לא מרעי ולא ממיודעי, ובכל זאת ידיד נפש שחוטי חסד נמשכים בינינו על פני ארצות וימים. אף כי אחר הוא מזגו השכמתי בשעתי ומזגתי לו כוס החיבה. אדמו בברכה גם לעת הצהריים.

כי בו ראיתי ואראה את אחד מבאי בית אבא ואמא שנשאר אתנו לסעד מנחם ולמזכרת יסורים חביבים, בבחינת בעל תפילה לבנים עניים וגולים בהתעטף עליהם נפשם המטולטלת בין גלגולי מולדת של מטה וחזון קסם לתבנית מולדת של מעלה. הוא יקר לי גם על אשר היה ונשאר ידיד נאמן לקן הקודר והעלוב בו עמדה עריסתנו. ואם גם נהרס הקן פה ושם, ואם מתה האם וזקן האב, והבנים נתפזרו, גלו ונתגלו בגלגול ענויים וצער חדשים – מתחת לשריוני הלב עוד תחלשנה גחלי הבניות ברחשי אהדה דומעת לקראת הגואל אנחות אבות.

כי מן הדלות בה גודלנו דלה ברקוביץ שקוי מרגיע ובתארו את חיי החולין השוממים של עם השובתים בשבת ידע האיש להגיש לנו את פרוסת הלחם היבשה כמו עוגת מועד.

הוא לא מאס בפת החרבה אף בימים שמכל צד השתדלו חבריו להאכילנו תופינים, ולא המאיס עלינו את החיים שהעניות נחלתם, בשעה שילידי אותם החיים עצמם התגאו בעשירות מדומה.

ברקוביץ ידע לתאר בשפת חיבה ובלשון של זהירות את המציאות הדלה והזעומה של ההווי העברי בעיירה היהודית שבתחומי הגלות. הוא לא בעט במשכנות ישראל הרעועים ולא ידה אבן בבצת חיינו – זכרה לו גורלנו לטובה. כי לא ע"י בעיטת המשמינים יבנה משכן חדש בזריקת אבנים לבצותיו אין להבריא את קרקעות העם.

לא כמתנבא העושה שרטוט בבשר עצמו ולא כשמש בהיכלי השיש הקר של היופי היתה גישתו של ברקוביץ אל הות הוינו. אח לצרה היה ליצוריו, ובספוריו מרגישים עוד את המחנק המתוק ששרר תמיד בחדרי בית אבא נמוכי התקרה ואטומי החלונות בליל חורף קר וארוך לאור המנורה המהבהבת ולחום התנור הבוער.

מכאן שפע הטוב והמטיב שביצירתו, הבא בלי ספק מאיזה מקור של רחמים בטבעו. מכאן גם אפשרות הצטרפותו ליצירתו של נשיא הרחמים בספרותנו, לשלום־עליכם.

מתוך כובד ראש וסבל לב, בלי שנאה מפעפעת וגאווה מנופחת, מחוץ לאנוכיות של מחשבה ונרקיסמוס שבהרגשה נתון הוא ברקוביץ לעולם יצירתו ול“גבוריו” הלא־גבורים. גחון גחן לגוץ ולקטנות לא בז, על נדחים ותלושים יספר כעל אחים, על כן עלבונם עלבוננו.

בעצבות מאירת פנים ונפש כאחת יתאר פנות חיים קטנים ושוממים וישתף אותנו בבת צחוקו הטפוסית לאותם אוהלי יעקב שהיתמות נשקפת מהם מכל צוהר והשכול יוצא לקראתנו דרך כל פתח.

בתוך ד' אמות של שממון ודחקות, בנעורים שלא נעורו ובזקנה שהתרוקנה לגמרי מכל תוכן, מתרוצצות בריות עלובות ונאבקות לשוא עם גורלן. ובכל זאת – אין לפנינו דכאון ויאוש. לכל היותר יתעורר בנו רגש של הכנעה שלווה לגורל.

רחמים ופיוס – אלו הן שתי ההרגשות הגדולות שספורי ברקוביץ הקטנים מעוררים בלבנו, ועל אנושיות רבה זו שביצירתו – המקורית והמתורגמת – תבוא נא עליו ברכה.

גם על סגנון תאוריו ולשונו טבועה איזו הרגשת אחריות אנושית, איזו פכחות מוסרית, האוסרות צלצלי שמע ותעתועי מראה במקום ובזמן ושפל איש. לסגנון מדליק ושלם זה מוסיף לווית חן הגון הלירי השלו. עדינות צבעו ושקט קילוחו מציינים את ברקוביץ לטובה מאשר חבריו בני התקופה של התפרצות¹ יצר הליריות הרתחנית. כבישת יצר זה הוא אחד מסימני הגבורה אצל ברקוביץ רך המזג, ויחד עם הכרת ערכם ומשקלם של הדברים הנאמרים ועם קבלת האחריות בפני המציאות היא קובעת את מקומו של ברקוביץ בספורת העברית.

תכונות אלו הן גם הנותנות טעם לשבח בתרגומיו לשלום עליכם. זווג זה של הכשרון העממי הדרומי, הפזרן מטבעו כאשדות אלפי מעינות, עם הכשרון התרבותי־אישי של האמן הליטאי המיושב השוקל ומונה כל מלה בשקל, צריך היה על פי חיוב השכל לתת הופעה נפלאה ביצירה הספרותית. נוסף לזה ההבדל הטבעי בתכונות שפת ההמונים ולשון הירושה האצילית הנשמרת כאבן־יקר בכל תהפוכות התקופות. מכאן ערכם האמנותי המיוחד של תרגומי ברקוביץ שיש בהם לא רק משום מלוי מצוות פדיון שבויים והשבת אבדה, אלא גם משום העלאת נשמה ותיקונה והעשרת ספרותנו בכוח יצירה עממית, שהלואי וזכינו לשני לו כעבור כמה שנות חיים לעברית המדוברת בפי העם המכה שרשיו בקרקע המולדת.

והצטרפות זו לעולמו של שלום עליכם היתה אפשרית אצל ברקוביץ לא רק מפני מציאותן של כמה תכונות יסודיות המשותפות למערכי לבם כמו רגש הרחמים, כשרון הסליחה, ויכולת האהבה לאדם בכלל, אלא גם מפני שברקוביץ הוא כולו היהודי. תרגומי ברקוביץ הנם המשך לספוריו, וטעות גדולה טועים אלה השוכחים ומשכיחים את יצירתו המקורית מפני יצירתו התרגומית.

ועוד יותר לקויה הבנתם והערכתם של טועמי ברקוביץ המסיחים את דעתם מיצירתו באידית. בשפת המונינו בגלות עלה בידי ברקוביץ לגלות גם קו יצירתי מיוחד בכשרונו והוא הקו הדרמטי בעל הגון הקומי. אין אני מסופק בזה, כי נסיונו המוצלח במסירת היסודות הדרמטיים שביצירת שלום עליכם לעברית וגם נסיונו בדרמה האידית יעמדו לו ביחוד בבואו ליצור בשדה הדרמה העברית המקורית, שעד עכשיו כה מעטים הם חורשיו וזורעיו. וראיה לדעתי: הדרמה “אותו ואת בנו” הנדפסת ב“הדואר”. גרעיניה הבריאים יכולים לתת יבול טוב.

כי גם זהו אחד מסימניו של ברקוביץ: נוף יצירתו תמיד בריא, אף אם הנפשות הפועלות בה הנן מוכי חולי או נגועי מק. בריאות זו של מכשירי עבודתו נותנת תקווה להמשכת היצירה המקורית ולהגברתה. את הכד השלם אפשר תמיד למלא יין חדש.

אמנם הרבה נשתנה שם, בבית אבא. ה“נדחים” ו“התלושים” הנם בטח גם כיום נדחים ותלושים, אף אם הם כבר במולדת ותנאי חייהם הם אחרים. את שפרה התופרת עם מגבעת התבן שלה יפגוש בודאי ברקוביץ בין הנערות השזופות העובדות בחצץ ואת פייטלסון הרופא יראה בלי ספק בין חברי הסתדרות הרופאים בא“י, סניף תל־אביב, או אולי בין רופאי קופת החולים של הסתדרות העובדים העבריים בא”י. גם ל“ירקות” ימצא ברקוביץ סביבה די מתאימה, למשל, בנהלל. אבל לא רק אפשרות חדשה זו להתחדשות נעוריו חשובה. גם אם ירבה פה לטוות, את חוטי הזכרונות של בית אבא ואמא שחרב ושמם או ימשיך למשוך את קשרינו עם הגוף הנודד של האומה בכל מקום שהוא – רב הוא ערכם של תפקידים אלה, ביחוד בשבילנו הרובינזונים, שבעטו ביבשתם או שנטרפה עליהם ספינתם וניצלו על האי היחיד והמיוחד הנקרא אצלנו ארץ־ישראל.

בחיינו אכולי הקדחת ובלבטינו מוכי השרב פה בארץ מה יקרים הם למולדת החרורה והסלועה ולנפש התלושה והשואפת אל המחובר אותם צנורות וההשפעה וההשקאה, הנמשכים והולכים אלינו מעבר לימים בצורת האהבה לאומה כולה, ידיעת חייה והרגשת סבלותיה מכל פינות פזוריה.

יצירת ברקוביץ, בין בספוריו ובין בתרגומיו, היא אחד הצנורות היקרים האלה, ולא רק הדורות הראשונים לגזע המולדתי החדש אלא גם הצאן שיגדל וירבה בבאות צריך יהיה לשתות מבארות אלה של תרבותנו שגלו עם עמנו לכל מקומות נדודיו השונים.

כי עוד רב המדבר מסבינו ובתוכנו.

מחיי־העיירה    🔗

אם נשנה מעט את השאלה הידועה של ביאליק ונשאל: “התדע מאין נחלו רוב מספרינו את יצירתם?” – נצטרך להשיב כתשובת המשורר: “מן הצרצר, משורר הדלות”. כי את בת־קולה של “שירת הדלות”, שירת החיים הפעוטים והשוממים של אנשים קטנים, שהולכם ושוקעים בלי מלחמה ובלי שאון בבצת־החיים, – אנו שומעים לפעמים קרובות עד מאד בספרותנו החדשה, החל מן ה“סבא” וגומר בבני־בניו היותר צעירים. מנדלי מוכר־ספרים – בכל יצירותיו – ופרץ ופרישמאן – בהרבה מיצירותיהם – מצד אחד, וברנר (“בעמק עכור”), שופמאן (ספוריו הראשונים) וברדיצ’בסקי (“מבית ומחוץ” ועוד) – מצד שני, וביניהם – להבדיל בין החיים והמתים – יהודה שטיינברג וברשדסקי, – כולם שמעו את השירה האבלה של חיינו וקלטו כל אחד על־פי רוחו ויסוד נפשו הפיוטית את “שירת־הדלות”. אבל יש מהם שנשתחררו פחות או יותר מ“סבל־ירושה” זה וניסו לתאר חיים חדשים, יותר עשירים ויותר מלאים. רק אחד אף לא ניסה להשתחרר ממנו: י.ד. ברקוביץ. מכל שורה ושורה של ספורי ברקוביץ² בוקע ועולה אלינו אותו ה“פזמון קבוע”, האבל והמשעמם של משורר הדלות המנַוולת והמנוּולת. בכל יצירה ויצירה שלו פוגשים אנו בטפוסים שונים של “נפשות מתות” ולפנינו מתגלה כל הריקנות וכל השעמום שב“מלכות־הצרצר”. וברקוביץ מתאר “מלכות” זו באופן הראוי לה, בהתאמה אל שירת־הצרצר המונוטונית. אין הוא מתרגז ומוחה כברנר ואין הוא “מתחרף” ורב את ריב־העלובים כפרץ. הוא מתאר את הנפשות הקטנות, הדלות והתלושות בלי התמרמרות ורגשנות. בלי לעורר בנו רחמים במחשבה תחילה ובלי להתלוצץ על ה“אנשים הקטנים”. ותכונה זו של יצירת ברקוביץ חשובה היא ביותר אחרי שברקוביץ מצר בצרת־העלובים וביחד עם זה הוא גם הומוריסטן; ואף־על־פי־כן הוא נלחם ברגש־הרחמנות, שמתעורר בלבו ומעכבו מלהסתכל הסתכלות אוביקטיבית. כשרונו המיוחד של ברקוביץ עמד לו, שלא יכשל ברגשות יתרה, שאף הסופרים הגדולים נכשלים בה לפעמים קרובות כשהם באים לספר לנו על חיי העלובים. ברקוביץ מצטיין באותה הקרירות האמנותית החיצונית, שהיא מכסה מעין־רואים את הרגש החם הפנימי. קרירות זו אינה האינדיפרנטיות של ה“אמנות הטהורה” כלל וכלל. אין היא אלא זכותו וצירופו של הרגש האנושי הטהור להעלובים ולאנשים הפעוטים מפסלתה של הרגשנות המקלקלת את האמנות. בלבביות אמתית עובר ברקוביץ דרך העיירה, סר אל ביתה של האלמנה ריבה־לאה, רואה בעניה – ומספרו לנו; מעיף הוא עין על הסוכה של חיים־דוד ושומע את הטראגידיה הקטנה והפעוטה של אליוטה השוטה, העלוב בידי־שמים ובידי־אדם – ומתארה לנו; חודר הוא לנפשו הרצוצה של הד“ר וויניק ה”תלוש" ומבין את רחשי לבבה של המשרתת מריאשקה; צר לו על צירקין הצעיר הגווע בלא עת ועל “משה’קלי חזיר”, שנפל נפילה עמוקה כל כך ונשקע בתהום־החזירות. את צערו של כל אחד ואחד מהם מבין ברקוביץ ואין מאורע פעוט ומחוסר־ערך בשבילו. כל העולם כולו נצטמצם אצל ברקוביץ בבני־העיירה ובצרות הפעוטות שלהם. קודרים ושוממים הם חיי־העיירה וכל־כך בודדים ועזובים הם אנשיה! אבלים, כפופים תחת משא־החיים בלי קרן־אור ובריקניות איומה בלב תועים הם, נשאים עם “הזרם השוקט והדולח של חיי העיירה”, ואין איש פונה אליהם, ואין איש משגיח בהם. וברקוביץ פנה אליהם וקרב אל חייהם. תמיד זוכר הוא את אחיו החיים בדחקות ואינו יכול להשתחרר מהרגשותיו. עיני־רוחו – כעיני אחד מגבוריו, או, יותר נכון, כעיני רבים מגבוריו – “מאירים באור רך ומרפרף של יגון ודאגה (עמ' 64)”. פעמים שהיקף־מבטו נעשה יותר כללי והוא רואה פתאום את העלבון והריקניות שבחיים כולם, ואז הוא אומר: “נדמה נדמו החיים ברגע זה כמוזרים ותמהים. החשבונות רבים והפתרון רחוק, ואירוניה אחת גדולה מרחפת על כל אלה”… ("וידוי). ברקוביץ אינו יכול למצוא את היסוד ההגיוני לחייהם המשעממים של גבוריו, וביחד עם זה אין הוא יכול לחשוב את החיים האלה למקרה. מהכרת־האפס שבחיי העיירה בא ברקוביץ לידי הכרת השעמום שבחיים בכלל. לפעמים קרובות שומעים אנו אותו בא לכלל דעה, כי “בכל חלל העולם תלויה אבלות קודרת בלא אורה ותקווה, ואבלות זו מכווצת את הנשמה ומוצצת אותה טפות־טפות”… (עמ' 137) ומתעצב הוא אל לבו, ועצבו כולו אנושי הוא: רך וחרישי ומזהיר כדמעה בודדה בעיני האם העבריה. אין יאוש בעצבו ואין מרירות. כשהוא מספר לנו מן החיים הדלים פניו – כפני גבוריו – “מגחכים מתוך בכי” (עמ' 46). לא לחנם אוהב ברקוביץ לראות בגבוריו השונים “גיחוך עצב” ו“אור הגנוז בבית־צחוק עגומה” (עמ' 52). כספר הצעיר צירקין ההולך למות בודויו את מאורעות־חייו “הביט בפני העלמה וצחק צחוק קלוש. שפתיו היבשות התעותו באופן משונה, עד שקשה היה להבחין, כמה יש בהן כדי שחוק וכמה כדי בכי” (עמ' 79). וכך הוא גם ברקוביץ כשהוא מספר בדבר חיי־העיירה. מפני כן אין ההומור שלו צורם את אזנינו ואינו מורגש לנו כבלתי־מתאים לתוכן העגום של ספוריו. ברקוביץ אינו נראה כלועג לרש. היסוד הקומי שביצירתו של ברקוביץ בא רק כדי להמתיק את מרירות ההכרה, שהיינו יכולים להרגיש בלעדיו. אפילו בספורים המצוינים “פגע רע” ו“ביד הלשון”, שבהם רואים אנו את ברקוביץ כהומוריסטן בלתי־מצוי, יש להרגיש את העצב החרישי, המלווה אותו תמיד. המצב המגוחך, שבו נמצא החייט בנצי מפני שהתחיל לדבר עם “הגבירה” רוסית ואינו יכול להביע מה שהוא צריך להביע, מעורר בנו רחמים על בריה עלובה זו (“ביד הלשון”). גם היהודי ה“פגע־רע”, שאינו נותן מנוחה לשכנו הסטודנט, יותר משהוא מגוחך הוא עלוב. ברקוביץ יודע זאת, ומפני כן אין הוא צוחק בקול רם ומתוך קלות־ראש. הוא אינו יכול להשתחרר מן ההומור שלו כמו שאינו חופשי מרגש־האהבה שבלבו ומן הצער החרישי, ובמקום שאנו מוצאים את עצבו אנו שומעים גם את צחוקו. יתר על כן: שני היסודות של יצירתו – העצב והצחוק – התפתחו אצלו במידה אחת ואין אחד מסיג את גבול רעהו. דומה כאילו העלובים הללו, בני־העיירה, הם מגוחכים וראויים לרחמים בעת ובעונה אחת. הם כל כך נאחזו בחיים המשונים של העיירה, שיותר שיש בהם מן המגוחך יש בהם מן העגום והמדכא, עד שאף כשהם עוזבים אותה הם מתגעגעים עליה. “גבוריו” של ברקוביץ, כשהם יוצאים מן העיירה, סוף־סוף שבים אליה. איזה כוח מושך אותם “ממרחקים” אל “מלכות הצרצר”. וכשהם שבים הם נלכדים שוב ברשת הצללים השוממים, הבאים אל קרבים ומרעילים את חייהם. איזה מזל רע תלוי על ראשיהם של גבורי ברקוביץ, הזקנים עם הצעירים. על פני כולם רואים אנו יאוש ושעמום. אבל אין זה יאוש ושעמום, שבאים מתוך התגלות האפס שבחיים, מתוך חדירה עמוקה לתוך ההויה והכרת ה“הבל”, ואין כאן אף מצער הענוגים והחלשים, שבאו לעולם רע ומכוער, – יאושם של בני־העיירה בא מתוך קטנות־המוחין שלהם ומתוך נפשם הפעוטה. לאנשים אלה אין בעולמם כלום, חוץ מן העבודה הבלתי־פוסקת והבלתי־פוריה של הזקנים, שהיא מייגעת את הגוף ומחניקה את הנשמה, ומן הבטלה של הצעירים, שהיא באה מתוך שעמום ומולידה את השעמום. הם חיים בעולם משונה, עולם, שבטבורו מונחות ערמות־ערמות של קישואים ושאר ירקות – ומסביב לערמות אלו סובבים החיים. באטמוספירה זו של קישואים בני־אדם נולדים ומתים, אצים־רצים, מתעצבים ושמחים, משדכים את בניהם ובנותיהם ועורכים “בן־זכר”. אחד מ“גבורי” ברקוביץ, ששב ממרחקים, אומר קודם שהספיק לספוג אל תוכו שוב את ריח ה“קישואים”: “הכל כה קטן ודל!… בכל שוררת עזובה עניה, כאילו זה כבר אשר נתיאש האלוהים מעיירה עלובה זו ועזב אותה והפקירה לעולמים”… (“ממרחקים”). ובפנה חשיכה זו של העולם הגדול מתנועעים אנשים ועמלים, בלי לדעת ובלי לחשוב למה הם עמלים? – עמלם אינו כלל אמצעי להגיע על ידו לעושר או לחיים של כבוד; הוא אינו אפילו תכלית בפני עצמו, מפני שבהשקפת־העולם של בני־העיירה אין כלל מושג “תכלית”. חייהם הם בלי מטרה. אמה של שפרה התופרת אומרת לבתה בין שאר הדברים: “שמא תאמרי: אם כן, למה זה אנחנו? – כלום אני יודעת? ראוי לומר: עט… אדם להבל נולד ולהתענות תחת סבלו, משול כבהמה, להבדיל, כשור זה, העושה רצון מלקחהו ומושך בעול. טורחים ומושכים, טורחים ומושכים, עד בוא יום ליפול – ונופלים אפים ארצה… (“ירקות”, ספורים, עמ' 49)”. בדברים המועטים הללו של אשה פשוטה, העובדת עבודת־פרך ואינה פטפטנית כלל, נשתקפה הפילוסופיה הנוראה של העיירה היהודית. החיים, אלו החיים של בני־העיירה, הם גזרה מן השמים. אין לדעת כלל, הם באים ומה באים ומה מגמתם… ובת־קולה של השקפה פסימיסטית זו, השקפת־עולם של אדם נואש, חלש, עלוב ונדכא, נשמעת בכל ספורי ברקוביץ. אין תכלית, אין שמחה, אין צער ואין תנחומים – חיי־הבל הם החיים. האב משתעל, הבית שוקע, הילדים עזובים לנפשם וגדלים בודדים, הצעירים מבלים את ימיהם “בנכר” והזקנים מטפוסו של סנדר ה“ירוק” מתענים בארץ הברוכה שמעבר לאוקינוס – וכי מה בכך?" –. הבת שואלת את האם: “מנין לו לאב השיעול?” – והאם משיבה: “וכי מה בכך? – אדם להבל נולד” (“ירקות”). וכי אין זו תשובה מספקת בשביל סוג ידוע של בני־אדם לא רק על השאלות התמימות של הנערה התופרת, אלא גם על אלפי שאלות יותר עמוקות ויותר נוראות? ריבה־לאה האלמנה וצרותיה (“נכד”), חיים־מאיר הנגר (“פרא־אדם”), זלמן החנווני, שנולד לו בן שמיני נוסף על שבעת הבנים הרעבים שלו (“בן־זכר”), משה־מָתֶה הביישן (“המפטיר”) והיהודי ה“פגע־רע”, – קו יסודי אחד יש לקיומם – ההבל והשעמום. השעמום שורר בעיירה בין בעונת הקישואים ובין בשאר ימות השנה, בין בבית ובין ברחוב. יששכר־בר, הלבוש כ“קומידיאנט” בבגדי־אמריקה, יושב על־יד החלון מפהק וקורא: “רבונו של עולם! כמה שעמום, כמה חלאה וזוהמא על הלב!… בחוץ צנה חודרת, בתים קודרים חבויים בערמות־שלג, יהודים נחפזים וזועפים, מנקשים ברגליהם, מחככים בידיהם ובאזניהם, ושוב נחפזים ונשאים על־ידי הרוח והצנה… ובבית שעמום אחד ארוך בלי ראשית תכלית” (עמ' 42). יששכר־בר רואה את השעמום רק בבית וברחוב, מחוץ לאדם, אבל מבטו של ברקוביץ הוא יותר עמוק והוא רואה את הריקנות, קודם־כל, בנפשו של בן־העיירה ובלבו. גבוריו נולדים ריקנים. ומסיבה זו יש קשר כל כך אמיץ בין גבורי־ברקוביץ הזקנים – או אלו שנזדקנו קודם זמנם – ובין הדור הצעיר. הד“ר וויניק, המאושר שבאינטיליגנטים המועטים של ברקוביץ, זה שהצליח להתרומם על הסביבה שלו ולכבוש לו מקום מיוחד בעיירה, מתחיל סוף־סוף “שלא מדעתו להיות נגרר אחרי הזרם השוקט והדולח של חיי העיירה” (“תלוש”). הוא חשב בלבו, שעלה בידו להשתחרר מעבותות־הדלות ומחיי־השעמום, שבהם שקועים אחיו וקרוביו וכל מכיריו מלפנים, אבל טעה. פתאום ראה את עצמו “אחוז” בעניות, שטפחה אותו. הטראגידיה שלו היא לא במה שהוא “תלוש”, אלא במה שהוא “אחוז”. אילו היה יכול לשכוח את עברו או את ההווה החי של אחיו הרוכלים במורד־ההר, היה חושב את עצמו למאושר. ברקוביץ מספר לנו, ש”מפני העניות, זו שבתוכה נתגדל ומתוכה למד להכיר את העולם, הריהו מתחמק ומתחבא ונזהר מפניה כמפני חלום בלהות" (שם); ואף־על־פי־כן באה דלות זו וטופחת על פניו. הרעיון בדבר הקשר שבינו ובין אותם האנשים הרובצים תחת משא החיים מחוסרי־התוכן אינו עוזבו אף לרגע, ומפני כן הוא מרגיש את עצמו כה עלוב, “ופעמים נדמה לו כי זוהי טעות המקרה שנכנס לרשות שאינה שלו”. הוא מקנא בזקן ברגר, שמתיחס בבוז גמור אל אותם ה“אסופים מן השוק”, ובעלמה ברגר, שמדברת על “אינטנסיביות”, ומרגיש, כמה רחוק הוא מהם וכמה קרוב הוא להאנשים המזוהמים שבבתים הנוטים ליפול… הד“ר וויניק, יותר משהוא “תלוש” הוא “אחוז” – וזוהי סבת חולשתו. לעיניו הוא הולך ושוקע בביצת־החיים, שבאיה לא ישובון. צר לנו עליו, אבל מכירים אנו, שאחרת אי־אפשר שתהיה. שאיפותיו צריכות היו להמוג, חום־עלומיו צריך היה להפוג, ואך דרך אחת נשארה לו – לשוב אל “מלכות־הצרצר” ולהכנע. הוא צריך לפלוט את הדינרים האחדים, שהספיק לרכוש לו מחוץ לעיירה, ולשוב אל קרוביו. ואת זה הוא עושה. כשהוא בא לבית אחיו המת פורץ זרם של דמעות מעיניו; ובכיו זה אינו בכיו של אדם, שמצטער על מות אחיו היקר, אלא “מעין וידוי של עלוב ונדח, שנשבה לבין המאושרים… עכשיו חזר אל אחיו העניים. רואה הוא את עניותם ואת נולותם, ועל־כרחו הוא מודה לפניהם, שגם הוא אחד מהם, כי נס מן המלחמה, כי ידיו רפו וכמוהם חדל־אונים להאבק…” (“תלוש”, ספורים, עמ' 18). כך נגמר ניסיונו של אחד מן הצעירים, היותר אינטליגנטי שבהם, להפרד מעל הזקנים ולמרוד בדלות. ואם הד”ר וויניק כך, שאר הצעירים כשפרה התופרת, יששכר־בר ה“אמריקני” ואפילו ציבולין ה“עובד” המפלגתי, שחייהם מחוץ לעיירה לא העשירו את השקפת־העולם שלהם כמו שהעשירו את זו של הדוקטור, על אחת כמה וכמה. אחרי שנות “עבודה” מרובה וסכון־נפשות לטובתם של נוכרים, אחרי חיי־נדודים בנכר והתחברות ל“בת מוזג וויאטקאי”, מרגיש ציבולין געגועים חזקים על עיירתו ואומר לחביריו: “נקום ונסע הביתה – לליטא… שם יש לנו אבות, אחים ואחיות… שם נקח לנו נשים…” (“בנכר”). החלטה זו יכולה היתה להפליא אותנו אלמלא ידענו שציבולין זה הוא אחד מבני־העיירה מראים לנו עוד הפעם על הקשר האורגאני שבין הדור הישן ובין הדור הצעיר של ברקוביץ. הצעירים שבים אל העיירה מפני שתקפו עליהם הגעגועים “לדלות הליטאית **השלווה והשאננה”.** ומעניינת היא שיבה זו כשהיא לעצמה. הצעירים האלה שבים למולדתם לא כדי לעודד את אחיהם, אלא כדי לחסות תחת צל כנפיהם של אבותיהם, אחיהם ואחיותיהם ולהתחמם לאורם הדועך… אחרי שהם שבים לארץ־מולדתם הם נעשים “בני־עיירה טובים” ונוספים על מחנה ה“נפשות המתות”. רק בפרטים אחדים נבדלים הצעירים מן ה“אבות”, אבל פרטים אלה אינם סותרים להרוח הכללי השורר בעיירה ואף באים הם למלא אחר תמונת החיים המשעממים בקווים חדשים. חודות להחיים “בנכר”, “במרחקים”, אבדה מיבולין, צירקין, ד“ר וויניק ועוד אותה הקהות, שבה מצטיינים בני־העיירה, וביחד עם זה אבד מהם הכשרון המיוחד להשכיח את עצמם בעולם של “קישואים”: חסרים הם את השלווה הפעוטה שלאחר־יאוש. סוף־סוף עדיין מהבהבת בהם אש־הנוער, ורגש של אי־הסתפקות ביש ושאיפה לטוב עדיין תוססים בלבם. מפני כן אין לה”ירקות" שליטה עליהם והם הולכים ותועים כמיותרים בחברה. הם אינם מוצאים להם מקום מפני שהשעמום רודף אחריהם. הם רואים את השעמום ומרגישים את האפסות שבחיי העיירה, והכרה זו היא סיבת השתוק של ידי הצעירים ושל רצונם. על אחד מגבוריו, ששב לעיירה מספר ברקוביץ: “כיוון שיצא לשוק וראה את פני שותפיו הקודמים, שנתכמשו ונזדקנו מרוב דאגה ועמל, ושמע את תלונותיהם על מיעוט הפרנסה, על רבוי הסוחרים וכדומה, מיד חזר לביתו ועלה על משכבו וישן כל אותו היום” (עמ' 40). הבטלה מביאה לידי שעמום; אבל גם השעמום מביא לידי בטלה. בלי אמונה והתעוררות אין אדם יכול לעבוד, והכרת השעמום היא המתת כל תקווה ורצון. קשה לו לאדם להשאר זמן מרובה יחידי עם הכרת האפס שבחייהם. סופה של התיחדות כזו ידוע: היא מביאה את האדם לידי אבוד־עצמו לדעת או – לבית־המשוגעים. המוצא הראשון אינו לפי כוחותיהם של גבורי ברקוביץ: יותר מדי חלשים מעשה רב כזה. ומפני המוצא האחרון הם מבקשים להם מפלט בכנפי הדמיון וההזיה. העלמה שפרה (בספור “ירקות”) החליטה בנפשה לשים קץ לחייה המשעממים; אבל “כשירדה מעל הגשר ונגשה אל הנהר וראתה את מימיו הצוננים והשחורים – החשיכו עיניה בדמעות” (עמ' 78). ואחר כך? – אחר־כך ישבה לה אחורי גדר דחויה והתחילה חולמת בהקיץ על הבחור היושב בביבליותיקה וקורא לה “מאדימואזל” ועל החיים היפים המתוארים ברומאנים ועוד על דברים שונים, שציירה לה בדמיונה עוד בדרכה אל הנהר… כשהבטלה מעיקה על שפרה היא מתחלת לחשוב על עבודה. ורואה הוא בדמיונה את תוצאות עבודתה זו, את תמהונן של הפועלות שבגן־הקישואים ואת שמחת אבותיה. אבל אין לה חפץ אמיתי ואין לה שום יכולת לעבוד. היא באה אל הגן על מנת לעבוד וסוכך־המשי בידה… מובן הדבר, שסוף סוף תאמר אף היא, כזלאטקה אחותה ברוח (בספר "כוח הדמיון): “הוי כמה נאים הם החיים בספר, וכמה עכורים הם בעולמו של הקב”ה!" – גם זלאטקה זו חיה בעולם־הדמיון ורוצה לראות בדודה אליוטה המטורף גבור של רומאן. היא מציירת לה שורה של נסים, כאותם הכתובים ברומאנים ממין ידוע, ולאט לאט נהפך אליוטה השוטה לאלברט הלבוש בגדי־אצילים. והדמיונות וההרהורים האלה נראים מעט־מעט בעיני זלאטקה כחיים, חיים ממש, והיא משתדלת להסביר לאליוטה את “מהותו” הנכונה כפי שציירה לה בכוח־הדמיון. השיחה המשונה לאור הלבנה בין העלמה ההוזה ובין הדוד השוטה, אחת משיחות־הבינים היותר מצוינות–במובן האמנות הטהורה–של ברקוביץ, נגמרת באנחה היוצאת מעומק־לבה של זלאטקה על שהמציאות אינה רוצה להשתעבד אל הדמיון (עמ 188). גבוריו הצעירים של ברקוביץ – מה מוזר הדבר לקרוא אותם בשם גבורים! – הם כחולמים בהקיץ ותהום רובצת בין עולמם ועולם החיים הממשיים. מן הדון־קישוטיות יש בהם רק הצד המגוחך, בלי הצד היפה והטראגי שבחיי החולמים הגדולים. לפנינו לא רק בעלי רצון חלש, אלא גם בעלי הזיה פעוטה. אין להם מעוף־הדמיון, אפילו הוזים הם על־פי הספר. כוח־הדמיון שלהם אינו מתרומם מעל להבצות שבעיירה, ובמלחמתם אין אותו החן העצוב שב“מלחמה בריחים של רוח” של דון־קישוט. כי אף כשהם באים להלחם מלחמת “האבות והבנים” (כמו שעושה בנו הבכור של זלמן החנווני ב“בן־זכר” והבן היושב בגלוי־ראש אל השולחן בספור “מלפני השולחן”), עמידתם דלים וריקים. מגוחכת היא מלחמה זו מפני שזר לה“לוחמים” המושג הנכון של “מחאה” ו“מלחמה”. באמת הם פאסיביים כהזקנים, ביחוד אלו שלא יצאו מעולם מן העיירה. ואלו שיצא ושבים אל אחיהם ואחיותיהם העלובים והדלים ומוכרחים להודות, כהד“ר וויניק בשעתו, כי “כמוהם חדלי־אונים הם להאבק…” (“תלוש”, ספורים, עמ' 18). ויותר משהם חלשים הם קטני־אמנה בכוחותיהם המועטים. אין להם נקודת־סמך, ומפני כן אנו שומעים את ציבולין – זה הבחור שהתמכר לעבודת־הכלל – מתגעגע על אביו ורוצה עוד הפעם, כבימים הנוראים, לעמוד חבוי תחת טליתו של האב ולהרגיש על כף־היד את דמעתו הרותחת. האנשים האלה יראים את הבדידות כילדים קטנים כשהם נשארים באפלה. פחד בלתי־מובן תוקף אותם כשהם נשארים יחידים עם נפשם. אפשר שזהו הפחד מפני הריקנות שבלבם. כדי להתגבר על הפחד, פחד הבדידות והריקנות, הם משקיעים את עצמם בדברי־הזיה ובעבודה הזרה להם ולנפשם, שהרוח המחיה אותה הוא רק כוח הדמיון. מאחר שהם יודעים את טיבם של החיים הממשיים שבעיירה הם מבקשים להם מפלט בארץ־החלומות ומתרחקים מכל דבר ממשי. יראים הם מפני האושר הבא להם לפעמים ואינם מאמינים בו. כשפרחי־האהבה צצים בלבו של אחד מהם הוא מתבייש להכיר בדבר. הם יכולים רק להתגעגע על האהבה, אבל לא לאהוב. בחייהם השוממים של צעירי ברקוביץ, כסבור אתה, שאין לך אושר גדול מברכת־אלוהים זו, שבאה על האדם מבלי שיצפה לה ומרוממת אותו מעלה־מעלה. אבל ביישנים הם בני־העיירה ואינם מעיזים להאמין באשרם. בפשטות מיוחדת במינה ובאמיתות של וידוי מספר הצעיר צירקין בדבר אהבתו. ועצוב הוא הספור לא בסופו – סוף אין לו כלל – אלא בתחילתו. אל העיירה באה עלמה אחת, עלמה “עובדת”, מאותן בנות־ישראל המצוינות, שדרכן היתה אז בסערה וסופה”. ויפה היתה העלמה ולבו חרד לקראתה. כשהיה נפגש עמה והיא היתה מעיפה עליו עין, “היו גלים חמים מרתחים את לבו וכולו היה מרתת” (“וידוי”, ספורים, עמ' 82). בדומית־הערב היה שומע את קול־צעדיה ובחשכת־הלילה היה רואה את גזרת גופה הגמיש ואת ברה עיניה השחורות־הקודחות. הוא אומר: “כל העולם כולו לא היה כדאי לי אלא בשבילה” (שם עמ' 83). אבל הוא התבייש בהרגשתו זו – ועסק באגודה, עבד לטובת־ה“עולם” והשתדל להשכיח מלבו את רגשותיו היותר יפים. הוא לא גלה לעלמה מה שבלבו, כי לא העיז לעשות זאת. וכך נפרדו זה מעל זו בלי שנודע לה אף מעט מן המעט ממה שרחש לבו. מסופק היה הצעיר צירקין אם יש לו, להפרט, זכות להתענג בשעה שיש עבודת־הכלל; ומשום חשש־עבירה החליט, שאין לו זכות לאהוב. כך מבאר הצעיר את המאורע. אבל האמת היא, שהוא נתירא מפני אשרו ונתבייש להודות אל אהבתו. נדכא הוא בן־העיירה וקטן ודל הוא בעיני עצמו. איך יאהב? – מצב נפשי זה דורש התרכזות ידועה, התרוממות הרוח והנפש, גורם עונג וצער אין־סוף ומסבב תנועה וחיים – והוא הלא אוהב את השלווה ואת הבטלה! כאבן כבדה על צוואר־הטובע היא האהבה הסוערת, אהבת־העלומים, לחלש, לדל ולעיף. וגבוריו של ברקוביץ אינם יכולים לאהוב בפשיטות, בלי התחכמות. הם אינם מעיזים לאהוב. ואם האהבה נתלקחה בלבם למרות רצונם, הם משתדלים לכבות את אשה. כך היא אהבתה של מריאשקה (בספור “בכפר”). היא אינה מרשה לעצמה לאהוב את המורה שבבית אדונה. חשה ומרגשת היא, שאהבתה זו לא תביא לה אושר. לבה אומר לה, שקמצן הוא הגורל ביחס אל אנשים קטנים כמוה. והיא נלחמת ברגש־האהבה הסוער בקרבה. ברקוביץ מסר בדברים אלה את התיחסותה של הנערה לאותות־החיבה של המורה: “היא מקשיבה לדבריו בלב הולם, וכולה זהירה ויראה, מתרפקת עליו ורועדת ומורידה עיניה השחורות אל חיקה באיזו **עצבות ודאגה…”** (עמ' 25). אוהבת היא מריאשקה זו בכל לבה התמים, ואף־על־פי־כן אינה יכולה לשכוח, ש“נערה בודדה היא, עניה ועזובה”. בספור זה, אחד מן היותר מעולים שבספורי־ברקוביץ בכל הנוגע לאמתותו האמנותית, אנו רואים אהבה פקפקנית, אהבה לוטה בערפל של ספקות והרהורים עצובים. בהערצת אלמת ותפילת־חשאין אצל האחד, בזהירות ודאגה תמידית אצל השני – כך אוהבים גבורי ברקוביץ. יראים הם מפני החיים הממשיים: ועולם־ההזיה הוא יותר חביב עליהם מפני שהוא תלוי כולו בכוח־דמיונם. אבל יש רגעים בחיים, רגעים של חשבון־הנפש ואמירת ודוי, ואז רואים הם הציבולינים הוויניקים והצירקינים, שטעו, שבשעה שברחו מפני הריקנות שבחיי־העיירה נפלו לתוך ריקנות אחרת – ריקנותם של חיי־ההזיה. צירקין ההולך למות מתודה לפני חברתו: “רק עכשיו, כשימי ספורים ואני מרגיש את קרבת המוות הממשמש ובא, צר לי, צר לי מאד… ריקים היו חיי” (עמ' 85). וריקנות זו באה מתוך אותו האידיאליסמוס החולני, שאליו מבקשים להם מפלט לאטקה וציבולין, שפרה וצירקין. גם העבודה, ההתלהבות וההתמכרות, שיש באחדים מגבורי־ברקוביץ היותר מפותחים, הן רק אחיזת עינים, כי גם הכוח־הדוחף לאלו היה כוח־הדמיון… החיים האמתיים נשארו זרים להם: “רואה אני” – אומר צירקין בה“ודוי” – “כי החיים הם אחרים מכפי שאנו מציירים אותם “מכפי שאנו מדברים עליהם”. אבל הכרה זו אחרה. צירקין הולך וגווע, האחרים חלשים יותר מדי כדי לבקש את הדרך הנכונה ולשאוף לחיים אחרים, ובינתים השעמום מתגבר, האבלות מתפשטת ו”הסמטא הדלה והשאננה" קוראה… וחולמים הם הצעירים על חיים יפים – ובלי הכרה שוקעים הם בבוץ. שוקעים כולם, כל אחד בביצתו, האב החסיד הקפדן עם האם העלובה והרחמניה ובנם “משקה’לי חזיר”, הוא איוואן פיראפונטוב, וזוגתו אבדוטיה, האלמנה, האלמנה ריבה־לאה ובתה שהרתה לזנונים, זלאטקח ההוזה ודודה השוטה ועוד הרבה מגבורי־ברקוביץ, ובשקיעתם – אלו מביטים בצער אלם אל ערמת־הקישואים ואלו – אל החלל הריק של עולם־דמיונם… ודממה, דממת אבלים, שוררת בעיירה: שם שוקעים ושותקים… רק לפעמים אנו שומעים בכי של יאוש, יבבה של יתום עלוב. כשאחיה של הנערה שנתפתתה “בחצר” אינו יכול להבליג על יגונו וצועק מחרפה וצער על ירידתה של אחותו, משדלת אותו אמו האלמנה בדברים אלה: “רבונו של עולם! למי יש לך טענות? למי?…” (“נכד”). וסוף־סוף מרגיש הוא את רפיונו וגועה בבכי. האם אינה יכולה להבין, מפני־מה הוא בוכה, אבל גם צערה שלה מתפרץ החוצה ביבבה. מדכאה היא התמונה שבספור “הנכד”, כשהאלמנה צונחת לארץ בחצי־הלילה, פורשת כפיה ובוכה בקול – ומסביב דממה גמורה… כמה עצב אלם בתמונה של אשה עלובה זו!… ועלובים כאלה יש הרבה אצל ברקוביץ. יש מי שיכול עוד לבכות, ולו אך פעם בחייו, ולו אך בדמעות בודדות, כמשה־אהרון השתקן, אחיו הבכור של הד“ר וויניק, ויש מי שאינו יכול עוד להרגיש את העלבון כאליוטה השוטה וכהבחור מישאל. הצד השווה שבהם – שכולם עלובים. יש הרבה עלובים – ועולבים אין. ברקוביץ אינו מראה לנו על העולבים, אינו רואה אותם – אינם… “למי יש לך טענות?” – זוהי גם תשובתו שלך ברקוביץ. הנה עומד לו משה־מתה עם בנו, שנעשה “בר־מצוה”, ורוצה לבקש את השמש, שיתנו לבנו “מפטיר”; אבל אינו מעיז שניהם עומדים ורועדים, האב והבן. וכשקרא משה־מתה סוף סוף להשמש בקול נמוך, באופן שהאחרון לא שמע כלום, אף־על־פי־כן נדמה לו למשה־מתה, “כי הפריז על המידה ומגרונו פרצה צווחה רמה יותר מדי, והוא התחיל מביט לצדדים בבושת־פנים ובמבוכה” (עמ' 198). את ה”מפטיר" קנה אחד מבעלי־הבתים. כלום “קונה” זה עלב את משה־מתה? –. הנה נוסע לו כפרי גס וביחד עמו יושב על העגלה המורה, ששכר לבניו; והמורה עודנו נער, שמתגעגע על אבותיו רועד בדרך מפחד של גזלנים. וכשגברו על הנער הגעגועים ביחד עם הפחד מפני הכפרי המגושם ובניו העתידים להיות תלמידיו, קפץ פתאום מעל העגלה כדי לשוב הביתה. הלילה ממשמש ובא והנער נשאר יחידי בדרך… וברקוביץ מספר, ש“הרשלי הוריד ביאוש את ראשו אל כפות ידיו ונתן קולו בבכי תמרורים”. ילד מתיאש ובוכה – לב מי לא יתעצב? מי עלב אותו? – בכל אופן, לא הכפרי שהבטיח להנער המורה “תפוחי־אדמה וכותח” לרוב והירבה גם בשכר־למוד. אך אולי האב. ש“מכרו” לה כפרי?–אבל גם אותו אין ברקוביץ מאשים כלל: “יודע אני – אומר האב לנער – מה שתאמר: רוצה אני לפטרך מביתי? אבל אלוהים יודע, כי את פרוסת־הלחם היבשה, שאתה אוכל על שולחני, אני נותן לך בעין יפה. אבל כלום חיים אלו קרויים חיים?” (“פרא אדם”). והרי לפנינו בקטע אחר תמונתו של האב ה“גזלן”, שמכר את בנו הרך לכפרי גס בעד שלושים רובלים: “פני האב בדברו (על לב הנער) היו שרויים בעצבות רכה. צחוקו הקודם נסתלק הימנו. הירשל כפף קומתו ונכנע” (שם). ובכן, שום איש לא עלב את הילד. עלוב הוא, אבל אין אנו יודעים את העולב. הילד נכנע, כמו שנכנעו גם הגדולים ממנו בשנים ובדעת. ברירה לא היתה לו מפני שראה “בכל חלל־העולם אבלות קודרת בלא אורה ותקווה”.

ואבלו זו בחלל־העולם יש לה קשר פנימי עם חיי־העיירה. ברקוביץ רואה התאמה בין השירה העגומה של חיי־העיירה ובין הקדרות והאבלות שבטבע. במוקם אחד הוא אומר: “השמים החיוורים יורדים ועוטפים את הכפר במעטה כהה, והכל מקבל בשעה זו מראה כמוס ועגום ותעלומה אחת גדולה יורדת ומכסה על הכל. האילנות משחירים ונעשים גדולים ועבותים, ועלטה באה – ובוכה הלב על החיים כי אבדה שלוותם וכי נסתרה דרכם הישרה. מרחוק, מן השדות הרחבים והגדולים, מגיעה זמרת האכרים, ובאוויר ההולך ומחשיך משתפכת אף היא כתחנה עגומה וקורעת לב, כאבל בני אדם נואשים, המבכים על ימיהם” (“בכפר”). בטבע משתקף תמיד צערו של האדם. ברקוביץ אינו יכול להתענג על הטבע כשהוא לעצמו; חסר לו הרגשת היופי המיוחד של הטבע מפני שאינו יכול להשתחרר מן העצב האנושי שבו. הוא משתף את כל היקום בצער האדם. כשאתה קורא את ציורי־הטבע של ברקוביץ נדמה לך, שכל אלה הכרים העוטפים דשא, כל אותם זרמי־האור ואלפי־הגונים שבטבע לא נבראו אלא בשביל הבריות. תמיד מתמזגות אצל ברקוביץ ההרגשות הפנימיות של גבוריו עם הטבע. ברקוביץ אוהב להתעכב על הסתכלות בעולם־ה' רק כדי שהסתכלותו בחיי־האדם תעשה יותר בהירה ועמוקה. אחד מציורי־הטבע שלו גומר ברקוביץ בדברים אלה: “וכמו הקיץ הבהיר והמזהיר, כן גם החיים כלו ואבדו” (“בכפר”). ברקוביץ יודע ומכיר את הערך הגדול, שיש לתקופות־השנה ולשנוי־האויר בחייהם של בני־העיירה, שהם סובבים רק על ציר אחד – הקישואים ושאר ירקות. ואולם הוא אינו מתעכב על אותם חזיונות־הבריאה, שמשרים על האדם רוח של שירה ומעדנים את נפשו. ברקוביץ רואה לפניו תמיד את אחיו האביון, העלוב והבודד, ואין לבו הולך אחרי היופי שמחוץ לחיי־האדם. הוא שומע תמיד בת־קול קוראת: “מעשה ידי טובעים בבוץ החיים – ואתה אומר שירה?” – ולפיכך לשון תאורי־הטבע שלו היא פשוטה מאד, בלי כל כחל ושרק. אמנם, הרבה גורמת לכך גם עניותו של הטבע במדינת־ליטא, מקום מולדתם של גבורי־ברקוביץ – זו הארץ, שעליה שר יצחק קצנלסון:

כולה מישור, כולה מישור

"ארץ אין לה הרים;

……..

כולה צחיחה, כולה צחיחה

אין לה פרי־תפארת;

שאר ירקות היא מצמיחה,

קישואים וחזרת.

ואולם כשאנו רואים את אופן־הציור של ברקוביץ, שהוא רגיל לצייר את הפרטים ופרטי־הפרטים – מה שמקלקל את השורה לפעמים, – אנו מבינים, שקמצנותו בתאורי־הטבע באה לא מסיבה זו בלבד. עיקר הסיבה היא – אהבת־האדם שבו, מחשבותיו התדיריות על ה“אנשים הקטנים”, שאין שום איש משגיח בהם. ובנגוד להתיחסותו אל הטבע, חביבים עליו כל הפרטים השונים שבחיי גבוריו. אוהב הוא להסתכל בכל תנועה ותנועה של החיים. להתעכב על כל רגש ומחשבה של מריאשקה המשרתת, של שפרה התופרת ועוד. על־פי ברקוביץ, הכל בחיים טעון תשומת־לב; ואמנם, הוא אחד מן הסופרים היותר ריאליים שבתוכנו. אין שום פרט מהליכותיהם ומאופן־חייהם של בני־העיירה נעלם ממכחולו של ברקוביץ. בקורו של הכפרי בביתו של חיים־מאיר (“פרא־אדם”), התמונות השונות מחיי הכפר (“בכפר”), בקורו של הד“ר וויניק אצל אחיו (“תלוש”) והרבה תמונות בודדות בספור “ירקות”, שרוח החיים האמתיים מפעם בהן, מראים על הריאליות של ברקוביץ. כל הספורים האלה הם היותר שלמים במובן האמנותי, וקווים ריאליים בודדים יש למצוא בכל ספוריו. ועד כמה ריאלי הוא ברקוביץ יש לשפוט ביחוד מתמונת־פרידה זו, שבה מתואר, איך נפרד הנער הירשלי מעל אבותיו: “אז הרכין אליו האב את זקנו המגודל במהירות משונה, ומרוב התרגשות לא נזהר ונשק לו על חוטמו, כשגמגם בקול רועד: – צאתך לשלום, הירשלי בני!–. האם היתה בוכיה ובהולה ולפני הנשיקות מחתה ידיה באלונטית…” (פרא־אדם", ספורים עמ' 138). וכשהוא מספר על חיי הכפר הוא נותן לנו כלאחר־יד ציור יפה משלות־הכפר, שיכול היה לשמש חומר לתמונה בשביל צייר במכחול על הבד: “לאורך שפת הנהר השוקט ומנוצץ לעומת החמה מבהירות שורות־שורות של בגדי־לבן, הנראים באוויר הזך כמתעופפים ותלויים על בלימה. בתולה כפרית חפה הרימה שמלתה, גלתה שוק לבנה וגחנה על המים – וכך עמדה בודדה רגעים אחדים, כפופת־קומה, מבלי־נוע, ונדמה היה, כאילו בשעת־שלווה זו, באין איש אתה, נמלכה ונתנה את לבה להסתכל בשוקיה החשופות והמלאות ולהתענג על בשרה, שהוא בריא ורענן…” (“בכפר”, ספורים, עמ' 20). תמונות ריאליות כאלו, בודדות או מחוברות זו לזו, אנו מוצאים אצל ברקוביץ בכל עמוד ועמוד. ומעניין הוא שטף־ספורו. בהשקט ובבטחה מספר לו ברקוביץ כל פרט ופרט שהוא רואה בחיים, ואיזו שלווה של בן־עיירה מורגש בספורו –. פעמים שהזרם המיוחד של חיי־העיירה גובר על השלווה האמנותית ומושך את ברקוביץ ביחד עם גבוריו, ואז יוצאת הריאליות שלו פגומה. אז הוא נמשך אחרי האנקדוטה ומתחת עטו יוצאות יצירות מעין “לפני השולחן”. ו”בן־זכר"… אז הוא נעשה שלא מרצונו פיליטוניסט ונותן לנו ציור מעין “נדבות”. אבל כשהאמן עובד ומשתלם סוף־סוף נעשה דבר זה רק חזיון עובר.

ראויה לתהילה היא ביחוד לשונו של ברקוביץ. זוהי לשון עברית עממית במלוא מובן המלה. ברקוביץ הוא אחד מן המועטים בין מספרינו שלשון־הדיבור של גבוריו טבעית היא במידה מרובה וביחד עם זה היא עממית. דבורים של ה“פגע־רע” ושל אם שפרה התופרת שוטף הוא ומהנה בחדודיו העבריים: “קישואים… כסבור אדם, שחמדה גנוזה היא זו ומתעשרים אנו עושר גדול! אלא מאי? לא כלום. גלוי וידוע, ברוך השם, העושר שלנו!”… וכן הלאה. במקום אחר מספר ברקוביץ בשם שומעיו של ציבולין, העובד המפלגותי: “ואנחנו… מחכים לפתחי פיו ותולים עינינו אליו עד שיחננו” (“בנכר”). בטויים כאלה יש למצוא הרבה אצל ברקוביץ והם באים כלאחר־יד. בכלל אין אנו מוצאים אצלו הדור חיצוני של הלשון. לשונו שוטפת בנחת כמי הנחל הקטן הסובב את העיירה, ודבריו חודרים אל נפשנו ונוסכים עלינו רוח עצבות, עד שאף אנו מתחילים לראות “בחלל העולם את האבלות הקודרת”, את הריקנות והעלבון שבחיי־העיירה. ואף כשקוראים אנו את ספוריו היותר מבדחים, אנו מרגישים שבדיחות זו יש בה לא פחות מן התוגה משיש בה מן השמחה: מי יכול לבדח את דעתו על־ידי הבריות המשונות והמעונות של העיירה היהודית העלובה?…