלום בידו. צריך, שלבו של הקרב ובא יהיה פתוח לרווחה לקראת כל צער אנושי, ואז יראה בו הרבה פניני־קסם. כי בספר המוזר הזה מתגוללת לפנינו קודם כל־דבר מגילת חיים של נפש רצוצה ופצועה, שניתן לה משמים כשרון יצירתי גדול, אולם יחד עם זה נלקחה ממנה שלוות היצירה. זהו יומן של סופר גדול, שרוח הקודש שורה עליו והוא רק אמן לשעה.

כי אם אין האדם נתפס על צערו, האמן לא־כל־שכן. וכל זמן שהכאב הריאלי או העונג הממשי לא הזדככו כראוי ולא עברו, אין האמן יכול לברוא דבר אמנותי שלם, אולם ברנר ממהר תמיד להוציא החוצה את נסיון־החיים שלו! משום זה אין אנו משתוממים כלל, כאשר ידמה לנו לפעמים בשעת הקריאה בכתביו, כי לפנינו מונח חומר ספרותי רב־הערך, שלא עובד, ושיכול היה להעשות ליצירה עולמית חשובה, לו היה לבעליו די הרחבת־הדעת. כ ייראה לנו. אולם, באמת, תחסר לברנר חוץ משלווה חיצונית גם שלמות נפשית פנימית. והיא העיקר.

אחד מגבורי ברנר חולם על־דבר יצירה סינטטית גדולה, שהוא יהיה המוציא אותה לאור העולם. כפי הנראה, חלם גם ברנר עצמו על יצירה כזו בראשית עבודתו הספרותית אולם חלומו זה לא בא. לא יכול לבוא. יען כי ההמלטים אינם יכולים להיות יוצרים סינטטיים. לא להם להיות בנאים. הרפליקסיה והחשבנות הנן אמצעים חשובים עד מאד בשביל יצירת התכנית, אבל כדי להוציא אותה אל הפועל, נחוצים בעלי רצון ואנשי יכולת, ולא “אובדי עצות”.

לאלה האחרונים נשאר רק להרבות את עושרם הרוחני ולהרחיב את היקף מבטם. ואם ענש אותם מזלם באיזה רעיון יסודי השליט ברוחם והדולק אחריהם לכל אשר יפנו, אז ימצא לו רעיון זה סיוע בכל המאורעות השונים הנפגשים על דרכם. כמארת אלהים יהיה רעיון זה להמלטים. הוא משעבדם לעצמו ומענה אותם. למרות תפיסתם החדה וידיעותיהם האובייקטיביות, אנשים אלה אינם יכולים לצאת מתוך מעגל־הקסמים של הלך־רוחם. בתוכן יצירותיו מרובה הגוונים ומשונה הצורות מצטיין ברנר כמעט מכל סופרינו הצעירים, ובכל זאת אין כמוהו סופר, שכל יצירה ויצירה שלו תהיה כה דומה אחת לרעותה ברוחה הפנימי.

המבקר הסוציאלי, שיבוא ויברר את היסודות המעמדיים והכלכליים של גבורי ברנר, ימצא בהם אותה ערבוביה סוציולוגית עצמה השולטת בחיי הציבור היהודי כולו. הוא יראה לפניו: בעלי־בתים “נותני עבודה” ו“מקבלי עבודה”, יהודים שאין להם מה לתת ושאין להם מה לקבל, אנשים שכבר ירדו מנכסיהם, ויהודים העומדים לרדת מנכסיהם, אכרים שלא חדלו להיות חנוונים ופועלים אינטליגנטים שאינם יכולים בשום אופן להתרגל לחיי עבודה, משכילים תלושי חיים ונודדי ארץ ועוד ועוד – מה שונה הוא מצב חייהם של כל אלה, אולם מה דומה הוא יחסו של ברנר אליהם, ומה קשור הוא הלך רוחו במערכי לבם! קרוב הוא ברוחו לרובם, כאילו היה אחיהם, ואכן, הלא אח הוא להם בחיים אף־על־פי שבספרות הוא אביהם. אל אחד יצרו כאחד מהם והוא, הנברא, כבר ברא את כולם בצלמו ובדמותו ויחד אתם ערך גלות ונדד מארץ לארץ ומצורת חיים אחת לשנית. וכה יתוודה בשם גבורו בספרו “מכאן ומכאן”: “איש בלי יניקה, כמוני: שנינו – שום קביעות לא היתה לנו בעולמנו הקרוב; אנחנו, והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות לתרבות”.

ראויים הדברים להישמע! רק במלים “בלי יניקה” לא דק ברנר. להפך, יותר מדי יניקות יש להם לגבורי ברנר. כל צמח וצמח יש לו סביבת חיים־מיוחדה, שרק בה הוא יכול להתפתח כראוי, אבל אנו היהודים הננו, כידוע, מן הגדלים בכל מקום אף על צחיח־סלע. אף בבצה מעופשה. כל יהודי הוא בחזקת יונק מן הכל, ומה גם צעיר עברי בזמן הזה! על כן כה קלים אנו לנדוד, ואפילו מולדת רוח אין לגבורי ברנר. “נודדים הננו, נודדי עולם” – רעיון זה הולך ונשנה ביצירתו של אותו סופר, שכמעט כל כתביו הם רק רשמי־דרך. שם זה קרא ברנר לאחד מציוריו הרבים, אולם, באמת, יש לקרוא כך את כל יצירתו האמנותית והפובליציסטית.

דרך ארוכה ומלאת־ענין עבר ברנר במהלך־רוחו ובאופן־היצירה שלו, ומי שיחפץ להשוות את ציוריו הראשונים, שנדפסו ב“לוח אחיאסף” ויצאו בהוצאת “תושיה”, אל ספוריו ורשימותיו האחרונים, המפוזרים בכתבי־עת שונים ובהוצאות שונות, יווכח על נקלה מה גדולה היתה התפתחותו האישית והספרותית של ברנר במשך הזמן הקצר. מעצבות ונכאים עד להתמרמרות וצעקה היסטרית, מהסתכלות של אמן עד רגשיות חולנית של אובד־עצות – לאט־לאט עבר ברנר את כל המדרגות הבינוניות. הוא התחיל בתיאורי הרחוב כסופר ריאליסטן, שהוא יחד עם זה גם שליח־ציבור, ובא עד לידי יצירה נפשית סובייקטיבית של המתבודד ברשות־היחיד. הודות לזה אנו מוצאים בו את ההיסטוריה השלמה של התפתחותו הנפשית והרוחנית של הנאור העברי בן דורנו.

כי – נפלא הדבר! – קורות חיי הפרט שלנו, דברי ימי היחיד שלנו, הקשים כל־כך, הרבה סופרים מצאו בם ענין לענות בו, אולם רק ברנר הוא שבמשך כל ימי יצירתו לא הסיח דעתו מהם, לא הסיח דעתו משאלת היחיד והרבים. הוא היחידי שתיאר את כל פרטיה של מלחמה זו, ובמובן זה הוא חשוב לנו כעין סך הכל ספרותי. אחרי ביאליק, פיארברג וברדיצ’בסקי בא ברנר וסיכם בנסיונו האישי את כל פרטיה של הנפש הבודדים ואת כל ההרגשות הפזורות בענין זה ביצירה העברית החדשה. כי בשתי דרכים הלכה הלוך והתגלה בספרותנו שאלת חייו של הפרט הישראלי, ושתיהן נפגשו אצל ברנר והיו לאחת. שתי דרכם אלה הן: דרך האמנות, שבראשיתה נמצא פיארברג, באמצעיתה – ביאליק, ובסופה – ברדיצ’בסקי, ודרך הפובליציסטיקה, שנושאי דגלה הם יל“ג, אחד־העם וברדיצ’בסקי. ואף־על־פי שאייותו של כל אחד מאלה רחוקה זו מזו מרחק רב, אבל בידם נמצאת שלשלת הקבלה של תורת היחיד העברי. כי כולם עסקו ועוסקים, כל אחד, כמובן, על פי דרכו, בשחרורה של האישיות העברית. דור שלם נתחנך על ידם והשתתף עמהם במלחמת החופש, שטכסיסיה היו שונים בהתאם לשנויי הרוח שבמפקדים. אך הנה הגיע הדבר עד המיבצר האחרון, עד “מסדה”, וברנר עמד בראש מחנה היחידים. כמה יש מן המענין ביחסו לשתי הקצוות של המחנה הלוחם, ליל”ג שבעבר ולברדיצ’בסקי שבהווה!

בחיבה גלויה ובהערצה רבה מתייחס ברנר אל שני הסופרים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, ולשניהם הקדיש (ב“הפועל הצעיר”, תרע"ג) מאמרים גדולים, מאמרים כה טפוסיים בשביל ברנר. בהם אנו רואים את הקשר החי שיש בין ברנר ובין כל המשתתפים במלחמת־השחרור ושהתגלה גם במאמריו האחרים על הספרות. וראוי לציין, כי מאמריו הספרותיים של ברנר, שהפובליציסטיקה רבה בהם על הבקורת היוצרת, נקראים על ידינו כמו אותם המכתבים הארוכים שהיו מחליפים ביניהם צעירי עמנו בני־הישיבות הנאורים בשנות תר“ם – תר”ן. מוצאים אנו בהם אותו חוסר־הצמצום ואותה המיית־הנפש התדירית, אותה אהבה לבבית ואותה ישרנות. ויותר משהם חשובים להבנת הסופרים, שעליהם הוא דן בהם, חשובים הם לנו בשל הבנת נפשו. כי בבקרו את אחרים יוכר כל איש, וכל בקורת אמתית היא בעיקרה, קודם כל דבר, גלוי מהותו של המבקר עצמו. וכן הדבר גם בבקרתו של ברנר על יל"ג ועל ברדיצ’בסקי.

אין צורך כלל בהתאמצות יתרה כדי לראות, כי חושב הוא את שניהם למדריכיו. ובצדק.

אותה המלחמה, שקרא יל“ג בשם היחיד העברי על שלטון הרבים, נמשכה על ידי ברדיצ’בסקי וברנר, אף על פי שבינתיים בא שינוי במחנה האויב ובמקום הדגל הדתי הורם דגל הלאומיות. אולם, לאמתו של דבר, בשביל הפרט האנושי, השואף לחיי חופש, אחת היא, אם שלטון הרבים יוצא לפעולות בצורה זו או אחרת – העיקר הוא אצלו העובדה, שהכלל דוחק את רגלי הפרט. יל”ג בתור משכיל טפוסי, חשב בשעתו, כי הדת השולטת וסדרי החיים המיוחדים של אותה התקופה הם הם ה“אויבים”, אבל הנה באה תורת הלאומיות, וגם מפניה מוכרח היה היחיד העברי להגן על עצמו, כי גם היא חפצה לתת עליו עול מלכות, כמו שהדת חפצה לעשות מגבורו של פיארברג “איש־צבא”. משום־זה צריכים היו ברדיצ’בסקי וברנר לחזור על הרבה טענות של יל“ג ועל כן יקרים הם יל”ג וברדיצ’בסקי לברנר. הם מוריו, והם גם חבריו.

האחד השפיע עליו ביחסו השלילי לצורות החיים הקיימות, באומץ רוחו וב“ריאליותו הכעסנית”. כפי שהיטיב ברנר להגדיר את הצורה הספרותית של יצירת יל"ג, ובמידה ידועה גם את צורתו הספרותית עצמה, והשני – לימד אותו להתייחס אל החיים בלי הונאה עצמית ובלי התחכמות יתרה, אלא ברטט מסתורי ובתוגה גדולה. הוא, השני, השפיע עליו גם בסגנונו ובאופני הכתיבה, וממנו קיבל את ההלכה: כתוב בכל צורה ספרותית שאתה חפץ.

ועוד: חוץ משיתוף הרעיונות, כל אישיותו העצמית של ברדיצ’בסקי, אישיותו זו, רבת הסתירות ועשירת הכוחות, שהאלהים עשה אותה לא ישר, כולה כמות שהיא בתור הופעה חיונית, צריכה להיות קרובה לנפשו של ברנר. והיא גם קרובה לה.

אף ביחסו של ברנר אל יל“ג אנו רואים חוץ מקרבת רוח ידועה גם יסוד אישי פרטי. והוא, כי בבוא ברנר ללמוד סנגוריה על הקטיגור הלאומי, הוא מוצא גם לעצמו סתר בסניגוריה זו, לו גם בלי־יודעים. כי אותה ההגנה שברנר מגן על יל”ג מפני בעלי היופי, הדורשים תמיד רק אמנות טהורה, הגנה זו יכולה לשמש להצדקה גם לברנר. גם הוא יכול לאמר כיל"ג: “הנח לי, לא משורר, כי מקונן אני!” ושניהם הלא מלחמה להם בצבורם, מלחמת־חיים קשה וארוכה. על ידי זה נעשה ברנר האינדיבידואליסטן לסופר הצבורי ביותר אצלנו.

ועל כן כה היטיב ברנר להבין גם את יגון היחיד של ביאליק. הוא היה אחד הראשונים שהרגיש עד כמה נחנק משוררנו הגדול בתוך ענן הקטורת שהקטירו לו הציבוריים והלאומיים השונים, בעלי התחיה וההידד. במאמריו על ביאליק הראה ברנר, כי מבין הוא את צערו של ה“יחיד” העברי שבמשורר ה“לאומי”. עתה כבר מדברים כל סופרי הקרנות על דבר הניגודים האיומים והמענים שביצירת ביאליק, אבל בשעתו היה ברנר אחד המעטים ביותר שהרגישו והבינו, כמה גדול הוא בביאליק משורר־הפרט.

והלא טבעי הוא הדבר; ברנר ראה תמיד את ההכרח שביגון כל יחיד עברי, באשר הוא יחיד ובאשר הוא עברי. ביצירותיו השונות והמרובות נתן לנו את תיאורה של התקופה האחרונה בהתפתחותו של רעיון השחרור האישי בישראל. בו ובגבוריו אנו מוצאים את היהודי הצבורי האחרון, בשעה שגם רגלו השניה הולכת ונעקרת מרשות הרבים לרשות היחיד. מעבר זה, הנראה כקצר עד מאד, נמשך אצל גבורי ברנר זמן רב, כי להם רב המהלך בין שתי הרשויות.

 

ג    🔗

חולשה קטנה לו לברנר, – גם היא מורשת ימי ההשכלה – והיא: להשתמש בשמות סמליים, כד לסמן בהם את התכונה העיקרית של העצם המסומן. כן, למשל, הוא קורא ב“מכאן ומכאן” לגבוריו, לאחד – בשם דיאספורן, כלומר בן־הגולה, ולשני – אובד־עצות.

גם למקום מושבו של שליח־לבו הראשון, הוא גבור הספור “בחורף” קורא ברנר בשם הסמלי “נבוכה”.

לכאורה, הוא חפץ לתת לנו בזה רק מושג גיאוגרפי, אבל זוהי באמת הגדרה פסיכולוגית. ומצד זה היא נכונה עד מאד. כי כל גבורי ברנר, וגם הוא עצמו בתוכם, נראים לנו כבני נבוכה במעשיהם ובמחשבותיהם. אמנם מולדתם היא, כידוע, ארץ ה“דלפונים, הקבציאלים והכסלונים” של הסבא מנדלי או “העמק העכור” של ברנר, אבל מקום גידולם הוא בלי שום ספק – נבוכה. ב“עיר” זו או ב“ארץ” זו הם הולכים ומתפתחים, בה הם נעשים למה שהם, בה התגלה גם כשרונו של ברנר, ובה התחיל.

בכתביו האחרונים שומעים אנו ברור את יחסו, יחס של אדם אובד עצות, אל הבוטחים הבאים אל החיים ומאזני צדק בימינם ואמת הבנין בשמאלם כדי לברוא לעצמם השקפות עולם ברורות ומסויימות, שתשמשנה להם כסתר חיים וכמקלט הגורל. אולם ביצירותיו הראשונות לא ידע עוד ברנר להרצות כהוגן לא את מחשבותיו ולא את הרגשותיו. רואים אנו בהן רק עדרי־רעיונות התועים פה ושם בלי רועה ומנהיג.

כי נבוך הוא ברנר בארץ.

אמת, כי איזה “יש” יצא ללוות אותו על דרכו הספרותית, אולם שמו של “יש” זה היה “שמא”. על־כן היה ברנר גם זמן רב אחר־כך במצב של תעיה וחפוש. ולרוחו לא היתה כל אחיזה שהיא.

בהתאמצות רבה ובכשרון רב בא ברנר לאתר לנו את פקפקנותו המוקדמת של שליח־לבו הראשון ברומן “בחורף”. הוא מרבה לספר על ילדותו של גבורו ועל תנאי התפתחותו, אבל הפרטים השונים, החשובים לנו כתאורי סביבה, אינם מבארים לנו בכל זאת את הנקודה המרכזית שבפיארמן – את חוסר־המרכז שבנפשו! אמנם התהוות אופיו נעשית יותר מובנת לנו על־ידי פרטי חייו, אולם עצם טבעו הוא עובדה בפני עצמה, עובדה ריאלית, שדומה כי אין לה כל צורך בבאורים יתרים כדי להשיגה. והלא רואים אנו, שאף־על־פי שירמיה פיארמן חי ומתפתח יחד עם עובדיה בן הרב, בכל זאת אין כמעט כל צד שווה במערכי לבם. מכאן אנו למדים, שחוץ מהשפעת הסביבה וגורמי הזמן ישנם גם קווים יסודיים אחדים, הטבועים בו מתחילת ברייתו והעושים אותו למה שהוא. אמנם אופי זה – מקרי החיים משפיעים עליו השפעה רבה עד מאד, אבל מקורו הוא עצמי ואינדיבידואלי. ומשום זה רוב תכונותיו הפרטיות יש להן דרך מיוחדת של התפתחות.

אין אנו מתפלאים כלל על זה שפיארמן אינו דומה לשאר האנשים העוברים לפנינו בספור “בחורף”. הלא כך צריך להיות. להפך, נפלא הוא מה שפחות או יותר דומים אליו שאר הגבורים הראשיים ביצירות ברנר הבאות.

נפלא? – רק לכאורה.

לאמיתו של דבר, הן אחד הוא גבורו של ברנר בכל יצירותיו השונות. רק שמו ואופני גלויו ישתנו בהתאם לשנויים הבאים בחייו, אבל מהותו היא תמיד אחת, יען כי היא היא מסכת הנפש של ברנר. במשך עבודתו הספרותית היה קורא לגבוריו־שליחיו בשמות פרטיים שונים, עד שבא סוף סוף לידי ההכרה, כי אפשר לקרוא אותם, בשמם הכללי, שהוא יותר פשוט וגם יותר אמיתי. אז קרא ברנר לגבורו “אובד־עצות” (ב“מכאן ומכאן”). האם לא היה כבר פיארמן (“בחורף”), אובד־עצות? אכן יש בפיארמן מה שהיה באברמסון (“מסביב לנקודה”), ביוחנן (“מעבר לגבולין”), בשאול גמזו (“בין מים למים”), בבעל ה“מא' עד מ' " וביוצרו של ה”מכאן ומכאן“. מבוכת נפשם היא מחלה משותפת לכולם. אצל בן־נבוכה הראשון היא באה מתוך עניות־דעת ומתוך חוסר נסיון חיוני, אצל הנבוכים האחרים שביצירות ברנר המאוחרות היא באה מפני הכרת הניגודים שבחיים והסתירות שבעולם. ואין הבדל בעצם תפיסת כל הנעשה בין בברנר בתקופת פיארמן, שאז לא הורם עוד בעדו המסך, ובין ברנר שבתקופת “מעבר לגבולין” ו”מכאן ומכאן“, שאז בא בהרגשת החיים ובהכרת העולם שלו עד זיבולא בתריתא. אין שום הבדל לא באופן ההתרשמות ולא באמצעי ההשגה. מעולם לא היה רוחו של ברנר מוצא מרגוע בשום עמדת חיים, והתנועה הבלתי פוסקת היא יסוד נפשו. זהו אחד האנשים, שה”שמא" מרובה אצלם על ה“ברי”. ולא רק מרובה, אלא גם חביב יותר. כמובן, ה“ודאי” המעט, שיש בהרגשתו את העולם, הולך ומשתנה, כמו כל הוודאיות של בני־האדם, אבל יחסו של ברנר לרכושו זה החיובי לא השתנה אצלו אף במעט, כבדהו וחשדהו – זהו כללו בנוגע לכל רעיון הנראה כחיובי וכאמיתי. ומשום־זה אין הוא נותן ליישן את עצמו על ידי האמיתיות השונות המתהלכות בארץ, אפילו כשהן מתקבלות באותה שעה על לבו. ואם לגבי עצמו אין לו אונאה, כל־שכן שחרד הוא על אונאת אחרים. על כן רואים אנו אותו תמיד כשהוא מטיל ספק בהרבה דברים הברורים לאחרים, ואי־הקביעות חביבה עליו יותר מן הקביעות. בין השאלות האנושיות הכלליות ובין השאלות העבריות הפנימיות, כולן כמו שהן עם פרטיהן ופרטי פרטיהן, מקבלות אצלו הארה מיוחדת ועצמית. איזה אור תועה ומפורד נופל עליהן, ויצירתו היא ליודעיו כזכוכית מפזרת לעיני קצר־הראות. מי שאינו יודע את חוקי האופטיקה, אינו מבין, כי לטיפוס ידוע של עיני האדם יש הכרח חיוני בפזור קווי האור ובטשטוש הצורה הבאים על ידי הזכוכיות השקערוריות, אולם מי שיחפוץ להשתמש בחוקים פיסיולוגיים אלה גם ביחס לראייה הפסיכית, יודה ויאמר מיד: אכן יש צורך ביצירתו של ברנר לבעלי הנפש המרוכזה יותר מדי והמכווצה יותר מדי, שעיני־הרוח שלהם הן קצרות־הראות.

כי זוהי תבונתו האופית של ברנר וזה ערכו; הוא אינו בא לתרץ, אלא להקשות. שנאת מוות הוא שונא את ה“תנא דמסיע לך”, הנפגש אצלנו לפעמים תכופות, ובשתי ידיו כאחת ידחה גם את הפתרונים הקלים וגם את ה“ויש לישב בדוחק”.

סימני ההפסק של הכתב האירופי יכולים לשמש לפעמים סמל לתאור אופיו של האדם. יש שביצירת האיש, כמו בנפשו, אין כל סימני־הפסק, ודבורו, כמו רוחו, שוטף וקולח בלי שום מעצור ושינוי. עוד יש אחר, שאצלו, להפך, מרובים יותר מדי הסימנים המפסיקים בין רעיון לרעיון ובין הרגשה להרגשה. הלך־נפשו של זה נראה לנו כערימת קטעים בודדים של איזה דבר, הצריך להיות שלם. יש גם טפוס אנושי שלישי, הבנוי כולו מסימני הקריאה השונים: זהו המתפעל תמיד. שוב אחר הוא לגמרי הסוג הרביעי: נפשו של זה מלאה סימני־שאלה אין מספר, והוא הוא הספקן והחקרן.

גם סבך רעיונותיו ונסיונותיו הנפשיים של ברנר מקבלים צורה של סימן השאלה. כי גבורי ברנר, רובם ככולם, חיים בעולם שכולו שאלות. ומה מרובות ומה סבוכות הן השאלות! צער האדם באשר הוא אדם בכלל, יגונו הבא מתוך ילדות קודרה ובחרות זועפה, מתוך ליקוי נשמה וחילול הגוף, עלבון העם כולו ויסורי בניו האומללים, הנתונים בתוך חיים של בושה וכלימה – כל זה מעסיק את מוחם של יצורי ברנר ומשפיע על הלך־נפשם. כי אין להפריד בין חיי הרוח שלהם וחיי הנפש. תפיסתם את עולמם נוסדה כולה כמו שהיא על שני היסודות של המחשבה וההרגשה, המשולבות יחד. ומשום זה אין להכיר את אישיותו של ברנר אלא על־ידי שני הדרכים השונים, הסובבים “מסביב לנקודה” האחת, שהיא: יחסו של הפרט העברי לכלל הישראלי. כי ברנר, כמו כל ילידי תקופת־החילוף, עומד במשעול הצר העובר בין רשות היחיד ובין רשות הרבים. ואם שאלת היחיד וחופשתו היא שאלה חמורה לגבי כל עם ועם – לנו היא חמורה שבעתיים. יותר מדי גדולה היא יניקת התחומים זה מזה ויותר מדי גדולה היא השפעת הגומלין של האדם שבתוכנו ושל העברי שבקרבנו. עוד תקופת ההשכלה חפצה לשחרר את היחיד העברי משעבודו לכלל והשתדלה, לפי השגתה ויכולתה, לעורר את האדם שביהודי. העלה הדבר בידה? במידה ידועה – כן אבל ככל תנועת מרד הרסה ה“השכלה” בעצמה את היסודות שעליהם הוטבעה. המחשבה העברית, מכיון שיצאה מתוך כבלי הדורות, הלכה וחתרה והגיעה עד לידי סיפוקה הראשון בלאומיות. היה דומה, כי ברעיון הלאומי ימצא העברי הצעיר את שלמות הנפש ואת מרגוע הלב שנהרסו על ידי ציוויה המכופל של תקופת ההשכלה: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”. נדמה, כי על ידי תורת ההצלה הלאומית יבוא הקץ לשניות הנפשית; אולם – כאשר התרחבה והתעמקה הרגשה זו של הכלל החדש, יצאה ממחבואה גם שאלת אנושיותנו, והאישיות, השואפת לחירות גמורה, התחילה לטעון כנגד עול התורה החדשה של הלאומים. בעיקרה היתה היא עצמה אחת ההופעות היותר חיוניות של העם השב לתחיה, ובכל זאת מוכרחה היתה להילחם בלאומיות המקובלת בשם הלאומיות הצרופה של היחיד העברי. מלחמה זו נמשכת בחיינו ובספרותנו זה כשלושים שנה, וברנר הוא אחד מנושאי דגלה הנאמנים ביותר. כל מעייניו היו נתונים רק בשאלת קיומו של האיש הישראלי ובשאלת הצלתו של הפרט. ואף־על־פי שרבות הן נקודות המגע בין דעותיו של ברנר ובין רעיונותיו של ברדיצ’בסקי, בכל זאת אינו דומה הראשון אל השני בשאלה זו. כי אם אישיותו היוצרת של ברדיצ’בסקי מחפשת ומוצאה לה מקורי עונג וענייני יצירה שונים אף מחוץ לפרובלימה זו, הנה ברנר לא חדל מלהתעניין בדבר האחד. הוא אינו מסיח את דעתו ממנו אף לשעה. ואין הוא דומה כלל וכלל בנדון זה למשוררי תקופתנו החדשה, שבאו לעולמנו ושירת היחיד בפיהם. טשרניחובסקי, שניאור, כהן ואחרים הנם במובן ידוע בעלי הנצחון הראשון שבמלחמת היחיד בעל חופשתו. לא כן ברנר. הוא עודנו מוכרח להילחם, וביצירתו אין לראות עוד את המרגוע הבא אחרי הקרב המוצלח. הוא איננו עוד בן־חורין, וכל יצירה חדשה או כל מאמר חדש שלו היה פרק נוסף בספר מלחמות הפרט הישראלי עם הכלל. בזכויותיו ובדרישותיו של היחיד העברי דיברו וטיפלו רבים, החל בברדיצ’בסקי שבגולה וגומר בא. ד. גורדון שבארץ־ישראל; אולם רק אצל ברנר, שהיה גם בגולה וגם בארץ־ישראל, אנו מוצאים את כל פרטיה של מלחמה נפשית זו, המשפיעה על מהלך חייהם של המשתתפים בה. והיא גם המביאה אותם, הודות לתכונותיהם הפרטיות, מ“נבוכה” עד “מעבר לגבולין”. זוהי דרך קשה וארוכה, וכדי שלא נתע במדרונותיה ובסבכיה, שבתוכם התלבטה בבדידותה נפשו של ברנר, צריכים אנו ללכת בה לאטנו, משעול אחרי משעול.

*

ובכן – ראשיתו של ברנר: הסתכלות תמימה של מספר ומצייר הסתכלות אמנותית שאין עמה בקשת חשבונות רבים. בתמונותיו ובציוריו מן ה“עמק העכור” תיאר ברנר את חיינו בלי להעמיד כל שאלות ובלי לחפש כל פתרונים. אם התעסק אז בשאלות חיינו או לא חשב עליהן כלל – את זה אין אנו רואים ביצירותיו הראשונות. אז היה עוד נזהר מערבוב התחומים של הפובליציסטיקה והספרות היפה. אך הנה עובר זמן קצר ולפנינו מופיע שליח־לבו הראשון של ברנר הצעיר: ירמיה פיארמן (“בחורף”). לפיארמן זה יש רחשי רעיונות, אבל אין בו עוד שום קביעות. הענין הרע של חיינו עוד לא הוברר לו כל צורכו ומשום זה טבעי הוא הדבר “שדעותיו על היהודים והיהדות ספקניות ביותר” (שם). הפקפוק היה אז בכלל התכונה השלטת בכל רוחו. אם נוסף לזה את אי־ידיעתו בחיים ואת בישנותו הזמנית, אז נבין כי באותה שעה לא יכול פיארמן להכיר את הניגודים האיומים שבחיי האומה ושבחיי בניה. הוא היה אז התועה בדרכי חיינו, ודוקא הודות לספקנותו, ניצל מנחשולי הזמן, ולא נסחף בזרם המים העכורים של הבורסיפים, הקלינשטינים וכדומה, שנשאו בחיקם פתרון מוכן לכל השאלות הסבוכות של קיומנו. על ידי התכונה הנפשית של הבקרנות התמידית ושל הפקפקנות התדירית עלה לו לפיארמן להחזיק מעמד ולראות בדיבוריהם ומעשיהם של רוב צעירי ישראל בימים ההם רק “בלבול המושגים…. שטחיות… ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת”. לכל הרעיונות השונים שרחפו אז בעולמו של ישראל, לכל אותן הרוחות המנשבות שבאו עלינו ממזרח וממערב, מימין ומשמאל, לכל התורות והשיטות שנתחדשו אז בבתי־המדרש של ישראל סבא וישראל זעירא – לכולם נשאר ברנר הצעיר זר ואדיש במשך עת ידועה. ההרויח מעמידה זו מן־הצד או הפסיד על ידה? הדעת נותנת, שהשכר וההפסד ירדו עליו בבת־אחת, כשהם כרוכים זה בזה. כי אמנם רעיונות שוא לא הטעוהו ותורות הבל לא רימוהו, אבל יחד עם זה לא הרגיש את התענוג שבאונאה העצמית. ספקותיו לא עזבוהו, וממבוכתו לא יצא. פעם נדמה לו, כי מטרת חייו צריכה להיות רק העבודה לטובת הכלל, ופעם הוא רואה, כי אין כל טעם בחיי־הקרבה כאלה. במקום אחד הוא אומר: “אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי או, יותר נכון אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל” (שם). לכאורה אין החלטה טובה מזו, לכל הפחות מנקודת ההשקפה הצבורית; אבל דא עקא, שמחשבה זו היא בת־חלוף. כעבור זמן קצר “ידבר” פייארמן “אל לבו” את ההפך הגמור מן הדברים האלה. מחשבתו הטובה שחשב לא תבוא לידי מעשה – בזה יכולים אנו להיות בטוחים, כי יותר מדי מפוזרים הם רעיונותיו מתחילתם. חוץ מזה, לא ידע עוד באותה שעה ברנר הצעיר במה הוא יכול להושיע לעצמו ולעמו, ואז לא בא עוד לידי הכרת ערכה הרב של העבודה המעשית ושל הפעלנות האי־פוסקת למרות כל הספקות ולמרות כל המעצורים. רק אחרי עבור תקופות רבות של התפתחות קשה נגלתה לו האמת של הכרח העבודה, אבל בימי בחרותו של פיארמן הביאוהו ספקותיו אך לידי שעמום ולידי אדישות, הם הספיחים הידועים העולים תמיד על שדה הרצון החלש והפקפקני. כה עברה התקופה הראשונה במהלך רעיונותיו של ברנר. ואנו רואים ביצירותיו הראשונות לא את מאוויי האביב הלוהטים ולא את המרץ החיוני של הקיץ, אלא את הבטלה המדכאה של הסתו ואת ההתכווצות וההתקמטות הבאות עם החורף. אמנם חורף זה הקדים לבוא בחיי הצעיר העברי. ואף־על־פי שנהפכו קצת סדרי בראשית לגבי בן דורו של ברנר, בכל זאת שורר גם אצלו החוק הנצחי של חלוף הזמנים, ואחרי חורפו של פיארמן (“בחורף”) בא אביבו של אברמסון ("מסביב לנקודה). יחד עם זה משתנה גם מקום המחזה, כי בינתיים יוצא שליחו וחברו של ברנר מעיירתו. ביציאתו אין הוא יודע בעצמו לאן הוא הולך, אבל מרגיש הוא, כפי הנראה, צורך גדול בשינוי מקום והוא משנה אותו, אמנם בלי בחירה חופשית. בבורחו מסביבתו ומעצמו בליל־סגריר אחד, הוצא פיארמן מתחת ספסל הקרון של מסילת הברזל. לא הוא עצמו יצא ובא אל התחנה החדשה שבמהלך־חייו, אלא מישהו מן החוץ בא להוציאו והכריחו לבקש דרך. מה אופיי הוא הדבר לגבורי ברנר! מעשה פיארמן סימן הוא לבאים אחריו.

עירום ובחוסר כל, עני ברוח ובמעשה, הוא נשאר עומד בין שתי תחנות, ועמידה זו אינה כלל על פרשת הדרכים, אלא באמצע הדרך. הוא מחפש ומוצא לו מקום מנוחה זמני על גזרי העצים שעל יד המסילה, אולם התוכל מנוחה זו להאריך ימים? יאיר הבוקר, והוא יוכרח ללכת הלאה. ואף־על־פי שאין לפניו כל נתיבות חיים וכל תכניות עבודה, בכל זאת מה יעשה יליד “נבוכה” ולא ידוד? נודד רוחני הוא מתחילת ברייתו, ומעתה יתחילו גם נדודי־הגוף שלו. מעתה הוא נע ונד מכופל, ואיזו קביעות ואיזו עקביות אפשר שתהיינה באופיו? מן ההכרח הוא שדרכי מחשבתו תהיינה אלכסוניות, תהיינה מתפתלות ומתעקמות. הן בעצמן תועות הנן. יש שתתעלמנה מעין הרואה, יש שתתגלינה לפתע פתאום. אם חפצים אנו לדעת את כל שביליו הנפשיים והרוחניים, מוכרחים אנו ללכת אחריו מתחנה לתחנה.

*

רבות הנה התחנות, ואחרי התחנה הראשונה, הנקראת “בחורף”, באה השנית ושמה: “מסביב לנקודה”.

בספורו זה של ברנר נפגשים אנו שוב עם פיארמן בשינוי שמו, עמו ועם הלך רוחו. עתה הוא נקרא אברמסון, וכפי הנראה, מצא איזו נקודה מרכזית בחייו. אמנם הוא הולך רק סחור־סחור לנקודה זו, אבל היא משפיעה עליו והוא אחוז בה. הודות לה גברה אצלו הוודאיות על הספקנות והאמונה על הכפירה, הוא התחיל לבטוח בכוחותיו וגם בכוחות האומה, והתחיל להאמין בעתידם של הפרט והכלל גם יחד. בפעם הראשונה אנו רואים אותו והנה הוא משתתף בעבודה מעשית ושמח על השתתפותו זו. יליד “נבוכה” נעשה לסופר עברי והוא גא על האחריות הגדולה ועל הסיפוק האישי שבתפקידו זה. מהלך הוא בחדרו וקורא מתוך ריקודים" “תחיה! כל קרביו ירונו בו! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה!” (“מסביב לנקודה”). הנה עד־היכן הגיע הפאתוס של בקרן זה!

ובשעה שרעיונות תוגה מתגנבים אל לבו, הוא מבריח אותם בקריאות מעין אלה: “מה, תולעי היאוש? שקר הדבר!” ואמנם שקר הדבר. פיארמן החדש, הוא אברמסון, מאמין באמונה שלמה בנחיצות העבודה הציבורית בצורתה הלאומית והציונית. הוא כותב, לפי דברי ברנר ב“מסביב לנקודה”, מאמר גדול על “אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להלחם, לתקן, לגדל ולרומם. ארורים יהיו המסתכלים גרידא!” (שם).

יעברו שנים אחדות ואנו נשמע מפיו דבורים אחרים לגמרי, אולם לעת עתה הוא מסור ללאומיות המקובלת בלב ונפש. וכה גדולה היא שלוות האמונה שלו, עד כי גם בשעה שהוא רואה את המציאות היהודית בכל נוולותה, ואף בעמדו באמצע הרחוב בעצם החורף, בשעה ש“האוויר היה מלא חורבן, רוחות וסופות שלג השתערו מכל עברים” – אף אז עולים על לבו חרוזי ביאליק הידועים.

"אל יפול רוחכם, עליזים מתרוננים,

בואו שכם אחד לעזרת העם!"

מה שונה היא עמידתו של אברמסון זה בחורף מעמידתו של פיארמן בחורף! ובכל זאת אחד הוא העומד, אף כי שונים המעמדים. אמנם במשך זמן ידוע, החשוב עד מאד במהלך התפתחותו הרוחנית של פיארמן־אברמסון, הוא “ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלה שבשלהבת לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה…” (שם). מליצה לאומית־ציונית זו טבעית היא בפי ברנר באותה שעה, או בפי גיבורו “הסופר העברי הצעיר” והציוני הנלהב. לולא היה רוחו רוח פרצים נודד ולולא היתה נפשו נפש רצוצה ומרוססה, כי אז היה פיארמן־אברמסון נעשה סוף־סוף לבעל־בית עברי טוב, השוקל את שקלו מדי שנה בשנה, האומר “שלום ולהתראות” והצועק “הידד” בקול רם. הוא היה מתגאה בבנק “שלנו” וב“מושבות” “שלנו”, היה יושב בגלות ורואה חלומות בארץ־ישראל – בקיצור, הוא היה נעשה ציוני מצויין. אבל – כפי הנראה, לא גרם מזלו, שיגיע לידי כך.

התרוממות הרוח לא ארכה אצלו זמן רב, ויצר הרע של האינדיבידואליות התחיל לחתור חתירות עמוקות וחשאיות מתחת להיכל הלאומיות, שבה דמה אברמסון לכוהן. פתאום, או לאט לאט, חדלה האהבה ל“יצירה העברית” להיות מושלת בכפה. על מקומה באה אהבה אחרת, יותר ממשית, יותר ריאלית ויותר פרטית. מתחילה דפקה חרש על פתחי לבו הציוני הנלהב ושל העוסק בצורכי צבור באמונה, אולם במשך זמן קצר חדרה אל מצפוניו וגרשה משם את זו שקדמה לה. תחת האהבה לעם באה האהבה לאשה, וכל הלך־רוחו של אברמסון נשתנה. לכאורה, תמוה הדבר: מה ענין חווה בלומין לשאיפותיו הלאומיות של אברמסון? ובאמת, אהבה זו כשהיא לעצמה אין לה ערך גדול ביותר, אבל בתור דחיפה ראשונה למשבר נפשי ערכה רב עד מאד. חווה בלומין או “יווה איסקובנה” הזכירה לו לפאירמן־אברמסון את ענייניו הפרטיים, את עולם היחיד שלו. כל זמן שלבו נמשך אחרי האהבה המופשטה ל“דולצינייה” הרוחנית, לא ראה את המציאות כמות שהיא, אבל משעה שירדה עליו ההרגשה הארצית והגשמית חזר על ידה אל החיים הממשיים. אז התחילו לראות מסביב, לא “דור תחייה”, אלא “שבלים בודדות, עשבי הרחוב האחרונים” (שם), ואז בא גם שינו בהערכתו את רעיונותיו וחלומותיו. לפניו קמה בכל קשיותה השאלה: אם להשתתף בבניינו של בית העם ולהשאיר את הלב בחורבנו, או לקומם את הריסות הפרט ולהשאיר את האומה בחורבנה?

אי־אפשר היה שתתעורר בלבו של פיארמן שאלה ברורה כזו, יען כי הוא לא היה עוד בכלל מסוגל לנסח בברור ולהגדיר בדיוק את ספקותיו והרהוריו. אולם אברמסון היה לברנר הפה הראשון לבטא את הרעיון המעיק עליו ועל רוב בני גילו. רעיון זה, מכיון שבא לידי בטוי שוב לא ירפה מברנר בכל יצירותיו הבאות וכחוט השני יעבור דרך כל המחשבות השונות של גבוריו.

מי קודם למי? – הנה היא השאלה, שבפתרונה מתחבטים גבורי ברנר, מתחבטים ואינם יכולים לבוא לשום החלטה.

הצבוריות או היחידיות – הנה הם שני המגניטים, שביניהם נמצא אברמסון, המסתובב “מסביב לנקודה”. אחרי האכסטזה הלאומית באו דרישות לבו הפרטיות ויוולד בקרבו הלך־מחשבות חדש שעשהו שוב ל“בן נבוכה”. אמנם בינתיים התרחב והתעמק מבטו על היחוסים החיוניים; אבל דווקא משום שדעותינו יצאו מתוך מצב הבלבול והערבוביה, באו לידי התנגשות גלויה, וזו ההתנגשות הגלויה הביאה את ברנר־אברמסון לידי חשבון הנפש. אם נצרף את אברמסון עצמו אל הציור הנראה לרוחו הנבוך אז נחזה לפנינו תמונה כזו: “ארצות חשכות, גויים גדולים, עמים רבים. ביניהם שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח (שם)”, בתוך עדר נבהל זה עומדת שה אחת נידחת, עומדת על פני הנהר ואינה יודעת, אם להשתתף בצער העדר כולו או להטביע את עצמה ביחידות. האין אברמסון אחד מן העדר הנבהל? הוא בא לידי ההכרח, כי עולם היצירה העברית החדשה של הכלל חרב בעדו, וכי יחד עם זה פגום יהיה עולמו הפרטי, כל זמן שישמע את גניחת צאן עמו המובל להרג. ובכן – אי המוצא?

עוד לא גמל בקרבו היאוש המר, כדי שיוכל לחזור כמו עובד־עצות ("מכאן ומכאן) על דברי יל“ג: “מחורבן האומה נקשיח לבנו”. להפך, לעת עתה הוא נוטה להחלטה אחרת, בהשפעת המסורה הצבורית שלו. וכה הוא אומר על דבר יחסו לאומה ההולכת וכלה, לפי דעתו: “עמה יספה. היא גוועת – מודע יחיה הוא?” (שם). שאלה כזו ובצורה כזו שואל ברנר במקום אחר גם בשמו עצמו, והתאמה זו מראה לנו עד כמה חזק הוא הקשר הנפשי בינו ובין גבוריו הראשונים. במאמר הפובליציסטי “בפעם המאה” כותב ברנר על הסופר העברי, היינו על עצמו, כדברים האלה: “הוא, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו פיקפק בכוחות החיים של עמו – והיה בפלשתינה וראה את כל אימת ה”אם לא תרצו”, את כל אי־האפשרות להיות רוצים ובונים – – היוכל לחיות בעצמו? היוכל להמשיך את הווייתו הוא?" (“רשפים”, כ"ז).

“יוכל!” – עונה ברנר, ובאופן כזה נשארת עתה רק השאלה: איך? ועל זה עונה ברנר ביצירותיו ובמאמריו הבאים. גם אברמסון של “מסביב לנקודה” וגם “הסופר העברי” של “בפעם המאה” מוצאים להם סוף־סוף פתח חיים, ואותו הגשר הריאלי, שעליו עומד אברמסון, הינהו באמת סמל לגשר הרוחני, שאליו הגיע ברנר באותה שעה ושאת בניינו הוא ממשיך עד היום הזה. הדורות הבאים של העברים בני־החורין האמתיים אולי לא ימצאו שום חפץ בגשר הזה, יען כי כולם יוולדו מהעבר ההוא לנחל הדמעות, שעל גליו אנו נישאים; אבל לבני גילו של ברנר, ילידי תקופת המעבר, בני הדור האחרון לשעבוד הלאומי ובני הדור הראשון לחפש האישי, לנו – חשוב הוא עד מאד הנסיון של סינתזה בין הציבוריות והיחידיות. אמת, כי נסיון זה לא עלה בידי ברנר, כמו שלא עלה בידי ברדיצ’בסקי. אבל הוא מכשיר אותנו לכל הפחות לקראת העתיד הקרוב ונותן סיפוק זמני להרבה יחידים תועים. חוץ מזה הוא מוציא את בני הדור הצעיר מתוך המגדלים הפורחים באוויר ומשתדל לחברם אל הקרקע ואל הארץ.

לאומיות פרטית או אישית זו, כפי שהייתי קורא לה, בניגוד להשקפה הלאומית המקובלת, תולה את כל תקוותיה ויעודיה באישיותו של היחיד העברי באשר הוא עברי. היא שוללת מאת “האבות” המתים את הדעה המכרעת בענייני הקיום ומוסרתה בידי ה“בנים” החיים, והיא רואה את הגאולה לא בהצלחתו של הכלל, אלא בשחרורו של הפרט. כי לא היחיד נגאל על ידי הרבים, אלא להפך, על ידי תחייתו של הפרט תבוא הגאולה של הכלל. ומכיון שכך הוא הדבר, מובן מאליו, כי כל אלה העוסקים בהטבת מצב האומה קודם שהתחילו לשנות את חיי עצמם מתחילים את בניינם לא מן המסד, אלא מן הגג. על כן שונא ברנר את הציונים הרשמיים. לפי דעתו צריך, שהיחידים יצילו את עצמם וממילא יצילו את העם. “השאלה היהודית” צריכה להיות לכל עברי שאלה פרטית, שהוא מוכרח לענות עליה מיד בלי שום דיחוי. כולנו הורגלנו למימרא הידועה: “מה שיהיה עם כל ישראל, יהיה גם עם רבי ישראל”: אולם הסתתרות זו תחת כנפי השכינה הלאומית בזויה בעיני ברנר, והיא גם מזיקה, לפי דעתו. על פי הלך־רוחו החדש יוצא, כי בעולם העברי מחוייב כל פרט ופרט לעשות את המוטל עליו ואת הנחוץ לו. יהיה נא כל אחד אפוטרופוס לעצמו, ולא לכלל. ואז? אז אולי לא יהיה מקום לאותן העובדות המעציבות שנגלו לו לצעיר העברי הבא ראשונה לארץ־ישראל, שברנר מספר עליהן “עצבים” (ב“שלכת”). צעיר זה, שברנר אינו קורא לו בשמו ושאנו יודעים אותו זה כבר, נוסע לארץ־ישראל לא מתוך שאיפה לאומית, אלא מתוך צורך אישי פרטי. לו, ל“אברמסון” התועה, נחוצה היתה אחיזה כל שהיא בחיים והנה הוא מקווה למצוא אותה בארץ־ישראל. לו נדמה, כי ארץ־ישראל תהיה “התחנה האחרונה” בהלך מחשבותיו: אולם באמת אנו רואים, כי גם במקלט־רוחו זה, ה“אחרון”, עוברים עליו גלי־התפתחות שונים בהרגשת העולם ובהשקפת החיים.

ובבוא הגל הראשון – משתנה שמו של אברמסון לשם שאול גמזו ("בין מים למים).

“מישנה־אני” זה החדש של ברנר, זה “alter ego” שלו, הינהו מורה בארץ־ישראל. הוא מסור לעבודתו, עוסק בה באמונה, מתגאה עליה וחי בה. – הטוב לו? מתחילה בודאי טוב לו, כה טוב, עד שהוא אומר לחברו, המתכונן לצאת לחוץ לארץ: “אינני רוצה שתעזוב את הארץ, שתסע מכאן בהתיאשות – כאן עבירה גדולה היא להתייאש” (שם).

עבירה! לגבי מי? לגבי הכלל? האמנם חושב שאול גמזו, כי ישיבתו בארץ־ישראל היא לשם “טובת העם”? האמנם שב אל ההתלהבות הציונית של אברמסון? דבריו של גמזו נותנים לנו תשובה ברורה על שאלותינו אלה. הנה מה שהוא אומר: “להציל את העם – מי כבר מאמין היום בהצלה… – – הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עסוקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו” (שם).

ובכן, עניין פרטי הוא כל הדבר. הישיבה בארץ עם כל המצוות והתענוגים התלויים בה יש להם רק ערך אישי בשביל היחיד הישראלי, אף כי ערך חשוב עד מאד. משום זה אין אנו צריכים להתפלא כלל על תוצאותיו של המשבר הקשה, שבא על גמזו אחרי שחוללה אמונתו באהובתו פנינה. כי גם פנינה זו גם ארץ־ישראל הן לו צורכי־נפש פרטיים, הדומים בערכם; ומכיון שדומים הם בערכם, יש שהם מתחלפים זה בזה, ויש גם שהם מתחרים זה בזה. ואז – אז מוכרח גמזו בעצמו, זה היחיד העברי, השואף לחיים אישיים מלאים ושלמים, להחליט במה ימצא את הנחמה האחרונה. הימצא?

הן על יחסו הלבבי והנפשי על הקנינים הלאומיים יתגאה הצעיר העברי החדש, והלא כל העניינים השונים הנמצאים בגדל ה“לאומיות” נעשו לו מעין דבר שביחידיות ובהשגחה פרטית.

עוד בהיותו נע ונד בגולה אומר צעיר זה על יצירתו שבכתב: “לי, לי, העברי מארץ העברים, לי נחוצה היא” ("מעבר לגבולין). ועל השפה העברית וצרתה היהודית כותב ברנר עצמו גם כן מנקודת השקפה זו על הצורך האישי: “אנו, אשר העברית החייתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא מקור חיינו, חלק מסוד הווייתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמיותנו – אנו איננו רוצים בזה ולעולם איפוא לא נשלים עם הרעה הזאת” (“המעורר”, 1906). “אנו” זה משמעו “אני”, היינו, היחיד העברי. כי בתורת הלאומיות החדשה, המיוסדת על חופש האישיות ועל היחסים החיוניים הנורמלים, בתורה זו כתוב: לא הכלל הוא, המכריע, אלא הפרט; ולא העבר הוא העיקר, אלא ההווה. וכה יאמר ברנר: “אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם ייחוד הלאומיות – כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן” (“הפועל הצעיר”, תרע"א, “ציונים”). אחרי תעיותיו הרוחניות של פיארמן־אברמסון, “מסביב לנקודה” ו“מעבר לגבולין” הוברר לו, כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהודית חסרת התוכן “לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות המזוייפות לא תועילנה כלום” (“מכאן ומכאן”) – אלא מה יועיל? הווה אומר: ההשתפלות, ההלקאה העצמית והעבודה החשאית, המעשית והצנועה.

אבל “דרשני התחייה אשר במקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת, בכוחות לאומיותנו הגדולים הספונים, הטמונים” (שם) – אלה האנשים, המעט שאינם מועילים, עודם מזיקים. שנואים הם על ברנר, יען כי הוא רואה בהם את אויביו בנפש. הלא לשעבדו הם חפצים!

די לו ליחיד העברי בכבלי המציאות, שאין מהם מנוס, למה לו הכבלים הרוחניים של האידיאולוגים השונים?

ואמנם הוא צועק: “בלי כל התחייבויות כתובות!” (“הפועל־הצעיר” תרע"א). בטוח הוא ב“דיין הפנימי” שבלבו, שאת מרותו הטמירה הוא מקבל על עצמו, ויותר אין לו צורך בשום עול חיצוני. הוא חפץ להיות אדון לעצמו, ובעד רוחו וכל מעללי אישיותו הוא דורש חירות גמורה. על דרישתו זו חזר ברנר במשך השנים תר“ע–תרע”ז בכתביו השונים בפנים שונים. ואף על פי שבהלך נפשו בא עד לידי מצבו של אובד־עצות, אולם בדעותיו, בייחוד באלה הנוגעות ביחסים שבין הפרט והכלל הישראליים, הגיע ברנר בכל זאת לידי עיקרים קבועים אחדים, שהחשוב שבהם הוא, כי “רגש האדם שבנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, כל ההיסטוריה שלנו” (שם). “העזה” זו נחוצה היתה ליחיד העברי, כדי שיוכל להתחיל בעצמו את עבודתו החופשית בחיים, להתחילה ולהמשיכה על אחריותו הפרטית. ואפילו אובד־עצות שב־“מכאן ומכאן”, זה האיש הנראה כמחוסר כל עיקרים, אומר בכל זאת: "אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיות ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו…

כך מדבר האינדיבידואליסטן העברי, ובדבריו יש עקביות הגיונית ידועה. הוא יכול באמת להתייחס לקנייני הכלל כפי ראות עיניו וכפי צורכי אישיותו. הוא הולך בכל לשיטתו.

משום זה מובנים היו בפי ברנר דבריו על הדת ועל ספרי הנביאים, אותם הדברים שעוררו בשעתם רעש כה גדול בתוך הקבוצה הקטנה של קוראי העברית. מוזר הדבר, כי דוקא שני מאמריו ב“הפועל הצעיר”, שנגעו בחזיון הספרותי של “בקשת האלהים המדומה אצלנו, עוררו נגדו מחאה כה עצומה, בשעה שהרבה דברים יותר קשים ויותר חריפים נמצאים בספריו “בין מים למים” ו”מכאן ומכאן“. זמן רב כבר עבר מאותו המעשה, ועתה הנה אפשר לדבר עליו בשקט גמור, בלי כל שאיפה לסנגוריה או לקטגוריה. רק אנשים, שאין להם כל מושג שהוא מאישיותו ומרוחו, יכלו להוציא מפיהם את הדברים שנאמרו אז כלפי ברנר על ידי מתנגדיו השונים. אין שום ספק, כי בהחלטת הוועד האודיסאי היה אז הצדק עם אחד־העם, וגם במאמרו בענין זה השתקפה תפיסת עולמו בבהירות ויושר גמור. אבל בפולמוס הספרותי שקם בעקב אותם המאמרים – למה נרמה את עצמנו? – הרבה כיעור, צביעות והתחסדות היה בדברי הסופרים הכופרים, שיצאו להתווכח עם ברנר “הכופר”. אולי היה אחד או שניים בין מתנגדיו של ברנר באותה שעה, שבלבו היבהב זיק אחד של האמונה המסורתית ושל נר־התמיד המורשתי, אבל רובם – הלא היו חסרי דת ו”אפיקורסים“, כברנר. ובכן למה רגשו? “חוצפתו” של ברנר העליבה את נפשם היפה – כך אמרו אז. אולם מדוע לא נזדעזעו לשמע השגות ברנר, ה”מחוצפות" בנוגע לרוב השאלות החיוניות של העם?

כל ההוכחות השונות שהביאו אז האנשים כנגדו היו נכונות פחות או יותר מנקודת השקפתם, אבל מי מהם היה יכול לענות בשלילה, לו שאלו אותם, אם יש לו לברנר הזכות לחשוב ולכתוב כחפצו? והלא רק את זה אמר וחזר והדגיש: “הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונת המוניהם, מחשבותיהם ומחשבותינו, ספריהם וספרינו – כחפצי” (“הפועל־הצעיר”, תרע"א).

ואם תמצא לאמר: לחשוב – מותר, אבל לכתוב – אסור, הן בזה תעשה את הספרות פלסתר, ומי הוא האיש אשר יעז להעמיד גבולים של שדה היצירה החפשית של הסופר העברי ישר־הלב? אם נכונים הדברים כשהם לעצמם או מוטעים הם, אבל אמת נפשית וודאי שהיתה בהם, אמת קשה ומלאת־עינויים, שאומרה הגיע אליה אחרי הרבה שנות התפתחות רוחנית. ומי שהתחקה על השבילים המסובכים של דרך יצירתו, צריך היה גם אז להבין, כי “שאול גמזו” ו“אובד־עצות” לא יכלו לחשוב אחרת.

אמנם בהרבה מבטאים ורעיונות של ברנר מורגשת נטיה “משכילית”. לפעמים קרובות אף נטיה של “להכעיס”, וחיבתו המיוחדת של ברנר לתקופת ההשכלה וליל“ג מעידה על ה”משכיל" היושב בחדרי לבו. ובכל זאת, כל האומר ברנר הוא רק משכיל שנתפרק, אינו טועה. הלא הוא כמעט הסופר המיסתורי ביותר אצלנו! ומי עוד כמוהו מרגיש את הסוד הטמיר שבהווייה ואת רזי המסתורין העמוקים שבהנהגת העולם? האפיקורס האמתי כבר חדל מהתרגש, והמשכיל גם הוא קר לב הנהו. לא כן ברנר. בחרדה דתית הוא מתייחס לשאלות המנקרות במוחו, ולמרות בקרנותו ופקפקנותו הטבעיות הוא מדבר לפעמים על הופעות חיוניות שונות ברטט של מאמין בן מאמין. אף הלך־רוחו האישי בשעה שהוא נוגע בצרכי־הנפש שלו הטמירים דומה קצת למצב רוחו של המחכה לעזר מן השמים. אמנם יש שיתקוף אותו יאוש מר, אבל אז ישתדל היחיד העברי מטיפוסיו של ברנר להיאחז בעקשנות רבה באותו הדבר הנראה לו כסירת הצלה. בהיותו נישא על גלי החיים הזועפים נתנסה פיארמן־אברמסון בהרבה נסיונות, אולם מכל אמצעי ההצלה השונים אחז סוף סוף באחד, ובו בטח. אמצעי יחידי זה הוא – ארץ־ישראל. כצמח המשתרש באדמה על ידי שורשיו, שהוא שולח לכל עבר, כן יחובר ברנר אל הרעיון של תחיית הארץ על ידי ענפי רוחו ושליחי נפשו. כל הנוגע בענייני הישוב, כל החשוב בשאלת הכשרתה של הארץ לעם ועיבודה על ידו, כל המתרחש בארץ – הכל מוצא לו הד חזק בכתביו של ברנר. מכל חבריו שבארץ הוא אולי היחידי שנעשה באמת סופרה של ארץ־ישראל, – אם לא על פי עצם יצירתו, הנה לכל הפחות על פי חוג מחשבותיו. ארץ־ישראל נעשתה לו “התחנה האחרונה” וממנה לא זז. ובצדק יאמר: “בזעם ובקללה יכולים לברוח מפה – היינו מארץ־ישראל – רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר לטובת הציוניות, ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין” (ב“מכאן ומכאן”); אולם זה שבא לארץ־ישראל מפני שבה הוא מוצא את מקלט־רוחו היחידי, אנה יברח? מוכרח הוא להישאר בארץ ולהמשיך את ריקמת חייו בכל אופן שהוא.

ואם יש שייעשו קרעים בריקמת הנפש, ובארג החיים יעלו נגעים – מה יעשה אז היחיד העברי שגאולתו האישית לא באה? מן הכלל הוציא את עצמנו זה כבר, האושר הפרטי התנדף חיש מהר, בחיי נפשו הוא מוכרח להיעשות איש גמזו ובהלך־רוחו הוא מגיע עד המדרגה של אובד־עצות – האם זהו העברי החדש?

ואכן, הוא עצמו יודע, כי איננו התכלית, אלא האמצעי. הוא בעצמו מרגיש, כי הודות לתכונותיו הפרטיות ולתנאי חייו הזמניים הוא יכול להיות רק גשר לדור הבא. אמנם נפשו נתונה בקצה הגשר, קרוב מאד לשפת הארץ החדשה. בכל זאת אינה יכולה לזוז ממקומה, והדור הבא יעבור גם עליה, בשעה שיעבור.

על כן אנו רואים בגבורי ברנר וגם בברנר עצמו אהבה כה חזקה לילד הקטן. זוהי האהבה לדור ההולך ובא. בקירבתם של הילדים מרגישים “בני נבוכה” “אובדי העצות” את מגע העתיד הטוב, שהם לא זכו לו.

אחרי שנחרב בעדם העבר של האומה כולה ואחרי שלא עלה בידם ההווה הפרטי של עצמם, נשאר להם לחפש אחיזה כל שהיא בעתידם של זולתם… והמעט שלא נמלאו משאלותיהם ולא נתקיימו חלומותיהם, הם לא הגיעו אפילו לידי שלימות רוחנית.

כי סוף סוף תורת היחיד הגמורה היא אצל ברנר רק “pia desi deria”, רק שאיפה יפה, אבל במעשה ובדיעבד כביר הוא הקשר המקשר את היחיד הישראלי מטיפוסו של ברנר אל הכלל העברי. וגם משיכה תמידית לו אל רשות הרבים שלנו. וזוהי אחת התכונות הטרגיות ביותר אצל גבורי ברנר. מלחמה להם תמיד באהבת־העם המקננת עמוק בלבם. “מחורבן האומה נקשיח לבנו” – מזמזם “אובד־עצות לעצמו על פי יל”ג, אבל הוא אינו יכול להקשיח את לבו. כל צליפת השוט על גבי אחיו באה גם על גופו, וכל מקרה רע שיקרה את בן־עמו יצער גם אותו. כי כברדיצ’בסקי כן ברנר אינו יכול שכוח את צבורו, וכפעם בפעם יפנה אליו וידבר בו. לכאורה כבר חדל להאמין בכוחות החיוניים של אומתו, אבל יש שתגבר בו התשוקה לאמונה כזו, ואז הוא אומר: “אלמלא הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ מולדת ככל יכולתכם – אז ודאי שאני, לא הציוני, את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשק בכל אופן, בין עם אמונה בנצחונכם ובין בלעדיה” (“הפועל הצעיר”, תרע"א). גם אובד־עצות שב“מכאן ומכאן” חוזר על רעיון זה כמעט באותן המלים עצמן. מה ילמדנו דבר זה? הווה אומר: כי חזקים געגועיו של ברנר על תחיית העם. ואולי משום זה כה קשים הם לפעמים דבריו, כה עוקצים וחריפים מבטאיו. נדמה הדבר, כאילו היה מצליף בכוונה על פני הקורא, כדי שירגיש את הכאב ויתעורר. הוא מלעיב בנו, כדי להלהיב אותנו, וכמו שמחשבתו אינה נחה לעולמים, כן היה חפץ לעורר תמיד את המחשבה גם בנו.

אולם חוץ מהרעיונות על דבר הכלל והפרט יש אצל גבורי ברנר עוד סבך של הרהורים אחרים ומחשבות אחרות, התלויים במערכי לבם ובהלך נפשם. המחשבות וההרהורים האלה מסמנים את דרך התפתחותו של היחיד העברי כשהוא לעצמו בלי שום יחס למעמדו בתוך הלאום והם מעניינים בייחוד בכתביו האמנותיים של ברנר. כי על ידים ועל ידי מקרי הזמן השונים מתגלים לפנינו חיי אדם שלמים, וקורות נפשם של “בני נבוכה” חשובות לנו לא פחות מקורות רוחם.

 

ד    🔗

בעיירה רוסית קטנה, בעיירה יהודית שברוסיה, בנובו־מלין פלך צ’רניגוב נולד בשנת תרמ"א הילד יוסף חיים ברנר.

באחת הארצות ובאחת הממלכות, בארץ גלות מרה, בממשלת צרצר שר על דלות, בבית עוני לוט בערפל, “בעמק עכור”, נולד ילד עברי בשעה לא מוצלחת ובמזל לא טוב, כי ענשהו גורלו בלב רגש יותר מדי במוח חוקר יותר מדי. הילד הלך וגדל בתוך “עוני ומרירות”, ובגדלו נעשה מבטו עצב, יען כי ספר אל תוכו “את כהות הצער התמידית”, שתיארה אחר־כך ב“פעמים”, ויען כי ראה עוד בילדותו חיים “שהכל בהם היה טבול בכליון נפש ובגעגועי אנוש אובד” (“מן הזווית”). חיי צער אלה ראה בין דרך הפתח הקטן של קן ההורים ובין דרך החלון המעופר של בית הרב ר' השיל נטע גנסין שבישיבתו שבפוצפ למד ברנר. כי בשעה שהוא מספר אחרי כן על ימי שחרותו יאמר כה: “מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות… ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער, צער עמוק ונוקב עד התהום. צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה עד סוף כל הדורות” (בחורף). עבר זמן לא רב, והוא יצא אל רחובנו, רחוב היהודים, והנה ניגלתה לו ענות האדם בכל אימתה. הוא רואה את ה“ירושלמי” האומלל, הבורח מפני מעליביו, העלובים גם הם, הוא מכיר את רבי חיים היורד, הגונב בלילה כיכר לחם בעד ילדיו הרעבים, הוא נפגש עם שלמה חתן נתן הגביר והוא נעלב בידי אדם ואת עוזר השמש המסכן והוא נעלב בידי שמיים – מה רב הצער והעלבון שבחיי “העמק העכור”! היה הילד לנער והנער לבחור, והוא מתגולל ב“זוויות” וב“פינות” שונות של חיים קשים. מפוצפ לביאליסטוק ומביאליסטוק להומיל, בין באוריאל ובין בגליציה, בין בלונדון ובין בארץ־ישראל – אין מקום על פני תבל שברנר ראה שם נחת. מה פלא, כי “הרפש והחלאה, רוח הקטב והצחנה – כל אלה העירו בו שרעפים משונים ומענים על החיים והייסורים שבהם” (“חלל”)? לאט־לאט התבררו הרשמים, ובמקום המחשבות המפוזרות באה הרגשה עקשנית אחת, שלא עזבה את ברנר עד סוף ימיו. הרגשה זו היא, כי יש איזה “עיקר טמיר, מסתתר ומתעלם” בכל החזיונות המוזרים והקשים. וכאשר עלתה בידיו ראשונה לסכם קצת את מראות עיניו השונים, נדמה לו לפיארמן (“בחורף”), כי “הכל התגלה לו כבר”. אבל זוהי טעותו של כל צעיר המקדים להתבגר. הוא עוד צריך לראות הרבה, כדי ש“יורם בעדו המסך”, הנתון על פני הדברים, ורק כאשר יתבצר יאושו ויתרבו מקרי חייו הפרטיים, רק אז יוכל לדבר על איזו התגלות חשובה. לעת עתה בא פיארמן־אברמסון לידי מצב נפשי מיוחד התלוי תמיד בהתפקחות מוקדמת. מעמד נפשי זה סימנו – שיכחה עצמית, ויסודו – עמידה מן הצד ויחס אובייקטיבי לכל הנעשה. ואכן כמעט באיזו נטרליות קיצונית בא ברנר לתאר את חיי הקסרקטין הקשים במשך “שנה אחת” של עבודה בצבא (“השלח” כרך 20) ואת החיים בבתי־האסורים שבין “א. עד מ.” (“המעורר”, שנה א). ובשעה שנפשו נתונה בתוך צבת ריאלית כזו, אנו שומעים אותו אומר: “הסתכל הסתכלתי בהווייה שמסביב לי ולא יכולתי לעצום את עיני לגמרי, אך אנכי עמדתי מן הצד” (“מן המצר”, “העולם”).

כאיש נרעש ונפחד, הלום חזות קשה עומד ברנר באותה תקופה של יצירתו ומוציא מפיו הברות קטועות הנאמרות בלי שום קשר הגיוני נראה. לאשה המדברת אל לבה דומה הוא בכתבו: “שלהי טבת. אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באיטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלה, שוחטים אלה, בשר כשר, בשר טרפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופרג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שנים־עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות, שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון צבורי נעשות. ארבע מאות וחמשים וששה איש מצאו את קבורתם במכרות־הברזל”, וכן הלאה, וכן הלאה (שם).

האין קטע זה מזכיר לנו שיחת אדם, שהומם לפתע פתאום?

בנוגה שבעולם, אדם בורח מפגעי החיים הממשיים אל ממשלת הדמיון והמחשבה, ושם הוא מוצא לו מנוס ומפלט. בברנר אנו רואים את ההפך: הוא משתחרר קצת מכובד הרגשותיו השונות רק על ידי זה, שהוא משקיע את עצמו בתוך החיים הממשיים. וכמו שיכור מיין, המשכיח את צערו בכוסו, הוא מדבר בלי שום קשר הגיוני על אודות פרטים שונים של החיים הסובבים אותו, ובעת ובעונה אחת ייקוו בקרב נפשו פנימה זכרונות חייו הקשים וייעשו כולם לזרם דמעות רותחות, המתפרץ פתאום החוצה. אז תחל ההתפכחות.

גם לברנר באה אותה ההתפכחות הנפשית, שהלכה והתהוותה לאט לאט ובחשאי על ידי חיטוטי רוחו והיסוסי לבו. אותה התולעת האפלה, “המנקרת והמחטטת” שנולדה בקרבו עוד בהיותו נער קטן “מן הזווית” – תולעת זו הלכה ונהפכה במשך הזמן לנחש הרובץ על פתחי לבו של ברנר. החקירה “במופלא ובאי הידוע” והמחשבות על “מה שלמעלה ומה שלמטה” נעשו לצורך נפשי ותכונה נפשית של גבוריו, חידת ההווייה אינה נותנת להם מנוחה, גם כשיעלימו לזמן־מה את עיניהם מבשרם עצמם. באחד מספוריו היותר שלמים במובן האמנותי אומר גבורו של ברנר: “כן, מסרדינוב עד הנה – אינני מן הענין. ואולם הלא ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני האנשים שעיקר מהותם הוא, מה שאף דבר אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא, שאף הרף־עין אחד לא יחדלו מחשוב על אפסותם הם המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדון העולמי בסוף־הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם מבלי שינדנד אותה ההכרה של פליאה ורעות רוח… פליאה ורעות רוח…” (“מא. עד מ.”).

כן, ודאי נדע את “אותם האנשים” שבכל אחד מהם הנהו חיבור עצבים סבוכים ונרגזים, וודאי שבשעה שחקרנים עצבנים אלה באים בחיים עד המדרגה של אובדי־עצות – הם מוכרחים לדבר על חיי האדם שלהם בסגנון מעין זה: – “תארי לך: אלפי אלפים דורות. את מבינה? אלפי אלפים יצורים לאין ספורות, חיים, סובלים, אוהבים, שונאים, נופלים, מנצחים – – ואֶ – – אֶ – – מתים. שווי בנפשך: מלפנינו דורות, דורות דורות עד קדם קדמתה – התביני, גברתי? ובתוך כל זה, באמצע, במשך של איזה הרף עין… אני מדבר… סליחה… כוונתי… אנחנו עוברים…. עם כל הענין שלנו…” (“מכאן ומכאן”).

“פליאה ורעות רוח”, “כל הענין שלנו” – גבורי ברנר אין להם חוט־אריידנה, שיהיה להם לעזר בלבירינט של החיים. מרגישים הם את אימת ההכרחיות שבכל החזיונות, מרגישים, אבל אינם מבינים אותה. ועל אחת כמה וכמה שאינם חפצים להשלים איתה.

מתחילה חשב ברנר על המקרים הרעים שראה מסביב לו, כי דייו לאדם לשנות את סיבותיהם ואז ישתנו גם הם עצמם. אבל בהמשך הזמן הוברר לו כי “הקליפה משתנה… הקליפה החיצונית… והתמצית אחת, הניגון אחד…” (“מא. עד מ.”). ומכיון שכך הוא הדבר – הלא אין שום הבדל בין דמעותיה של האלמנה הרוצחת את ילדה ("בליל קיץ) ובין דמעותיו של האיכר “הגוי”, שהנער העברי הגנב עולב בו בבית־האסורים (“מא. עד מ.”), בין צערה ותמיהתה של אשת לפידות הזקנה ובין ייסורי אובד־עצות הצעיר (“מכאן ומכאן”). מכיון שהאחד הוא “העיקר המסתתר והמתעלם”, אז הרי יש לראות בכל החזיונות המעציבים השונים רק גילוי אחד של רצון אכזרי גדול הנמצא מחוץ לאדם ומחוץ לעולם ומשחק בייצורי תבל ומתענג על ייסוריהם. ואפילו רצון אין זה, אלא איזו גחמנות, איזו קפריזה אכזריה. כי כל רצון הוא בעל תכלית. אבל המעשה הנעשה תחת השמש נראה להם לגבורי ברנר כמחוסר כל תכלית, ובזה, שהחיים פושטים ולובשים צורה, הם רואים רק אחיזת עיניים. ומשום זה מתפתח אצלם מצב נפשי מיוחד במינו, מצב נפשי חולני, והוא – פחד החיים, גבורי ברנר הנם תמיד אחוזי חרדה. ששים שונאים מסביב לכל אחד מהם, והם עצמם אינם מלומדי מלחמה, מה יעשו? כל חייהם כולם נראים כצוררים להם, כל היקום הוא אומלל ועלוב – והם אובדי־עצות הנם. לפעמים קרובות עד מאד נדמה להם, כי מישהו עומד מאחורי כל הנעשה, עומד וצוחק את צחוקו הפרוע. צחוק זה מתערב באנחות בני האדם, מתמזג בדמעותיהם, עולה מתוך המון הקולות בתור קריאה אחת כללית:

– – פליאה ורעות רוח – –.

ברעד נפש ובהתחלחלות פנימית ניסה ברנר כמה פעמים את ידו להרים את הצעיף הנתון על פני חיי האדם, ובכל פעם ופעם היה מוכרח לסגת אחור בהכירו את חולשתו ואת מבוכתו. אבל כאשר בא המשבר הנפשי העמוק בחיי גבוריו, הורם אז בעדם ה“מסך” מאליו. ואז גזו לגמרי אותן השאלות הנראות כאילו הן עומדות ברומו של עולם, וגבורו של ברנר, יוחנן מהרש"ק, מתפלא: “האמנם עוסקים שם עדן ועדנים ומטפלים ומתוכחים בכל זה ודואגים וכו' – והעיקר. העיקר, זה החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו כל היום, שבאמת הריהו החשוב באימתו מן הכל – העיקר – איככה הם, כל העולם, מסיחים את דעתם ממנו? הלא צריך היה לצעוק רק צעקה זו, צעקה זו הגדולה, המרה האחת!” (“מעבר לגבולין”, “המעורר”).

“צריך היה” – וברנר מילא את הצורך. מכיון שהגיע לידי הכרה זו, התחיל “לצעוק” בכתביו השונים. כי צעקת שבר היא העולה אלינו מבין מאמריו המרובים של התקופה האחרונה ומבין דבריו הבלטריסטיים של השנים האחרונות.

בעברנו על פני אלה הדברים השונים של ברנר, אנו מרגישים בו, כי איזו מהפכה נפשית עצומה באה עליו, מהפכה הגוררת אחריה בריאת מערכי לב חדשים. על האדם, שכל חייו עד אותו הרגע היו תעיה רוחנית ונפשית, ירדה איזו התגלות והביאה אתה משבר פנימי. בן אדם זה עומד וצועק: – “אני ראיתיו – ואם ימים ושנים יחלפו במשך הווייתי, אם המון קולות ותשואות קריה יטמטמו את חושי, אם פרוורי הקלקול של כרכי המסחר יחנקו את רוחי… הנה אני ראיתי! ואם תהי בי יד אלהים גדולים להאיר את נשמתי, אם התעלה יתעלה האדם שבי ליסק רקיע… הנה אני ראיתיו, ראיתיו, אין עצה ואין תחבולה, אין הוא נמחה” (דברי יוחנן ב“מעבר לגבולין”).

כן, אין הוא נמחה", זה הרגע של ההתגלות, שבו יוצא היאוש האחרון לאוויר העולם. ברגע כזה מתגלה לו לאדם לוע התהום הפעור. כולנו הולכים אנו בשבילי החיים ואין מי מאתנו שיחשוב על התהומות שמימיננו ומשמאלנו, כי על כן שאננים אנו. כסהרורי, ההולך לו לבטח דרכו על ראש הגג, כן עוברים אנחנו על פני הרבה סכנות מבלי לדעת על דבר מציאותן; אבל עוררו נא את הסהרורי משנתו ותראוהו נופל מן הגג ונהרג, הראו נא לאדם הבינוני את אימת החיים האורבת לו – והוא יאבד. כי רק מעטים הם האנשים העוברים בשלום את השביל הצר שבחיים, בשעה שהם מכירים בהכרה ברורה את מרחבי האפס. אחד האנשים המעטים האלה היה י.ח. ברנר. על המעברה הצרה והרעועה הנמתחת על פני תהומות החיים היה הולך בעיניים פקוחות לרווחה, אולם באותה שעה עצמה ארג־נפשו הלך והשתנה ונעשה לגמרי אחר.

*

בסוף “שנה האחת” של חיי הקסרקטין עם אימת ההכרחיות והעבדות שבהם רואה כותב הרשימה, הוא גבורו של ברנר, חלום, ובחלומו כאילו הגיע לידי הבנה: “מאי נפקא מינה? קסרקטין – לא קסרקטין, הכל בלתי מובן, הכל אווילי, הכל קשה…” (שם). גם הרשימה “מא. עד מ.” נגמרת בהכרת יאוש דומה לזו. הסך הכל של העינויים והעלבונות הרבים ש“מא. עד מ.” הוא, כי “גם בצרתנקה יש בית סוהר”. ואם כן, מכיון שהרע הוא השליט בכל, שהוא המוכרח ומחוייב המציאות – אם כן, מה בצע בכל המלחמה כולה עמו? הרי אפשר, באמת, שכדאי יותר לאמר “עושה שלום”? אמנם הגבור של “שנה אחת” מוצא, כי: “עושה שלום” צריך לאמר, עושה שלום, עם נפילת אפיים, עם תחנון, עם הכל… לפסוע ג' פסיעות לאחור – ולאמר עושה שלום, שלום, שלום…" (שם). ואין זו רק תוצאה הגיונית, אלא גם תוצאה נפשית.

זה האיש, שנוכח באפסותם של החיים והגיע ובא עד מעבר לכל פסימיות – מה נשאר לו עוד אם לא שלום? הן עם ריקניות אין להילחם!

“כי באותו רגע גופא, אשר כולך נמקת בו מכסף, נגלה גנלו לפניך נכלי אותו המרמה, המתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לך לשון מאחוריך; באותו רגע גופא קמו לפניך כל התהפוכות שבדבר, כל התעלולים שבדבר, כל אסון ההונאה שבדבר, כל האימה שבכל אופן, שבאופן זה או אחר… באותו רגע גופא המה המכיר שבך: לא הבוז לך אומלל! לא החובה והקולר בצווארך, אתה שחייך אינם חיים!” (“הוא סיפר לעצמו”, ניויורק). ובכן מי הוא האשם ולמי הבוז?

לגבורו של ברנר אין תשובה. וגם השאלה בעצמה אינה מעניינת אותו ביותר, אחרי שבא עליו המשבר הנפשי. סוף סוף הן “אחת היא”. כי מה יתן ומה יוסיף לו לאדם, אם גם יימצא האשם – והוא צדיק בעיניו? משום זה אמיתיים הם עד מאד דברי ברנר על גבורו אליעזר (שוב שם חדש לו!) במחזה “ערב ובוקר” באומרו עליו: “אז חרק את שיניו ושתק, וחי באשר חי”… (“השלח”, תרס"ה).

אליעזר זה, סופר עבר בעל לב רגש ובעל מוח חקרני, יורשם הרוחני הנפשי של פיארמן, אברמסון ואחרים, בא בחיי רוחו בתור אדם סתם גם הוא עד זיבולא בתריתא, ורק חוט־משי דק קשר אותו עוד אל החיים הממשיים. חוט שני זה הוא: אהבתו. בה מצא הנע־ונד מקלט־נפש, אבל רק מקלט זמני. גדולה היתה אהבתו לידידתו, בזכותה היו חביבים עליו החיים ולמענה גדל ורחב לבו – אולם פתאום ניתק החוט. כי לפתע נגלתה לו טעות נפשו. ואנו, הרואים אותו במצב־רוח שוקט עד להפליא, עומדים משתאים; הזהו בעל הלב הרגז? אמנם כן, זהו, אלא שבשעה זו, כשהוא עומד במערכי לבו על הגבולין של סבל האדם, דומה נפשו לשיטחו של הים מיד אחרי טרוף ספינה. מתחתיו נאבקים עוד האנשים עם מר המוות, אבל על פניו שקט.

גם אותו האיש, שברנר לא קרא אותו בשמו ושעליו סיפר בציור הקטן “הוא סיפר לעצמו” (“לא כלום”, ניויורק), גם שליח לבו זה של ברנר נטרפה עליו ספינתו בשעה שהיה קרוב אל הגבול האחרון בהתפתחותו הנפשית והרוחנית. גם לו היתה רק אפשרות אחת של אחיזה בחיים, אחיזה קלה ועדינה, אבל… לא גרם מזלו. משמיים שלחו לו חברה יקרה, “אחת הנפשות הטהורות, הקדושות, המעונות והמחפשות נשגבות”, חברה, שאף ברנר הפסימי והספקן משתדל לתארה בכל מיני מלים של חיבה ורוך. כפי הנראה – זוהי אותה חווה וולפסון שהעריצה את ברנר והצילה אותו מעול הצבא, ונהרגה במֵליטופול בעת הפרעות. עליה יספרו כותבי תולדותיו של ברנר ועליה דיבר גם ברנר בהעלם שמה במקומות שונים. והנה עומדת היא, התמימה והיפה, שבקטעי מכתביה השתקפו כל האור הגדול שבנפשה וכל אהבתה הרבה לאדם ואמונתה בו, עומדת לנגד עיני רוחו של הספקן והחקרן, הכופר בכל והמתייאש מן הכל – מה לו ולה? היכולה היא להביא לו גאולה? הן אפילו מותה האכזרי והאיום של כשרה זו לא עורר בקרבו רגש אחר חוץ מהרגש של – “לא־כלום”! אמת, כי הוא בז לעצמו בשל זה, כי שונא הוא את עצמו בעבור זה – אבל מוכרח הוא להודות על האמת. ואמת זו היא נפלאה במינה. שאול גמזו הגדיר אותה בדבריו: “דווקא עתה אפשר לחיות… דווקא אחרי ככלות הכל” (“בין מים למים”). גם יוחנן (“מעבר לגבולין”) אומר על עצמו: “ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להינחם… אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להיסגר במערה”… ובכן – התפשרות? ובכן – נצח ה“עושה שלום”? אמנם כן – לשעה קלה. גבורי ברנר, שכל חייהם עוברים בהזדעזעות תמידית ובתרעומות תדיריות, “גבורים” אלה אינם נכנעים, למרות חולשתם האמיתית. בשעה שבא עליהם המשבר הנפשי הגדול הם כופים את ראשיהם כאגמון לפני סופה, אולם בשעת סופה זו מתעוררים בקרבם גם גרעיני ההתקוממות ורוחות המרד.

כי מצב־הרוח של “קרירות” ו“מאי איכפת לי” הוא רק תשובה זמנית של ההתרשמות החיצונה. אחריה הולכת ומתגלה מסכת הנפש של טיפוס אנושי מיוחד, ולגבוריו של ברנר מערכי לב חדשים. אלה הם מערכי לבו של איש־המרתף, כפי שברנר מתרגם עברית את השם שקרא דוסטוייבסקי הרוסי לטיפוס אנושי זה. לאט לאט הלכה והתרקמה, ופתאום נתגלתה רִיקמת הנפש של האיש העומד מעבר לכל אופטימיות ולכל פסימיות, החי ועושה ומתייחס לכל כחפצו, הבועט בכוונה בכל מה שמשמש סעד ומשען לרבים ומגלה את כל האמת שבלבבו על עצמו ועל אחרים. בן אדם זה בצורתו הספרותית אצל ברנר אמנם הושפע הרבה מטיפוסו של דוסטוייבסקי, אולם יחד עם זה יש בהופעתו אצלנו ובייחוד אצל ברנר גם הכרחיות חיונית ונפשית. מתוך יסודות הרוח של אישיותו, הידועה לנו, באה ונבראה מערכת נפשו החדשה. בסימנים חיצוניים אחדים אולי מזכיר הוא את הטיפוס הזר של גאון הספרות הרוסית, אבל במהותו הפנימית ובעצם תכונותיו הוא: מופקר עברי!

מהו המופקר?

 

ה    🔗

על ההפקרות – יש אומרים, כי היא הלך־מחשבות מיוחד במינו. ויש חושבים, כי היא מעמד נפשי בפני עצמו. את מי מהם הצדק? אולי את שניהם. כי יש אשר זה הלך־המחשבות קשור במעמד נפשי מיוחד או במיבנה רוח מיוחד, ואין אישיות למחצה או לשליש. בייחוד נכון הדבר לגבי ברנר, שההפקרות שלו היא סך־הכל של חיי אדם ומקלט אחרון ליסורי אנוש. דרך ארוכה עד־מאד עבר ברנר עד אשר בא אל תחנה נפשית ורוחנית זו. כי מה רב הוא המרחק מן הזוויות של ה“עמק העכור” עד המרתף של “מכאן ומכאן”!

והנה כשאנו שומעים את צעקותיו של הלך זה והן בוקעות ועולות אלינו ממעמקי נפשו, “מן המצר”, אנו משתתפים השתתפות רבה בצערו, בצערו של זה, שאחרי כל המצבים השונים של פיארמן־אברמסון, מהרש"ק ואחרים נשאר פשוט “אובד־עצות”. ואף־על־פי שדבריו ודעותיו מכאיבים לנו לפעמים, משום שהכרתנו מתנגדת להם, בכל זאת נאמנים עלינו פצעי אוהב זה, יען כי מכל אוהבינו הוא אחד הנאמנים ביותר ויען כי על כולו נסוך חינה של האמת המכאיבה. והספר “מכאן ומכאן” יוכיח. הן לא הרעיונות המובעים בספר זה, המלא כולו מבוכה, מעניינים אותנו – רובם ידועים לנו מכתביו האחרים של ברנר – גם לא התמונות היפות של הבליל הספרותי המשונה הזה מצודדות את נפשנו. אלא מה? הווה אומר: שברון הלב ועומק המרי, שבהם כתוב הספר, הם המזעזעים אותנו. אמנם אין בו שלמות אמנותית, ואף סדר ספרותי אין בו, אולם נגד זה יש בו אמת הנפש, וגם ההגיון המיוחד, יליד הייסורים, יש בו.

במצאנו אצל בעל העצבים הנבוך ביטויים כה חריפים ומחאות כה ברורות, יש שאנו שואלים: מאיין לו עוז רוח כזה? אבל ברנר עצמו מקדים תשובה לשאלה: הלא “מן המצר” ידבר אלינו, מן המורד. כי יש מציץ ונפגע, ויש מציץ ופוגע. וברנר הוא מן הסוג השני. האיש החלש והשוקט, שלא רק הצער, אלא גם השמחה צריכה להינתן לו במנות מדודות, כדי שלא להזיק לו, איש כזה כורע ונופל תחת משא החיים בשעה שהוא רואה פתאום את תוכם. אולם זה, שנפשו חושלה בכור החיים, לא במהרה ייכנע. ביאושו הקיצוני שוב ינחה ויקבול. ויש שהמחאה נעשית אצלו מעין “אמנות לשם אמנות”. כי נגד מה ימחה ולפני מי יקבול? המאמינים, ששדי המר להם, יש להם בעל־דבר, שלפניו הם באים וטוענים, אם כעבדים אם כבנים; אבל זה האיש שלבו התרוקן מאלו ושעיניו רואות סביבן רק אפס איום ואכזריות נעדרת־השכל – לפני מי יתאונן.

איבן קרמזוב של דוסטוייבסקי בעט, כידוע, ברבונו ו“החזיר לו את הכרטיס”, כלומר, לא קיבל את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. “אי אפשי בך!” הוא צועק למנהיגו של העולם הרע וגם לעולם זה עצמו. בקרמזוב שלו הוציא גאון רוסיה את גזר דינו על ההווייה הדורשת להתפתחותה ולהתקדמותה דמעות ילדים נעלבים ודם אנשים עשוקים. גם גבורו של ברנר, שבא עד ההפקרות הקרמזובית בצורתה העברית, חפץ “להחזיר את הכרטיס” לעמו והוא מחזיר לא באמת את הכרטיס. הוא בועט בו ואינו מקבל על עצמו את מרותו. ב“זב דמו” מצא המופקר העברי, כי “אין כל תרופה” לעם העברי, כמו שאין כל כוח לאלוהיו; ומשעה שהכיר זאת, הרים את דגל המרד. ולא רק את המרד נגד ה“דתיות” וה“לאומיות” בתור השקפות־עולם צבוריות, אלא גם את המרד נגד הרבה הרגשות ומחשבות של היחיד עצמו. לכל העולם המשונה שמחוצה לו ושבקרבו פנימה, לכל מה שמכאיב לו ומכביד את חייו, לכל הוא צועק: “אי אפשי בך!” החושב הוא, כי צעקתו תועיל?

באפלת הלילה, בדממה המעיקה לפני הסער, מחרידה היא בייחוד יללת החיות, יללת יאוש מלאה פחדים. יבבה זו מתפרצת מליבן בלי שום סיבה חיצונית גלויה ובלי שום תכלית פנימית ידועה. די לו לחי מה שהוא מרגיש את יתמותו ואת בדידותו הנוראה בעולם המשונה שהחשיך בעדו.

לבו של כל אובד יהמה עליו במסתרים, אבל האובד המופקר אינו מסתיר את צערו. כאיש הצועק בשעה שעושים לו ניתוח בגופו, כן גם הוא. החושב המנותח להקל את מכאוביו על ידי צעקותיו? כמובן, לא. הוא צועק, משום שאין הוא יכול אחרת, משום שמכאוביו עצמם צועקים.

ובשעת יסורים כזו טבעי הוא הדבר, שהמופקר הסובל ידבר ברוב ארס על “צרי גלעד” הכוזב ועל רפואות השוא השונות, שרופאי האליל חפצים ליישן בהן את הכאב האמיתי, המוכרח. בלב המופקר יש בכלל ארסיות מרובה, והיא המפעפעת לפעמים קרובות בסיגנונו של ברנר ביצירותיו המאוחרות. כי בשעה שהמופקר מדבר מתוך גרונו, אין ברנר מדבר אלא צועק, אינו כותב על הגליון, אלא חוצב באבן. ולכל חציבה וחציבה אש יוצאת, זו אש ההפקרות האוכלת אף את הנלחם בה, ומה גם את כל הנפגש על דרכה. כי כה יצעק המופקר: “ודאי, כשאני לעצמי, המלות היפות של הלוחמים, של גדולי הרוח, של מורי האנושיות, של מוכיחי התבל, של מנהיגי הדרך, של מגלי התוכן, של חושפי האידיות – מרעימות אותי, מקלקלות את כל קרבי, מעלות רוק על שפתי. רופאי אליל! כוזבנים! מגוחכים! רודפי אמרים! – צועק בי לבי, אכול החמה, לבי האומלל, שעד היום אין הוא יכול עדיין להשתחרר לגמרי מענייני ההבל האלה. ברם, בעיקר הדבר – מאי איפת לי? מאי איכפת לי, אם חלק קטן שבקטנים, פעוט שבפעוטים, מהאנושיות האומללה, איזה גרגיר חול, שאיש אינו שם אליו לב, זורק מתוכו נאדות נפוחים מלאים אמרות גדולות, רמות, נישאות? וכלום הייתי נאמן לאותו האפס האין סופי והמוחלט, אשר בוא יבוא עלי, כמו על הכל, לרבות אותם הדוברים, לרבות גדולי האנושיות – כלום הייתי נאמן להאפס האמיתי שבתוכי, הבז לי בשעה זו על שאני מדבר על אודותיו, אלמלא הייתי משתדל לעשות תורה ממנו, מהאפס גופו, אלמלא הייתי קורא בשם ההפקרות לקדשה ולעבדה. לא, לא, לא לשם מלחמה, רק לשם ציון, לשם ציון, לשם צעקת צועק ואינו נענה” (“מכאן ומכאן”).

אכן, זוהי ההגדרה הנכונה: “צעקת צועק ואינו נענה”. כי המופקר אינו מחכה כלל למענה לשון, יודע הוא מראש את תשובתו של סוד החכמים והנבונים הממציאים לחש לכל מכה. אולם הלא הוא אינו מאמין בלחשים! בדעתו את חולשתו של האדם בכלל ואת חוסר ערכו ביקום, אין הוא חושב את דרשני הנשגב ואת בעלי המוסר למזיקים ביותר. הם נראים בעיניו מגוחכים, והוא ממלא את פיו שחוק מר עליהם. אותו בן דם שהשיג את ההפקרות השוררת בכל היקום וגם בנפש האנשים – בן אדם כזה הריהו מתייחס בבוז אל המחוקקים חוקי חיים, וחייהם שוטפים על־פי חוקים טמירים לא ידועים להם המדברים רמות על האדם, ואת מערכי־לבם עצמם אינם יודעים. המופקר אומר להם אז: “וזה אשר אני צועק, וזה אשר אני משווע, וזה אשר אני מציין: יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפוס, שהושיבו את עצמם עליו. המופקרים האחרונים משאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים ממרומי האולימפוס – מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני האדם לא שומעים להם – להם מעוטי החלב והדם – וחיים כמו שהם צריכים. כי אם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם, על מהות החיים – ותמצית החיים לא ידעו” (שם).

האם אין הם חומר לשחוק? “גדולי רוח” אלה חפצים להאפיל על סוד החיים באמרות מצלצלות; אולם המציאות, המציאות המופקרת, באה ומטפחה להם על פניהם. על־פי תורות שבדו מליבם או שהמציאו בשבילם חכמים אחרים, חפצים השאננים להבין את התוהו ובוהו השורר עוד בחיים, אבל המופקר אינו מאמין בשיטות ובתורות השונות, יען כי יודע הוא מעצמו ומבשרו, “שההכרה לחוד, ומהלך החיים – לחוד” (שם). שניות זו יש אצל כל אדם, לפי דעתו של המופקר, אלא ש“גדולי הרוח, מורי האנושיות” משתדלים תמיד להראות כאילו היתה השלמות הגמורה במעונם.

הפילוסופים השונים וסתם הבוטחים והשאננים אוהבים לדבר גבוהה על נחיצותה וטבעיותה של האהבה לזולת ועל ההוד שבהקרבה עצמית, אך הנה בא האדם מתחתיות וקורא אליהם: שקר תשקרו! אין כלל בעולם אהבה לזולת ואין אדם מקריב את עצמו, אלא אם יש לו טובת הנאה. כי העיקר הוא – טובת ההנאה. אם אשאל אתכם: מהו החשוב לכם יותר – טובת עצמכם או טובת זולתכם? ודאי שתשתמטו מתת לי תשובה ברורה או תתנו לי תשובת שקר, כי טובת רעכם היא תמיד לנגד עיניכם. לא כן אנוכי, המופקר. מודיע אני גלויי, כי “אני אומר: מוטב שכל העולם יאבד ורק שלי יהיה כוס חמים” (“הכתבים מתחתיות”, דוסטויבסקי). כך חושב ואומר, אומר ועושה, אני המופקר, אבל אתם המובחרים תאמרו אחרת, אף־על־פי שתחשבו וגם תעשו כמוני.

כי לאיש שבא אחרי היאוש הגמור עד הרגשת העולם של ה“מרתף”, של המעמקים והמצר, לאיש כזה גלוי וידוע, שאין האדם חושב אלא על עצמו ואין הוא יכול כלל להסיח את דעתו מצרת חייו התמידית, וכמובן, היוצאים מן הכלל נותנים תוקף לכלל. ואם יש שאדם דואג לאחרים באמת ועוסק בצרכי צבור באמונה, הנה בטוח הוא המופקר בו, כי עושה הוא מה שעושה רק מפני שהוא בורח מן היאוש המוכרח לבוא בחייו הפרטיים. אין המופקר מסופק כלל, כי גם המורליסטים השונים, הפילוסופים הרבים וסתם האנשים “הטובים והמעולים” היו מבכרים “כוס חמין”, בשעה שהיא צריכה להם, על אושרו של העולם כולו – אלא שהם משתדלים לכסות על מערומי נפשם בעלי תואנות שונות.

*

יודע הוא המופקר, כי יש שגם בלב השאננים תעלה פתאם מחשבת פגול, אבל הם ממהרים להשתחרר ממנה, יען כי אין בהם די עוז־רוח להיות עקביים עד הסוף. ורק ההפקרות היא עקבית. הרוב היותר גדול של האנשים ירא מפני האמת הערומה והחצופה, מפני שהיא יכולה לקעקע את כל בירת המנוחה והבטחון שלהם. משום זה יש צורך מוחלט לכולנו בהכרה כי “טובים” אנחנו. בעצם מהותנו, לכל־הפחות. בשיחותיהם הנשגבות על ערכי הרוח ועל קנייני הנפש רואים “הגדולים ממרומי האולימפוס” יחד עם כל המחזיקים בהם את כתב־היחש שלהם, את זה שניטשה קורא לו בשם “Adelsbrief ihres Menschentums”. בלי כתב זה הם כאנשים מחוסרי תעודת־לדה, והם דואגים מאד שבל יאבד או שבל יפסל. ויען כי דרוש להם להגן על אלה התכונות הנפשיות הנקראות בפיהם טובות, על־כן יכסו תמיד על כל מעשה מגונה או מדה רעה שנתגלו אצלם במקרה או שלא במקרה. כן, למשל, בנו הגבן של אריה לפידות (“מכאן ומכאן”), שערבי אחד פצע אותו פצעי־מוות לא הרחק מן המושבה. והנה בשעות האחרונות לפני מותו מצטער הנפצע על פחדנותו שנתגלתה בעת ההתנפלות, על “קללת התוחכה” שנתכה על עמו, על שאלת הלאומים שבארץ־ישראל ועוד ועוד, ורק על אחת כאילו אינו חושב כלל: על מותו. אף־על־פי שרק זה היה החשוב ביותר באותה שעה של אבדן נפש וחלול תקוות. ועל זה יקרא המופקר: “למה הוא משקר בערב יום מותו? – – – ודאי שאמץ־הלב הוא מסוג הטוב, והפחדנות – מסוג הרע; אבל הניחו להמוסר, לשנוי־ערכין, הניחו לחכמת הפילוסופיה, הניחו לאמרות היפות. יש בחיינו ספרות יותר נוראות מפחדנות” (שם). כי האדם מן המרתף אינו יכול להביט במנוחה על האונאה העצמית שבחיי הרבה אנשים. אפשר הדבר, כי בלעדיה לא היה כל תוכן לחייהם, אבל המופקר חפץ באמונה הערומה, גם אם יהפך העולם לתוהו ובוהו. רבים הם היהודים הטובים, העובדים באמונה בגאולת הארץ ובתחית העם, והרואים גם הם כגבורי ברנר את הרקבון האיום שבנוף האומה ושבענפיה ושרשיה, את כל התחיחות של הקרקע שעליה הם באים לבנות את בניניהם – ובכל־זאת מי מהם ירשה לעצמו לדבר דברים כה קשים כמו דבריו של המופקר? ואם נאמר שאיש מהם אינו רואה את זה שברנר רואה, יען כי כולם אופטימיסטיים הם על־פי טבעם ויען כי חזקה בלבם אמונתם ברעיונם ובמעשי ידיהם; אולם פעם, רק פעם, במשך עבודתם הישרה והתמימה (על הצבועים והרמאים אין לדבר) ודאי שהתגנב ספק לתוך נפשם – היודו אז על האמת של המציאות והיגלו אותה לאחרים? לא. הם יבחרו בשכרון עצמי ויעברו שוב לעבודתם. סגולה בדוקה יש לשאננים ושמה: לבא לפומא לא גליא. אבל לא כן המופקר: מה שיש לו בלבו אין הוא מסתיר תחת לשונו. ואף בקרוביו לא יאמין. הנה, למשל, לפידות הזקן, זה הטפוס היותר יפה בכל טפוסי ברנר: את זה האיש הדגול מרבבה, את זה הגבור האמתי בין כל “גבורי” ברנר יכבד ויעריץ גם המופקר, ובכל־זאת יגלה גם בו את השקר הנפשי שכנגדו נלחמת ההפקרות. באהבה נפלאה במינה מתיחס אובד־עצות שב“מכאן ומכאן” אל הזקן הזה, שהוא כולו נגוד גמור לאיש־המרתף. הוא משבח את טהר לבו, ואפילו את תפלתו הוא מוקיר, הוא, הכופר והמופקר. נכון הוא לנשק את “ידיו הנחושות, השבורות, הדלות והפועלות”, ובכל־זאת בשעה שזקן זה משתדל להראות לבן־אחותו, כי מאושר הוא בארץ־ישראל, הוא אומר עליו: “אבל לי, שהייתי באותו מעמד נדמה היה משום־מה, כי הוא אינו מביט לא בפני אשתו ולא בפניו של האורח” (שם).

וזהו לא אחד מיחידי־סגולה!

ואם בזה האיש שכולו תמים וצדיק, רואים אנו את החפץ, ואולי גם את הצורך, לכסות על האמת הנוראה, מה יאמר איש־המרתף בסגנונו שאינו רך יותר מדי על אלה המרמים גם את אחרים?

כי תכונה אחת אפיית יש למופקר, והיא: לגלות את הלבות הערלים ולהפשיט מהאנשים את טליותיהם ותנאותיהם, שבהן הם מתעטפים. משום זה כה יאהב ברנר להורות באצבע על מציאותם של יתומי־קהל מודרניים בין הלאמיים הרבים ועל מהותם של דורשי ולוקחי ה“חלוקה” החדשה, על דברנותם היתרה של הרבה פועלים ועוד ועוד. כי בכל הסובבים אותו הוא רואה איזו נטיה רעה ללכת ולדבר תמיד סחור־סחור לעצם הענין, בה בשעה שהוא עקום־הנפש ושבור־הלב, יודע רק את הדרך הישרה. רבים הם המקצצים בנטיעות, אבל המופקרים שבהם אינם עובדים במשור, אלא בגרזן. לא בימין דוחה ובשמאל מקרבת יקבל המופקר את המאורעות והמעשים שהוא מתנגד אליהם, אלא ידחה את המאוס עליו בשתי ידים. ויותר מכל ישנא את הצעיפים. יהיה־נא הכל גלוי וידוע! – זוהי הסיסמא של המופקר.

הנה הוא בא, למשל, לאספת אבל, המוקדשה לזכרו של שומר עברי שנהרג בידי הערביאים תושבי המקום. מה הוא שומע שם? “נושא הנאומים בעיקר לא היה כלל בכי ומספד על ההולך לבלי שוב, על החיים שנגזרו ככה באופן משלל כל בינה ודעת, על ההויה המופסדה של אדם חי אחד” (“בין מים למים”) – אלא מה? – רעיונות ודברים רמים ונשגבים, שאין להם יחס ישר אל עצמם העובדה המעציבה. נדמה היה, כאילו באה מיתתו החטופה של הצעיר העברי רק כדי לאמת את דעותיהם החשובות של ה“עסקן הציוני הישיש”, של “בעל הפרופסיה החופשית” ושל זה “שהיה פועל”. “זה שהיה פועל” – אינו שוכח המופקר להדגיש בסרקסמוס, ומוסיף עוד; “הורגש היה, כי איזו אמת, אמת המציאות, מרחפת מעל הראשים… נראה, שהעולם אינו רואה אותה אמת, ירא ממנו, מעלים עין ממנה – אבל האמת רחפה, רחפה ונשארה תלויה: הר געש, הר געש…” (שם).

אמת זו של המציאות, אם בחיי היחיד, כל אמתיותיה של המציאות לוקח איש־המרתף בידיו וזורק אותה או אותן בפני האנשים המתחבאים בפניהן. ונפלא הדבר: באיזו עקשנות של קנאי הוא בא תמיד להשבית את השמחה הקטנה של בני־האדם ולהרוס את בניניהם בקרדומו. באיזו אירוניה מדבר ברנר על הצורך בחזון, החי בלב האנשים! להם נחוצות האילוזיות, אבל לא למופקר. ואף אם אין לאנשים שום חפץ באמת שלו, בכל זאת לא יחדל הוא להרגיז את מנוחתם. בשעה שהשאננים קודאים מתוך פחד: כוף את ראשך, בן־אדם! – באותה שעה אומר המופקר: הרם את קולך בן־אדם! כי כאשר ישאל השאנן: אם אי־אפשר לשנות את המצב, למה הן הצעקות? ישיב המופקר: רק לשם צעקה! רק לשם מרידה! רק לשם ספוקי! ולפי הרגשת־עולמו הכללית הצדק אתו. הלא בין כה ובין כה אין הוא מאמין בשום חזון־רוח. יתר על כן: הלא הוא ההורס את כל תקווה ואת כל חזון שהוא מוצא אצל אחרים.

*

עונג ההריסה הוא בכלל אחד התענוגים הגדולים והמעטים שבחיי המופקר. כי המופקר הוא גם מְאַפֵס. כל העולם הוא בעיניו כאין וכאפס, כל העולם – חוץ מעצמו, חוץ מנגעי עצמו. ביחוד אינו סובל את כל “נשא ורם”. הלא מן המרתף הוא – יאמר האומר אבל יטעה. לא זוהי הסיבה. תאוות ההרס תלויה אצל המופקר בתכונה נפשית אחת, והיא: ההתאכזרות – אף על עצמו. כי למופקר יש איזו נטיה חולנית לחטט בפצעים ולגרום כאב. נכון הוא להלשין על עצמו ולהלקות את עצמו, רק לשם הרגשת הכאב ולשם הכרת ההפקרות. מפי “האדם מתחתיות” של דוסטויבסקי שומעים אנו לפעמים קרובות מבטאים מעין אלה: “אני איש רע, אני איש חולה”, אני נבזה, אני פחות־ערך ועוד ועוד. גם המופקר העברי אומר: “אני בהנאה חריפה ותאונית הייתי מוחק מן הסדור של העברי בן־הדור את ה”אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא" (“מכאן ומכאן”). “בהנאה חריפה ותאוונית” – כמה חולניות במבטא זה! והלא אינו מקרי. בכל דבריו הארסיים והמכאיבים על עברנו ועל ההווה שלנו, בכל תאוריו האכזרים, והגסים לפרקים, בכולם רואים אנו את תאות היסורים החולנית של המופקר העברי. כי הסדיסמוס הוא תכונה נפשית כללית לכל אנשי המרתף ולכל יושבי התחתיות. ברנר כותב באחד ממאמריו: “הנני זורה מלח על הפצעים – אבל לא על פצעיכם… ואני איני ירא שתקבלו את בטולי כאילו הוא יוצא מצד אוהב ולא אוייב… כן, לא פצעי אוהב, כי אם פצעי שונא!” (“הפועל הצעיר” שנה ג'). ושוב הוא אומר ב“מכאן ומכאן:: “הציוניים המושבעים שם יחשבו זה ל”מלח על הפצעים” – טוב! יהיו פצעים! יהיו אפילו פצעי שונא (כי אוהב להם איני באמת!)“. שני קטעים אלה, שנכתבו בזמנים שונים ובצורות ספרותיות שונות, מראים לנו, עד־כמה קבועה היא תכונה זו במערכי לבו של המופקר העברי. אולם לידי סדיסמוס במדרגה היותר גבוהה הגיע ברנר בדבריו על הכותל המערבי ב”בין מים למים“, וביחוד בדבריו על כנסת ישראל ב”מכאן ומכאן“. זוהי הלקאת־עצמו שך דרויש אחוז תאווה! ברנר מספר, כי “הבחור הרצין”, שעמד יחד עם הקהל לפני ה”בית־נאמן" בירושלים, כאשר הרהר בכנסת ישראל – “דומה היתה באותה שעה בעיניו – לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים – יהא בבואנוס־איירס – שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני “אורחיה”, שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה ואף־על־פי־כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך”. דברים איומים אלה יחד עם הבאים אחריהם על בירת ארגנטינה ועל בירת פלשתינה (לא ארץ־ישראל, כי אם פלשתינה), יחד עם סוף הפרק הנגמר במלה היהודית “פארפאלין” (אין תרופה) – בכל זה יש באמת איזו “אימה חשכה גדולה”, שרק ההפקרות והמרתף יכולים להוליד אותה. כי המופקר נהנה מזה שהוא מצליף בשוט על גבי עצמו וסוטר בידיו על פניו עצמו. נפלא הדבר, כי המופקר העברי של זמננו בבואו להוכיח את עמו, השתמש באותם המבטאים עצמם, שנהגו להשתמש בהם בימים קדמונים נביאי ישראל. גם הם קראו לאומתם בשם “זונה” ולא חדלו להרעימה בגידופיהם, שרוב היו לקוחים מחיי הזנונים. כפי הנראה, יש איזה קשר סכסואלי בין בני הדורות הקדומים, שחיי המין הפרוצים היו טבעיים אצלם, ובין איש־התחתיות של דורנו, שחיי המין הם אצלו במצב של עצירה יתרה ואי טבעיות מרובה. הרבה הרבה סמוכין יש למצוא בין הלך נפשם של גבורי ברנר ובין הסכסואליות המיוחדה שלהם, והחוקר יחקור.

בכל אופן, כמעט בכל דבריו הקשים והצודקים של ברנר, הקשים על פי צורתם והצודקים על פי תוכנם, כמעט בכולם יש לראות חוץ מיושר נפשו של ברנר את תאוות היסורם של המופקר. כי הלא אף בנוגע לו לעצמו, לנסיונות נפשו, הוא גם כן אומר: "עלו, עלו אלי זכרונותי. מעל קרקע נפשי, מכל הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים: (“מכאן ומכאן”). בקשה משונה! במקום שרוב האנשים מברכים “ברוך שפטרני”, בא המופקר וקורא: אדרבה, בואו, היסורים, בואו. ברוכים הבאים! שנאת עצמו כזו יש למצוא רק באיש המרתף, וטעות היא בידי אלה האומרים כי המופקר הוא איגואיסט. אהבת עצמו אינה גדולה ואינה פחותה מזו של כל האנשים, אבל נבדל הוא מהם בזה, שלפעמים קרובות הוא יכול גם לשנוא את עצמו.

על כן אין אנו מוצאים אצל ברנר שום רגש של חיבה לגבוריו הראשיים: הלא הם שליחי נפשו ובהם תשתקף אישיותו! בכל זאת יש סוג אחד של “גבורים” ביצירותיו, שלהם מתייחס ברנר באיזו לבביות מיוחדה, כמעט בחיבה גלויה. אלה הם הזקנים והזקנות השונים. אמו של גמזו, אשתו של לפידות הזקן ועוד טפוסים של הדור הישן – רובם מתוארים על ידי ברנר פעמים באירוניה סולחת ומלטפת ופעמים באהבה אמיתית של בן המתרפק על הורתו. מוזר הדבר? אולם טבעי הוא. כי המופקרים הם בכלל קרובים עד מאד בהרגשת האמת שלהם אל הזקנים. וגם חקרנותם התמידית אין בה כלום ממידת צעירים. נגד זה אוהבים הזקנים בכלל להתייחס אל כל הנעשה סביבם בקרירות ובחשדנות ידועה. כל זקן, יהיה מי שיהיה, אם רק דעתו לא נטרפה עליו, רואה את העולם כולו ביתר בהירות מאשר שאר בני־האדם, אף כי עיניו כהות. אולי בא הדבר מפני שלעת זקנה האדם עומד במרחק ידוע לכל חזיונות החיים, ואולי עיניו המרובות של מלאך־המוות ההולך וקרב הן הן שעל ידן מוארים כל העניינים באור חדש לגמרי – איך שיהיה, אבל הזקנים חפשים הם יותר מהצעירים מן ההונאה העצמית, אפילו אם רוב ימיהם עברו עליהם בהונאה זו. והנה פה נמצאת נקודת המגע בין מערכי־לבו של אובד־עצות המופקר ובין מסכת נפשה של הינדה הזקנה. זקנה תמימה וכשרה זו, שהיתה חברתו היקרה של בעלה בנדודיו הקשים, חדלה סוף־סוף להבין את הנעשה לנגד עיניה. לה, כמובן, זרות הן המלים המפוצצות על ה“תחייה” ועל ה“כיבוש” וכדומה, וגם היא כמופקר אינה מאמינה בהן. היא יודעת כמוהו רק את “האמת של המציאות”, ואמת זו הלא היא, כי בעלה היקר סובל עינויים גדולים, עינויי גו ונפש, כי בנה האהוב נרצח בידי הערביאים יושבי המקום, כי חיה היא במחסור ובלחץ, וכי נתונה היא בארץ־ישראל בגלות חדשה, ואם כן – חושבת הינדה לפידות – “מהו הפועל יוצא?”

מובן, כי הזקנה לא תבוא לידי מרד גלוי, כי לא קשה להשלות את נפשה בהבטחות שונות, אולם את דעתו של המופקר לא תדיח במדוחי שווא. כי הן גם אם תבוא אל איש המרתף וספרי היסטוריה וחשבון הגיוני בידיך, הלא גם אז בוז יבוז לך. תוך כדי דיבור יענה לך: איזה ערך יש להם, לספריך ולידיעותיך הלקוחות מתוך הספרים, איזה ערך יש לכל זה לגבי החיים הממשיים שלי ולגבי הכרתי החיונית? ועוד יאמר המופקר: הנכם באים בשם התובנה הצרופה ובשם האמיתיות של השכל הבריא שלכם, אבל “הניחו! את בהירות האמת שמחלתנו ויסורינו נותנים לנו לא תקחו מאתנו” (“מכאן ומכאן”). לכם “שתי פעמים שתיים” האמצעי היותר בטוח והמתודה היותר נכונה להכרת העולם שמסביב, אולם לי – לי רק דרך אחת שהאמת נקנית בה, והיא – יסורי. ומי זה יזיד לדחותם בקש? הלא רק מן המעמקים ומן המצר יוצאים המאמינים הגדולים והמופקרים האחרונים.

ואמנם חשיבות מיוחדת נודעת לה לאמת שהיסורים הולידוה. בה בשעה, שהטוב הוא שטחי וצף על פני החיים כשמן על פני המים, מסתתר הרע והצער על פי רוב בתהומות ובמחשכים, משום זה כה קלה היא אמונתם של האופטימיסטים. כדאי הוא הדבר להיות אופטימיסט. ועל כן ישאל השואל: מי הוא האיש אשר יעזוב את האמיתיות העליזות ויעמיס על עצמו ברצונו הטוב את סבל השלילה? אכן, אין איש כזה. רק ההכרח שבמהלך החיים הוא המוליד את השולל ואת הפסימיסט. בייחוד כהכרח זה מוצא לו סיוע במערכי לבו של האדם. ואצל מי תמצא לה השלילה המוכרחת “קרן בן־שמן” כה יפה לגידולה כמו אצל המופקר?

עוד “איש־התחתיות” של דוסטוייבסקי היה אומר לשאננים: “אתם מאמינים בהיכל הבדולח בנוי לתלפיות, היינו, בכזה שאי אפשר יהיה לא להאריך לשון כנגדו בסתר ולא להראות לו אצבע בוז בכיס – האמינו לכם בו כאוות נפשכם. אני, המופקר, איני מאמין בו, ואיני חפץ להאמין בו. ועוד יותר אומר לכם: לפי דעת, אינו כלל בעולם, “היכל בדולח” זה שלכם. כקליפת השום הוא בעיני כל “העולם הבא שלכם”. כל היעוד שלעתיד לבוא הוא לפי הכרתו הפנימית של האדם מן המרתף רק אחיזת עיניים ומעין פיוס לילדים. ואם גם נסכים, כי יש בעולם איזה דבר נשגב שתעודתו לשמש “היכל בדולח” לבני־אדם, הנה חושב המופקר, כי אפשר ואפשר “להאריך לשון כנגדו” ולהתייחס אליו בבוז גמור. מדוע? יען כי אין לו שום ערך ממשי בחיים ושום השפעה כלשהיא על בני האדם. כי אף איש אחד, אף מן השאננים, לא יוותר אפילו על הנאתו היותר קטנה, הנאה ששוויה פרוטה, בשביל “היכל בדולח” זה. ולא משום שהאדם רע, אלא משום שלאדם רע. “גדולי האולימפוס”, שברו את “היכל הבדולח” ואת ה”ליוויתן" ואת “שור הבר”, הם הם המחלקים את האנשים לרעים ולטובים. אבל באמת אין הדבר כך. “טוב האדם, רע האדם – שקר! אין טוב האדם, אין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מצר האדם…” (“מן המצר”) – הנה היא השקפתו של איש־התחתיות!

ועוד עיקר אחד יש אצל המופקר, והוא: בעולם שקר זה רק הכאב הוא אמת. ומשום זה רואים אנו אצלו במקום “היכל הבדולח” של השאננות את “מרתף היסורים” של ההפקרות. מתוך זה הוא מביט על כל העולם ובו הוא חי את חייו המיוחדים והמשונים, על פיו הוא מעריץ גם את חיי העולם כולו וגם את מהות ההוויה.

 

ו    🔗

המופקר, העברי אוהב תמיד להתכנס אל ה“זויות” ואל ה“פינות”. משם הלא כה טוב להאריך לשון מול היכל הבדולח וכוהניהם. שם גם טוב לקשור קשר על חיי החברה השנואה ולהכין את המרד נגד עולמם של השאננים. וגם בברחו מפני אימת החיים יבחר המופקר לאחוז בקרנות המזבח של מפיסטו ולחפש לעצמו מקום־מקלט מעבר לרע ולטוב. כי יראתו של האדם מן המרתף היא – האמת הערומה. לה יסגוד, ועל כבוד חמודותיה, הגלויות לו, הוא חרד.

וכדוב הרעב, המוצץ את כפיו בשכבו במאורתו בימות החורף, כן מוציא המופקר את לבו מחזהו ומכרסם אותו בשיניו עד זוב דם, עד זוב דם.

אלה הם מעשיו של המופקר הפסיבי, זה שאינו ראוי על פי שאר תכונותיו האישיות להשתתף במהפכות בפועל ממש ולעמוד במערכה.

המופקר הפסיבי – ונודה נא על האמת – המופקר הפסיבי העברי מבכר על פי רוב את המערכת על המערכה, לקללה או לברכה. בישבו בתוך המערכת הוא שולח אחרים אל המערכה. כי המופקר העברי, ואף הפסיבי, הוא תמיד מְפַקֵד. הוא השאור שבכל עיסת מהפכה, בין לטובה בין לרעה.

אך עצם חייו של המופקר העברי מה הוא? – ומהו היסוד האנושי הכללי, המאפשר והמחייב את קיומה של ההפקרות בעולמנו והקובע לה מקום מיוחד במהלך החיים של האנושיות? – ומשום־מה חייבים השאננים תודה למופקרים?

שאלות אלו תובעות את פתרונן, ביחוד כשאנו חושבים על המופקר העברי. כי כעברי גם על איש המרתף של ברנר להיות בעל תכלית. הכך הוא באמת?

בשעה שברנר אך החל ל“התפקר” היה אומר: “לחיות זהו רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר, לדום דממה גדולה ולשאת את המוטל לשאת” (“מא. עד מ.”)". פרוגרמה זו חלו בה אחרי כן שינויים אחדים. ראשית – בענין הדממה. “לדום דממה גדולה” – ומה אם על פי טבעו אין המופקר העברי יכול לדום? מה הוא עושה אז? אז – הוא צועק, אבל דווקא צעקה גדולה. כי גם להלכה וגם למעשה אין בהוויה שום הבדל ממשי בין הדממה ובין הצעקה. שתיהן יחד אין להן ערך ואין להן קיום אובייקטיבי. העיקר הוא רק, לאיזו מהן האדם מסוגל ביותר. המאמין הוא מעולם הדממה, המופקר – מעולם הצוחק, ושניהם הם מעולם הסובלים.

“כי לא לשם תענוג אתה בדרך זו” – אומר ברנר.

אך מי הוא זה הדורש דווקא תענוגים? עם העדר העונג סוף סוף עוד אפשר היה להשלים, אולם עם מציאותה של האימה איך תשלים? על כורחך יצעק אז האדם יחד עם ברנר: אני הנני פסימיסט, פסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים… אני מקלל את ההוויה!" (“מכאן ומכאן”). כמובן, אין זה התוכן החיוני המיוחד למופקר, הנמצא באמת מעבר לפסימיות, אבל יש גם אצלו לפעמים מצב נפשי כזה, שהשלילה נעשית לתוכן חיובי לו. בכל אופן, מעבר לאיזו חיוביות חדשה ועצמית.

וסוף ימיו של ברנר יוכיח. סוף “השכול והכשלון”!

לפידות האב (ב“מכאן ומכאן”) מביא בתור משל מעשה בכלב הקשור לחבל. פעם אחר פעם נושך ומנתק הכלב את החבל, אולם בכל פעם קושרים אותו בעליו שוב אל החבל. וכה הולך החבל וקצר ותנועותיו של הכלב הולכות ונעשות קשות יותר. בכל זאת אין הכלב חדל לנתק את חרצובותיו. כי אחרת לא יוכל לעשות. לכאורה נדמה הדבר, כי אם תאכיל איש רעב ראש ולענה לא תשביעהו, אך לפעמים קרובות דוקא הראש והלענה ישביעוהו, ולאורך ימים ימלא כרסו בהם. בכל אופן ודאי הוא הדבר, שעודף הצער נותן להרבה אנשים הרגעה זמנית, אף אם אינם שייכים על פי מערכי לבם לסוג המופקרים.

וזהו סוד קיומם של הרבה מיני עריצות, מדינית, חברתית או רוחנית.

הנה, למשל, מספר ברנר, כי למחרת יום הקבורה של נכד לפידות הכניסו האב והאם מבחוץ את העריסה הריקה של התינוק המת, הציעו עליה כרים וכסתות, כאילו היה הילד חי ושוכב בה, עמדו משני עבריה, ובעמדם התפרצו ביבבות איומות (“מכאן ומכאן”). מישנה צער זה היה המרגוע האמיתי לנפשם, כי כל דברי הניחומים השונים כוזבים ומיותרים הם לגמרי, בשעה שיש צער גואל.

המעטים הם האנשים שמת עליהם עתידם והם עומדים על העריסה הריקה, עריסת נפשם, ומתעכבים עליה ומנחמים את עצמם ביבבות?

כמובן, אין עמידה זו נמשכת הרבה. הלא זוהי הצדקתה היחידה של היבבה המאוחרת – זו המרפאה את השבר. ואם אצל כל אדם כך, אצל המופקר על אחת כמה וכמה. ובכן – מה הם חייו שלאחרי יאוש? אמת, כי בלב הנואש תתעורר לפעמים המלחמה על דבר השחרור האחרון והגמור מכבלי האימה שבחיים על ידי המוות, וגם בלב גבורי ברנר יש הרהורים אלה. הלא סוף סוף המות הוא הגואל היחידי, שהאדם רואה אותו עוד בחייו, ואף על פי שהוא אינו מחכה לו, בכל זאת הוא בא, ויש גם שאינו מתמהמה כלל ובכן – יחשוב לו הנואש – אולי באמת כדאי הדבר? אולי טוב באמת להעיז ולהשתחרר ברגע אחד מחידת החיים והמוות גם יחד? כך יחשוב לו לפעמים בן האדם ויעשה מה שיעשה. ולא על פי בחירתו החופשית יאבד את עצמו, אלא על פי ההכרח, כי כל זמן שהאדם שוקל את כל הענין במאזני השכל, אז הוא בא על פי דרך הטבע לידי החלטתו של אחד מגבורי ברנר, כי “להפסיק את החיים אין כל חשבון, אפילו מצד ההגיון (“בין מים למים”). יותר מזה: “דווקא עתה, דווקא ככלות הכל, אפשר לחיות וצריך לחיות” (שם). מדוע? אל תשאל! הן “האדם לא נברא ישר” – אומר מנוחין ב”מן המצר". ואם אדם סתם – כך, מופקר על אחת כמה וכמה. כי עיקר העיקרים הוא אצל המופקר – “לא לאחוז בקרני הציווי לכל, לא להסיח דעת סוף סוף מן האסון שבעמק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך” (שם).

“רק להכיר!” – עצה נפלאה! בייחוד בפי המופקר. היא מזכירה לנו את דברי אותו הפילוסוף הידוע, שאמר בשפה הרומאית הקרה:

“Non ridere, non ludere, neque detestari, sed intelligere”.

“אל לבכות, אל להתאבל ואל להתעצב – רק להכיר”.

פלאי פלאים! גדול האולימפוס ואחרון המופקרים באו לידי השקפה אחת על תוכן החיים! היתכן? האחד בא על פי דרך המתימטיקה שלו, והשני – בדרך הצער שלו. האמנם באו לידי דעה אחת?

אולם, באמת, יש הבדל גדול בין ה“רק להכיר” של המופקר ובין זה של הפילוסוף האמשטרדמי. כי הכרתו של שפינוזה היא חוליה אחת בתוך השקפת עולם שלמה ומסודרת יפה, ורעיונו של מנוחין אין לו כל קשר עם הרגשת עולמו כולה, והוא אחד הזיזים המרובים היוצאים דופן במבנה נפשו של המופקר.

“רק להכיר!” – ודאי שלמופקר אין ענין בכל מצבי הרוח הקדומים לעצתו זו של הפילוסוף. אבל יחד עם זה אין המופקר יכול להסתפק ב“הכרה” גרידא: הן איש הרגש הוא! ולא במקרה אומר אובד־עצות: “על פי חשבון השכל אין שום דבר כדאי – אבל העיקר שבי בועט בחשבון השכל” (“מכאן ומכאן”). הכי אפשר באמת שהשכל, אשר הוא כולו סדר ושעבוד, יהיה “עיקר” למופקר? רק הרגש הוא הכוח המניע היסודי בחיי המופקר העברי, ואף חקרנותו באה מתוך נדודי נפש ותעיות הרגשים.

ולפיכך אין לנו להתפלא, כשאנו מוצאים על יד בקרנותו האכזרית ורתחנותו של ברנר גם עדינות רבה ואהבה עמוקה. שכנות כזו אפשרית היא אצל כל מופקר: אצל המופקר העברי – היא מוכרחת. כי אם רחמן איננו, הלא הוא בן רחמנים.

בשעה שנוצר בלבו של ברנר הטיפוס של המופקר הוא נזכר בימים שקדמו לשינוי שבנפשו, נזכר ואומר: “מן הימים ההם נשארו לי רק אחריות בפני כל – ורחמים” (“מן המצר”). וזוהי אמת. אמנם, ה“רק” הוא לאו דווקא, אבל בעצם היא אמת לאמיתה. כי גם רגש האחריות וגם רגש הרחמים נשארו בלב גבורו של ברנר מימי ילדותו, כאשר התגולל עוד ב“זוויות” השונות של ה“עמק העכור”, והמעט שלא גזו ממנו לגמחי, אלא עוד התפתחו ונעשו לתכונות יסודיות בהלך־נפשו של המופקר העברי. שתי הרגשות נפלאות אלה הן הקובעות בייחוד את חשיבותו של המופקר העברי בינינו, והן הן המשרות עליו הוד אנושי כללי. על ידן נעשים חייו לבעלי תוכן חיובי ולבני צביון מוסרי וערך אסתטי. ההפקרות מתעלה ומתקדשת, כשהיא עוברת דרך היסורים האנושים של המופקר עצמו ובשעה שמלוויה הם רגש אחריות בפני כל ורגש הרחמים לכל.

*

רושם יצירותיו של ברנר המרובות עלינו הוא שונה ומשונה, אולם אין אף יצירה אחת משלו, שלא נמצא בה את שתי התכונות הנפשיות האלה, בגלוי או בסתר. קול “הדיין הפנימי שבלב”, כמו שברנר קורא לרגש האחריות באחד ממאמריו, הוא הנשמע מכל מה שכותב ברנר, ולפעמים קרובות יתערבו ויתמזגו צלילים סריוזיים וקשים אלה בקולו של איזה “אב רחמן”.

מכאן באה נטייתם המוזרה של גמזו, מנוחין ואובד־עצות לחשב את עצמם כ“אבות” לילדים זרים. לכאורה שאיפה זו של המופקר להגנת אחרים ולהכנסת נוזלים תחת כנפיו מתמיהה, אבל טבעית היא בעיקרה.

טבעית היא עד מאד שאיפתו של המופקר העברי להיות “אבל לכל יתמות שבעולם”, כמו שאומר ברנר. אבל האם יש לה לשאיפה זו ערך ריאלי? איך יוכל להעמיד דורות, זה שאין לו עבר ואין עתיד, ואיך יהיה המופקר ל“אב”, אם טבעה של ההפקרות היא העקרות?

אנו רואים, למשל, כי מכל הכנופיה הגדולה, העוברת לפנינו בסיפור “מן המצר”, רק מנוחין הוא היחידי, המתייחס ביחס אנושי אמיתי לאסונה של בת־חוה אחת שנכשלה באדם שאינו הגון, והוא גם היחידי הדואג לילדה, הזר לו לגמרי. מה הוא יכול להוריש לו?

כן גם אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”. בשעה שהוא חפץ לקחת את עמרם, היתום הקטן, האם אין הוא יודע בעצמו, כי אין לו מה לתת לעמרם זה וכי יתמותו שלו בעולם היא אולי יותר קשה מזו של הילד? ודאי שהוא יודע זאת, אלא היא הנותנת. משום שהוא עצמו חפץ לשכוח את יתמותו, לכן הוא בא במגע את החיים הרעננים והטהורים של הילד. הילד של אותה אשה נחוץ היה למנוחין כמו שדרוש היה עמרם הקטן לאובד־עצות, כי הם, הנואשים והעייפים, ימצאו בילדיהם נחומים בעונים. זוהי הסיבה ששאול גמזו, הסובל מחמת אהבתו לפנינה, מוצא סעד בדאגותיו לתלמידתו הקטנה, להדסה החולה (“בין מים למים”). גם אובד־עצות אומר: “עמרם יבוא וחיים טובים ישחרוני”. מה מוזרה היא תקווה זו בפי המופקר! ברור הדבר, כי רק הודות למחשבתו של הילד באה בלבו המחשבה על דבר החיים הטובים.

כי כולנו יודעים אנו, עד כמה מרחיבה את דעתו של האדם מציאותם של הילדים התמימים והזכים. אף אם קשים היו ימי הילדות ורובם היו ספוגי צער, בכל זאת יש בהם כח פלאי לעורר באדם רגשי אושר בכל פעם כאשר יעלו על זכרונו. והם המשמשים מקלט לעייף, בשעה שנראים לו בחזון.

אפילו מנוחין (ב“מן המצר”), נע־ונד זה, המלא יאוש, מדבר על יום מותו בשלווה תמימה ונפלאה, רק משום שהוא מאמין בסעד האחרון ובעונג הגדול שימצא בחזון ילדותו. הוא אומר: “מות אמות בתקופת טבת, בליל קרח. נסתר מעין שוטר אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגוועה. זכרונות קשי־חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח־נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו” (“מן המצר”).

גם אובד־עצות שב“מכאן ומכאן”, אף משורר זה של ההפקרות, בשובו מהלוויית אביו של עמרם ובחשבו כל אותו היום על ילדי ישראל הכשרים, מתחיל להאמין, ממש כזקנה הינדה, כי המוות איננו נורא כל כך, כי “מלאכים טובים יפגשו, מלאכים טובים”. ולא רק המוות חדל להיות נורא בעיניו, אלא אף פחד החיים הלך וגז ממנו, והוא מתמלא שמחה ועליזות, בהביטו על הילדים המתאבקים זה עם זה בחצר הגימנסיה היפואית (שם). והודות לעמרם הקטן בא אובד־עצות לידי החלטה, כי לא נורא, כי “נעים, נעים, נעים לחיות”. מיטמורפוזה כזו! מי היה יכול להאמין, כי יגיע אליה המופקר?

ועוד מצב־נפשי אחד אנו מוצאים אצל המופקר של ברנר, וגם הוא אצלו לא צפוי לגמרי, עוד יותר לא צפוי מן הקודם. מצב־נפשי זה הוא – המיסתורין. כי – נפלא הדבר – לברנר יש נטיה חזקה למיסטיות, בייחוד תקופת ההפקרות. תמוה הדבר? אבל מערכי לב אנוש אינם ברורים וגלויים כלל וכלל, כמו שחושבים ה“חכמים”, ומה גם מסכת נפשו של זה, שהנגודים הפנימיים הם סוד הווייתו וסוד הותו. מי שיחפוץ לחפש אצל גבורי ברנר שלמות נפשית, ידמה לאיש החפץ להקים מחדש כלי שנשבר לרסיסים רבים. אף אם יהיו לפנינו כל הרסיסים, ואף אם נמצא איזה דבק מלאכותי להדביקם זה לזה, הכלי השלם יחסר. ובשעה שהשברים מונחים לפנינו, אנו רואים, שרסיס זה או אחר הוא מואר והשני אפל. כי כל שבר וזהרוריו, כל שבר וצילו. עובדה זו ידועה לגבורי ברנר, ואחרים מהם אומרים לעצמם, כי הם אנשים שלא נבראו ישר. ומי יודע, אם אפשר היה לו, למופקר העברי, לחיות, לולא התייחסותו המיסטית לחיים; ולא רק לחיות אלא גם ליצור חיים ממשיים או יצירות ספרותיות! אכן, הרגשת המיסתורין היא שעומדת להם למופקרים העברים ביסורי חיים ובחבלי יצירתם. בה מוצאים סעד גבורי “שנה אחת” ו“מא. עד מ.”, בה התנחמו טלר ומנוחין ב“מן המצר” וחזקוני ואליעזר ב“מעבר לגבולין וב”ערב ובוקר“, והיא גם מקלטם של שאול גמזו ב”בין מים למים" ושל אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”.

גם ברנר עצמו, אף בספוריו הריאליים, יש שסר פתאום הצידה ומתבודד בתוך משעולי הפלא של חלומות הנפש היפים. אז תחלוף רגשנותו החולנית וצעקנותו ההיסטרית, ואז ישיר ברנר. את יצירתו הסובייקטיבית ביותר והמכאיבה ביותר, בין לאחרים ובין לו לעצמו, יגמור ברנר אז בשיר מזמור לחיים, כי אחרי כל ההרפתקאות השונות שעברו על המופקר העברי הוא בא לכלל דעה, כי עיקר כל העיקרים הוא: לעמוד על המשמר. אחרי כל האסונות והמקרים הקשים, שעברו על משפחת לפידות ועל אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”, מספר לנו המופקר העברי בהתעוררות נפשית עצומה על ההוד ועל היופי, ששכנו על שני המעונים והסובלים האלה בשעה שעמד, על משמרתם, **משמרת החיים". **

ולא נבואה עברית עתיקה היא: בדמיך חיי, בדמיך חיי…

צווי קדמוני זה מצא לו תאור מודרני בתמונה האמונתית הנפלאה שברנר מראה לנו בסוף ספרו “מכאן ומכאן”. איזה רוך לבבי ואור סודי נסוך על כל פרט ופרט של תמונה זו, ומה טוב לקרוא את תיאורה כולו בסגנונה המיוחד! הנה היא: "קלחו, קלחו גשמים – וביום הרביעי לפנות ערב פסקו. נטהרו השמים והיתה אותה הבהקת הפלאית שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש. ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד – – –

– – – יצא אהרון לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר – למען שום בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות. צבר הנער המוני המוני קוצים וישם מהם ציבורים ציבורים על כתפיו של אבי־אביו. אסף עמרם גם את השאר, עד שיור אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז חפצו, ניגש אל אבי־אביו, שכבר השתחרר ממשאו. זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות, ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו – – – לשונות אש נראו בתנור, והינדה הזקנה יצאה ונשאה כערבית על ראשה את הפח עם עוגות הפיתות. הפח הזכיר ערוגות שומשום נאה, נותנות תקווה. היתה עוד תקווה, כי גם הפת, הפת האמיתי שיאפה אחר הצהריים ושיספיק אוכל לשבוע ימים, יעלה גם הוא. – ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצום, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי חשוב ויקר עד אין־קץ, היה בדביקות זו. – שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים בראשיהם. אז קראה להם אופת הלחם לעזור לה – ויקומו שניהם ויעמדו ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם, גם בעמידתם" (“מכאן ומכאן”). מה הסוד הגדול? הווה אומר: בזה ש“על משמרתם עמדו”. כי על משמרת החיים עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים" (שם), ואף־על־פי ה“ההוויה היתה הווית קוצים”, בכל זאת מוסיף ברנר בסוף ספורו של המופקר אובד־העצות, כי “כל החשבון עוד לא נגמר”. וזהו העיקר. יען כי פתח תקווה צריך להיות תמיד, והוא גם מוכרח להיות, כל זמן שבאדם שולטת ההכרה החשובה, כי “המדרגה היותר רמה היא לעמוד על משמר חשיבות האדם בלי הפסק” (“מן המצר”). מה נפלא הוא הדבר, כי סוף סוף בא המופקר העברי לידי הכרה חיובית כזו!

אחרי צרות רבות ורעות ב“מכאן ומכאן” יוצא לפידות הזקן ונכדו ללקוט קוצים, כדי להבעיר בהם אש ולאפות עליהם לחם – האין רגע זה הנשגב ביותר בכל מלחמתו של הזקן היקר? הרבה קוצים מכאיבים יש בשדה החיים; אולם רק אז הם עוטרים את האדם כעטרה, כאשר יוכל ויחפץ להשתמש בקוצים ליצירת האפשרות הממשית והיסודית להמשכת החיים.

ברנר מספר, כי ב“הכנות לאפיית הלחם”, כלומר, בעבודת הרגע החשובה והמוכרחה, עסקו רק “הזקן ונכדו”. חסר היה הגיל המאחד אותם, חסרים היו הבנים, שלא נאספו עוד (“מכאן ומכאן”). רק אחד מהם, והוא המופקר שבהם, בא ועמד ליד שרידי המשפחה והכיר את היופי הרב ואת הערך החיוני הגדול שבעבודה המעשית, עבודת הרגע הפשוטה והאלמנטרית.

אז בא ברנר והרים על נס לא את חובת הלבבות, אלא – את חובת הידיים.

וכאשר התחילו להתאסף מכאן ומכאן המוני בניה הצעירים של רחל הבוכה והתחילו לעלות לארץ בתור חלוצים ולעבוד בכבישים ובביצות הלך ברנר אליהם הגלילה ונעשה להם לאב ולאח, למורה ולמעורר. אז תירגם גם את מכתבי יוסף טרומפלדור, את זה איש המעשה והרגע הנפלא, שנלחם ומת על קדושת הארץ.

כי כאשר יהיו די מלקטי קוצים ודי מבעירי אש, תוכל “הזקנה הינדה” לאפות את “הלחם” יחד אתם. האומה הישישה, זקנה תמימה זו, שהיא נהדרה כל כך בצערה האילם ובעקשנותה החיונית, היא כבר תברא את יסודי הקיום, אם רק יעזרו לה בניה ונכדיה ויעמדו יחד אתה על משמרת החיים.

וברנר?

עטוף אדרת־היאוש, רועד מצינת החיים וסובל מרתיחת דמו, היה עובר כשומר־לילה מרחוב לרחוב ומסימטא לסימטא, מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום בואו היה מעורר את הישנים בקולו הצרוד.

נדכא מחשבון־עולמו וכפוף תחת כבד שרעפיו, הלך בינינו, נעטר הקוצים, הלך וצעק. צעקתו הרגיזה את דממת הלילה, השביתה את שמחת העליזים והפריעה את שנת השאננים – אבל ברוך היה המעורר! תפנוקים לא ידע, מנוח לא ביקש, גם לא מצא. עבודתו הספרותית של ברנר בכלל ועבודתו במשך שתי השנים ב“מעורר” בפרט מראים מסירת נפש לספרות שאין דוגמתה. בימי ירידה ושתיקה איומות של ספרותנו ערך, סידר והדפיס בעצמו בתור פועל את ירחונו מתוך מחסור, מצוק ובדידות.

בשפה המונית, המלאה ברבריזמים רבים, דיבר אלינו במשך כל יצירתו, ואולם לא היו לנו תרעומות עליו, יען כי הרגשנו, שלשפה כשהיא לעצמה אין חשיבות יתרה בעיניו. הוא גם השתמש בסיגנון בלול, המעורב מיסודות נפשיים ומלוליים רבים ושונים – אבל גם על זה לא התרעמנו, מפני שראינו כי לא אל טהרת הסיגנון שם ברנר את לבו. עניינים אחרים לגמרי העסיקו את מוחו ונפשו.

כי לא ככל האמנים שבעולם ברנר. דומה, כי חוש הצורה חסר אצלו לגמרי. הוא רודף תמיד אחרי העיקר. ועיקר זה הלא הוא: לעורר את המחשבה ואת הרגש. רק לעורר. כי מכיר הוא ברנר בעצמו, שאין הוא יכול להיות מורה דרך, יען כי אובד־עצות הוא, ולפיכך אין הוא חפץ כלל להחשב בין “המורים”. האחת שהוא מבקש והאחת שניתנה לו ממרומים, זוהי האפשרות להיות בין המעוררים…

יחידי עמד לו על משמר החיים והספרות ויקרא בלי־הרף:

“כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר: שאל, בן אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי הדרך, אי?…” (הסיסמא לירחון ה“מעורר”).

נאמנים היו דבריו אלה, וממחנה היחידים ענו לו מכל עבר: – אודך, אחא כי עוררתני – –

 

ז    🔗

על המשמר כצופה לבני דורו עמד ברנר במשך כל חייו הקצרים ועל משמרתו, משמרת החיים, נפל חלל.

בין יהודי עבודה כשרה חי את ימיו האחרונים וביניהם נהרג. עליהם הורג. על האומה כולה הורג. יחד עם שאר בחורי ישראל שנפלו חלל בארץ האבות.

וביום של כשלון שכלנו גם אותו. נפטר! ממצוקות החיים והמות גם יחד. חזות קשה ראה כל ימיו וברגע מותו ראה גם פנים אל פנים את הרע השליט, המכריע. נתאמת פחדו. נמלאה הכוס. מר הנפש, איש היסורים – כחבוט הקבר היו חייו. ב“עמק העכור” שכן תמיד ואותו לא עזב אף לרגע. לא יכל ולא חפץ לעזבו, לשכחו – אחיו בני עמו, אחיו בני האדם, היו שם. המהם יברח? איתם היה בצרה. ו“על שבר בת־עמו” השבר קדר. גם לו, לאנוש, המר שדי. גולה היה כל ימיו. אף בארץ־ישראל ערך גלות. כמו במלון־אורחים היה תמיד. מדבר שממה רחף לנגד עיניו. מקונן ומעודד, מנחם ואכזר, איש־השירה ואיש־החיים – לפני אלפים שנה היו קוראים למשורר ולפובליציסטן כזה: המוכיח. אז היו אלוהי האומה והאומות מדברים מתוך גרונו. עתה בימינו – שלחו אל־החיים, הבעיר אש־אמת בלבבו והעמידו בינינו גלוי־עיניים: הבט וראה – וסבל!

וברנר סבל. סבל וצעק. את מנוחין ברא, ולו לו היתה מנוחה. בלי לאות עבד את עבודת הספרות, באמונה עסק בצרכי צבורו. אח לחלכאים, אב ל“יתומים”, רע לסובלים וידיד לעניים – “יהודי כשר”, כמו שקוננה אחריו אשה זקנה ופשוטה. והוא נרצח.

הבאים יעטרוהו בעטרת פלאים. איש־מכאובות, מדוכא מעוונותינו, את פושעים נמנה, הוא חטא רבים נשא, מוסר שלומנו היה עליו – את דורו מי ישוחח? עוד בחייו היה הוא האחד שנפשו האפלה האירה אף מן המרחקים לרבים מצעירי ישראל. בלבותיהם נשאו אותו. עתה נתיתמו צעירי ישראל אלה. כי הספרות העברית שכלה אותו: את זה שהיה אש־תמיד על מזבח אבנינו. אש־תמיד, אש־דת. כי אף כפירתו היתה דתית. אמונה שבכפירה. אמונה וכפירה של איוב, על היחיד ועל החופש דיבר, אבל ברשות הרבים עברו חייו הכבולים. ברשות הרבים גם נהרג. בצבור.

הוא שהתנגד לכל כפיה שהיא, לכל מעשה אלימות אף בעולם המחשבה – הוא נפל בידי רוצחים. ואולי היה הרוצח אותו “איש ערבי בסחבות של טוז’ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו”, שעל פגישתו אתו ספר ברנר ב“קונטרס” ימים אחדים לפני הירצחו. “יתום עובד! אח צעיר! שלומי לך, חביבי!” קרא ברנר אליו, אך הערבי ענה לו אחר כך “במעדר הישן על כתפו”.

מתוך אהבת־האדם העמוקה שבלבו, מתוך הבנה מעשית ומוסרית עליונה בצרכי האומה העברית כתב ברנר בדבריו האחרונים על הערבי: “קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש!… לא פוליטיקה! כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…”

כך כתב ברנר על הערבי, והערבי הרגו ופיזר כתביו. ויהי זה לא אותו “יתום עובד”, אלא האפנדים, שמבט הרשע שלהם החריד את ברנר בשעת אותה פגישה פטלית. בעיקר הדבר הן אחת היא. הן הצדק היה את ברנר, זה הצדק הברנרי, הצדק הכי נשגב, האומר, כי אחריות הרצח על הנרצח היא.

ברנר קיבל תמיד על עצמו את האחריות על הרע שמחוצה לו. תמיד היה רואה את עצמו כבעל חוב. לא לקח כלום מן החיים. רק נותן היה. את כל טובו, שאלו העניק לו, פיזר לאחרים – והוא עצמו היה תמיד עני בתענוגות. אבל היה, אך את אחרים נחם. אף יצירתו הפיוטית אינה יצירה של מקבל, של נהנה. כל משורר לוקח מן העולם במלא נפשו, ולנו הוא נותן רק את השיירים. ברנר נתן כל מה שקיבל מאלוהי החיים. על כל מה שעיניו ראו וכל מה שלבו הירהר סיפר לנו. תיכף ומיד היה משתף אותנו בשמחתו או בצערו. את כל עושרו הנפשי חילק בין כל חבריו וקרוביו להנאתם – והוא עצמו נשאר תמיד עם חשבון נפשו, עם ספקותיו ודרישותיו לו לעצמו.

משום זה שכן תמיד על אישיותו הוד מוסרי עליון.

אף על פי שי להתנגד לכמה רעיונות מרעיונותיו דוקא מצד דרישות הצדק. אף על פי שנחוץ להילחם כנגד כמה וכמה מדרכיו בספרות ובמחשבה דווקא מצד האמת החיונית והנצחית שאינה כלל וכלל אחת, כי ברבבות מידות נדרשת תורת החיים. ביחוד משום שהיה, ובטח גם יהיה, אחד הסופרים העבריים המעטים שהשפיע ושישפיע ישר על החיים, על חייהם של מעריציו. כי לדיין הפנימי שבלבו נשאו רבים את עיניהם. גם בעיניו היתה הספרות לא אמנות, אלא עבודה, חובת־הלבבות. וזה היה עיקר מפעלו. המפעל היוצא מכל עבודתו הספרותית.

כי על משמר אמתו עמד כל ימיו. לא על משמר היופי והנעים.

ובכל זאת על אמתו, היא אמתנו, גם נרצח. באכזריות, בבזיון. כי רוצחיו התעללו בו ובגווייתו.

איזה סיום נהדר לחיי ענויים!

נהדר מצד המוסריות שבו, ומצד ההתאמה העליונה לאותם החיים, שהיו נראים כה חסרי התאמה.

יש קו ישר והוא הולך אלכסון, אל הצד, אל שטח אחר. לעומת זה יש קווים עקומים רבים, שסיכומם עולה בכל זאת ליישרה אחת גדולה. יש עקומות בחיים המצטרפות סוף סוף לקווים ישרים בנפש. אך אף במישור רבות הן העליות והירידות. רק מעופם האי־נראה של חצי הגורל מובילים ישר אל קורבנם. דרך הנשר אל טרפו אינה יודעת עקיפין.

גם חייו של ברנר היו בצורת עקומה־ישרה כזו. בין מצד המתימטי ובין מצד הריאלי. ב“כף־הקלע” היה נתון, אולם בשליחי־רוחו, ביחסיהם זה לזה, אפשר לגלות התפתחות מודרגת, המשך, השלמה. מירמיה פיארמן (“בחורף”) עד יחזקאל וחנוך חפץ ("שכול וכשלון) – שביל צר אחד מוביל. שביל ישר. ישר לגבי צדדין, לגבי סופו. אף כי בתוכו רבות היו התהומות והפסגות. גם הצוקים החדים שפצעו בלי־הרף את הנפש החיה. “מא. עד מ.” הוביל השביל. “עד מ.”… עד ארבעים שנה – עד המוות… אולי ניחש לו לבו. ניחש וראה את גזר־דינו.

אולם באמת לווה המוות את ברנר במשך כל יצירתו, אך הוא היה מברך את החיים, מברך ומקלל גם יחד. בכל ספוריו ומאמריו מתגלה החזון האישי הפרטי שחזה על עצמו, אולם אל הגבול האחרון באימת הניחוש והצפיה הגיע ב“שכול וכשלון”, זה הספר שיד הגורל עשתה אותו לאחרון בחיי ברנר. אדם כי יידע את קיצו.

לא שכיב־מרע, אף לא ידוע־חולי, אבל קץ ימיו ניגלה לו ברמזים מחרידים. בלא־יודעים, מתוך יצירה אמנותית, הובאה ההתגלות הנפשית אלי ספר; לבא לפומא גליא; ועתה – תאחזנו חרדה גדולה לקריאת ה“דוקומנט” האנושי ששמו “שכול וכשלון”.

לפני שנים רבות חשב ברנר שהוא נמצא כבר “מעבר לגבולין”, שם במקום הפטור של הנפש הכואבת. אך הנה בא לפני זמן קצר יחזקאל חפץ ב“שכול וכשלון” ומדבר שוב על איזה גבול – “אז ודאי יבוא הגבול שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ. ודאי יש גבול כזה סוף סוף… אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ החיים… אני אחת דתי: מחוץ? לכף־הקלע”. ואכן עתה הוא כבר מחוץ לכף־הקלע. בא הסוף לחיי ההתלבטות. ברנר שב ונעשה מנוחין. יונה מצאה לה מנוח. יונה מרת־לב. תועה על פני גלי המבול. היונה השחורה! כי באכזריותו הרבה של ברנר כלפי עצמו וכלפי אחרים, במרירותו של מר־נפש זה היה רק יסוד־הרחמים אשם. אין אכזר כבעל־הרחמים, והאיש הטוב באמת מציק באמת לכל קרוביו. גם לעולם כולו הביא הטוב הרבה יותר רעות משהביא הרע. כל המזבחות הם לשם הטוב, והמרחם על המעונה דן ברחמיו לכף חובה את המענה, אך הלא גם הוא מעונה. וכי יש גבול לרחמים? האם יש תחומים? ואיך לקיים את מצוות הרחמים בלי לשפוט ובלי לענוש את אלה שהביאו לידי הצורך ברחמים? כן, החמלה מתגלה לפעמים קרובות עד מאד בצורה אכזרית. ויחזקאל חפץ, אחד משליחי נפשו האחרונים של ברנר, אמר: לחיות כך אי אפשר, כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח. היה לי אך דבר אחד, שינקתי ממנו: רחמים. אך, חי־חי נוכחתי שאין בי רחמים, שאין לי כוח לרחם, שאין לי רשות לרחם כי אך שקר ברחמי. לפני־שער יפו, עמק יהושפט, בגי־בן־הנום" (“שכול וכשלון”, 77).

כך, כך – לפני שער יפו. אף את זה כאילו ידעה נפשו של ברנר. לפני שער יפו – שם נרצחו הרחמים. “בבית שבקצה העיר” שאליו “הובא יחזקאל חפץ בעגלה”. בשבילו נגמר בזה החלק הראשון של “שכול וכשלון”. לברנר ולנו קרה שם הסוף של כל החלקים. שם נרצח ברנר. על ידי אותם הערבים, שעליהם כתב עוד בדפים הראשונים של “שכול וכשלון”, כי יחזקאל חפץ “הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל – – – הוא הרבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערביים, בשנאה הלאומית שלהם, הרבה גם לדאוג… לעלילת־דם… כי לך והוכח לה לערביה הלזו שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערביים מתעוררים לתחייה… וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם” (שם, טו).

כן, פרחה ועשתה גם פרי, אכן היה לו ליחזקאל חפץ מה לדאוג. הלא הוא הוא שחשב לאמר:

“חיים ישן… מחשבתו של חיים ישנה גם בשעת השנה – – – אבל אילו נראה לו בחלומו, בנו חנוך – –, חנוך מן הטחנה, זה שעליו סיפר עוד אתמול לפנינו, כי אז היה בודאי אומר לו: אבא! אל תשמע לאשר הם מדברים על גדלות “הספר הנצחי”. הספר הנצחי – מה יש בו על השנים, אשר אני מבלה ערירי אצל הרחים? מה יש שם על מצוקותי, על חיי ועל מיתתי הקרובה?” (שם, 86).

המיתה הקרובה – ובכל זאת מלא הספר על גדותיו חיוב החיים. הצדקת החיים. הערצת החיים. הלא זה היה עצם מהותו. חיוב המציאות. אף בשעה שהיה מפחד מפני החיים היה קשור להם, היה נושא בעולם, היה עובדם. היה עובד חיים. היה – עתה איננו.

אך כאשר עוד היה בינינו, ידע את כל הניגודים שבפנימיותו והתוודה:

– “יהא לא־אחדות, תהא שניות, תהא על יד אסוני מקצת אהבה פשוטה של חיי אחרים, מעין אותה שהיתה אצל נשים רחמניות יהודיות זקנות בעירותינו הקטנות לפני דור אחד – – כי הן הוא אינו דואג לעולם, לאנושיות, לאומה – הוא חושב רק על אנשי הבית, אשר ביניהם הוא גר במקרה” (שם, 134).

נאמנים עלינו דבריו של אוהב־אדם זה. במותו אישר את חותמם, חותם האמת. הלא את אנשי־הבית, אשר ביניהם גר במקרה ביום הרצח, הלא איתם יחד נהרג. נהרג משום שלא חפץ לעזוב אותם. “לא דאג לעולם לאנושיות, לאומה”… אף לבנו יחידו אשר אהב לא דאג באותה שעה. בהכרת החיים, חשיבותם וערכם. עוד זמן קצר לפני הסוף האיום כתב ב“שכול וכשלון” על יחזקאל חפץ, כי – “בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים. החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם – – – ו”עם אשמורה שלישית" הוסיף ביתר בירור:…. הענין הוא בבית־החיים ולא מעבר לבית הזה".

בית החיים? – הכשילתו לשונו. בדבריו אלה לא כוון לבית־החיים, ששם הוא שוכב אתה. ה“מוריטורוס” שבקרבו נתן בפיו את המבטא המחריד.

אז “באשמורה השלישית”, חשב ברנר דווקא על חיים ממש. אז חשב וכתב:

"באמת הכל חיים והכל כדאי… ומי שמבין שהכל כדאי – הכל – גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גילוי החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים – – – ".

ואל תאמר “תיאוריה” היא זו.

“– – – – מי שבא להכרה זו על ידי נסיון, מי שלמד זה בבית שבקצה העיר – בשבילו הרי זה חיים ולא תיאוריה”.

*

“בחלונות שברשות הרבים האיר הבוקר”

(שם 137).

כך כתב “יחזקאל חפץ” בעודו בחיים. עתה אחר הוא קצת החשבון. משום זה אולי יותר נכונים הם דברי “יחזקאל” לעצמו במקום אחר, שב“שכול וכשלון”:

"הוי, הוי, התאפק, התחזק, יחזקאל! היה כמוהם בעיניך, יחזקאל חפץ. – – – שכח וחיה כאשר אתה יכול – – – הדממה, מחכה לך. – – – חיה כאשר יחיה הזבוב הממועך וקצוץ הכנפיים וכאשר יחיה הכלב המצורע והסומא. הכנע הכנעה אחרונה. הכל מעבר מזה ואתה מעבר הזה, התבטל כאשר יאתה לך – ודם. דמי, נפשו של יחזקאל חפץ! אל תדברי על החיים דבר למטוב ועד רע. אל תדברי על דבר, שאת מחוצה לו, שעקרו חסר לך. מה את יודעת על החיים, – וכלך פרפורי־מות? – – " (שם 133).

“הכנע”, “דם”, “פרפורי־מות” עתה, נכנע כבר ברנר. “הכנעה אחרונה”. אולם “יחזקאל חפץ” הנמצא בינינו בדמויות שונות – הישמע בקול אביו המת, הנרצח? היבין כי “כולנו עלובים, כולנו עלובות… כולנו ראויים לחמלה… מה יש לקצוף. מה יש ללעוב?” (116). הידעו תלמידיו של ברנר, כי מתוך רחמים לאחד אסור להתאכזר לשני, כי בכלל “אף לרחם אין לו רשות”, משום – משום ש“אמרו מה שתאמרו… אני הנני אצלי כל־העיקר” (229). אם כן־מה ליחיד ברשות־הרבים?

דרך חיים קשה ומסובכה ליחזקאל חפץ. עליה סיפר ברנר בכל סיפוריו הרבים. ואת יסוריו פיזר בין כל גיבוריו. ספק הוא, אם כל יחזקאל יוכל לחיות זמן רב “בבית שבקצה העיר”.. הלא עיקר חייו הוא להיות מעורר, מעורר לעבודת הבוקר. ואיכה יעורר, אם יתבודד? אך אולי לא טוב שהוא יעורר? אולי אסור לו להיות מעורר? אסור על־פי “המוסר שנעשה לאינסטינקט, המוסר שנעשה לחלבו ודמו של האדם המדוכדך?” (שם).

אולי באמת אין לו ל“בעל־המום” שום זכות “לדאוג לעולם, לאנושיות לאומה”, (שם) ואף לא “לאנשי הבית אשר ביניהם הוא גר במקרה?” אולי צדק חנוך? אותו חנוך שב“שכול וכשלון”, שהלך לשבת הרחק מעיר ומתים שהלך אל הרחים".

שאלה קשה וחשובה, ובה צריכים לעיין כל אלה החפצים ללכת בדרכי החוג של ברנר. כי לא כל “בדיעבד” הוא מחויב המציאות גם להבא, “לכתחילה”.

והיסוד הטרגי הפרטים שבחיי ברנר ובמסכת נפשו יכול להעשות לאסון צבורי, אם יתרבו ה“יחזקאלים”, ביחוד בצרופים אחרים, עוד יותר קשים ומענים.

– ויתהלך חנוך עם האלוהים – – – ואיננו. איננו בין האנשים. לא יכול למצוא בשבילם מוצא מן הסבכים. לא יכול להעביר את רוע הגזרה של המבול המוכרח לבוא. את האלוהים התהלך חנוך. את נפשו. את האלוהים אשר בנפשו. את האנשים לא התהלך.

אולי לא יתהלך? לא טוב שיתהלך?

לא טוב אף להם?

“הבליגה, חפץ, אל תדבר איפוא דבר אליהם, יחזקאל חפץ!” אך חפץ דיבר, קשה היה לו שלא לדבר. “על־מה דיבר? על הכל ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא נתנו לדבור”. (שם).

אמנם פעמים היו נתקים מעל שפתיו גם הרבה מחלומותיו על עצמו, שהמבין הבינם ושתק, אך עד “שכול וכשלון” לא דיבר עוד ברנר בהתגלות כה מדכאה על יסוריו האנושיים של “יחזקאל חפץ”. והרבה יש ללמוד מעינוייו של יחזקאל חפץ ומאסונו של חנוך חפץ. ביחוד במובן החברתי־לאומי. גם ביחס להכרעת המציאות המעשית והרעיונית של אחינו אלה אולי אפשר היה גם להקדים רפואה למכה. הפצע הממאיר שבלב “האדם התחתון” שבישראל אינו על־פי־רוב כלל וכלל “inoprabile”. ואולי יש גם תרופות פנימיות. אולי? ודאי יש. אף אם אינן קלות, ואינן מהירות וגם פשוטות אינן. מחוץ לתחום היופי והמוסר הן נמצאות, אבל יופי ומוסר יש כבר בעצם הוצאתן לפעולות וגם בתוצאותיהן ליחיד ולרבים. תרופות אלו דורשות חיפוש בעולם המיוחד של מדעי הגוף והנפש, שהוא זר לגמרי להלך־מחשבותיהם של רב נאורי עמנו, אז אולי היה “יחזקאל חפץ” יכל להיות חפשי מהרבה יסורים מיותרים ואי־פוריים, וגם ליודעיו ולידידיו היה יותר נוח. אז אולי לא היתה כה גדולה גם התהום בין רשות־היחיד ורשות־הרבים שבחיינו העבריים. אולי – – – אולי – – .

אמנם “איש־התחתיות”, “האדם מן המרתף”, “בעל־המום”, הינו מנוחין־חזקוני־חפץ, שואל: “האם לא כל הרצונות והרגשות של האנוש יש להם זכות הקיום? – – האם לא כל מה שנובע מתוך צרכי האדם הפנימיים – ערכו שווה?” אכן – זוהי שאלה יסודית, עיקרית. בפתרונה תלוי כל מהלך חיינו הצבוריים והלאומיים.

וגם קיומם הפרטי של כמה וכמה יחידים תלוי בה.

ברנר פתרה לכאורה לחיוב, אבל גם הוא סבל מפתרון זה. לולא זאת, כי אז לא היה מחפש לו מקלט להרבה והרבה מ“רצונותיו והרגשותיו” בצורה הפיוטית המצעיפה, המכסה והמשנה את הטעם. והדבר צריך בלי שום ספק עיון. עיון רב.

כי אף “יחזקאל חפץ” קשור אל הכלל. כי רשות־היחיד של העברי נמצאת תמיד בתוך רשות־הרבים על העברים, ופתחיהם של אוהלי יעקב מכוונים דוקא זה כנגד זה. מה לעשות? לא טובו משכנותיך, ישראל, לא טובו – –.

משום־זה כה גדולה האחריות של היחיד הישראלי. כה מעיקה – ומשום־זה כה סבל ברנר. במשך כל חייו הקצרים צעק, קרע בגדיו, גלה את לבו ולבסוף התודה בספרו האחרון בפשטות כזו, שרק הנדון למוות יגיע אליה. התוודה – ובווידויו מספר לנו מפתח לסגור־לבם של כל גבוריו שליחי־רוחו. כי בסיפרו “שכול וכשלון” ציווה ברנר לביתו. ביתו – אלה הם תלמידיו, ידידיו, ידועיו, עוד יצירותיו הקודמות העידו כולן על עצמן:

"נפשי עומדת שם דומם,

חשופה בכל־נגיעה תעמוד, בכל מדוויה הרעים,

ובכל כשלונה ועלבונה".

אבל ב“שכול וכשלון” יש עדות יותר גדולה! חיי אנוש שהשליכו מעליהם את כל הלבושים. צוואה אחרונה. בבחינת “ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”. והלא כה ייגמר הספר:

“לא קשה. לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, במהרה ניסע ונלך”.

מסעו האחרון של ברנר לא איחר לבוא.

עתה לא יפחידו עוד שום פחד. הוא הלך לו לעולמו. בפעם הראשונה בחייו השתחרר מענייני עולמנו והתכנס רק לתוך עולמו. “דממה מחכה” לא רק ל“יחזקאל חפץ”, אלא גם לכל הספרות העוסקת בחיינו: קולו של ברנר יחסר. כי הוא היה אחד ההדים היותר חזקים של חיינו. הוא היה גם עדם. וגם מעודדם. למרות יאושו.

כי בעיקר הדבר הלא לחיים קרא ברנר תמיד, לעבודה בחיים. ובזמן האחרון בא אפילו עד לידי שמחת חיים. קודם היה רק: “לא־כלום”, “מאי איכפת לי” ו“אנעים זמירות לקרירות”, אבל עתה באה איזו שמחה מיוחדת במינה: שמחה שלאחר יאוש… ברנר הגיע ביצירתו האחרונה למדרגת האדם העומד על סף החיים ופניו אל אין־הסוף. אנוש כי יקצר ברינה… האזינו ליקחו:

– “על הסף הנך עומד – השתטח בצהלה, השתטח בברכה… אך אל תחילי, הנפש, נשפו של יחזקאל חפץ! – – אל תחילי גם מפני ערפל יום מחר… ודאי, ודאי… רעות יעדו לך בבאות… חטוף את הרגע ושמח בו. אין מסילת ישרים. יש משעול צר. צר, שפעם הוא חלק ופעם עקום. וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשעול זה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, להוקיר כל מיני זעזועיהם עם הנועם האין סופי שבהם… יברך סלה!” – –

*

אושר, נועם – ברנר לא ידע אותם קודם. האמנם קיבלה אותם נפשו על ידי בשורת גאולתו הקרובה? גם האמן האמיתי ומהשורר המקורי הקיצו בקרבו בעוז מיוחד דווקא לפני קיצו. כי ב“שכול וכשלון” עלה ברנר על פיסגת יצירתו. לאסוננו, נעשה אצלו ספור זה להר ההר… על יד “מא. עד מ.” ו“מן המצר” יתפוס זה הספר האחרון את המקום הראשון באמנות הברנרית.

חיוניות מעמיקה, תפיסה מהירה, הארה אלכסונית, צמצום אמנותי – כולם התאחדו בו לידי שלמות פנימית וחיצונה. גם האמת והחזון הגיעו בו הפעם לידי מזיגה מפליאה. ובין מצד “ההרמוניה” הנפשית, בין מצד השלמות החיצונה אין משנה השם “ספר ההתלבטות” הולם כלל את “שכול וכשלון”. על־כל־פנים, מצד האמנות יש בו פחות התלבטות משיש ב“מכאן ומכאן” פחות קפיצות של השלהבת. פחות עווית. יותר שקט. יותר הוד.

גם הדמויות של יחזקאל, יוסף חפץ, גם אישיויותיהן של שתי האחיות מרים ואסתר, כל הסביבה הירושלמית המיוחדת של “הישוב הישן”, חיי הנשים בעיר השוויצית והסביבה “הישנה” ביפו, אף פועלי הקבוצה והפועלים “הסוציאליסטיים” – כולם יצאו בספר זה בבהירות כה רבה, בהבלטה כה מכריעה. בפעם הראשונה תאר ברנר את צער העלמה העברית באותה שימת לב ובאותו הכשרון שתאר תמיד את צער הצעיר הישראלי. בשום ספור מספוריו הקודמים לא העביר ברנר לפניו מספר כה רב של נשים. גבר, אשה – הפעם ניסה ברנר להאיר את אפלת הפינה החיונית העיקרית שבעולם. ניסה וגם הצליח באופן אמנותי ונפשי, היוצא מגדר הרגיל אף אצלו. גם השפה והסגנון היו הפעם ליצירה מופתית. שפה וסגנון ברנריים מנופים. מה מוזר!

האומנם צריכה היתה להתחיל ביצירתו של ברנר תקופה חדשה ומעדרו של אותו ערבי רוצח הפסיקתה בתחילתה? או אולי ההרגשה הסתומה של הסוף הנגזר עוררה בנפשו את כשרון השירה האחרונה כמו בנפשו של אותו ייצור לבן הכנפיים השר רק פעם בחייו – לפני מותו? אולי ניחוש זה הוא שהשפיע על התעוררותם של כל כוחות היצירה, שהיו נחנקים תחת כובד הדרישות הממשיות, והוא הוא שעורר גם כן בברנר את זו האחיזה המפליאה בחיים ואת זו האהבה להם? מי יודע?

על כל פנים כשאנו גומרים לקרואת “שכול וכשלון” וכשאנו נזכרים בכל ימי חייו של נזיר־חוזה זה שנדד וסבל וקרא בלי הרף לעבודת הבריאה – אנו מוכרחים לסגור את עינינו רגע מתוך השראת קדושה ולהתפלל יחד עם “יחזקאל חפץ” את תפילתו הקצרה:

“לאבי, אבי האורה והחיים, יברכו סלה! אבי, אבי היתומים, היטיב לי, קרני שמש שלח לשי! ואני, יתום היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה בתקווה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אף ירועע, אבי החיים, תברך סלה!” – – –

מי יתן ותרנין תפילה זו של ברנר “הכופר” אלפי רבבות צעירים וישרים, מי יתן ותקריב אותם אל אביהם שבחיים, והרבה נפשות שכולות ויתומות יכולות לחזור עליה מתוך התעוררות דתיה עמוקה, וכשיחזרו תאיר אז בעיניהם המדורה הגדולה שבערה בלבו של ברנר הסופר. בשרירי ידיהם תהפך קינתו המרעילה על האדם לשירה וכה תחיה לעולמים ברכתו האחרונה לאבי האורה.

בהתמדה יעברו הבאים על כל אותם הדברים השונים, שרבים מהם נכתבו לשעה, אולם ישארו לדורות. מעינוייו וכשלונו של מורם ילמדו תורה חדשה, מצוות “עשה”, וגם מצוות “לא תעשה” חדשות… מהתלבטותו ומספקותיו יבראו להם בעצמם דרך־חיים. אם יזכו, לא תפצע רגלם בדרך זו… אך אם לא יזכו – יפלו בחלקם יסוריהם הפרטיים של מנוחין־חזקוני־אובד־עצות, אותם היסורים שאינם מפרים את החיים מחוץ לעולמו של “יחזקאל חפץ”, כי לא כל הכרח הוא צרך, ועל הפרק האחרון בהרגשת־היש של ברנר הלא כתוב ברור: ובחרת בחיים!

כי – “עכשיו הביט על חייו, זאת אומרת, על החיים, לא כעל פשרה באין ברירה, כעל התפשרות מהכרח, כי אם כעל מתנה גדולה ויקרה הנתונה לו כמו לכול, כמו לאחרים, כמו לבריאים מעודם” (שם 183).

הביטו גם תלמידי ברנר על החיים כמוחו בסוף ימיו? ומה תהיינה התוצאות הממשיות בהכרעת ובהנהגת החיים אצלו? לעתיד פתרונים. על כל פנים, אל ברנר בימיו האחרונים היתה השקפת עולמו כה קרובה לאותה הרגשת־העולם היהודית העתיקה, המורשתית, המחייבת את החיים ואת אלוהי החיים אף על־גבי הקבר הפתוח:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –.

ואלה שימצאו גם לעצמם את האחדות האמתית והחיונית שבגלויי־הנפש השונים של אותו אדם־סופר, שקרא לעצמו פעם י. ח. ברנר ופעם ה. ב. צלאל, פעם יוסף חבר ופעם בר־יוחאי – צעירים נאמנים אלה יספרו בזקנותם על אישיות מפליאה של יהודי כשר אחד, שהיה מלא נגודים עד־אין־סוף, שכפר והאמין כאחת, שאהב ושנא, הוכיח ונחם, צעק ושר, והכל רק למען האדם, לשם האדם. וביום־עברה, כאשר לא חפץ לעמוד על דם אחיו ולהציל רק את־עצמו – נרצח. בין שאר החללים שנפלו על קדוש־האומה מצא סוף־סוף את מנוחתו זה איש־המרתף שהתנגד לכל מקובל, שהתפרץ כל חייו מן המחנק של מערכת חיינו, ובכל זאת ישבה נפשו “במערה” ושמו היה מקובל על אלפים מבני־דורו.

ואז כאשר יוסרו סיגי הפרטיות מעל כסף האישיות הטהור, כאשר ישכחו ויחלפו כל היסודות הגשמיים המכוערים, כל סימני החולשה והשלילה המלווים תמיד אף את איש המעלה, אף את זה שאין כל רבב על בגד חייו ועל לבוש נפשו – אז יושר גם על קברו של “בר־יוחאי” זה כה:

"בר־יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך.

דבריך “אור מופלא, אור היקוד הם יוקדים”.

יוקדים ומבעירים.