רקע
יצחק ליבוש פרץ
אל יעקב דינזון
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

 

א1    🔗

L. Peretz, Obrońca Zamość, 24.2.1899 r.

מתהלתך, אדוני, מבלי דעתי אותך, התפעלתי מאד, וינעם לי מאד להכירך בקרוב נפש. האם אתה, אדוני, מחבר “הנאהבים והנעימים”2 ו“קרעֶפּלעֶך זאָלסטו עסן”?3

מוקירו

ל. פּרץ



 

ב4    🔗

וארשה, 27 יוני 1892

ידידי!

אינך כותב לי את סוף מעשיך בניעֶזין, אות הוא כי לא קבּלת את כספך, ועל־כך צר לי מאד… “מאָניש”5 לא יצא עוד מתחת המכבש, ובצאתו יהיה מכוער מאד. מדפיס אחד יש בוַארשה ושמו אוֹרגעֶלבּראַנד, אבל הוא בן־כלבים, והשאר כולם לשׂריפה.

“רועד אני כדג במים” ביום הדין של ספּורי הקטנים.6 אשר הפך הים ליבּשה יהפוך לב הקוראים עלי לטובה. ה“בּיבליאטעק” מוצאת חן גדול מאד מאד. אומרים כי נעלה החלק השני7 על הראשון – 50%!

בקבּלי את מכתבך “עשׂיתי רעש גדול”, וגם טרם קבּלתי אותו שפכתי את הקיתון על ראש אוֹרגעֶלבּראַנד, והשלישי8 יהיה תחת ידינו כל עיקר, והשוטה מה שעשׂה עשׂה.

ה' שולמן9 חטא ואשם. אמנם שלח מחיר החלק הראשון, ולא אדע מי קבּל את הכסף (אתמול הייתי בבית־הדואר, כתבתי מודעה, כנהוג, ומחר אקבּל תשובה ואדע מה נעשׂה עם הכסף), אבל ה' שולמן לא ענה על מכתבי. מדוע? הבשביל שהוא עשיר וסופר, ואני סופר ועני?

בקבלי את הידיעה מהפּוסט אכתוב לו ואודיענוּ, מה נעשׂה עם כספי. אבל, האוּכל לבקש ממנו מאמר, לבוא עמו בדברים ולחכות עוד הפעם על תשובתו עד ימות המשיח? רואה אני את פניך והנם עצבים, דברי אלה לא ימצאו חן בעיניך; יהי כחפצך, אכתוב לו עתה, חלק ב' שלחתי לו אתמול.

מתי תבוֹא? כבר נלאיתי לחכות עליך; מעצמו מובן, כי אשתי דורשת בשלומך.



 

ג    🔗

ידידי!

כי חלית וגם החלמת ידעתי מפי אחותך.

ב – – נראה שביב של רגש… הן דעֶפּעשען10 שלחה!!! פגשתי אותה בראש־השנה (בהחלק השני מהיומא אריכא) ותשפוך את נפשה לפני. מדבריה נודע לי, כי הנך עושה את עסקיה בקיוֹב… גם זאת אמרה לי, כי קבּלת מעט כסף מבעל־חוב, וגם השאר הובטח לך, אולם ממכתבך לא אראה זאת.

מווילנא (לא מוויטעֶבּסק) לא קבּלת כסף, יען כי לא נשלח לך; פתאום נסתם כל חזון משם, וגם אני אינני מקבּל מכתב. העומד בראש הוא גוֹידאַ,11 ולפי מכתבו האחרון יבוא הנה (לווארשוי) לדבּר אתּנו.

בנוגע למאוושיסזוֹן תוכל למסור את הדבר לבית־דין, ועוד נדבר מזה בבואך, הן מקיוֹב לא תצא עוד תורה.

המגיפה12 עומדת אחר כתלנו. לפני יום הכפורים קרו איזה מקרים בעולם הערלים, ואחרי יום הכפורים מתחילים המוּלים להשתלשל. וכבר הקיפה השמועה, כי אחד “מאחינו בני ישראל” (בלשונו של ווועֶבּעֶר13) “נפל שדוד על במתי המגיפה!” (בלשונם של שאר החכמים). ואתה תלך מחיל אל חיל! אחרי ראותך את המגיפה פנים אל פנים בקיוֹב, תשוּב ותראנה בווארשוי. אבל נעשׂית לבלי חת, כי “פעמים לא תקוּם צרה”. (מי יודע?)

עד כה אמרנו כי הרבונו של עולם הוא פּראבוֹסלבני, ואת הפּראבוֹסלבנים הוא ייצור כאישון עינו, עתה רואים אנחנו בחוש, כי הוא בּוּרז’וּאַ לכל משפטיו וחוקותיו, כי הוא אלוהי העשירים. בּלוּבּלין היתה מגיפה נוראה, וגם עתה, כאשר נחלשה, היא מוציא יום יום להורג [עם] רב, אבל מתים אך העניים, ובעלי כרס חיים ושלימים וקיימים. עד כה קרה לפעמים, כי הגבירים מתו מפּחד. עתה נוֹדע הדבר, כדבר ברור,

כי המגיפה היא אך מגיפה של עניים, והגבירים שׂשׂים ושׂמחים… ומתנדבים…

נבחרתי לסופר14 הקומיטעֶט15 לעזרת העניים בזמן המגיפה.. מזה יהיה לי: א צושפּרינג16 צו דער פרנסה; זאלץ צום וואַסעֶר אויף קאַשעֶ.

אחיך

ל. פּרץ



 

ד    🔗

[וארשה, בלי תאריך, בשנת 1892.]

ידידי!

את מכתבך קבּלתי במועדו, וכרגע עניתי לך ונתתי את הגליון, הכתוב על כל גדותיו, במעטפה, וגם מארקע17 הדבקתי… אך עתה לא אזכור עוד אם נשלח המכתב או נאבד ואיננו. ועל־כן הנני מוכרח לכתוב לך שנית…

ראשית חכמה – לבל תשמע לעצתי, אם אתננה; יודע אתה, כי לא אני היודע להלוך כנגד החיים, ועל־כן נתליתי על בלימה… אחרי שני חדשים עלי לשלם שכר דירה, ומוצא לכסף אין ולא יהיה; כעבור ימי החופש לתלמידי האוניוועֶרזיטעֶט יהיה עלי לשלם סך 50 רוּבּל שכר־לימוד, ו“הבּיבּליותּקה” לא מצער מאד, עד כי איני מסַפּר מבּוֹשת.. אבל כל זה נוגע (או חודר) אל עצמי ואל בשׂרי, ועלי ליעץ לך.

לפי דעתי עליך לשוב לווארשוֹי. מוטב למות ברעב בהיתר ולא לרחוץ בחמאה באיסוּר. על אחת כמה וכמה אם גם שם אין לך משען לחם. לחיים באיסוּר18 נחוצים עצבי איש אחר, ולא עצבּיך. אתה תפּול למשכב. לו הייתי אני תחתיך, כי אז כתבתי הרבה, והבחור מאיישישוֹק היה קורא יותר. אבל אתה לא תוכל לכתוב, כי אם בשלוָה ומנוחה, ועל־כן מישיבתך בקיוב לא ייהנה גם הבחור מאיישישוֹק. לו הייתי תחתיך בקיוב, כי אז מצאתי גם תענוגים לנפש, כי בלי ספק [יש] גם שם אידעֶאַלים בעלות (ולא בעלי) עינים שחורות או עיני תכלת; אבל אתה לא תשית לב גם לזאת, ולמה אתה שם? בוא לווארשוי, ושב עמדי עד כמה שיתן לי בעל־הבית לשבת, לחמי – לחמך, ושיקויי – שיקוייך. אל תשכח גם זאת, כי חב אני לך הרבה, ואם אאכילך ימים רבים, לא אצא עוד ידי חובתי. יודע אתה את עקרת ביתי, כי גם היא תקבּלך בעין יפה ובכל לב.

ואם רבים הם מכּיריך בקיוב וחפצים המה להושיע לך, אז אחת משתי אלה: או יתנו לך מכתבי מליצה לה' פיינבּעֶרג, העומד בפּטרבּורג בראש הוועדים, ויתן לך איזו משׂרה, או ישלחך לארגענטינא עם בית־הדפוס או מכתב עתי (הן דבר זה נחוץ הוא שם, לפעול על לבות הבאים, ולא יוליכום שולל “אנשים מן הצד”), או יתנו לך איזו משׂרה. הלא צרכיך מועטים ובעל סמכא אתה בנוגע להאוצר, כמלא כריק.

זאת היא עצתי, אבל עוד הפעם אזכּירך, שלא איש עצות אני. ואל תדמה בנפשך, כי מקדים אני בזה לגול מעלי את האחריות בעד עצתי; באמת ובתמים אני אומר לך. על בינתי בעולם המעשׂה אַל תישען, פן יִכְשַל עוזר ונפל עזוּר. ואם באת בין המצרים ושׂכלך לא יפתור שאלתך, שאל פי מיודעיך ומכּיריך שלא מעולם הספרות…

מתאונן אתה עלי, כי לא השמעתיך חדשות. הנני פותח לך את שׂקי, את אוצרי הטוב. ורווה את עיניך במרגליות הטובות:

1) אחרי הצהרים אין לי עוד עבודה. ישנה איזו [עבודה] קטנה וקלה על איזה ימים, ובמהרה אהיה חפשי כצפור מהשעה השלישית עד הערב, לצאת ולראות בבנות הגן והשוָקים.

2) כולנו בקו־הבּריאה. תהילה לאל חי, המחיה נפשות בימות הקיץ בווארשוי וגם ברחובות נאַלעֶווקי ופראנציסקאנסקה. בערב הנני יוצא, ככל אסירי ואַרשה, מאוּר הכבשן ואתפלא עלי, כי לא נתּכתי כליל ועוד יש [לי] נשמה להפקידה ביד הקב“ה לכל הלילה, ובבוקר אקיץ ואתפלא על הקב”ה, אשר בזמן הזה לא החמיץ את פקדונו.

3) אוכלים אצלי סוֹקוֹלוב והד“ר מינץ, אשר שלחו את נשותיהם לרעות בשׂדה… הם אוכלים מעט, מדברים במתינות, צועקים לעתים רחוקות. מתוַכּחים על דבר החולי־רע, העומד אחר כתלינו, ומספרים חדשות, אשר אקרא ביום מחר ב”הצפירה".

4) בעד מודעות החילותי לכתוב ל“הצפירה”. כתבתי: 1) ביקורת על ספרו של וייסבּרעֶם, והוא עודנו “כעזות־מחוצף פנים”, ולא תיפן, כי הצדק אתי. 2) פעֶליעֶטון: “רחמי אכזרים”, כמענה לו בפרט ולכל “הרח”ש של הספרות" בכלל. וגם פעֶליעֶטון 3) “עיר המתים”, אשר יודפס היום, ערב שבת קודש, פרשת אינני יודע. מלבד זה 4) “מחלוקת לשם הפּאטריוֹטיזם” (הראשון), אשר לא הבינו הקוראים הפשוטים, והקוראים־הסופרים על אחת כמה וכמה.

N.B. חפץ אני לכתוב גם ל“המליץ” מדי שבוע בעבור מודעות, אך חכיתי על בואך, ואתה תציע את ה“עסק” לפני “המליץ”. אם תאבה תכתוב משם התנאים: מחיר מאמרי – מחיר ה“גדולים”; מחיר המודעות – בנכּיון ראבּאט הגוּן. מותר להמו"ל “להשיב אחור”, אך לא לתקן, לגרוע ומה גם להוסיף.

5) כּהנוֹבסקי19 הוציא לאור אחרי “המלשין” ספר “מטרוֹפּוֹלין”.

6) כהנוֹבסקי וגם זינגר20 חוקרים אותי ואת מכּירי, אם לא שמתי אותם מטרה לחצי (“רחמי אכזרים”), וכל אחד ואחד מהם מעורר רעהו [להאמין], כי הוא בעל הדמות. ב“רחמי אכזרים” נזכרו “מלשין” ו“משורר” כמשמעם, אבל “על ראש הגנבים בוערת המצנפת”, וכהנובסקי מתיירא מן “המלשין” וזינגר מתחולל מן “המשורר”, וכל אחד מהם ישית לי, בפגשו אותי, בחלקות, אשר חלקו מחמאות ומביאות לידי הקאה…

7) שוּלבּעֶרג21 אומר, כי חייבים אנחנו לו 20 רוּבּל! איככה? לא חפצתי לראות את החשבון, עד בואך.

8) “בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר”22 ספו תמו… (אולי תוכל לשלוח מהנמצאים אצלך בקיוב?), ולשנים־שלושה שואלים אני עונה בגאון: “ספו תמו, ובעזהשי”ת יוּצא לאור שנית".

9) חושד אני את אחת השפחות אשר בבית, שאני גר בו, כי היא “מטילה ריאה”23 (כן?). על בני.

10) קבּלתי זה ימים רבּים מכתב מהגבירה מאגידוֹביטש (או מגידיוֹביץ) בתודה – קרירה מאד מאד… תלמיד־חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחוּל, והאשה, ומה גם אשת חבר, לא תמחול לעולם.

יש לך חדשות כמספּר עשׂרת השבטים: “מיין ליבּכעֶן, וואַס ווילסט דוּ נאָך מעֶהר”?24

בנוגע למאמרו של ה' שוּלמאן, הנני מקבלו בכל לב ונפש ומדפיסו בלי שינוי ותמוּרה, יתיר או חסר. תוכל להבטיחו בשמי ושמך יחד.

הגד נא לי: מה שלום קיוב? מה “אומר” ווייסבּערג? איה מז"ח?25

בּ' היה בווארשה ולא מצא חן בעיני.. היה אצלי שתי פעמים, ובפעם השלישית לא מצאני ויעזוב כרטיסו… ‏ קרא באזני מאמרי ז’ארגוֹן, וה“כּל כאשר לכּל” – 0 גדול, גבּור ונורא. נקודה אחת ישנה בתוך האדם הזה, והוא – גרוֹש (גרוֹשעֶן). וכל מאוָייו, דבריו, מעשׂהו, כתיבתו, תנועותיו, יוצאים ושבים מן ואל הנקודה הזאת. גרוּש אחד, ולא מאה אלף רוּבּל־כסף, גרוש אחד, ולא סוסים, גנים, פרדסים, נשים יפות, תיאטר וכו'. אלא גרוֹש במזומן, פשוטו כמשמעו, בשבילו יפשוט נבלה בשוּק וגם יונה אשה זונה… גם כן פשוטו כמשמעו. דברי אלה, על כל פנים האחרונים, יהיו לך כספר החיים, אבל המפרש חי, וכבואך יפרוש את השׂמלה לגועל נפשך.

“הבּיבּליותיקה” אינה הולכת, הקטנים אינם זוחלים. הבטחתי לכתוב בשביל בן־אביגדור, אבל כיוָן שהבטחתי, העט נופל מידי ולא אוכל לכתוב מאומה. וגם הפרוטה האחרונה לא אזלה עוד מכיסי ועוד חזון למועד.

לפי הנשמע גם הוצאות בן־אביגדור26 אינן זוחלות עוד כמקודם.

סוף דבר אין חדשות, אין טובות, אין ישועות ונחמות ואין תקווֹת לעתיד לבוא…

בני העיט, אשר עטו על פגרי פאלעֶסטינא, פנו לה עורף, לרדוף אחרי פגרי ארגענטינא… להם – חוטם! הם יודעים להלוֹך כנגד החיים.

צר לי מאד על ספורי הקטנים, אך מה אעשה? לו היה לאל ידי להדפיסם בחוּץ לארץ! אל תחזירם הנה עד בואך, עוד אפנה לראות את הפגרים, לבכּות את חללי. הנני מתחיל לסדר את החלק גימ"ל,27 אך בלעדך איש אובד עצות אני, ואינני מוצא את ידי ורגלי.

לא אוכל להבין, מדוע לא תוכל להוציא את הגזלה מיד עושקך? כפי אשר אזכור, ישנן בידיך ראיות מהימנות, ומה נהיה? איך נפל דבר?

אם קבּלת את מכתבי הראשון, אז תראה ההבדל ביניהם; זוכר אני, כי בכתבי את הראשון היה לבּי רך כשמן במקום אחד וחזק מצור במקום שני.

עבד עצבי אנוכי, וכל אשר אוציא מתחת ידי יליד עצבים הוא.

אולי ישנם סופרים בקיוב.

ומה דעתך: לשלוח לשעֶפטעֶל קוֹמיס?28 כמה? על איזה תנאים?

והנני אוהבך ומוקירך

ל. פּרץ

אשתי ובני דורשים בשלום.



 

ה    🔗

[בלי תאריך]


ידידי!

שלשום קבּלתי את מכתבך ולא עניתי, יען־יען כי־כי לא אוכל לכתוב.

עמוק עמוק בחדרי לבבי ישנו פצע עתיק־יומין, ולפעמים בלי משׂים יפתח, ואז יזוב לבבי דם ואני לא אדע נפשי.

אך הרגעים עברו ושערי־החושים פתוחים לרוָחה, לקבּל את הרע מכל עֵבר ופינה.

ממכתבך רואה אני, כי אזל הכסף מכיסך. מבקש אתה ממני ללכת אל מוֹבשיסזוֹן, אך אני לא אוכל לעשות את חפצך זה… אני לא אוכל להיות למובשיסזוֹן בשום אופן כנושה; נושה הוא באחי (וכמו [כן] בי, כי אני הייתי באמצע) סכום גדול מסכומך, ומה אענה לו אם יאמר: תן על חשבוני? ואחי הוא עתה במצב נורא… תוכל להבין את מצבו, אם אני שלחתי לו 25 רוּבּל־כסף, וד"ל… אדמה, כי כאשר תבוא הנה יפרע לך, אך לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח. חשבתי מחשבות הרבה לשלוח אחר תחתי, אך לא מצאתי איש כלבבי. עצתי, שתשאל אחד ממיודעיך איזה רוּבּלים ותשוב הנה. אם לא תאבה. כתוב לי ואני אשתדל להשיג איזה סכום בהלוָאה. מובטח אני, כי כאשר תבוא הנה נוכל למכּור איזה סכום עֶקעֶמפּלאַרן, כי מיום נסעך מפה לא מכרתי אף אחד למוכר־ספרים, כי אני אינני יודע אותם מכּול וכול, וגם הם אינם יודעים אותי.

כל זמן שהיו מודעות ב“הצפירה” מכרתי לאחדים29 כמעט כל שבוע איזה עֶקזעֶמפּלאַרן: עתה חדלו המודעות, כי חדלתי מכתוב, או טוב מזה – “הצפירה” חדלה מלהדפיס. הספור האחרון “שמעיה הגבּור” לא מצא חן בעיני החסידים. וחז"ס30 קבּל איזה מכתבי מחאה, ויערוך גם הוא מחאה כנגדי וַיתלה את הקולר בסוֹקוֹלוֹב.

אינך קורא את “הצפירה” ואינך יודע עד כמה גדולה אי־בושת הכלב הזקן והשוטה הזה. אמנם, מבטיחך אני, כי לא הרגשתי שום צער מזה; נהפוך הוא, ביום קראי את ההערה הקצרה של חז"ס, כי “שמעיה הגבּוֹר” הוא על־חשבון סוֹקוֹלוֹב31. שמחתי מאד מאד, אבל לכתוב אי־אפשר, ואם אכתוב לא ידפיסו.

כן איני מקבּל ממך מענה אודות הצעתי לכתוב ל“המליץ”; לא אדע אם כתבת להרעֶדאקציון או לא כתבת כלל מזה. אני רואה את המודעות כדבר נחוץ מאד, אבל לא אתפלא כל־עיקר, אם לא יאבה “המליץ” לתת לי מודעות מחיר ספּורי.

נוכחתי לדעת, כי הקוראים העבריים הם רעים מהז’ארגוֹניים, בפרט החסידים דפה הם כבוגרת זקנה, אשר לא תוכל נשׂוֹא דבר וחצי דבר, לא תחפוץ במהתלות וחידוּדין, ויראה היא מן התהלות, פן דברים בגו. יודעת היא, הבּלה הזאת, כי אין בה אף מתום עדנה, ואם יהללוה אות היא, כי דבר־בליעל יצוק בזה. וכן היה עם “שמעיה הגבור”. וכן יהיה לעולמים.

רואה אני בעליל, ששני הזקנים צעֶדעֶרבוים32 ולהבדיל חז"ס יעמדו על דרכי כל ימי חייהם, הם חיי וחייך וחיי סוֹקוֹלוֹב, ועוד תוכל לשית נוספות. עוד ישׂאו החמורים הזקנים על שכמם את פגרי הבריאים.

בנוגע לארגעֶנטינא, פ"ב33 וסוקולוב, עוד חזון למועד, ועתה אין כשרון34 למעשׂה כזה.

מתי תבוא?

אשתי ובני דורשים בשלומך בכל לב, והחדר ריק בשבילך.

אחיך ל. פּרץ

הנני מקצר, כי אינני עוד בקו הבריאות המוסרית, וד"ל.



 

ו    🔗

[בלי תאריך.]

ידיד נפשי!

את מכתבך קבּלתי אתמול, ולא יכולתי לענות לך עד היום.

לדברי… לא נתתי אמוּן אף רגע, אף כי בתה, אשר טרם עת שמנה, עמדה על־יד ימינה ותעד באומר ובדמע. מאמין אני בחכמת הפרצוף!.. [היא] נדמתה לי תמיד לעששית גדולה של שמן, אשר פתילתה נדעכה מרוב… שמן.

וכן לא יכולתי נשׂוא את פ“ב מרגע הכרתיו; סלח לי אמנם, כי שגיתי. לא מהרגע ההוא לא יכולתי נשׂוא אותו, כי אם מרגע, אשר הודעתני בשמו, כי עתיד הוא לבקר אותי בהחזרה! לך סלחתי, יען כי ראיתיך שוגה בו, אבל לי לא יכולתי לסלוח את הגאוָה, שׂנוּאת נפשי מעולם, ואמרתי אז בלבבי, אם בכלי שני, בפי דינזוֹן, המלים האחדות האלה מלאות גאוָה, בכלי ראשון, בפיו של פ”בּ עצמו, על אחת כמה וכמה. וחדלתי מדבּרו לשלום בכל לב.

אצלנו עד היום הזה אין עוד מגיפה במלוא מובן המלה; ישנם אך מקרים בודדים על גדות הווייכּסעֶל, פּראגא ובחוּצות הצפופים, כגון כרוֹכמאלנא, ווֹלינסקא.

תודות לקלעֶגעֶלס35 העיר טהורה ונקיה, ואולי תראה אותה, והיא עולה עתה על קיוֹב.

אני כל היום “בסבך עסקים”, כי הנני “רגלי הועד”, ממלא את החלטותיו.

זה חדשים, אשר לא מכרתי אף עֶקזעמפּלאַר אחד. חבים בזה: חסרון מודעות והחולי־רע. כבר יכולתי לשכוח, כי הנני מו"ל הבּיבּליוֹטעֶק, לולא המעתיקים לשפת פּוֹלאניה, אשר ידריכוני מנוחה לפעמים, בבקשם ממני הרשאה להעתיק ולהדפיס, ואברהם רייזעֶן, השולח שירים עד היום הזה. –


אצלי אין חדשות, אבל אצל אחי חדשות לא טובות, ולא אוֹגה את נפשך לפורטם. העסק רע ויורד לטמיון, והוא. יושב עם בני־ביתו בין שני מדורות של גיהנום, בין לוּבּלין ולעֶבּאַרטוֹב, המלאות פגרי החולי־רע.

חדשות: בית־הדפוס של שוּלדבעֶרג נשׂרף אתמול.

הקוֹמיטעֶט, אשר אני רגליו, לא עשׂה עוד מאומה.

קרובת אשתי לא תאבה ללכת מאתנו עד בואך. וזה מרבה להב לתשוּקתנו לבואך.

בני החליף את חכמת הרפואה בהנדסה.

ואתה – בוא ואל תאחר.

אולי תוכל להביא אתך הנה איזה קוֹמיס?

אחיך

ל. פּרץ

רעֶדאקטוֹר ה“ווֹסחוד” מסר את הבּיבּליוֹתיקה לה' פארבּעֶר לכתוב ביקורת: כן מודיע זה האחרון.



 

ז    🔗

[בלי תאריך.]

ידידי!

את מכתביך קבּלתי. הראשון הפחידני מאד, אך קיויתי להשני, ויבוא והוא הרגיע את רוּחי. בכל לב ונפש הנני מודה לך על הבטחתך לבוא אל ביתי. הנני מודה ומתוַדה לפניך, כי תמיד היתה טינה בלבי עליך, על אשר לא האמנת בפתח הפתוח הזה, על אשר כיסית ממני הרבה. אבל הימים האלה, ימי הסודות, עברו; שני קבצנים אנחנו, ואיש את אחיו נושיע כאשר נוכל.

אומר אתה עם ספרך, כי עלי להשתדל בדבר ארגעֶנטינא36 ולא עליך. האמינה לי, ידידי, כי אני לא אוכל עשות מאומה. אינך מאמין לי, כי בעסק הנוגע אל עצמי ואל בשׂרי לא אוכל לפעול ואיש אובד־עצות אני, במלוא מובן המלה. מרחם, משחר [ילדותי] למדתי לפעול בשביל אחרים, וכרמי שלי לא נטרתי ולא אוכל לנטור. מעצמו מוּבן, כי אם יעלה בידך לקבּל איזה משׂרה כאשר כתבתי, אז נסע יחדיו ונעבוד בשורה אחת. גם מרשה אני לך בכל לב לבקש בשמך ובשמי, אך אל תקווה ממני עצה או פעוּלה.

במכתבך החלפת את ווייסבּרעֶם בווייסבּעֶרג. כנגד ווייסבערג דבּרתי אך בהבּיבּליוֹטעֶק, וב“הצפירה” מחצתי את ווייסבּרעֶם בביקורת על ספרו “הגורל והירושה”. לא אתפלא על הדבר הזה, כי שניהם תאמי הסכלוּת.

כפי הנראה השידוּך ביני ובין “הצפירה” לא יעלה יפה. הזונה הזאת לא תוכל לתת אף מודעות. זכרון המו"מ הזה מביא לידי הקאה, ועל־כן אחדל מזה, ודי אם אספר לך בעל־פה בבואך הנה.

אם ז' מבין לשון ארמית, ומשתמש בה בכל תוקף ועוז, גם כל זאת – אספר לך בפרוטרוט בשובך, ואתה תצחק עלי ותכעס עליו חינם, כי הוא לא יבוש ואני לא אתפעל… הסכן הסכנתי מאז להיות למאכל לכל חונף ומבין בלשון ארמית, אשר אך מלאכי השרת אין נזקקין לה בזמן הזה.

את ה“בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר” עוד לא קבּלתי, ובטח אקבּל במהרה.

צר לי מאד, כי לא ראית את יהל"ל37, ולא תוכל לתארו לי כמשפטך אתה.

את הספרים לשעֶפטעֶל38 לא אשלח עד בואך – וד"ל. ואם לא תבין את הרמז, אגלה לך את הסוד בבואך.

כמה דברים לי להגיד לך בבואך, ועוד – אמרת עם ספרך – שני שבועות לבואך הנה. האמינה לי, כי אשׂישׂ עליך כמשׂושׂ חתן על כלה, ודוקא כשהם קשורים על־ידי חבּה יתירה ולא לשם ממון או יחשׂ־משפחה.

משׂכּילי וארשוי, העומדים במדרגה אחת עם משׂכּילי קיוֹב, ישׂנאוני שׂנאה עזה כמות, אך שׂנאה מסוּתרת, מיראה מלשוני החדה. שׂמח אני מאד על שׂנאת הרשעים הללו ועל יראתם מלשוני החדה; לא אוכל נשׂוא אהבת חטאים, לא אוכל נשׂוא כבוד מחנפים ופושעים וכסילים ואוילים.

הכסיל בפני־עצמו הוא אדם ישר, עד כמה שאיננו סופר. לא נתּן לנו הרשות לסגור על מסגר פה אחד הבעלי־בּתּים, החפץ לנגן39 בפני־עצמו על מקומו ובלחש איזה ניגוּן, אף כי יודע־נגן הוא כחמור; אבל מותר לכל אחד מהקה"ק40 לעמוד לחמור לשׂטן, לבל יעבור לפני התיבה. עלינו [לעשות] אחת משתי אלה: או לעזוב את בית־המדרש ולצאת, או לגרש משם את החמורים המנגנים. אמנם, ה' סוֹקוֹלוֹב למד לישׂא ולסבּול מנגינות חמורים, אבל הוא הולך לשיטתו, שיטת האימפּרעֶסאריוֹ, המקבּל שׂכר בעד כל ניגוּן וניגוּן של זרים.

אך נחזור לעניננו הראשון.

מכתבך הסגור הוא זהב סגור של רגש טהור ושל סאטירה… על המחילה של הסופרת א'… צחקתי מלוא פי לא אחת ושתּים, ועד היום הזה אינני יודע אם מחילת המחילה מחילה, או, במחילה, איננה במחילה, כי אם לפנים אבל לא… לאחור. הנני הולך בדרכך ומדבּר נבּול־פה, אבל אם מותר ליונה. מותר גם לפרס..

חידה היא, איך נאבד מכתבך הראשון. עזבתיו על השולחן, ביקשתי שלושת ימים ולא מצאתי והוכרחתי לכתוב אחר. אמנם היו אצלי מחבּרים, ואללי לי, אם נפלה המציאה ליד אחד מהם.

מוכר אני אחד אחד את הבּיבּליוטעֶק ואוכל את הכסף. לוּ היו מודעות, כי אז מכרתי הרבה. אך אתה בלעדי 0, ואני בלעדיך פחות מזה, אני מינוּס. מתי תבוא ומן המינוּס והאפס יצא איזה מספר?!

אקווה כּי תביא אתך את ספרו של ה' שוּלמאן.

אשתי פורסת בשלומך בכל לב. בני גם־כן. נחפז אני לכלות את מכתבי, כי הולכים אנחנו אל “פּוֹד גוויאזדוֹן” לשמוע מנגינות, כי מחכּים עלינו בית גרינבּוים.41

והנני אחיך

יצחק ליבּוש פּרץ



 

ח42    🔗

ידיד נפשי,

את מכתבך המלא עצב ותמרורים קבּלתי, אך צחוק עשׂית לי, בבקשך ממני תנחומים לנפשך. איך אנחם, ונפשי אבלה עלי תמיד, ובזמן ששׂפתי צוחקות, תולעת תאכל קרב ולב. אבל אין־סוף, אין־תכלה הוא חוט־החיים.

ומה אספר לך אודותי? את חצי ימי אבלה בבית פקודות הקהל, אחרי כן אני פקיד הועד הנלחם את הריחיים [של רוח] – חפצתי להגיד את החולי־רע, ואחרי־כן – סופר עברי אנוכי… בזמן האחרון – מהולל ומפואר על־ידי דוּבּנוֹב, בן־דוב, פרידבּעֶרג וכל דכוותיהון43… יתר הזמן הנני אוכל ושותה וישן, וכאשר תקוץ נפשי בחיי, הנני מהפך את הסדר ואני שותה, אוכל וישן; ישן שותה ואוכל וכו', כמספר החליפות של “מכשפה לא תחיה”.

לא רעבתי עוד ללחם, וארעב מחר או אחרי יומים…

במשך הזמן אשר לא ראינו איש את אחיו, קפצה עלי זקנה – מצחי נקמט, עיני נבלה, שערותי החלו להתלבּן. ימים רבים חליתי: כל ימי הקיץ וראשית הסתיו. שנַיִם־שלושה ימים שכבתי למעצבה, כאבן שאין לה הופכין, מכאב עצור בעצמות השדרה (בלי כל “על חטא”), ויום אקום ואלך על משענתי. עתה חלפה מחלתי, אך לא כולה. מרגיש אני, כי תשוב אלי כיונה אל ארובּתה, ואז אעלה על המיטה לבלתי רדת ממנה.

אם [יש] לאחותך מעט כסף, מדוע לא תבנו בית בשותפות, ותעשׂו מסחר, למען כאשר תבוא בימים ויכשל כוחך, תגרש אותך החוצה.

אולם מדוע לא תכתוב מאומה? הספרות היא לי עיר מקלט, בית־מפלט, מנת כוסי לשכּרון ולשכחה, ואתה נחבא וקולך נחבא ועטך נקצץ. גוידא משלם ואתה לא עניתיו; לאמריקה מבקשים עבודה בכסף, ואתה מחשה; אני שילמתי כסף רב (חינם) למעתיקים, ואתה עמדת מרחוק. לא אוכל להבין את דרכך ומעשׂיך, ומה היה לך. התשכח אשה עוּלה, ואתה את הספרות השלכת אחרי גו? כתוב פירוּש וביאוּר.

אחיך

ל. פּרץ



 

ט44    🔗

וארשה, 23 אפריל 1894

ידידי!

כדבריך כן נהיה. מעתה ועד עולם לא ייקרא עוד שם ס'45 על הוצאתי. איך הגעתי אל התכלית הזאת, אספר לך פה אל פה. אבל לא אתך הצדקה! אנוכי עשיתי זאת אך למענך, ולא מהוֹדאה לך. נהפוך הוא – טבחתי ולא חמלתי את ההוצאה, אשר תהיה אצלי כאבן שאין לה הופכין. ובזמן ש“לכבוד פסח”46 נפזר47 במשך שבועות בסכום48 3000 עקזעֶפלאַרן, הנני בטוח, כי את המוֹתר לא אמכור עוד, ושארית הספרים יימכרו אך למאות. אני חפצתי להיות הקול והוא הידים. אמנם, גם עתה עמו למכור, מבלי שייקרא שמו על הספרים – המכר שלו אינו שווה כלוּם, הלא טוב לו למכור אך את שלו.

לא כתבתי עד הנה, כי התעכבתי עד אשר אוכל להודיעך, כי תאוָתך נהיתה. עוד הפעם אגיד, כי בעיני ה“חילוּל השם”, אשר נגע עד לבבך. הוא דבר שאין בו ממש. אבל די בזה.

אלאפּין49 מבטיח לשלוח לך את כספך תיכף אחרי השבּת. אם לא תשלח לי את הספּורים50 במשך שבועים ימים, אתה הורג גם את יתר ההוצאות, ודי לך אם בכנפיך יימצא דם ה“יום־טוב בלעֶטלעֶך” ולמה תעמוד עוד על דם ה“ליטעֶראטוּר און לעֶבעֶן” אוּלם בכל זאת תוכל לכתוב איזה דבר? ומתי תבוא?

הדפסתי את כל “הירשעֶלעֶ” שלך, אבל טרם בואך הנה, לא אמכור אף עֶקזעֶמפּלאר אחד. הדפסתי כולו, – אולי זה יהיה לאבן־שואבת לך.

ל. פּרץ



 

י    🔗

[בלי תאריך, 1894]

ידידי!

לא נקעה ממך נפשי; נהפוך הוא, שוגה אני תּמיד באהבתך, אולם… הגד בעצמך, מה היה לי לחשוב אודותיך:

1) אם באמת על מכתבי האחרון (לא אזכור עוד באיזה עניין) לא קבּלתי מענה (כל מכתב ממך על דבר חשבונו של ספּעֶקטוֹר לא קבּלתי).

2) אם שלחתי לך את ספרי, ואתה לא הוצאת מפיך אף מלה אחת על אודותם.

3) אם בכל העת הזאת ולמרות כל בקשותי, עזבתני גלמוּד בקשרי מלחמה נוראה עם כל השודדים והגנבים בהספרות, כאילו אין בכוחך לכתוב למעני שתים ושלוש דלתות.

4) ואם לא חשבת גם לנכון להודיעני, כי מכרת את ספרך לפוּנק…51

כל איש ואיש במקומי יחשוב: רעי עזבני לנפשי, או – יצא את העיר, שינה את מקומו ולא השיג את כל מכתביך.

אך מה שהיה היה.

ראשונה אודיעך, כי ספּעֶקטוֹר לא נתן על חשבונך אף פרוטה אחת; נשבע במעמד כולנו, כי אתה חבת לו ולא הוא לך, הבטיח להראות ‏ לנו את מכתביך, ששם אתה קורא אותו בשם נדיבך וידידך הנאמן ומודה ומתוַדה אתה שאין לך עליו שום טענה ומענה מלבד לב מלא תודה וברכה על חסדיו הרבים… ומבקש אתה ממנו שלא יצה בך.

כן שקר בפי רוֹזעֶן,52 באמרו כי מוכר אני את הבּיבּליוֹטעֶק במחיר 35 קוֹפיקוֹת. לא היו דברים מעולם. אינני מוכר בפחות מ־75 קוֹפּיקות.

מצבי ברע. פרנסתי דלה וריקה.

יצא לאור חלק ג' מן הביבּליוֹטעֶק, וכיוָן שראיתי שאתה מחשה, הדפסתי בשׂכר טרחתך למענך 500 “הירשעֶלעֶ” על נייר משוּבּח, והנוֹ מוּנח למענך ולאשר תצווה.

כן הוצאתי לאור: “החץ”53 ו“עוגב”54, 10 “יום־טוב ביכלך” – והנני שולח לך את כל הספרים שנית.

כיוָן שכבר הוצאתי כסף על “הירשלי” – תקחנו ותצווה למכור אותו לאשר תחפּוֹץ, כי אני לא אוכל (כאשר ידעת) לסחור ואצלי הכסף והזהב יהיה לאשפּה ולעפר.

חייב אני “למעלה מראשי” ולמעלה מן השׂכל.

כבר למדתי את ידי לחתום שטרות, וסופי – לבית האסירים. אך [עד] העת ההיא אדפיס, ואחריה – גחלים…


צר לי מאד, כי גם עליך עוברת תמיד הכוס..

אך מה לעשׂות?

האוּמנם לא תעזוב את קיוֹב לנצח? האומנם תשב שם מַשמים כל הימים?

רואה אני במראָה, וגם פני נהפכו לירקון, ופסי השלג שבין שערותי הולכים ומתרבים… חדל לי זה כבר אורח בין הנשים, ואחד מתענוגי העולם הזה נחרב למעני ונותרה הספרות לבדה…

אוהבי ועוזרי הם: פּינסקי, פּינסקי ופּינסקי… לפעמים פרעֶנק, פרייד… וגם – אני לבדי, בתור: י.ל.פּ, ד"ר שטיצעֶר, לצִפֶר, לץ פוּן רעדאקציעֶ55 וכו' וכו', כבר שכחתי כמה שמות יש לי, כמאה ושמונים…

ואתה? אתה שותק.

אני מאמין באמונה שלימה, שלוּ היית עתה בווארשוי, כי אז “עשׂינו עסקים טובים” – אך מה לעשׂות!…

חלקי מכל עמלי – שביתי מלא ספרים, פּי משׂנאִי מלא קללות, מעט מאהבי – מנוד ראש..

והנני אחיך

ל. פּרץ



 

יא56    🔗

ידידי!

הטרם ידעת, כי אינני תלוי בדעת עצמי, טרם התאספו והחליטו, מה יכלתי לענות לך?

הספור הנדפס למענך הוא בעד “שכר טרחתך” או “שכר סופרים” בעדך, ועל־כן אומרים הם, שהפּלאטעֶן והמעֶטריצן57 הם קניין הבּיבּליוֹטעֶק. ואם חפץ אתה בפּלאטעָן ומעֶטריצעֶן, עליך לשלם מחיר העָקזעֶמפּלארין 75 רוּבּל.

ההחלטה הזאת על אפי ועל חמתי, אך מה אוכל עשׂה, והם הטביעו כשני אלפים בהעסק, ואינם רואים אף אגורה אחת בהחזרה.

נחלט [הוחלט] גם־כן לשלוח על חשבונך. חכיתי איזה ימים, אולי תמצא ידי לשלם התשלום, אך ריקוּת נשאר מכּול… דל אני – ואתך הסליחה.

הודעני את חפצך. אני אדמה, שלא תחפוז לקנות הפלאטעֶן והמעֶטריצעֶן מידם. כי [אין לך בהם] צורך, כל זמן שישנם עֶקזעֶמפּלארעֶן.

אחיך



 

יב58    🔗

אוטבוצק, ר“ח מנחם אב תרס”א [1901]

ידידי!

הנני מבקשך, שתעשה למעני את הדבר הזה:

תלך אל מר בן־אביגדור ותעשה עמו חשבון עבודתי. במדומה לי, שהוא משתמט ממני ואינני יודע למה, ואני, כידוע לך, אוהב דברים ברורים.

יחשוב [יחשב] את הספרים האחרונים ואת הנדפס ב“עולם הקטן”.

בנוגע להספרים, הלא אתה יודע, שיש בהם מעט מקוריים והשאר העתקות; יחשוב את הכול להעתקות, אם לא תוכל לדעת בדיוּק.

חפץ אני גם־כן לרעת, כמה הוא משלם בעד שורה ב“עולם קטן”. יש לי איזה דברים, ואיני יודע אם כדאי להשלימם ולשלחם.

גם־כן איני יודע, אם כדאי להשאיר בשבילו להבא ספרים.

והעיקר, שלפי דעתי שייך [מגיע] לי ממנו הרבה כסף, והוא אומר: להד"ם.

אחיך פּרץ



 

יג59    🔗

מאריענבאד, 9 אוגוסט 1903.

להוי ידוע לך, שאני מחזיק את מקלו של ראפּוֹפּוֹרט והוא מעשן את הסיגריה שלי.

שלך י. ל. פּרץ

דרוש בשלומו של נוֹמבּעֶרג ושאר הבּישגדאים בידידות יתירה, יתּכן שאשוּב בריא.



 

יד    🔗

לורעליי, 4 ספּטמבר 1903.

מיר זיצן זאַלבּעֶר־צוויי

(איך און אַ נאָטאַר,

נישט קיין שרייבער, דאָך אַ נאַר)

און קוקן אויף לאָרעֶליי;

מיר קוקן אַ שטונד –

זיי געזונד!

תרגום: אנו יושבים בשניים / (אני ונוטאריון, / לא סופר, ובכל זאת שוטה) / ומביטים אל לורעליי, / כבר אנו מביטים שעה – / היה בריא ושלם!



 

טו    🔗

ויסבאדן, 18 ספּטמבר 1903.

דינזון היקר באדם.

גלוּיתי הבהילה אותך לחינם. הרופא מוצא כי הוטב לי, וכי העצב, או השד יודע מה, מתחזק. רק עבודת־היתר היתה גדולה ביותר, מטורפת (כך אמר), והוא רוצה דוקא שאֶעשׂה עוד ארבעה שבועות במקום חם יותר ואנוח מנוחה מוחלטת. לכתוב יכול אני ורוצה, אך האדון הוויסבּאדני שלי, כלומר, הדוֹקטוֹר, הוא אדון קשה מאד, הוא אומר: לא באָל"ף רבתי, רק לנוח, מנוחה שלימה ועמוקה. ואני מציית. היה שלום.

אנו נוסעים עכשיו מכאן, כתוב ושלח על־פי הכתובת לקוֹמוֹ, פּוֹסט רעֶסטאַנט, בעוד חודש נתראה. אולי יהיה בקוֹמוֹ דוֹקטוֹר ליבּעֶראלי יותר, ואכתוב משהו. הייתי רוצה לדעת, מה ה“קהילה” חושבת בדבר “עוד חודש”. לשם אינני כותב, ככה סתם. לא כלום. השתדל להיוָדע מן הצד.

שלך י. ל. פּרץ

מה חושב “הצופה”? דרוש בשלום קלויזנעֶר, נוֹמבּעֶרג, וכו'.



 

טז60    🔗

לאַגו די קומו 26/9, 1903

הנני בקוֹמוֹ. כמדומה לי שהנני שב לבריאותי, בעוד שנים שלושה ימים נסע מזה ונשוב הביתה. איני יודע, מי הפחיד אותך?

שלך יל"פ



 

יז    🔗

היישויער, 1 אוגוסט 1906

פה יפה מאד…

י. ל. פּ.

[תוספת של מרת הלנה פרץ:]

מן ההרים הגבוהים דרישת־שלום “לאברך הצעיר השחרחר”.61


 

יח    🔗

דינזון היקר!

אַ לוּפט אַ שמעֶקעֶדיקעֶ, אַ מילדעֶ

(איך גריס וואַרשוועֶר געשטאנק!)

אַ געֶבּראָטעֶנעֶ טויבּ אַ ווילדעֶ –

(ליידעֶר, נישט אויף לאַנג!)


טויזעֶנד הוּנדעֶרט מעֶטעֶר איבּעֶרן ים

(ביסט אזויפיל אַרוּנטעֶר, מן הסתם!),

אַ טוּרם – אַ וועֶלט אָן איין עֶק!

(פון “וועֶג”,62 פון “היוֹם”63 קיין לעֶק!)

ווייט און בּרייט עֶס פאַרנעֶמט די אויגעֶן,

די נשמה וואָלט נאָך ווייטעֶר, ווייטעֶר געפלויגעֶן,

עס וועֶרט אָבּעֶר וואָס ווייניגעֶר מאַרקעֶן.

זיי געֶזוּנד, זאָל דיך גאָט שטאַרקעֶן

אין סווידעֶר64

אין אַ פּאָר וואָכעֶן זעֶהעֶן מיר זיך ווידעֶר…

פון פרייעֶן לעֶבּעֶן קיין שפּוּר;

מ’וועֶט רעֶדן פוּן ליטעֶראַטוּר!

י. ל. פּרץ.

תרגום: אויר ריחני ונוח / (אני דורש בשלום הסרחון הוואַרשאי!) / יונת־בר צלויה – (לצערי, לא לזמן רב!) / אלף ומאה מטר מעל לים / (בודאי ירדת כך, מן הסתם!) / מגדל – עולם בלא סוֹף / (מן ה“וועג”, מ“הים” – לא זכר!) הרחק והרחב העינים נמשכות להביט, / והנשמה רוצה עוד הלאה, עוד הלאה לטוס. / אך המארקים. הולכים ומתמעטים! / היה שלום. יחזק אותך אלוהים / בסווידעֶר – / בעוד כמה שבועות נשוב ונתראה.. / מן החיים בחופש לא יישאר שריד; / נדבר על ספרות!



 

יט    🔗

גיסהיבל ביי נוישטאט, 15 אוגוסט 1906.

כזיץ אויף דעֶר שנאַפּעֶ, אַ גרויסעֶר האַר!

אַ היהן אַ געֶבּראָטעֶנעֶ, אַ גוּטעֶ ציגאַר:

25 פעֶניג דאָס שטיק,

קאַפעֶ “פעֶרקעהרט”

(כ’ציה שוועֶר ווי אַ פעֶרד)

עס שפּילט די מוזּיק –

(פאַר 10 פעֶניג אין טעֶלעֶר)

דעֶר טאָג וועֶרט העֶלעֶר,

און צוּריק אין שטאָט,

אין ריינעֶצעֶר בּאָד. –

שלוּפּ־שלוּפּ; שלוּפּ־שלוּפּ…

פריהעֶר בּאֵרג אַרויף, צינד בּאֵרג אַראָפּ.

תרגום: הריני יושב במזנון, ואני אדון נכבד! / תרנגולת צלוּיה, סיגרה טובה; / 25 פעניג החטיבה, / קפה “הפוך” (אני מושך בכבדות כמו סוס) / מנגנת המוסיקה / (בעד 10 פעניג בצלחת) / היום מבהיר והולך, / ואנו חוזרים העירה, / אל המרחץ הריינעֶצאי. / שלוּפּ־שלוּפּ, שלוּפּ־שלוּפּ… / תחילה במעלה־ההר, עתה במוֹרד.



 

כ    🔗

נאחוֹד, 19 אוגוסט, 1906.

נאַהאָד איז אַ שטעֶטל אין בעֶהמעֶן

מיטן ראָטהויז האָט עֶס זיך נישט צוּ שעֶמעֶן

אויך זעֶ איך אַ שיינעֶ באַנק

(אַ שאָד די קעֶשענעֶ איז קְראַנק

און האָט נישט וואָס צו בּייטעֶן)

מיר איילעֶן זיך אוּם באַצייטעֶן

צו זעֶהן וואַלְעֶנשטיינס שלאָס.

נאַחאָד. צוּם שוואַרצן ראָס.

תרגום: נאחוֹד היא עיירה בבּיהם, / בבית־העיריה אין לה מה להתבייש. / כן אני רואה בּאנק יפה / (חבל שהכיס חולה / ואין בו מה להחליף). / אנו נחפזים בעוד מועד / לראות את טירתו של ואלענשטיין. / נאחוֹד. במסעדה “צום שווארצען ראָס” (אל הסוס השחור).



 

כא65    🔗

זאקופּאַנע, ‏ 6/8 1907.

שומע אתה מעשה? הרי אנו דוקא ב־Zakopane, בווילא Ochotnickiego, רחוב מארשאלקוֹבסקה. נחנו מעט. האויר – מפואר. יערות, הרים וצוּקים – קוראים ומזמינים. רק מחר נתחיל להלך או לנסוע. מה שלומך? אני כותב על ספסל ברחוב.

שלך י"ל וה' [הלנה] פרץ



 

כב    🔗

זאַקופּאַנע 7/8 1907

עם מילעֶר66 דברתי מעט מאד: ראיתי אצלו מכתב שלך גדול, והבינותי שאין אני צריך לדבּר. מִילעֶר הוא אברך טוב ומרוּדם. זה עתה אחרי החתונה. ואשתו – צעירוֹנת, שחרחורת, עם שתים שיני־זהב בשני צדי הפה, אך אשה נעימה. מה רצית בשבילי ממילעֶר? מה שלום קרינסקי?67 הוא מדפיס או לא? אם לא – תבוא עליו הריגה. אם קבּלת כסף מווילנא,68 שלח לנו! אם לא, נלווה.

יל"פּ

איך אתה סבור, תהיה מכונת־כתיבה?

אני יושב כאורח אצל הגראף זאמוֹיסקי במחלבה. חם, עיפים מן הטיול.



 

כג    🔗

זאקופּאנע 9/8, 1907

תאר־לעצמך: מטפּסים במעלה־ההר. שקט ודממה. לבסוף באים וָוים, נאחזים ביד אחת, אחר־כך בשניה. מלמטה תהום, הראש מסתחרר. אבל מעפילים יותר ויותר גבוה. פתאום – וָו אחד נותק ממקומו! – מות! התהילה לאל, שאני לא הייתי באותו מעמד. הדבר אירע לצעיר ממני, והוא נתּר וקפץ למעלה ותפס גבוה יותר.

שלח לנו עוד מאה רובּל. הכסף עף ונעלם.

שלך יל"פּ


 

דינזון היקר,    🔗

כבר הדבקתי בול אל גלויתי הפשוטה, ואין לשנות. מהיום והלאה תקבל כרטיסי־נוֹף. מה עושׂה קרינסקי? הבטיח לשלוח לי הגהות. – מה עושׂה הירשביין בווארשה? הוא רוצה להשתקע? את המכתב מן הנאציונאל־צייטונג עדיין לא קראתי. יש לי פנאי. משפחת מִילעֶר מתארחים אצלנו, והרי אנו מסיירים במקומות שונים. מִילעֶר חושב למסור לך את הסוכנות להוצאותיו של עֶוואַלעֶנקו.69 הוא יכתוב לך במפורט. מה מעשיו של אַש? הוא נשאר בוואַרשה? – שלחתי לו שתי גלויות לקוּזמיר, עדיין הוא גר שם?

הרים והרים. צוקים וצוקים. מחיה נפשות.

שלך י"ל פּרץ

הלנה דורשת בשלומך.



 

כה    🔗

זאקופּאנע, ‎,16/8‏ 1907.

כאן אנו אוכלים צהרים. יודע אתה, מי?



 

כו    🔗

זאקופּאנע, 16/8, 1907.

מפני מה אינך כותב? בקרוב תקבל ממר מילעֶר מכתב חשוב, שתבוא לקראקא.

היה מוכן.

י. ל. פּרץ



 

כז    🔗

את מכתבך הגדול, ר' יעֶנקל, קראתי רק אתמול. הייתי בקראקא, הייתי ונשף קריאה היה לי: “מוּסר”, “אהבה” ו“גלגולו של ניגוּן”. ההכנסה – בשביל רוֹזעֶנפעֶלד.70 האולם היה מלא וגדוש. הכול עמדו, הביטו ולא שמעו מלה, כרגיל. אולי אסע עוד “להיראות” בלבוב. אני רוצה ללמוד ולהכיר חטיבה של גליציה. את הארץ הקבּצנית. ‏ ואף־על־פי־כן, בּשבת עושׂה קראקא רושם מפואר, העיר מוקפת “מטעים” – מקומות־טיול שהם גנים. הרחובות רחבים, רחבים מאד, הבתים לא גבוהים, מהם ישנים, ועל־פני הרחובות, על־פני השׂדרוֹת, הולכים בני־יעקב להתפלל. כלי־לבן צחורים ומעומלנים יפה, עניבות יפות, מעילים של אטלס, אבנטים ושטריימ"לין שטוחים. השבת מזהירה. בעינים.‏ נערים יפים, אברכים יפים, בני־תשחורת כבדי־ראש, זקנים מוזנחים־כלשהו.

אין רואים כאן את הקריעה־בלואה הפּוֹלנית שלנו, את ביטוּל־היש בהילוּך ובתלבושת. להפך – העולם־הזה אף הוא עולם; לדאבוננו קשה להשׂיג פרוטה, ובלי פרוטה אין עולם־הזה. העולם הבעל־בתי מגוחך במקצת. האב מדבּר גרמנית, אפילו השמש של בית־הכנסת־הגדול הישן, ואפילו האשה בבית־הקברות שליד קברו של הרמ"א; והדור הצעיר – פּוֹלנית. יידיש אף לא מלה אחת. יכול אתה לתאר לעצמך, כמה שמחתי כששמעתי פתאום כאן, בזאקוֹפּאנעֶ מאחורי גבי: “יעֶך? יעֶך בין עֶרשט געֶקוּמעֶן!”71 – שתי יהודיות זקנות, כיפּות בראשיהן, סוחרות בוַדאי כאן בדגים מלוחים. ובכל־זאת אומרים, שמתעוררת גם כאן תנועה למען יידיש. אף מבטיחים לי, כי לבוב יהודית הרבה יותר מקראקא, וסטאניסלאבוב – יותר מלבוב. יפה ביותר התופעה, כי בקראקא, שבה התנועה היהודית עדיין רופפת כל־כך, ונמצאים בה בסך־הכל כמה עשרות צעירים, אתה מוצא גם־כן את כל המפלגות והפּילוגים, כמו בווארשה, בווילנא וכיוצא בהן.

מה שנוגע למכתבך, אין לי כלום מה לענות לך. אתה מכנה אותי בעל־חלומות, ואני אותך – פּעֶסימיסט. אני עומד על דעתי: בידים חרוצות – אפשר שיהיה הכול כראוי.

זה היה ודאי חידוש נפלא, אילו ה“רוֹמאַנצייטונג”72 היה מצליח. וחידוש נפלא ש“אונזעֶר לעֶבעֶן”73 יעשׂה עסקים טובים. אלא – מחוּל ושכוּח.

מה נשמע בעולם הפּרוֹלעֶטארי?

הירשבּיין כתב לי גלויה מווילנא, וסיים: “אחר־כך יותר, מן הכפר”. אך יותר לא קבּלתי ממנו שום אות־חיים. אבל הוא מעניין אותי יותר מכל הצעירים. כתוב לי יותר עליו, על תכניותיו, שאל אותו בשמי, וידבּר אולי יותר.

אמוֹר אומר אני לך: אין העולם רע כל־כך, כפי שאתה חושב.

שלך י. ל. פּרץ


זאקוֹפּאנעֶ יפה. אבל אינני רוצה לכתוב על כך במכתבים. היא ראויה ליותר מזה. ד"ר בירא כבר נמצא בוַדאי בווארשה. קח לך ממנו את כתנותיך. כל הלילה נתך הגשם, לא ראו סימן של הר. הרגשנו עצמנו כטבועים בחשכה רטוּבּה. עכשיו מתבהר במקצת. אבל קשה להאמין, שיהיה לנו עוד מזג־אויר טוב. ההרים מקטרים עשן. השמים – אלוּליים, העולם בוכה ונושבת צינה.

וה“שיקסל” המגישה את ארוחת־הבוקר אינה רוצה להבטיח “פּוֹגוֹדה”.74 כל שמסביב, שהיה מאיר ומזהיר, עכשיו הוא רטוב ואָבל. נחמה אחת: אין רואים את הצלב בראש הגיעֶווֹנט,75 הוא תקוע בעבי־ענן. אולי יצוף וייעלם אתו יחד. הכול נורא קאתוֹלי סביב. קשה לנשום. אין אני מקנא ביהודי המקומי. כאן לגור בקביעות – פירושו לא לנשום רגע אחד מתוך חופש. ואולי רק נדמה לי כך. החנוָני שלי, שבחנותו קונים ביצים, חמאה, בולים… נושם חפשי מאד: צובר פרוטה לפרוטה. והפּלוֹנית הצולעת שלו מקפּצת כלפי מעלה ומתמוגגת בשומן של עצמה.

הרי גם לך, הודות למזג־האויר, מכתב גדול. עוד מעט גדול כמו נוֹבילה. אבל אני חייב להשאיר קצת מקום פנוי בשביל הפלוֹנית שלי, שאלמלא כן, הייתי מציג לפניך את בתו הירקרקת הריראַפּית של החנוָני שלי. סמוך לקראקא בטיניץ – כפר – גר ר' עם בנותיו הרזות, המבקשות להשתמד במקצת.



 

כח    🔗

זאַקופּאַנע. (בלי תאריך).

הכלל, ר' יעֶנקל, עשׂו לך עוול, ואולי בפעם הראשונה לא חבר, לא סופר. להפך, על חשבון ההפסד קבּלת מסופר בחזרה 5 רוּבּל. לאחר יאוש. את הטעם שלאחר גניבה אני יודע. אם זכור לך, כבר קרה לי הדבר הזה. השאירו אותי ממש חשׂוף – וגו'. אבל חטיבת הנאה מן הגניבה יש לי אף־על־פי כן. אין אני, חס ושלום, שׂמח לאיד. אך ראשית: תתקין לך דברים חדשים; ואם תבטיח לעצמך בהן צדק. למשך שנה אחת, שלא להלווֹת כסף לליטעֶראטים, תמלא לך את הנזק. ושנית, הודות לגניבה כתבת לי איגרת מעוּצבּנת. “מחיצת־הקיר מסתכלת בך במבּט מילאנכולי ואינה מניחה לך לשכוח את הגניבה”. זה טוב. אתה בורח מן החיים, מכל מה שמעצבּן ומעורר צלילים עמוקים־יותר, על־כן פרצו אליך החיים בדמות של התנפלוּת. הא לך ואל תבכה. ומעט סכנה גם־כן היה בזה, והינצל מסכּין גם־כן ניצלת… אמור את האמת, אתה חולם על סכּין? אם כן, תאר זאת! ויהא במכתב.

מזג־האויר נשתנה. גשם וגשם. ואף־על־פי כן אפשר לסבול כל זה. האויר ביום־הגשם הראשון היה כל־כך נקי, וכל־כך שקוף. שההרים נראו פתאום קרובים יותר, קרובים עד כדי כך, שראו את קמטי־הקמטים שלהם. ופתאום, אדם משכּים עם שחר, נחפז ויוצא לגזוזטרה – גיעֶווֹנט של כסף! מתרומם מעל לשאר ההרים – הנמוכים, הירוקים, היעריים, והוא כמעוטר עטרה של שלג צחור, שקוף. ולמטה – עוד עומדת הקמה בשבּלים! עוד מעט ומעל להרים מתנשׂאות שיירות של עננים. שמים מוּעמים מלמעלה, הר־שלג מעל לחגורת־העננים, ולמטה מהם – כתף־הררים ירוקה־קליפּתית מעל לשדה שבּולת־שועל! להשתגע…

ובערבים מקטרים ההרים, כמזבחות לאל זועף. העשן מאפיל ומאפיל. והעננים שמעליו משחירים. לאט מתמזגים יחדיו הצוקים, ההרים, העננים ורקיע־השמים… התנשקות או התנגשות?

וכשההרים מימין צוחקים, כילדים שחפפו זה עתה את ראשיהם, וההרים משמאל נושאים עליהם עננים כבדים, מעיקים ומפחידים – הרי אתה מעיף עיניך לכאן ולכאן ועומד באמצע נבוך ומשתאה.

והנהר במורד־ההר! רועש, מעלה קצף, כסף ופנינים…

וכל רגע תאורה חדשה: צוקים חדשים, הרים חדשים, פלגי־מים חדשים. והכול, הכול נשכח. חסל סדר וַארשה, חסל סדר פּוֹליטיקה, וכשנוטלים עתון אל היד – הכול כל־כך אדיש וזר.

ואף־על־פי כן, אם לא יתבהר, נהיה אנוסים לברוח. עדיין אינני יודע: דרך לבוב או דרך בוּדאפּעֶשט. ואולי תעלה במחשבה אפשרות שלישית. לפעמים קר מדי, רטוב מדי. ובזמן של מזג גשום ואפלולי הצוקים וההרים נעלמים כליל, והאדם מרגיש עצמו מוקף איזה גוש חשוּך, כבד, חסר־תנועה. עכשיו, כשאני כותב אגב סעודת־הבוקר, המזג הוא ספק־גשום. וזה הדבר הגרוע מכול. מן הגיעֶווֹנט נראה רק חלק קטן. השלג אינו מבהיק, כלל וכלל לא. ראש בטלני מוזנח. דוחה.

במקרה קראתי חוברת גרמנית: קליידוּנג אוּנד שמוּק אין דעֶן בּיבּלישעֶן אוּנד תלמוּדישעֶן שריפטעֶן פוֹן דעֶם ראַבּינער דעֶר

יוּדישעֶן געמיינדעֶ צוּ בּעֶרלין, ד"ר אדוֹלף רוֹזענצווייג.76 בּעֶרלין מ. בּעֶפעֶלבּוֹיעֶר, 1905. אם אתה נפגש עם קאמינסקי,77 עוצה לו שישיג לעצמו את החוברת הזאת. התלבושת מתוארת יפה מאוד. היא זולה וקל להשיגה.

מתבהר במקצת. אם יהיה אפשר, נעשה עוד טיול אחד.

המכתב הקודם היה מונח שני ימים על השולחן, שכחו להטיל אותו אל התיבה. סלח לי.

עכשיו מהלכים, מעל לשׂיאי־השלג, ענני־כסף מזורזים. שלג ועבים מתמזגים יחדיו. ביאליק, בשובו מהאַג,78 עתיד, כפי אומרים, לסוּר לקראקא. ויבוא אולי להתארח כאן. מעניין, אם ייהנה מן הצוקים יותר משנהנה מן הים באוֹדיסה…

היה בריא וחזק. עשׂה לך בגדים חדשים יפים. לך אתה אל החיים, ואל תחכה עד שיהיו החיים אנוסים לפרוֹץ את דלתך, לנתק מנעולים.

שלך י"ל פּרץ

השארתי מעט מקום בשביל הלנה, אבל היא מתלבשת, ואילו חכיתי עד שהיא תכתוב הייתי מאבד זמן רב מדי. על־כן אני דורש בשלומך בלבביות משמה. כך היא מבקשת.

חטיבת־רקיע כחולה נתגלתה. לאורך ימים!



 

כט    🔗

זאַקופאַנע 25/8, 1907.

יענקל היקר!

אני נוסע עכשיו – יום ראשון בשלוש – לקראקא, ומקראקא ללבוּב, שאני מוזמן לשם לקריאה ליום חמישי. ביום שישי בחזרה לקראקא, לשם תגיע הלנה מזאַקוֹפּאַנעֶ, וביחד – לווארשה. ביום ראשון – הכול נגמר! וביום שני – בחזרה אל ה“חדר”.79 זה מאד מאד מעציב. אתמול ערכנו את הטיול האחרון. עשׂינו “סיום”. מעולם עוד לא היה לי קשה כל־כך לנסוע הביתה. כמה הימים בלבוּב אולי יבדרו אותי מעט.

שלך י. ל. פּרץ



 

ל    🔗

קראקא, 30/8, 1907.

דרישת שלום מן המבצר בקראקא.

י. ל. פּרץ80



 

לא    🔗

דרישת שלום מלבוב.

י. ל. פּרץ81

לבוב 1/9 1907.



 

לב    🔗

דינזון היקר!

הכלל. הרי אני – בטשעֶרנוֹביץ82.

את אַש אבּדנו בדרך: בלבוב לקח אותו אחד ד"ר רייך, עורך של “ווסחוּד”83 וחתן של כלה הגרה בכפר, ובכפר משיגים סוסי־רכיבה וכיוצא באלה.


מטשעֶרנוֹביץ לכתוב, מן הועידה – בלתי אפשרי… התוַדעתי אל “אחר” – ד"ר בּירנבּוֹים, אל כמה צעירים, – אבל מושׂג נכון מן הועידה העתידה להיות עדיין אין לי. והייתי שולח לך רק גלויה של נוף, אלמלא זאת שהקהל הצעיר מבקש בכל תוקף שאבקש ממך, שתשלח לי תיכף ומיד, אבל ממש מיד, 2–3 אכּסמפּלרים מן “די גאָלדעֶנעֶ קייט” ומן הדראמות שלי, הם רוצים להעלות משהו על הבמה בשעת נשף אחד, ואין להם, לא עליכם, מה להעלות. מתברר, שגליציה רוצה כבר לחיות ואין לה מוכרי־ספרים. אבל על זה אחר־כך. לפי שעה עשה את רצונם של המבקשים, שלח להם ספרים. כתובתי: טשעֶרנוֹביץ, בוּקוֹבינה, אוסטריה, מלון “בּריסטוֹל”. מלון מפואר. החדש ביותר. הלנה פורקת מן המזוָדה אל הארון.

מה עוד? לא כלום. היה בריא.

שלך פּרץ



 

לג84    🔗

יעקב היקר, “איש־האמונים הוַארשאי של ועידת־הלשון”. (אתה יודע על־כך?)

לא קבלנו כאן שום דבר, לא את מכתבך, לא את “די גאָלדעֶנעֶ קייט”. חקרתי ודרשתי בדואר, חקרתי ודרשתי במשׂרד של ועידת־הלשון – ואין כלום.

כי נוֹמִבּעֶרג “איש סידורים” הוא ידעתי, אך שיזניח עצמו כל־כך לא תיארתי לעצמי. עתונים משם אין אנו מקבּלים. ואילו הצגתי עצמי, מה הייתי מועיל? בשעת הועידה לא היה לי רגע אחד מנוח, עבדתי בעד עשׂרה, ואחרי הועידה מחזרים על־פני המדינה85 עם הצעירים לערבי־קריאה. הרי אתה יודע שהם קוראים, ואילו אני אנוס גם לדבּר. אני נורא עסוק. אם הדבר הזה יתן אותותיו בבריאותי ביום מן הימים, אינני יודע; אך לפי שעה עובד אני על כל הכלים. על הועידה לא אכתוב לך, ראשית מפני שאין לי פנאי, ושנית אספּר לך פה אל פה.

בווארשה הייתי רוצה להרצות על הועידה. אולי יכין ד"ר לעווין רשיון? כאן מקבלים אותנו בכבוד גדול, בשירה, בסעֶרעֶנאדוֹת, בכרכרות וב – לב. מתנגדינו מתחבּאים – ושותקים…

אינני יכול להמשיך. היה בריא.

שלך י"ל פּרץ

הלנה דורשת בשלומך. היא מתרחצת. אנו נוסעים עוד מעט הלאה. נעים־ונדים אמיתיים.



 

לד    🔗

רואה אתה, להיכן גלגלוני?86



 

לה    🔗

מיליאנובעק87 21/6 1909

דינסון היקר.

את מכתבך קבּלתי, את המכתבים המצורפים מאחרים וקטעי עתונים – קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוּח יתירה.

רציתי להיות באמריקה. להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, להביא לידי גמר הקמת הוצאה יהודית כללית, כמובן – אמנותית־ספרותית, בשביל כל העולם היהודי, לקבוע נקודות־מרכז לעריכה ולהדפסה: ווארשה, לונדון וניוּ־יוֹרק, עם סוכנים זמניים לרומניה ולגליציה.

לא עלה בדעתי למסור את עצמי או את הדבר הזה למפלגה הזאת או לאחרת. לקלייזל ספרותי זה או אחר: אין אני מתבייש בעבודה כלל־ישראלית, עם כל האהדה שלי לחוגים קיצוניים.

מאחר שאין בכוחי לנסוע על חשבון עצמי, נשענתי בתכניתי על הכנסות מנשפי־קריאה.

אַש רצה לנסוע אתי, אדרבּה. הוא נטל על עצמו לכתוב מכתבים, לא היה בלבי כנגד זה ולא־כלום. למי כתב ולמי לא כתב, אינני יודע.

היחסים הספרותיים־האמריקאניים אינם ידועים לי. ואם מתככים תככים, כפי שאתה אומר, מוטב שלא אסע, אלא אם תבואר ותטוֹהר המטרה של הנסיעה, ולא תצמחנה מזה אי־נעימויות.

יותר לומר לך בעניין זה אין לי, ואני מבקש ממך לחקור בדבר ולהודיע לי ככל־המהר.

בכפר טוב מאד; ולוַאי הלאה כך.

שלך י"ל פּרץ




 

לו88    🔗

דינסוֹן היקר.

את מכתבך קבּלתי, את התוספת של מכתבים מאמריקה וקטעים מעתונים בניוּ־יוֹרק קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוח גדולה.

חשבתי לנסוע לזמן מועט לאמריקה, להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, שדבּרתי עליה כל־כך הרבה בטשעֶרנוֹביץ, והוא לייסד הוצאה יהודית־כללית בשביל כל הגיטאות היהודיים שמרצון ושמאונס, שסופרי־יידיש יחדלו מלהיות סופרים יהודיים־פולניים, ‏יהודיים־רוסיים, יהודיים־רוֹמניים, יהודיים גליצאיים ויהודיים עם תוספת של שאר ארצות. בלתי־מפלגתית צריכה ההוצאה הזאת להיות, ומוקדשת לאמנות.

מאחר שאין לי האפשרות לנסוע על חשבון עצמי, קויתי להשיג את הוצאות־הדרך מנשפי־קריאה. אַש הסכים לנסוע אתי, נטל על עצמו לכתוב מכתבים, אני הסכמתי. התנאים באַמריקה אינם ידועים לי… למסור את הדבר למפלגה, או את עצמי לקלייזל ספרותי. לא עלה על דעתי. על דעתו של אַש וַדאי גם־כן לא. עם כל אהדתי אל חוגים ראדיקאליים, אין אני מתבייש בכלל ישראל ובעבודה למען כּל ישראל… וכל זמן שהדבר לא יבוֹאר ולא יבוֹהר לעיני כל, עד שלא יהיה בזה שום ספק, מוטב שלא לנסוע.

בשבתי בכפר אי־אפשר לי לחקור בכל הנוגע לזה; עשה זאת אתה, וכתוב לי מה מצב הדבר.

הטוב ביותר יהיה, אם נגיע לידי נסיעה, שתסע גם אתה.89 ידידים באמריקה לא יחסרו לך.

בכפר טוב מאד… ולואַי הלאה כך.

שלך י. ל. פּרץ



 

לז    🔗

מאריענבאד 11/8 1908.

ובכן. קראו לניו־יורק. הלב נמשך לפּאַלעֶסטינא, עתיד הייתי לנסוע מעבר־לים, ולבסוף אני יושב – כך רצה ד"ר מינץ – במאַריעֶנבּאַד, ואף־על־פי כן – לא במאַריִעֶנִבּאַד, אני גר סמוך למאַריעֶנבּאַד – הכתובת, כמובן בשביל בשׂורות טובות: מאַריִעֶנִבּאַד, טירה (!!!) ואלדפרידעֶן. הייתי כבר אצל הרופא, שותה כבר מים, לוקח מרחצאות – והיה לי בריא. אכתוב לך בקרוב. הודע משהו, ואם מופיע משהו חדש, שלח לי לכאן.

שלך יל"פּ.

הלנה אין לה פנאי. – היא תכתוב לך פעם אחרת.



 

לח    🔗

מאַריענבאַד 15/8, 1909.

J. L. Perec90



 

לט    🔗

מאַריענבאַד 23/8, 1909.


ר' יעקב היקר,

אבּדתי שפע בשׂר ואני מקווה בשבוע השלישי לאבד עוד מעט. להיכן אסע הלאה, עדיין אינני יודע. כשאדע, אודיע לך. שלח להירשקאן91 25 רובל, ודרישת־שלום נלבבת בשבילו ובשביל וייטעֶר. היכן הכרך “דראמעֶן”?92 דרוש בשלומו של לידסקי. מכתבך בדבר הידידות עם לוּציאן93 שׂימח אותי.

שלך יל"פּ

הלנה מכבּסת ממחטות ודורשת בשלומך בידים רטובות.



 

מ    🔗

מאריענבאַד 30/8, 1909.

דינסון,

אוי ואבוי! יחסר לי כסף. לערך 100–150 רוּבּל. לכל הפחות

  1. מוכרח אתה להכין לי כסף זה ולשלחו לי על־פי הכתובת, שאכתוב לך. ביום ראשון, כלומר, מחר בשעה 12 בצהרים, אנו יוצאים למוֹנאכיוּם (מינכן).

שלך י"ל פּרץ.



 

מא    🔗

[מאריענבאד, אוגוסט 1909].

בשעת ארוחת־צהרים עליזה בקפה־מסעדה ועֶלינגטון.

[בצד השני של הגלויה – תמונה של פרץ עם תוספת כזאת:]

אולי לתת את התצלום הזה אל כרך השירים? אם כן, מסור אותו ללידסקי, כי אין עוד אחר.

שלך י. ל. פּרץ94



 

מב    🔗

מעראן 4/9, 1909.

יעֶנקל היקר, הכסף קבּלתי: תוֹדה בווארשה. כיצד אני מגיע למעֶראן? היא יושבת בדרך שציין ד"ר מינץ. אך לעשׂות כעצתו אינני מתכונן. הייתי זקוק לשם כך להרבה כסף. בפעם אחרת. אני יושב במעֶראן עוד כמה ימים והולך בחזרה דרך ווינא, עם תחנות באינסבּרוּק ובזאלצבּעֶרג. את המכתב מאַמעֶריקה לא קבּלתי. מילא, אבוּד. כתוב להם בשמי, שאני מרגיש עצמי מכוּבּד מאד בהצעה,95 שאני ממש מאוּשר מזה ושאני מודה להם על הכבוד. האם לוּציאן כבר חזר ממוֹסקבה? אני שואל, אם כי אינני יכול לקבּל עוד תשובה. את שש המלים המיותרות בדעֶפּעֶשה סלח לי, או רשום על חשבוני. רשמים עד אין שיעור. בווארשה אשפוד אותם לפניך, כמתוך שׂק.

שלך יל"פּ.



 

מג    🔗

ביאליסטוק, 27 דצמבר 1909.

י. ל. פּרץ96



 

מד    🔗

דובעלן, 4 אוגוסט 1910

כך אני נראה פה לפני ההרצאה.97 מה שיהיה אחר־כך, יודעת שׂרה בת־טובים.

י. ל. פּרץ



 

מה    🔗

דובעלן, 4 אוגוסט, 1910

ר' יענקל היקר,

הואילה בטובך ואמור ללידסקי,98 שישלח תיכף ומיד ובלי שוּם תירוץ, ולשלם בדואר, את ארבעת הכרכים שלי והכרכרכים “יידיש”,לפי הכתובת: “ג. ד. גינדינו, ריגה, בשביל רוֹזה (גינדין)”. תעשה בזה מצוָה גדולה. אני מבקש ממך מאד, שתראה בעצמך ותהיה באותו מעמד, עד שישלחו. –

בשבת מפליגים אנו בים לשטעֶטין, ומשם לקיסינגעֶן.

שלך יל"פּ.



 

מו    🔗

קיסינגען, 13 בספטמבר, 1910.

מכתבים אחדים הלכו לאבּוּד. מחר, יום שישי, אנו יוצאים לבּעֶרלין. ביום ראשון בערב אנו מגיעים לווארשה.

היה שלום

י. ל. פּרץ99



 

מז    🔗

26 יולי, 1911, בערלין.

ר' יעקב,

הריני יושב כבר יום בבּעֶרלין, ראיתי את יעקב אדלער,100 עם־הארץ כהלכה. מאוחר יותר אכתוב לך, אם יצא מזה משהו.

שלח מיד, על־פי הכתובת שלמַטה, את ספרי “דראמען” ואת תצלומי.

היה שלום

ל. פּרץ



 

מח    🔗

29 יולי, 1911, בערלין.

עדיין אני בבּעֶרלין. עשיתי עסק עם אדלעֶר. עשיתי הכרה עם פרידמאן. זה יכתוב לך במפורט ויציע לך הצעות בשבילי. בעיני הוא מוצא חן! – מחר בערב לדרעֶזדעֶן.

יל"פּ



 

מט    🔗

31 יולי, 1911.

אני ליד האגם בּאדעֶן, נוסע לציריך. בערב בסאן מוֹריס. רק משם אכתוב.

שלך יל"פּ



 

נ    🔗

31 יולי, 1911, ציריך.

דרישת־שלום מציריך. רק מחר סאן מוֹריס.



 

נא    🔗

1 אוגוסט, 1911, ראַגאַץ.

דרישת־שלום מִראַגאַץ.

י. ל. פּרץ


 

נב    🔗

2 אוגוסט, 1911, ס' מוריץ.

הגענו למקום. לקחנו אתנו את יאנעֶק.101 מחפּשׂים דירה.

י. ל. פּ.102



 

נג    🔗

4 באוגוסט, 1911, סט. מוריץ.

סאן מוֹריץ. מחלבה, חלב חמוץ, יאנעֶק, מה עוד חסר?

יל"פּ



 

נד    🔗

4 אוגוסט, 1911, בערנינא.

דרישת־שלום מאגמים וקרחונים.

יל"פּ



 

נה    🔗

5 אוגוסט, 1911.

עדיין אין לי פנאי לכתוב: עדיין אין חסר לי כסף.

י. ל. פּרץ



 

נו    🔗

5 אוגוסט, 1911, מאַרטעראַטש

אַ גראָטעֶ פוּן אייז –

אין דרויסעֶן – הייס.

אינווייניג קאַלט –

כ’וואָלט געריימט מעֶהר, –

דער צוּג קומט בּאַלד.

תרגום: מערה של קרח – / בחוץ – חם. / בפנים קר – / הייתי חורז יותר, – / אך הרכבת באה מיד.



 

נז    🔗

[בלי תאריך]

סוף־סוף, ר' יעקב, חדלתי מלהיות נע־ונד ונעשיתי אורח־מבריא רגיל בסט. מוֹריץ.

לטאַראַספּ אין אנו נוסייו, נשארים כאן! המרחצאות מצוּיינים. מינץ103 חשש לי מפני הגובה – זה היה פחד שוא. אני מרגיש עצמי נהדר. ישן מצוּין.

ראיתי דברים יפים הרבה – אך קודם לכך עסק.

מצאתי את אַדלעֶר בבּעֶרלין. עם־הארץ דאוריתא וקמצן. ושקרן – וכל מוּם רע! אך לא דאגתי שלי היא. התחייבתי לתת לו מחזה של ארבע מערכות. הוא יתן בעד כל הצגה 25 רוּבּל. דמי־קדימה 800 רוּבל. ונתן על כך 250 ועוד 250 הוא חייב לשלוח במשך שבועים על־פי הכתובת ל. פּרץ… אם ישלח, יקבל לוּציאן את הכסף. איך נבטיח לעצמנו את 25 הרוּבּל לכל הצגה – על כך נדבר בווארשה.

בס"ט מוריץ עשׂינו עסק טוב וגם רע. טוב בזה, שהאויר מצוּין, המרחצאות טובים – הסביבה גן־עדן התחתון. ורע בזה, שהכול יקר עד לאין שיעוּר. ליוקר כזה לא היינו מוכנים, ואת כספו של אדלעֶר הוצאנו על חפצים שונים בבּעֶרלין, ויחסר לנו כסף. נהיה זקוקים לעוד 2–3 מאות רוּבּל. אם לוּציאן יקבּל את 250 הרוּבּלים, הוא או אתה תשלחו אותם לנו מיד. ואם יאחר (יותר מזה אינו יכול, נפשו יוצאת למחזה), שילווה לוּציאן וישלח. הדואר מגיע לכאן מווארשה באיחור גדול, אחרי 4–5 ימים. על־כן מוכרחים אתם אחרי כמה ימים לשלוח. הכתובת:

מקום־מרפא סט. מוֹריץ, וילא עֶדעֶלווייס.

את הכתובת הזאת גם־כן לא היה קל כל־כך לקבל. למטה חם נורא. החום מגיע עד 55 מעלות, והכול רצים למעלה. וגרים 3–4 אנשים בחדר אחד. כמעט היינו אנוסים לנסוע מכאן הלאה. אך להיכן הלאה? בכל הכפרים סביב וסביב מלא וגדוש. מזלנו היה, שהעזה של טרונק104 יצאה במקרה לכמה ימים. והסתדרנו איך־שהוא. עכשיו אנו גרים בחדרון קטן. אנחנו עם יאנעֶק, הנשאר אצלנו עוד לשמונה ימים. אך אין מרגישים דוחק. האשנבים פתוחים.

המראה אדיר! אגם והרים. שקט. מה עוד? “עֶדעֶלווייס” כשר הוא. כשר בתכלית. רב מעֶלזאַס, אחד מן האורחים, נכנס כל פעם אל המטבּח, להשגיח על הכשרוּת. המון אשכנזים אדוּקים. “שיר המעלות” שלפני ברכת־המזון שרים עם הנשים ביחד. ההרגשה היא כמו בכנסיה… כמה היהוּדים ה“פּוֹלניים רוּסיים” בטלים בשישים. השאר פה אל פה בווארשה. היכן הם המכתבים, העתונים? (עד היום קראתי – טרוּנק קבּל.)

היה בריא

יל"פּ.



 

נח    🔗

5 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ

החבורה גדלה. מגרעֶנוֹבּל חזרה העזה. אני מתרוצץ. כתובתי?

מקום־מרפא ס. מוריץ, וילא עֶדעֶלווייס.

כבר כתבתי לך זאת! פעֶ!

י. ל. פּ.



 

נט    🔗

8 אוגוסט 1911, סט. מוריץ.


קרעֶסטאלטא

אויפן פעֶלד אַ שענק, –

אוּנטעֶן, רעֶכטס אין דעֶר לעֶנג,

אַ זעֶע, אַ קאַמעֶלעֶאָן וואָס טוישט

יעֶדעֶ סעֶקוּנדעֶ די פאַרבּ. לינקס רוישט

דעֶר וואַלד. – עֶס עֶטעֶמט זיך פריי,

אויף אַ בּאַרג־רוּקעֶן מיט שניי

רוּהט דעֶר הימעֶל, אונטעֶרגעֶשפּאַרט.

פאָרטזעֶצוּנג פאַלגט, אויבּ דוּ ווילסט, וואַרט!

תרגום: בלב השדה מסבאה, / למטה, מימין ולאורך, / אגם, זקית המחליפה / כל רגע צבעיה. משמאל רועש / היער. – הנשימה חפשית, / על גב־הר מכוסה שלג / נח הרקיע, שעון. / המשך יבוא, אם תרצה, המתן!…



 

ס    🔗

17 אוגוסט, ‏ 1911, סט. מוריץ

את הכסף קבּלתי – תודה.

יל"פּ



 

סא    🔗

20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ

דרישת שלום. פּוֹנטרעֶזינא.

י. ל. פּ.


 

סב    🔗

20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ

עוד דרישת־שלום מס“ן מוֹריץ. אנו יושבים ומפטפטים עם שני ציונים יראי־שמים: הצייר שטרוּק וד”ר ראפּוֹפּוֹרט. עשה עמי טובה: שלח להם את הכרכים החדשים שלי.

כתובות: העֶרמאַן שטרוּק, בּעֶרלין בּוּרקעֶנאַלעֶע 33, וד"ר סאמוּעֶל ראפּוֹפּוֹרט, לעֶמבּעֶרג (גאליציעֶן), סיקסטוּסקא 43־ב.

שלך י. ל. פ.105


 

סג    🔗

28 אוגוסט, 1911, פעקסטאל.

דרישת־שלום מפעֶקסטאל.

מדוע אינך כותב?

י. ל. פּ.


 

סד    🔗

ר' יעקב היקר.

סוף־סוף קבלתי ממך מכתב. כי אדלעֶר רימה אותי, דבר זה ידעתי יפה מאד, ואם אני נתתי לו לרמות אותי, ושוטה הלא אין אני מחזיק עצמי, הרי זה סימן, שהכול על מקומו בא בשלום… אך זאת אסביר לך כבר פה אל פה. לתפוס מכתב מס"ט מוֹריץ בענייני עסק אין לי חשק, ובפרט לאחר מכתב מליצי כזה שקבּלתי אני ממך. מכתב, המבקש ממני שאסתכל בי בעצמי מלמטה למעלה. פגישה משונה עם “הבטלן המשוגע” שלי… אבל – אין בכך כלום. העיקר היא “סיעת” הנערות, שקראו את הכול והן מתפלפלות… אולי יכול אתה לבחור את היפה והטובה שבהן ולשלוח הנה? כאן, לפחות בעֶדעֶלווייס הכּשר, ישנן מכוערות בלבד…

את הצעתו של מיסטעֶר יונג106 אינני מבין. כלומר: מתי הוא נותן את המפרעה, עכשיו או לאחר שיקבּל את כתב־היד ויסכים לו לפי מבינוּתו? במקרה הראשון – הסכם תיכף ומיד. במקרה השני, רוצה אני תחילה למלא רצונו של אַדלעֶר…

אם קבּלת את מכתבו של פרידמאן, הרי אתה יודע הכול,

זה זמן רב לא שלחתי לך “תמונות נוֹף”. מפני שעכשיו אני מבריא, לוקח כל יום אמבטיה של תחמוצת־הפחמן ועושׂה טיוּלים קטנים ביותר. דבר אחד מרגיז אותי: הטבע “היפה” גורם לי הנאה, אבל אינו נותן לי חומר. חומר נותן לי האדם, והאדם פה זר לי לגמרי. דבר מוזר ומשונה: ישנם כאן יהודים אנגליים, גרמניים, רוּסיים ופולניים, וכל החבורות הללו מחזיקות עצמן נבדלוֹת זו מזו ושתּקניות. כמעט אינן יכולות לסבול זו את זו

דוחים ביותר הם הגרמניים. עמי־ארצות, עם רבניהם שלהם גם יחד. פּוֹרמאַליסטים. בני־אדם יבשים. ועם זה, לכאורה, שקטים כל־כך, בטוחים כל־כך בעצמם… משוכנעים כל־כך בעליונותם… ‏ שרים עם הנשים ביחד “שיר המעלות”, העוזרות הנוצריות נלווֹת גם הן אל השירה. שרים בנוסח כנסייתי גמור, אם כי מזייפים למדי, וזורחים מנחת. אברך יש לו מפטיר. מברכים אותו ואומרים “יפה עבדת”. והוא משיב מזהיר כולו: איזו שאלה, למדתי אצל פלוני בן פלוני…

ולמה אני כותב לך כל זה? אך ורק בשביל שתדע, שאני מתהלך כאן כמין יתום. בדרך כלל אני מרגיש עצמי טוב מאד. האמבטיאות משפיעות עלי לטובה עד מאד, אך המטבח הכשר, שאין ברכושו אלא בשׂר ועוד פעם בשׂר, והצפיפות, והרעש הנשי־הגרמני באוּלם – יוצאים מן האף. אני רוצה לקחת עוד כעשׂר אמבטיאות – שנים־עשׂר יום, ואחר־כך: קדימה! באיזו דרך, נראה. דבר אחד ודאי: סאן מוֹריץ יש בו לפחות מרחצאות, ואפשר לשבת בו, אפשר לנסוע כל שנה. ברגע זה מזג־האויר גשמוּמי ורוח נושבת. והאגם, הנשקף אל חלוני, אינו יפה, – במזג־אויר יפה אפשר להסתכל בו שעות תמימות.

מלוּציאן לא קבּלתי תמונת־אות, האם הוא כל־כך עסוק, או מה?

שאר הנייר אני משאיר להלנה.

שלך יל"פּ.


 

סה    🔗

21/7, 1912.

דאָס האָ’מיר געֶזעֶן פאַר אַ יאָרעֶן.

(די רייזע די זעֶלבּעֶ געֶמאַכט…)

יעֶצט נעֶם אין דעֶר האַנט אַריין די אויגעֶן:

עֶס רעֶגעֶנט, אַ פינסטעֶרעֶ נאַכט.

(ביי טאָג איז געֶוועֶן אַזוי שטיל,

אָבְּעֶנד – געֶעֶנדעֶרט דאָס וועֶטער)

ביז לאַנבּעֶק נאָך באַהן, אוּן שפּעֶטעֶר –

קיין טאַראַספּ מיט אויטאָמאָבּיל.

י ל. פּרץ

תרגום: זאת ראינו בשנה שעברה, / (עברנו באותה דרך עצמה…) / עכשיו טול את העינים בידים: / יורד גשם, וליל אפילה. / (ביום היה כל־כך שקט, / בערב – המזג נשתנה). / עד לאנבעק עוד רכבת מהלכת, אחר־כך – / לטאראספּ באוֹטוֹמוֹבּיל…


 

סו    🔗

2/7, 1912, טאַראַספּ.

ר' יענקל היקר,

סוֹף־סוֹף באנו, ולאחר צרות גדולות קבּלנו דירה.

מה עשׂית באמעֶריקאני?

כתובתנו:

Tarasp Shuls vit a Vorte

שלך י. ל. פּ.



 

סז    🔗

29/7, 1912 שולס.


כאן, מתחת לשלושת העצים שהם כל־כך יפים על הגלוּיה, וכלום ולא־כלוּם בטבע, יושבים אנו, לאחר חלב חמוץ עם לחם, ומצפים שהשמש תשתפּל מעט, ונוכל ללכת בחזרה באויר צונן יותר.‏ יושבים ומהרהרים, אימתי יגיעו מכתבים עם עתונים.

שלך יל"פּ.



 

סח    🔗

29/7, 1912 שולס

כתבתי לך, שהיפים ביותר היו שלושת הימים הראשונים, כשלא השׂגנו דירה למטה וגרנו למעלה. הריני שולח לך איפוא תמונה מן הדירה שלנו לשעבר, שתראה במו עיניך, שלא הגזמתי. הבט ושׂמח, או התחל להתגעגע. כרצונך.

יל"פּ



 

סט    🔗

31/7, 1912. שולס

עתונים, ר' יעֶנקל, לא קבּלתי, ורק – את מכתבך העצבני. התקנא, כמוּבן, אין אני מתקנא בך. אבל בשעה זו אינני יכול לחשוב על־כך. אני יושב ויש לי ממוּלי, נמוך יותר, מתחת לרגלי – קשת־הברית, שהתקערה, כסרט צבעוני יפה, מעל לגב ההרים. מפואר, הרהר במראה הזה, תאר לעצמך והתפעל

– אם תוכל.

שלך יל"פּ



 

ע    🔗

31/7, 1912, שולס

זה הוא השקע, שבו טיילנו היום ובו התנפל עלינו מטר סוחף עם ברקים, רעמים ואחר־כך ברד. ניצלנו כל עוד רוח בנו. מה שלום לוּציאן? האם הוא רואה את החשד שחושדת הלנה בעוזרת, כמבוּסס? שוב יורד גשם. אך עכשיו אנו בחדר.

שלך יל"פּ


 

עא    🔗

5/8, 1912, פעטאַן.

הגלויה יפה יותר.

יל"פּ


 

עב    🔗

5/8, 1912, פעטאַן.

אתמול חטאתי: הייתי בוואלסינעֶסטרא, השתקעתי בהסתכלות ושכחתי לשלוח גלויה. כנגד זה היום – גלויה יפה מפעֶטאן. אני כותב בּלי רגלים. ½2 שעות דרך אבנים. אנו כאן חברה לצים ושותים חלב לחיים!

יל"פ


 

עג    🔗

7/8, 1912, שולס.

הגלויה ששלחת לי עשׂתה רושם. כל המכּרים (3–4), ביניהם ‏ ד"ר לאנדוי מווינא, מבקשים גלויות כאלה. ודאי תבין, שהכוָנה היא אלי, כלומר, לתצלום שלי. האם אין להשׂיג אחדים?

י. ל. פּרץ



 

עד    🔗

9/8, 1912.

אַ גרוּס אַ הייסעֶן

אין קאַלטעֶן וועֶטעֶר

פון א הייך

פון 1800 מִעֶטעֶר.

יל"פּ

תרגום: דרישת־שלום חמה / במזג־אויר קר / מגובה / 1800 מטר.


 

עה    🔗

10/8, 1912, סענט.

שני ימים בלי הרף ירד גשם, מבול על הארץ – אתמול (רוצה לדעת את התאריכים?) אחר־הצהרים נעשׂה הגשם פתאום קר וירד שלג. מסביב – הרים לבנים, יהודים ישישים, כפופים, בקיט"לין צחורים. בהרים, לאחר שלג, תמיד יפה. ויצאנו איפוא היום לסעֶנט. מין כפר מלוכלך עם חלב־פרות טוב. ואנו שולחים לך גלויה. והיה שלום. מכתב הולך שלושה ימים.

יל"פּ


 

עו    🔗

13/8, 1912, שולס.

היום – גלויה מן הבית, יורד גשם ואין יכולים לשום מקום ללכת. יורד גשם בהרים. וההרים מעלים עשן, מקטרים כמזבחות לשׂטן. אנו חושבים לנסוע מכאן בשבוע הבא. תודה בעד העתּונים, שבמזג־אויר גשום הם הצלה משיגעון. נוף נהדר נשקף מבעד לחלון, אבל רטוב, בכייני, שאינו מניח להסתכל עליו הרבה. מה נשמע בווארשה? כשהשמש מאירה והרגלים מדלגות על־פני ההרים, וארשה היא מעֵבר לים. במזג אויר גשוּם יש חשק לדעת משהו משם, מן המקום שאולי אין גשם יורד בו עכשיו. ההר הזה, שעל הגלויה הוא מוּשלג, עכשיו הוא שטוּף מטר..

שלך יל"פּ.



 

עז    🔗

15/8, 1912.

עוד הפעם מאוורוֹנה, אבל מבית־קפה חדש. – מעט שמש היה, רצנו החוצה. – חבוּרה קטנה.


 

עח    🔗

20/8, 1912. שולס.

וַיסעו – געֶצויגעֶן האָט פּלאַטפוּס עֶט פרוי,

משוּלס, אינדעֶרפרי, זייגעֶר עֶלף געֶנוי,

געֶגאנגעֶן דוּרך שלוּכטעֶן און בּעֶרג אַלעֶרלִיי,

וַיחנו בּסקאַרל, פּוּנקט האַלבּעֶר דריי

עֶסעֶן בּעֶשטעֶלט. נוּר פאַרן געֶנוּס

שיקט מעֶן אין וואַרשוי ר' יעֶנקלעֶן אַ גרוּס,

די “צייטונג” בעֶקוּמעֶן, אוּן שיק שוין ניש' מעֶהר,

נאַך אַ פאָר “אויספלוּג” קרייץ אוּן קוועֶר

פאָרט מעֶן אהיים, און אַלץ האָט איין סוף.

צינד וויל איך עֶסעֶן אַ שטיקעֶלעֶ עוֹף.

תרגום: ויסעו – נסע רגל־שטוח, הוא ואשתו / משולס, לעת־בוקר, באחת־עשרה בדיוק, / הלכו דרך נקרות והרים מכל המינים / ויחנו בסקארל בדיוק חצי־שלוש. / אוכל הזמינו. אך קודם שנהנו / שולחים לוואַרשה לר' יענקל דרישת־שלום; / את ה“צייטונג” (עתון) קבּלנו, ואל תשלח יותר, /לאחר כמה טיולים לאורך ולרוחב / נוסעים הביתה, כל דבר יש לו סוף, / עתה רוצה אני לאכול חתיכה של עוֹף.


 

עט    🔗

27/8, 1912, פלועלא הוזפּיץ.

נוסעים הביתה דרך דאווֹס, ציריך, בּעֶרלין. בבית נהיה בשבת או ביום ראשון בבוקר. כן – לכתוב כאן אין יכולים!

יל"פּ


 

פ    🔗

29/8, 1912 ציריך

דרישת־שלום ממסבּאה ציריכית.

י"ל פרץ


 

פא    🔗

סוף אוגוסט, 1912

יושב אני לי, ר' יִעֶק’ל, במלון “סיטי” בציריך, לאחר ארוחת־הבוקר, בדרך־חזרה מטאראספּ… יושב אני לי ומהרהר, וחושב, וחוזר וחושב. באופן אישי הרוַחתי הרבה מחמשת השבועות בשוייץ, באונטֶרעֶנגאנדין, בין הרים והררי־שלג, כרי־דשא ומפלי־מים משגעים ביופים: נתתי מעט מנוחה לראשי, הלב נתחזק מעט. אך רושם מוזר עושה העובדה של חמישה שבועות חיים אחרים; של פרק זמן, שאינו נובע ממה שקדם לו, אינו נשפך לתוך מה שיבוא אחריו: זרם מיוחד של שעות, ימים ושבועות, שפרץ לו דרך אליך, חדר לתוכך, הסתער, התקצף ונעלם… והזמן הישן, הקבוע, השנתי, יחזור ויוסיף לשטוף באפיקו. ואתה מרגיש, כי הקבוע הוא הנכון, הממשי; הוא הספר, שאני כותב בעצבים עיפים־תכופות, ובדם לאה. ואילו החיים של חמשת השבועות, שפרצו בכוח, הם מין חלום משונה, שורות זרות שנשתרבבו אל תוך ספרך, טעות־דפוס, מין אמצאה מוזרה של הבחוּר־הסדר…

אדם חי עם רעיונות והרגשות; עם רגעים של רצון, אהבה ושנאה – פתאום הוא בא בין ההרים, וכל זה נושל ונופל ממנו במהירוּת הבזק. העינים – מביטות אל שדות־השלג: באזנים הומה פלג־ההרים, סוער מפל־המים; ופולש אל הקולות האלה צליל־הזוֹג הנעים של עז או פרה. לפעמים אתה יושב כאן, ומתחת לרגליך, מתגוונים כל צבעי הקשת; לא בשמים היא תלויה, רבּי, היא משתטחת על גבו של ההר, ברצועה ססגוֹנית, לשם קישוּט… אתה מסתכל בהרים ירוקים שקטים, פתאום צפים ועולים מתוך סדקים ונקיקי־סלע מיני סרטי־משי אווריריים, מיני צעיפים ואבנטים קליליים, והם מקיפים את ראשי ההרים באהבה, ומתרוממים כעביבי־עשן ומתעופפים ומתפזרים. היו לך שמים תכולים, וכבר נישאים ומרחפים באויר, תועים ונודדים. עבעבים ועננים, והשמש – לוהטת, צפה והולכת לה לדרכה; הנה נכנסה לתוך חטיבת־ עב – היא משתפכת במטר־קיץ קצר, נופלת למטה; חוטי־מים משתלשלים ויורדים, ‏ נתחסלה חטיבת־העב. אחר־כך השמש מחסלת שניה ושלישית. בין חטיבת־עב אחת לחברתה לוהטת השמש; אך הנה היא מוצפת שוב עבים. ההר הירוק הופך כולו קטיפה סגולה, סגול עמוק; והנה העבים מתחשרים, מתקשרים יחד. פתאום – שפך־מטר; מבול! השמש עלוּמה ושכוּחה. האויר צונן. “יפה, – אומר השוייצי, – ירד שלג, ואחר־כך יהיה מזג־אויר נאה, שמש”. בבוקר, אתה מתעורר, עולם צחור, השלג מכסה את ההרים כמעט עד למרגלותיהם… למעלה גבוה – שמש זה ברקיע־שמים תכול שבתכולים… לעת־צהרים: מעל צלעי ההרים העצומים השלג נעלם, ומאחורי קשת־הבּרית ועננים – הרחק, הרחק מעל לראש. רבּי, אני מאמין: הקשת תלויה בשמים. הרי אני רואה: העולם ההוא לא היה אלא חלום… מה רועש בחוץ? תעמולת־הבחירות, לא מפל־מים, לא פלג־הכסף שנטרפה דעתו ויצא מגדרו… האנשים אינם נועלים עוד נעלים מסומרות, אבל מגפים דרוּשים, גדולים, חזקים, לעבור בהם על־פני הבוץ הלכלוכי…

היֵה שלום…

העולם עצוב –

שלך יל"פּ.


 

פב    🔗

31/8, 1912 בערלין.

ידידי ר' יעֶנקל –

הייתי בדרך – נחש מה? בנקאי! הלויתי לאחרים כסף! עכשיו חסר לי. והריני לוקח ממר לעֶוויט 200 (מאתים) מאַרק, ואני מבקש ממך, שלח אותם טעֶלעֶגראפית לפי הכתובת:

וו. לעֶוויט, בּעֶרלין וו. 50

את מאתים המארק.

שלך יל"פּ


 

פג107    🔗

ורשה, 30 אוקטובער, 1914

יעקב היקר,

“רק כתוב”! ובכן, שולח אני כרטיס־דואר. מווארשה מכתבים סגורים עדיין אינם בטוחים. ומה אכתוב לך? מהלנה עדיין אין לי מכתב. שלחתי כסף, כבר בפעם השלישית… להשתגע!

אבל איך שלא יהיה, להישאר בפינסק הרי זה מעט מסוכן. אתה צריך בהחלט לשוב הביתה. לא נאה. יאַנעק עושה מעשים. את כל החדרים הפך, כל הוילונות העביר ממקום למקום, וקולבים הפך למברשות..

הָבֵא בהחלט, ואם תישאר – שלח, מצרכי־מזון. מה שתוכל. אוחז בי פחד, כמה “נייר חלק” נשאר עוד. עיקר שכחתי: כתוֹב כותב אני לך ממשרד־הקהילה, מקום שהדיו אינה שוטפת, השעה מצומצמת והרעש גדול כמו בגיהינום. יהודים ויהודיות מספרים על צרות צרוּרוֹת. עם מוזר ומשונה – משום מה הכול נראה אצלו טבעי כל־כך. –

מה מצרכי־מזון ‏אני מתכוון בעיקר, אתה מבין בעצמך. לבייש אותך עוד הפעם אינני רוצה.

שלך יל"פּ




  1. זה המכתב הראשון מפרץ אל דינזון. במכתב העברי הזה נכרתה ברית־הידידות הנפלאה בין פּרץ ודינזון, שנמשכה בלי הפסקה עשרים וכמה שנים, עד מותו של פרץ בשנת 1915. המכתב הזה, וכן כל מכתבי פּרץ אל דינזון, נמצאו בעזבונו של דינזון. דברי התהילה, הנזכרים במכתב הזה, כתב כנראה דינזון על הפואימה “מאניש”, שנדפסה ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק” של שלום־עליכם, 1888.  ↩

  2. “הנאהבים והנעימים אָדער דער שווארצער יונגער־מאנטשיק” (האברך השחור) הוא הרומאן הנדפס הראשון של דינזון, הופיע בווילנא 1877.  ↩

  3. נדפס ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק”, כרך ראשון, שבו נדפס גם “מאָניש” של פּרץ.  ↩

  4. את המכתב הזה וכמה המכתבים שלאחריו שלח פּרץ אל יעקב דינזון לקיוב, שבה גר בשנים 1892 – 1896. וזה כבר לאחר שהוציא דינזון את ספרו של פּרץ “בעקענטע בילדער” (בשנת 1890), ולאחר שהוציא פּרץ בעזרתו של דינזון את שני הכרכים הראשונים “די יודישע ביבליאָטהעק” (וורשה, 1891). המכתבים נכתבו עברית.  ↩

  5. פרץ התרעם על השינויים והתקונים שהכניס שלום־עליכם ב“מאניש”, בשעה שפירסם את הפואימה ב־“די יודישע פאָלקס־ביבליאטהעק”, והחליט להוציא אותה בחוברת מיוחדת.  ↩

  6. הכוונה לספּורים הקטנים, שעמדו להופיע בספר מיוחד.  ↩

  7. הכרך השני של “די יודישע ביבליאָטעק”, א זשורנאל פאר ליטעראטור, געזעלשאפט און עקאָנאָמיע. ערשיינט צוויי מאל

    יעהרליך, רעדאגירט און ארויסגעגעבן דורך י. ל. פּרץ, ווארשא, 1891 (הספריה ‏ היהודית, כתב־עת לספרות, חברה וכלכלה. מופיע פעמים בשנה, ערוך ומוצא על־ידי י. ל. פּרץ, וארשה 1891).  ↩

  8. הכרך השלישי הופיע רק בשנת 1894.  ↩

  9. אליעזר שולמן, סופר עברי וחוקר (1836–1904), היה פקיד בקיוב אצל הברודסקאים.  ↩

  10. טלגרמות.  ↩

  11. “ יצחק גוידאַ (ב. גורין) התחיל בימים ההם להוציא בווילנא ספרים ביידיש בשם ”קליינע ערציילונגען" (ספורים קטנים), ובסדרה זו יצא אחרי־כן גם ספר מעשיות של פּרץ. [ראה מכתבים אל בּ. גורין.]  ↩

  12. החולירע, שפשה בשנה ההיא ברוסיה.  ↩

  13. מיכל וועבער, סופר עברי, אותו זמן מן העובדים ב“הצפירה”.  ↩

  14. במובן מזכיר.  ↩

  15. הועד.  ↩

  16. תוספת לפרנסה: מלח אל המים לדיסה.  ↩

  17. בול־דואר.  ↩

  18. כנראה הכוונה לאיסור־ישיבה של יהודים.  ↩

  19. שמואל נחום, סופר עברי. חיבר שורה של ספורים וספרי־לימוד.  ↩

  20. סופר עברי ויהודי (1864–1920).  ↩

  21. מדפיס בווארשה, שהדפיס את מה שהוציא פרץ.  ↩

  22. אוסף ספּורים של פּרץ, שהוציא דינזון בשנת 1890.  ↩

  23. [רצונו של פרץ היה לומר: מטילה מבט, שמה עין, וצריך אולי להיות: מטילה ראיה, או רואה (רואות־עינים). ומשום שהיה מסופק בנכונות הביטוי הוסיף בסוגרים שאלה של ספק לדינזון: (כן?).]  ↩

  24. [אהובתי, מה תרצי עוד יותר? ציטאטה מפורסמת מתוך היינה.]  ↩

  25. מז"ח – משורר, מספר, פובליציסט ועורך ביידיש ובעברית.  ↩

  26. “ספרי האגורה”, שהוציא בן־אביגדור.  ↩

  27. הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”.  ↩

  28. [להפצה, כסוכן.]  ↩

  29. [במכירה קמעונית.]  ↩

  30. [חיים זליג סלונימסקי, עורך “הצפירה”.]  ↩

  31. [כלומר, על אחריותו של סוקולוב, אף הוא עורך “הצפירה”.]  ↩

  32. [עורך “המליץ”.]  ↩

  33. [ראשי־תיבות של אדם, ולא פטרבורג, כפי שמתברר מן המכתב הבא!]  ↩

  34. [שעת הכושר.]  ↩

  35. הגובערנאטור הכללי של וארשה.  ↩

  36. פרץ ודינזון היה אז בדעתם להגר לארגנטינה.  ↩

  37. יהודה ליב לוין, משורר עברי (1844–1925).  ↩

  38. בעל בית־מסחר לספרים בקיוב.  ↩

  39. [במובן ‏ לשיר.]  ↩

  40. [מהקהל־הקדוש.]  ↩

  41. אחיו הגדול של יצתק גרינבוים.  ↩

  42. כתוב ב־3 בנובמבר 1893 על־גבי גלוית־דואר, מווארשה לקיוב  ↩

  43. [וכל הדומים להם.]  ↩

  44. נכתב עברית, על גלוית־דואר. שנה זו, 1894, שנת ברכה היתה לפּרץ. לאחר הפסקה של כשלוש שנים, הוציא את הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”, עשר חוברות.יום־טוב בלעטלעך“ (דפּים לחגים) והקובץ ”ליטעראטור און לעבען“ (ספרות וחיים). מלבד זה הוציא את הקובץ העברי ”החץ“ וספר שירים עבריים ”העוגב".  ↩

  45. מרדכי ספקטוֹר, שאתו יחד התחיל פרץ מוציא את “יום־טוב בלעטלעך”.  ↩

  46. “יום טוב בלעטל” הראשון, שהוציא פרץ בשנת 1894 בשותפות עם מ. ספקטור.  ↩

  47. [הופץ.]  ↩

  48. [במספר.]  ↩

  49. מו"ל בווארשה.  ↩

  50. ספורים שביקש פּרץ מדינזון בשביל הקבצים שהוציא.  ↩

  51. מוכר־ספרים ומו"ל בווילנא.  ↩

  52. מוכר־ספרים בווארשה.  ↩

  53. “החץ”, “ילקוט ספרות” עברי, יצא לאור על־ידי ש. ב. שווארצבערג.  ↩

  54. “העוגב”, אוסף “שירי אהבה” עבריים 32 עמודים.  ↩

  55. לץ המערכת, פסיבדונים של פּרץ.  ↩

  56. זה הוא המכתב האחרון שכתב פרץ לדינזון לקיוב. דינזון עובר לווארשה, וחליפת־המכתבים נפסקת לשמונה שנים (חוץ ממכתב אחד מאוטבוצק לווארשה, משנת 1901) עד השנה 1903, שעה שיוצא פרץ לחופשת־הקיץ לחוץ־לארץ ושולח לדינזון גלויות וגם מכתבים – ביידיש.  ↩

  57. [היציקה והאמהות]  ↩

  58. זה הוא המכתב האחרון של פרץ אל דינזון הכתוב עברית ונשלח ממעון־הקיץ אוטבוצק לדינזון בווארשה – כבר חגגו, בל“ג בעומר תרס”א, את יובלו של פרץ – 25 שנה ליצירתו הספרותית ו־50 שנה להולדתו, ובשנים 1899–1901 יצאו בהוצאת “תושיה” (בהנהלת בן־אביגדור) ארבעה כרכים של כתבי פרץ בעברית (תמונות, ציורים, ספּורים ישנים גם חדשים), מהם כתובים עברית בידי פרץ, ומהם מתורגמים מיידיש בידי אחרים וערוכים בידי פּרץ [במהדורתנו נכנסו כל אלה אל תוך “הכתבים העבריים”.]. אותו זמן הוציא בן־אביגדור גם כתב־עת לילדים “עולם קטן”, שבו פירסם פּרץ כמה דברים.  ↩

  59. מכאן ואילך המכתבים והגלויות אל דינזון כתובים יידיש. גלויה זו היא תצלום, שבו רואים את פּרץ, מרת פּרץ – הלנה, ושבתי ראפּופּורט, ‏ המו“ל של ה”פריינד". פּרץ מחזיק מקל בידו, ‏ וש. ראפּופּורט – סיגריה.  ↩

  60. גלויה עברית.  ↩

  61. רמז לסיפורו הנודע של דינזון ‏“דער שווארצער יונגערמאַנטשיק”  ↩

  62. עתון יהודי בווארשה.  ↩

  63. עתון עברי בווארשה  ↩

  64. מעון־קיץ בסביבת ווארשה.  ↩

  65. המכתב הזה, והבאים אחריו, נשלחו אל דינזון מזאקופּאָנע, מקום הבראה בקארפּאטים (אותה תקופה בתחום אוסטריה). בשובו מזאַקופּאָנַע סר פּרץ אל קראקא ולבוב, ושם נפגש עם סופרי־יידיש המקומיים ועם מעריציו.  ↩

  66. בא־כוחה של ההוצאה היהודית האמריקנית, בהנהלת עוואלענקו.  ↩

  67. המו“ל של ה”רומאַנצייטונג“, שבו נדפס בשנת 1907 ”בלילה בשוק הישן" של פרץ, מ־18 באוקטובר 1907 (מס' 23) ואילך.  ↩

  68. כנראה מ“די וועלט”, שבו נדפסה באותו זמן ‏ “שלשלת הזהב” של פרץ.  ↩

  69. כידוע, נתגלה עוואלענקו זה כחשוד להיות סוכן הבולשת הצארית, וההתקשרות אתו הותרה.  ↩

  70. המשורר מוריס רוזענפעלד, נמצא אותו זמן במצב חומרי קשה.  ↩

  71. “אני? אני אך זה עתה באתי!” (יידיש במבטא פּולני־וארשאי).  ↩

  72. שבועון, שיצא בווארשה על־ידי מ. קרינסקי.  ↩

  73. עתון יומי בווארשה.  ↩

  74. מזג־אויר נאה (פולנית).  ↩

  75. שיא בהרי הטאטרה.  ↩

  76. מלבושים ותכשיטים בכתבי הקודש ובתלמוד, מאת רב הקהילה היהודית בבערלין, ד"ר אדולף רוזענצווייג.  ↩

  77. א. י. קאמינסקי, שחקן ומנהל נודע של התיאטרון היהודי.  ↩

  78. בהאַג נתקיים באותה שנה הקונגרס הציוני השמיני.  ↩

  79. הכונה למקום־עבודתו, בועד־הקהילה.  ↩

  80. מלבד פרץ ואשתו הוסיפו דרישות שלום י. ח. רבניצקי, ח. אלכסנדרוב, מ. ערליך, א. ל. שוסהיים, אלישבע רבינוביץ, נ. פינס, ד“ר הילפשטיין, ד”ר בילייא, ד"ר שפּינדעל, משה פישער, ב. ברוכוב, חשין ואחרים.  ↩

  81. על הגלויה חתמו גם משה ריכטער, פישל וויטקובער, שמואל יעקב אימבער, גרשום באדער. הגלויה היא תצלום של הקלוב היהודי הראשון בפארלאמענט האוסטרי: ד“ר שטרייכער, ד”ר גאבעל, אדולף שטאנד וד"ר מאהלער.  ↩

  82. ועידת הלשון היהודית בטשערנוביץ נפתחה ב־30 באוגוסט 1908. המכתב אל דינזון נכתב בימים הראשונים לשהותו של פרץ בטשערנוביץ, לפני פתיחת הוועידה.  ↩

  83. “ווסחוּד” – כתב־עת יהודי־פולני.  ↩

  84. לאחר הועידה יצאו פרץ, ש. אש, ה. ד. נומבערג וא. רייזען למסע־קריאה על־פני שורה של ערים בגליציה ובבוקובינה, לטובת המשרד המרכזי של הועידה. המכתב הזה נכתב באחת הערים שבהן שהה פרץ בנסיעה זו.  ↩

  85. נערכו אז נשפי קריאה בערים דרוהוביטש, בוריסלאב, טארנופּול, סטאניסלאבוב, סכודניצה, סוטשאבה, קומפּולונג, גורא־הומורה ואחרות.  ↩

  86. נכתב בבוריסלאב, על־גבי גלויה צבעונית, שבה מצוירים אנשי־צבא החופרים תעלה בשביל לכבות שריפה של באר־נפט.  ↩

  87. מעון־קיץ ליד וארשה.  ↩

  88. מכתב זה דומה לקודמו בתאריך ובתוכן, כנראה לא היה פרץ בטוח שהמכתב הקודם נשלח אל דינזון, ועל־כן כתב מכתב שני, בשינויים קלים.  ↩

  89. [ואפשר שלשם הפיסקה הזאת כתב פּרץ את כל המכתב מחדש.]  ↩

  90. ועוד שורה של חתימות של אורחים־מבריאים.  ↩

  91. לצבי הירשקאן, כנראה על חשבון סיפורו “צוויי וועלטען” (שני עולמות), שנדפס אחר־כך בקובץ “יידיש”.  ↩

  92. בשנת 1909 הופיע בהוצאת “פּרוגרעס” כרך עבה “דראמות” של פּרץ, ובו “היה היה פעם מלך”, “מה שנעוץ בכנורון”, “אחיות”, “שלשלת הזהב”, “בפליש על השלשלת”, “בלילה בשוק הישן”.  ↩

  93. בנו של פרץ, היה אז בן שלושים ושמונה.  ↩

  94. חתומים עוד הלנה פרץ, נתן נטע סאמועלי, קוללא גוסענדצַל (יונית) ואחרים.  ↩

  95. פרץ קיבל אז הצעה לבוא לאמריקה.  ↩

  96. גלויה ממסיבה שנערכה לי. ל. פּרץ בביאליסטוק, בודאי לאחר נשף־קריאה: מלבד פרץ חתמו שאר משתתפי המסיבה.  ↩

  97. כתוב על גלויה. בצד השני – תצלום של פּרץ. בקורהויז בדובעלן השמיע אז פרץ הרצאה יפה מאד על ספרות יידיש [תמצית ממנה מובאת בכרך זה, בחלק הנאומים].  ↩

  98. יעקב לידסקי, שכבר נזכר בשני מכתבים קודמים, הוא המו“ל של כתבי פּרץ, הוצאת ”פּרוגרעס".  ↩

  99. על המכתב חתמו גם נחמה (הלנה) פּרץ, ואחרים.  ↩

  100. שחקן יהודי נודע ומנהל־תיאטרון מאמריקה.  ↩

  101. נכדו של פּרץ, בנו של לוציאן.  ↩

  102. לכל האיגרות הקטנות האלה הוסיפו חתימותיהם הלנה פּרץ, י. י. טרונק, יאנעק, העלא (אשת לוציאן).  ↩

  103. הוא ד"ר מינץ שנזכר קודם, רופאו של פרץ.  ↩

  104. אשתו של י. י. טרונק.  ↩

  105. הוסיפו דרישות־שלום הלנה פּרץ, ד"ר שמואל ראפּופּורט והרמן שטרוק.  ↩

  106. בועז יונג, מנהל תיאטרון.  ↩

  107. את הגלויה הזאת, ביידיש, כתב פרץ מווארשה אל י, דינזון, שהיה אותו זמן בפינסק. הלנה פרץ היתה בחוץ־לארץ, ולא יכלה לעבור בשטח החזית לווארשה. – בווארשה כבר היו באותם ימים חסרי־בית מפליטי המלחמה, והיה מחסור במצרכי מזון.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!