¹

 

א    🔗

הגברת על שפת הים,

הגלויה ממך היתה מונחת, מונחת הרבה, בדואר. כתבת בכתובת לא “טעֶ זעֶט”,² ועל כן השיבו לכל שאלותי בשלילה. ולא ידעתי עוד, מה הרהורים להרהר…

לבסוף עלה בדעתו של פקיד־הדואר לשאול, אם אין שם־המשפחה שלי נכתב לפעמים אחרת, וכך עלה השמן וצף על־פני המים.

השמן – גלויה קצרה (לא היה לך פנאי!), עם שני סימני־שאלה, סימן אחד – פתוח, והשני – בסוגריים… וקוֹר – כמו במערת־הקרח, שביקרתי בה בדרך… אך הקור במערת־הקרח היה מלאכותי, ואילו הקור של הגלויה הוא טבעי לחלוטין. וכי מה, לא כן?

מה מעשיך, מה שלומך, מה הם מצבי־הרוח שיש לך, מה הם מצבי־הרוח שיש לים – כל זה נשאר בערפל…

מלה טובה אחת היתה בגלויה. לפני החתימה. האם אמנם נכון הוא? בוַדאי כבר שכחת את המלה הזאת…

אני נשאר בסאנט־מוריץ־בּאד (כך צריך לכתוב בכתובת), ב“עֶדעֶלווייס”,³ מקום שחתנים נפגשים עם כלות, ואוכל מאכלות כּשרים… הכול תפוס, עד אפס מקום. ויקר, יקר עד אין שיעור. אך המרחצאות מצוּינים, האויר מפואר, וטיולים מרהיבים. אך על כך בפעם אחרת. אני מעוּצבן ועלול לכתוב מה שלא צריך.

שלך י. ל. פ.

 

ב.    🔗

ה“מבריאה”⁴ לשעבר, ועתה הגברת על שפת הים.

ככה טוב… אני מודה לך על המכתב הנלבב.

אך מפני מה אַתּ רוצה “מצבי־רוח”?

חיים של מצבי־רוח הם ספר שנסדר מתוך כתב־יד שלא נערך ונדפס בלא הגהה…

האם הנצחי אינו יפה מן הרגעי?

ואילו לפחות היוּ הרגעים ברקים; אבל הם צללים…

יתן לך הים את הכוח בשביל הנצחי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

זאת צריכה אַתּ לבקש מן הים, ולא, כפי שאַתּ עושה, שכחה. חיים משולשים חי אדם. הוא חי את ההוֹוה שלו בפעולה, את עתידו בתקוָה, וחי מחדש את עברו בזכרונות. משלושה חלקים מורכבים החיים, משום מה רוצה אַתּ לרושש את עצמך בשליש אחד?

האם אין לך בעברך שלך (!) קרן־אור אחת, ניצוץ אחד?

אל תגזימי.

ואם בא ה“עכשיו” שלך כ“ניגוד”, אל נא תבּהלי. ואל נא תפּול רוחך.

החיים הם הם התהליך, המפיק סינתיזות מתיזות ואנטיתיזות. ואם משהו אמת הוא, הרי אמת הוּא, ובדיוּק באותה מידה, גם הציר־שכנגדו; ואם משהו טוב, הרי טוב, ובדיוּק באותה מידה, גם – הפּוּכו; במושג של האלוהי כבר נעוץ השׂטן; באושר – האסון; משניהם נובעים החיים, מן התיזה והאנטיתיזה…

אך אל נא יפול אדם ברוחו. אלא ילך באומץ־רוח לקראת הסינתיזה…

ואך לא להתעצב!

שמעי,

שאלו פעם אדם, כמה חכמים ישנם בעיר, והשיב:

• הנקל לדעת זאת: קחו את מספר התושבים הכללי; נכו את מספר הבוכים; ואחר־כך את מספר הצוחקים… והשאר, אם יישאר שאָר, יהיה מספר החכמים.

ואם אַתּ, הגברת על שפת הים, אינך רוצה להיות חכמה, היי, לפחות – עליזה!

חפשׂי, ותמצאי סבּות לכך… בתוך עצמך חפשׂי, בתוך עיניך שלך חפשׂי…

הוי, ה“מבריאה”…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בליל־דברים מחוכּם.

יותר מזה אין אַתּ יכולה לדרוש.

בין העצים בגן הסאכּסי מתגלות אנפות לא מכּאן… נוצות שחורות – זרות…

בּאנקאים, וסוחרי־אריגים, ובעליהם של בתי־חומה, ורופאי אף־אוזן־גרון מטיילים – כרסיסיהם ומקלותיהם לפניהם… האנשים מחכימים.

עוד אכתוב לך…

שלך י. ל. פּ.

 

ג    🔗

הגברת על שׂפת הים,

מפני מה לא יידיש?

מהיכן הנעימה המרגיזה?

מכל מקום שלחתי לך גלויה של נוף. כמה פעמים ביקשתי, שתכתבי משהו על עצמך – והגברת על שפת הים שותקת…

ועל כן נעשׂה לי, כמובן, ולא בפעם הראשונה, עוול…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סאן־מוֹריץ ובכלל עֶנגאַדין כולה ציורים הם ביותר, ואף־על־פי־כן לתאר, לשתף אותך בכתב ברשמים, אינו דבר קל כפי שאַתּ חושבת. לפחות בשבילי. אותי מעניין יותר האדם, הנשמה. בתוך הטבע הדומם, כל כמה שיהיה יפה אני נהנה, אני נושם ביתר חופש, נח יותר טוב. אך חומר־היצירה שלי אין זה. כשאני עובר או נוסע בלילה על־פני עיירה רדומה, בין בתים קטנים עטופי־צל ומוגפי־תריסים, תוקפת אותי כמיהה, אוחז בי כאב צובט. מאחורי התריסים חיים בני אדם כמותי, אוהבים, שונאים, סובלים, נהנים, וכל זה סגור ונעוּל בפני… מראה־הנוף היפה ביותר אינו אלא גורם לי נחת־רוח… ואף זה לא תמיד. מתחת לכבישים היפים־ביותר, המתפתלים מסביב להר, נשמע קול נקישה. האדונים והגבירות המהודרים אינם שומעים זאת. שם עובדים איטלקים במערות וחוצבים אבנים, שמהם בונים ארמונות ויוצרים מעשי־אמנות וכיוצא באלה. אך אני הולך נדירות בדרך ה“ישרה”, ואני רואה את האיטלקים, והם רועבים…

התושב בעֶנגאדין – עור וגידים, בלא מראה של אדם. הנשים – פרות־עבודה… ראשים כפופים, חזות שטוחים, עינים כהות… “הוא” ו“היא” נלחמים, ומלחמה קשה, באדמה הזאת שאנחנו, התיירים, הטיילים, המבריאים, נישאים עליה כעל כנפים, מהנאה להנאה. [אנו חיים פה] בארץ של בתי־מלון. בלןצעֶרן קיימת אוניברסיטה למלונאות…

אני גר ב“עֶדעֶלווייס”. השם, כמובן, אינו מתאים למלון הזה. הלכלוך רב בו, כנגד זה הוא כּשר. בגלל החום השוֹרר למטה – למעלה מלא וגדוש, ואין למצוא מקום. היינו אנוסים לנסוע מכאן, אלמלא טרוּנק, שנמצא כאן במקרה בלי אשתו, וּויתר על חדרו למעננו. הוא התגולל זמן־מה בלי פינה לעצמו. החדר צר. אך חלון יש בו אל הימה. והימה יפה בלילה. מסביב חלונות בוערים של בתי־המלון. צריך לשכוח זאת, ולראות רק איך התאורה הזאת משתקפת בימה. עמוּדים של אש. פרוכת של אש – אגדה מופלאה. אבל תחילה צריך לשכוח את בתי־המלון, וזה יבוא רק עם הזמן, ועם הזמן אספר לך גם את אגדת־הימה…

קיימת אלפּינא־העילית. מדשאות־יער מפוארות. שטח־פרא פרושׂ לרוָחה. למטה – שני אגמים מסוגרים… כשתי מראות.. בשביל אֵילוּ פֵיוֹת?

אמש התחילה רוח מנשבת. רוחות־רפאים נישׂאוּ על־פני ההרים. רעש הכנפים מטיל פחד. חדרי גבוה, בקומה הרביעית, קרוב כל־כך אל רוחות־הרפאים. שוב אגדה. אבל למטה עוד סועדים, מצלצלים במזלג וסכין, באולם־הכניסה מדבּרות נשים גרמנית… על־כן נפחדו הרוחות, ורקמת־האגדה נתּקה…

אל נא תכעסי. אינני יכול לגלות כל־כך הרבה לנייר. אילו ידעת, מה אני מרגיש ומהרהר, לא היית כועסת עלי. באמת לא.

כתבי אודות עצמך. כתבי.

אצלנו נמצא עכשיו יאַנעֶק, ואינו נותן מנוח לרגע. ביום רביעי נוסע הוא בחזרה אל אמו, ואתה לוואַרשה…

הבוקר בוקר סגריר. חדר־הכתיבה תפוס על־ידי אורחים! אני כותב בחדר־הכניסה האפלולי ואורחים יוצאים ונכנסים בלי הרף. אל ומן ארוחת־הבוקר… מדברים גרמנית, עד להשתגע.

שלך י. ל. פ.

 

ד    🔗

הגברת על שפת הים,

אַתּ עושׂה רושם של ילדה, שלאחר זמן ממושך של מזג־אויר גשום שכחה מה מראה־פניו של יום־קיץ נאה, ואינה יכולה לזכור, בשום פנים, איך נראה העולם באור־השמש.

האם אין הים מראה לך, עד כמה משתנה הוא הנצח?

מפני מה אַתּ רואה את השעה הרעה כנצח, את הענן כגוש קפוא ללא תנועה?

עוד יהיה לך, כפי שמאחל לך

שלך י. ל. פ.

 

ה⁵    🔗

כפי שאת רואה – האיש כשהיה.

נשתנה רק, ודוקא באופן המסוכּן ביותר, כל הסובב. ישנם “דברים”, שהם נחנקים אם אינם נוצקים בצורה של יצירת־אמנות. אל תיחפזי. הירגעי. הכול יתברר ויסתבּר. לפעמים צריך לשמור על מישהו, שהוא ראוי לכך, כנגד רצונו, שהוא תמיד כפקודה וחוק.

 

ו    🔗

געֶוועֶן אין טאַראַספּ – א חלוֹם!

האַלדזעֶן זיך שבט אוּן מאַי!

צווישעֶן זוּן אוּן שני

אַן אייבּיקעֶר שלום!

טאָלעֶן –

צוּם מאָלעֶן

בּעֶרג־צוּם אַנטציקעֶן!

אין זילבּעֶרנעֶם כּלה־שלייעֶר

שלוּכטעֶן – אומגעֶהייעֶר!

לייכטעֶ אַבּאַזשוּרעֶן־בּריקעֶן

איבּעֶר אָבּגרונד געֶשאָסן!

ציגעֶן־גלעֶקלעֶך קלינגעֶן…

דעֶר “אין” יאָגט צעֶפלאָסעֶן,

זילבּעֶרוועֶלעֶן זינגעֶן,

לאכעֶן, צירנעֶן אוּן ברומעֶן…

געֶוועֶן, אַהיימגעֶקוּמעֶן,

אַ העֶקסעֶנשוּס בּאַקוּמעֶן.

דעֶם ייד שטעֶכט דעֶר קרייץ –

אויס שווייץ!

דעֶר “דאַטשניצא” אַ גרוּס

פוּן העֶקעֶנשוּס!

י. ל. פּ.

תרגום: הייתי בטראסאפּ – חלום! / מתחבקים שבט ומאי! / בין שמש ושלג / שלום נצחי!

עמקים – לציוּר! / תהומות – אדירים / בצעיף־הכּלה הכּסוּף / הרים – להתפעל!

גשרים־מגינוֹרים קלילים / הוטלו מעל לתהומות!

זוֹגות־עיזים מצלצלים… / הנהר “אִין” נחפז נרחב, / גלי־כסף שרים, / צוחקים, זועמים ונוהמים…

הייתי, הביתה הגעתי, / “ירי־מכשפות” (מתּנת) קבּלתי. / ליהודי דוקר ה“צלב” (עצם־העצה, הגב) ־ / חסל סדר שוייץ.

ל“מבריאה” דרישת־שלום / מן ירי־המכשפות!

 

ז    🔗

פעֶקסטאל.

עמק ירוק, סגור סביב הרים גבוהים; מצד אחד הקרחון הצחור, שהפלג העליז יורד ממנו בקול צלצלני ובותר את העמק לאורכו.

מעל לעמק הסגור סביב תלוי רקיע כחול, שלֵו; כחול כעיני־הכלה הכחולות־ביותר, וכמותה גם מרוּגש ותמים…

מעל לרקיע־השמים הזה מן ההכרח שיהיה אל רחוּם וחנוּן, שאינו כועס לעולם, שאינו שולח רעמים וברקים, שאינו מוציא מאוצרו את הסערה…

והחברה, ההולכת ועולה אל הקרחון, אף הם טובים כאלה…

זוג רוּמני צעיר עם ילדה צעירה, מלאה חן יהודי, אך בלי מלה יידיש. מדברת גרמנית ורוּמנית. האב, אחד מן המספר המועט של יהודים “בעלי זכויות” ברוּמניה, כבר נזכר, שלפנים ידע יידיש… משלב כבר לפעמים מאמר חז“ל, שאשתו, שבאה זה עתה מקארלסבּאד, בולעת אותו בקושי… אבל היא אוהבת את בעלה הגדול, החזק וּ”שווה־הזכויות", והריהי מעוותת פניה בחשאי ונוהגת כבוד גם בי; הרי בעלה מדבּר אתי, עם היהודי… היא יודעת רק מה זה כשר, אבל לא מה זה יידיש. בכשרוּת היא נזהרת, מטבח כשר היא מנהלת. אולי זה מזיק לקיבה? ייתכן, אך אם הדין היהודי רוצה כך! צריך, הכרח להיות דתי. אמא שלה מתה בחיוך מתוך יסורים גדולים ביותר – היתה לה דת, אמונה…

אני משבח את הבת, הנערה בעלת החן היהודי; היא מקבלת זאת באהבה. היא יודעת, אני משורר. הרי זה נפלא; על ספּורי־מעשׂה יהודיים, מעשׂיות יהודיות, בדיחות יהודיות… שמוע שמעה. אבל שירה ביידיש, שירה ב“לשון” הזאת?!… במלה “לשון” היא משתמשת גם־כן אך למעני, למען ה“משורר”. לאמתו של דבר – היא לא האמינה אך היא שמעה מפי שטרוּק. והרי שטרוּק אדוּק הוא, ומדבּר יפה גרמנית. הוא “בייר גרמני”, מדבּרים עליו בבּעֶרלין… וזקן יפה יש לו! ואֵילוּ עינַים…

והיא מודדת אותי בעיני־האֵם הדהויות שלה, בוחנת ושוקלת: בלי זקן, עינים אחרות לגמרי, ואף־על־פי כן “משורר”… יהודי!

אין היא יכולה להתאפּק:

• אדוני כותב בחרוזים גם־כן?

נוספו ובאו אחרים, מרוסיה, שני אחים עם שתי נשים וילדים, אחד בא לתוספת־הבראה, והאחר כבר שוהה כאן זמן רב, להציל נער, שיש לו גרון חולני… ואתם – גברת שתלויים בה יהלומים, מבּריסק. היא מכּירה אותי, החליפה מכתבים בדבר נשף־קריאה לטובת עניים, אך הגוּבּעֶרנאטוֹר, כאן מותר לדבר מתוך חופש, הוא כלב. אחד מן האחים מתקן" “סוֹבאַטשאַ נאַטוּראַ”, השני מתרגם: כּלב־שבכלבים… ובאים עוד ועוד. וכולם שׂבעים כל־כך, עשירים כל־כך. הם מדבּרים, ונשמע צלצול־הכסף – – ובעלי־הארנקים הללו מחוּיבים לראות את הקרחון…

אני משתמט… אינני מרגיש עצמי, אומר אני, בקו־הבריאות… אני מרגיש עצמי עני מדי בפני האנשים העשירים הללו, העושׂים לי וליהדות טובה גדולה ב“הכרה” שלהם… זה דרוש! לא בשבילם. הם אינם זקוקים לכך, אלא בשביל העם… אני מסתתר בבית־הקפה וכותב אליך.

שיהיה קרחון אחד פחות… מה שלומך?

שלך י. ל. פּ.

שטאַרקעֶר וועֶקט זיך מאַנכעֶר קוואַל

און שטאַרקעֶר פרעֶסעֶן

וועֶרעֶמיקעֶ צווייפעֶל.

י. ל. פּ.

תרגום: זה עושׂה רושם – עצום / אבל לא הכל זה משכּיח… / ביתר־כוח מתעורר איזה מעיין… / וביתר־כוח מכרסמים / אילו ספיקות־תולעים.

 

ט    🔗

סילווא פּלאנה

בּעֶרגעֶר מיט שניי, שנייעֶנדעֶ בּעֶרג,

אַלץ דאָס זעֶלבּעֶ עֶנגאַדין.

שוין געֶוויינט… נאָר אַלפּעֶן־בּליעֶן

דאָס איז ניי… דאָס ציט…

–אוּן אַזוי בּליט – – –

תרגום: הרים עם שלג, הרים משליגים, / תמיד אותה עֶנגאדין עצמה / כבר הוּרגלתי… אך אלפּים – פּוֹרחים / זה חדש… זה מושך… / וכך גם פורח – – –

 

י    🔗

כמובן, אין סאן מוריץ עצמו עצמו רוצה לדעת מכל זה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

רבון־העולמים טעוֹ טעה. אל סאן מוֹריץ, אל הווילא “עֶדעֶלווייס”, אל הרבנים הגרמניים, אל משוררות־שיר־המעלות עם מעשׂה־הרקמה בידים ואל המושבה הווארשאית־הלוֹדזשאית של גברות צעירות, צריך היה לשלוח את שלום־עליכם. הוא היה מתעשר – גן־חיות גדול!

י. ל. פּ.

 

יא⁶    🔗

דאָ בין איך געֶוועֶן צווישעֶן אוּן נאַכט,

פון עֶמיצעֶן געֻטראַכט…

י. ל. פּ.

תרגום: פה הייתי בין יום ולילה / ובמישהו הרהרתי.

 

יב    🔗

תודה נלבבת על הגלויות.

ראיתי פה הרבה דברים יפים, ועוד יותר אנשים בלתי־מעניינים. עכשיו יש לי כּאן שני אנשים מעניינים מאד: ד"ר ראפּוֹפּוֹרט (מלומד) והצייר שטרוּק, שבא לפני זמן מוּעט. דבר זה, עם כמה המלים הטובות שלך, פועל…

היי בריאה, כתבי יותר. רחצי בים. שׂחי, ולמדי איך לנהוג בגלים…

כולו שלך, י. ל. פּ.

 

יג    🔗

זאָל אייבּיק זיין

ווי דעֶר ריינסטעֶר הימעֶל ריין,

אין דעֶר עבּאַן־ריים,

דיין קעֶניגליכעֶר שטעֶרן.

און זעֶנעֶן בּאַשעֶרט טרעֶרעֶן

פאַר דיין בּרעֶם,

זאָלעֶן עס זיין טרעֶרעֶן פוּן פרייד!

זאָל דיין אויג נישט זעֶן קיין לייד.

זאָל דיין אויעֶר קיין שלעֶכטעֶן קלאַנג נישט העֶרעֶן!

אוּן פוּן דעם, וואָס איז געמיין,

זאָל דיין האַנט בּאַרירט נישט וועֶרעֶן!

פליסן זאָל דיין לעבּעֶנס־צייט

ווי אַ צויבּעֶר־טרוים, ־

ווי אַ זילבּעֶר־שיפל זאַכט

איבּעֶרן פּערל־שוים

פוּן דעֶם שטילסטעֶן זעֶע,

אין דעֶר שעֶנסטעֶר נאַכט…

י. ל. פּ.

תרגום: יהי תמיד / טהור כרקיע הטהור־ביותר, / במסגרת־עץ־ההוֹבנה, / מצחך המלכותי.

ואם חזויות דמעות / לעפעפיך, / שתהיינה דמעות של שמחה!

אל תראה עינך צער. / אל תשמע אזנך צליל של רוע! / וכל שפל וגס / אל יגע בידך!

יהיו ימי־חייך עוברים / כחלום־קסמים, – / כסירת־ כסף בקלות / על־פני קצף־הפנינים / של האגם השלו־ביותר, / בלילה היפה־ביותר…

 

יד    🔗

גברת אהובה על שׂפת הים,

הנה עומד יום־השבת הראשון לפני עיני; גשם יורד! הכול מעולף ערפל, הכול עטוף בכי, שבת עצובה, שבת של תשעה־באב.

כבר כתבתי לך, נדמה לי, כי “עֶדעֶלווייס” הוא שם־מלון שיסודו בשקר. הפּנסיון הזה איננו עדין.⁷ איננו צחור. אלא כּשר… כתבתי לך. שאין לי חדר, אלא חלון. חדר־עליה צר, אבל עם חלון אל האגם.

אתמול לפנות בוקר – לא סימן ולא זכר מן האגם. בעמק הקטן, הסגור סביב בהרים משחירים, מרפרף ומפרפר ענן לבן, כּמין רכּיכה לבנה עצומה. אך הנה כמו נפגעה בחץ – ניבעה בה פצע כהה. ומן הפצע, ההולך וגדל ומתפשט מרגע לרגע, צף ועולה האגם הכחוֹל־הכחוֹל ומחייך אל השמים הכחולים. הענן הלבן מתמשך אל הגדות וכמו נספג בתוך החול, האגם זורח, ועד מהרה מפליגה על־פני האגם הזורח סירת־מפרשׂים למטה; ג’יוֹזעֶפּוֹ (שייט איטלקי מוּכּר־יפה) עובד בזריזות, בתנועות רבות־חן, מעביר זוּג מסאן־מוֹריץ אל בית־היער, אל המחלבה, ואולי אל הרכּבת. את הזוג רואה אני מאחוריו, אף בוַדאי צעירים הם, קורנים ומאירים כּמו הבוקר הזה, שכּן ג’יוֹזעֶפּוֹ היושב למוּלם, אינו מסיר מהם עין וגם פניו קורנים… ואין ספק שהוא מבין בכגון זה, ג’יוֹזעֶפּוֹ.

אחר־הצהרים שלחתי לך “גלויה־של־נוף” מפּוֹנט־רעֶזינוֹ, שהגעתי לשם בטיול. בין ומעל לשני קירות־הר אפוֹרים – קרחון צחור קורן. בדרך חזרה עם שקיעת החמה, ראיתי שם עוד משהו. על־פני כר־דשא זהוב ססגוני זורם פלג מהיר ועז וצר, היורד מן הקרחון וחוצה את כר־הדשא, ועינו כעין הכסף הנושן. מעברו השני של הפלג ניצבו כשומרים עצי־לגש בודדים, מיותמים, חולים, שעליהם מצוּמחים ומדוּבללים יחד. “אני בריא וחזק!” – ממלמל בגאוָה הפלג, ־ “ואתם הולכים ומתים!” ולמעלה מזה – יער שלם של עצי־לגש – בית־חולים אחד, “הקדש”… הם כלים ומתים, הלגשים… ומעל ליער הר־ענק חלק, מכוסה חול, המזהיב מול השמש השוקעת. הוא מתלוצץ מול השמש: “אף אני אדמדם, אף אני זהבהב!”

השמש שקעה וירדה, וירח חיוַריין יצא עלוף חלום וצללים… והוא מעביר עינו וסוקר את מלכותו…

יפה, אבל מעציב. מעציב עד כדי מורא – לא צפור אחת, לא צפצוּף אחד. אל האוזן מגיעה רק שריקתה של רכבת־החשמל מבּעֶרנינה, קול דרדורם של צרורות־אבן מתחת לרגליהם של המעפילים אל ההרים, ולפעמים – רשרושו הרחוק של פלג־הקרחון, אוֹ – לא כלום. למעלה גבוה – הכול פראי, חמוּר… למטה – גרמנים, איטלקים, צרפתים, הרצים במגפיהם המסוּמרים – לספוג ככל־האפשר יותר יופי ולקבל ככל־האפשר יותר תיאבון…

היום כבר לא יתרחש שוּם דבר…

יורד גשם…

אילו לפחות היו כאן פרחים.

האם אַתּ מכירה את פרחי־האלמות הקשים, הדוקרניים של האלפים? את “רגל־הארי”, ה“עֶדעֶלווייס”, אהבתי לפנים, כהיום לא… זוכרת את המעשה בדויד המלך שהיה צמא, ושלושה מגבּוריו שהבקיעו את מחנה האויב והביאו לו מים חיים? דויד לא שתה את המים, שהובאו לו בסכנת־נפשות, ושפכם לארץ…

אילו ראית איך “הילדים” – נערים ונערות בני חמש או שבע, קוטפים את הפרחים האלה, ואת השבילים, שבהם הם יורדים אל הכבישים, לארוב ל“טיילים” ולפשוט אליהם יד, כדי לקבל כמה סאנטים בעד הפרחים…

שמרי לך על הצרור ששלחתי לך, אם הוא מוצא חן בעיניך, אך לא כמזכרת ממני. אילו היו לנו עינים הרואות נכונה, היינו רואים בפרחים הללו אודם, אודם־דם־ילדים…

בעל־הבית (יהודי בעל זפק, דבר שהוא שכיח כל־כך אצל תושבי ההרים) ניגש אלי, מרכּין את ראשו כך, שהזפק יסתתר כל־כמה שאפשר, וברצותו לומר לי משהו טוב ונעים לברכת־הבוקר (אני כותב למטה, עוד מוקדם משיהיו אורחים באים!), הריהו אומר: מזג־אויר נהדר למשחקי־קלפים…

היי בריאה,

י. ל. פּ.

 

טו    🔗

יורד גשם. אילו היתה רוח, אילו היתה סערה… אך יורד רק גשם –

הרקיע בוכה, כיהודיה זקנה חסרת־ישע באמירת תחינה. באולם־הכניסה האפל של “עֶדעֶלווייס” מתהלכים פנים חשוכים… שומעים רק: מגונה… משעמם. או: 20, 40 – כך משחקים שישים ושישה. אני מאחל לך מזג־אויר טוב יותר.

י. ל. פּ.

 

טז    🔗

ואף־על־פי כן מוצא סאן מוֹריץ היום בעיני חן יותר. הוא יותר שלי; כולם עזבוהו, כולם מקללים את דרכיו הרטובים, הריו המעוננים, רקיעיו הנוטפים, בתי־הקפה שלו הרעים, וכולם הם מתנקמים בבעל־המסעדה – ורק אני האחד אוהב אותו עכשיו באמת, בהינוּמת־הערפלים האפלולית שלו…

י. ל. פּ.

 

יז    🔗

שמש לאחר גשם עקשני. צד־הצל של ההרים קטיפתי הוא, ירוק־עסיסי, רציני. צד־האור – מחייך, מנצח. כנגדם זה ההר הגבוה עשן כולו. מזבח שהוּקרבו עליו קרבנות לאלוה אכזרי, זולל־בהמות, ואולי – זולל־אדם!

מישהו דופק לי על כתפי: “בוֹא לטייל!” – פּוֹלנית. גברת מלוֹדזש. אין היא רואה, כמה אני עסוק… עיוורת.

י. ל. פּ.

 

יח    🔗

גברת אהובה על שפת הים.

סאן־מוֹריץ נראה ככלה רעולה באֵבל. והעצב של מכתבך מתמזג עם כל זה. מפני־מה אַתּ כל־כך נכאת־רוּח? עוד יש לפניך כל־כך הרבה חיים, דרך כל־כך רחוקה; אני בטוח שעוד צפוּיה לך שׂמחה רבה כל־כך… אך כל זה הייתי אומר לך ברצון רב פה־אל־אוזן. המלה הכתובה על הנייר כל־כך קרה… ואם מלה יפה היא, הריהי גביש.

מכתבך מעורר עצבות, געגועים. ובודד, ככל שיגדל הקהל יותר, הריני גם כן. אַתּ מזכירה את יאַנעֶק, העֶלה, טרוּנק: יאַנעֶק זה שבוע אינו כּאן, האחרים – כבר שלושה. מסתובבות לפני עיני בּוּבּוֹת רב־גווניות או דוברות־גרמנית אפורות־שׂיער. הכל זר לי כל־כך. והאנשים אינם אוכלים, אלא זוללים, אינם שותים, אלא סובאים, אינם מטיילים, אלא רוצים לגמוע את כל האויר כולו, את האגמים כולם; לספוג את ההרים. ולא מאהבה – זה עולה כסף.

הים יפה, כותבת אַתּ, רב־גווני; אני אין לי כל תאוָה אל הים. רוצה הייתי להתחבא במקום מן המקומות, ושיהיה רק אדם אחד יודע את הכתובת.

אם פגעתי בכבודו של מישהו, הרי זו אשמתך שלך. אַל תתבדחי על דבר, שהוא קדוש למישהו אחר… או קבּלי את תשובתי גם היא כבדיחה, אם אַת יכולה; אני אינני יכול. ואף־על־פי כן יכול אני לסבּול ולשאת הרבה, הרבה מאד, אפילו את חברת־הנשים של סאן־מוֹריץ…

כאן גם־כן מתקיים היום נשף “ציוני־יהודי”. כך אומרת המודעה. העסקנים: ד"ר בוֹדעֶנהיימעֶר, הילדעֶסהיימעֶר והיימעֶרים אחרים. אני “לוקח חבל” בתורת לא־ציוני, בפירוש בתורת שכזה. אספר מעשׂיות… היהודים הגרמניים לא יבינו את הלשון, והחברה הפולנית־יהודית – את התוכן; אני אספר למישהו, שלא יהיה בין השומעים. האם אַתּ נמצאת בערב על שפת הים? כל הנחלים הולכים אל הים, אולי יביא לך גל מן הגלים צליל של ספּוּר־מעשׂה ביידיש, הכּירי נא!

אני נוסע בעוד כמה ימים הביתה. לא הישר, אינני יודע באיזו דרך ואינני יכול למסור לך כתובת. אהיה מעט נע־ונד, בלי מלה ממך. אל נא תכתבי, אך אל נא תשכּחי.

שלך י. ל. פּ.

 

יט    🔗

הגברת על שׂפת הים,

כתבתי אליך מכתב עצוב – היתה לי עצבות בלבבי, ועכשיו הריני מתחרט שהוספתי לשלך גם את שלי. אך התיבה מקבלת ואינה משיבה. סלחי. לא אוסיף עוד לעשות כן.

היי שׂמחה ושׂמחי אחרים!

י. ל. פּ.

 

כ    🔗

הגברת על שׂפת הים!

אדם חושב, ואלוהים בשמים יושב.

רציתי לכתוב לך, אם לא כל שעה, לפחות כל יום, ־ והריהו שולח לי שׂעורה אחר שׂעורה…

מה שלום הים הבּאלטי?

שלך י. ל. פּ.

 

כא    🔗

הגברת על שׂפת הים!

ביום שני לעת הצהרים אנו נוסעים ובאים לסאן מוֹריץ(אחר־כך – טאַראַספּ) בדרך וינא…

האם אפשר, שאקבּל בסאן מוֹריץ כמה מלים משלך – שהן ימתינו לי? כן?

לפעמים אַתּ טובה כל־כך, טובה כל־כך, כמו מכתביך…

הרחק יותר מן העינים, העמק יותר בלב.

י. ל. פּ.