א 🔗
משפחת זילבּעֶר הנכבדה,
[לניו־יורק, 1899]
בחלק מדבריו מר ווינעֶר2 צודק. כי לאמיתו של דבר, מכתבכם שׂימח אותי מאד. הוא היה בשבילי כעין הד מזמנים טובים יותר, צעירים יותר, עת העצב עוד לא אפף את האדם, עת הדם לא סבב בעצלתים והעצבים לא היו מרופּים כל־כך. ואף־על־פי כן: מונח אצלי מכתבכם זה עשׂרה ימים ואני לא עניתי. וּוַדאי שהיה הולך לאבּוּד אחרי זמן מה, אלמלי המקרה, אלמלי החג. פשפשתי בשולחן ומצאתי.
אני שׂמח מאד שמצבכם טוב, כי אתם אנשים נחמדים. למען האמת, גם מצבי שלי לא רע.
שוב אין חסרות לי קוֹפּיקוֹת, אלא רוּבּלים, אבל שערותי האפירו, ופני השחירו. העינים מתקלקלות, ההוּמוֹר לא כפי שהיה לפנים. בדבּוּר אחד, אני יורד. אבל אני עובד הרבה.
מה שנןגע לד“ר ווינעֶר, הרי הוא צודק, כפי שכבר הזכרתי למעלה, אבל רק בחלק מדבריו: ראשית, הוא כתב את כתובתו כל־כך לא ברור, שאין אני יכול לענות לו. שנית, שליחת הספר לא יכלה להיות קשורה בתשובה על מכתב, כי ד”ר ווינעֶר התוַדע אתי אישית והוא יודע יפה מאד, כי נוח לי לחטוב עצים מלענות על מכתבים ספרותיים.
אבל כל זה דבר מועט הוא: יש לי בקשה אליכם, למעשׂה כמה בקשות. והן מחייבות אתכם במידה שיש ביכולתכם למלאותן בלי מאמץ בעבודה ובזמן.
ראשית, רוצה אני לבקש מכם את כתובתו של ד"ר ווינעֶר, כי אני צריך לקחת משהו שהשאלתי לו.3
שנית, אולי הייתי יכול לקבל בעזרתכם אוסף קטעים של דברי, שנדפסו ב“צוּקוּנפט” וב“אַרבּעֶטעֶר צייטוּנג”. את ההוצאות אשיב ברצון ובתודה.
שלישית, אולי הייתי יכול באמצעותכם למכור באמריקה את המטריצין של כתבי.
ולבסוף עוד עניין:
ההוצאה־לאור שרהזוֹן ובנו4 (185 איסט בּרוֹדוויי) הציע לי (ב־16 ביאנואר!) להשתתף בהוצאות שלו. אינני יודע, כיצד משלמים שם – אם אין מרמים, כמו במקומות אחרים, שלוקחים את כתב־היד ואין משלמים וכו'.
אולי הייתי יכול לשלוח אליכם את כתבי־היד בשביל המו“לות ההיא? ואולי לא כדאי? האם זאת מו”לות הגונה?
אני מצפה לתשובתכם והריני שלכם בידידות אמת
דרישת שלום נלבבת מהלנה. ל. פּרץ
ב 🔗
[בערך 1899]
משפחת זילבּער הנכבדה,
קודם כל ידיעה על לוּציאן5. לפני שנתים גמר בווארשה את הפאקוּלטה למתימאטיקה, ונסע להוסיף ולהשתלם בבּעֶרלין ובשוויץ… ולאחר שנה של נדידה בא הביתה עם כלה. זאת היא הלנה, בתו של ש. אייזעֶנמאן מווארשה. שנה לאחר כך נתקיימה החתונה. מובן כי האדון ש. אייזעֶנמאן עדיין אינו יכול לעכּל את ה“חרפּה” הזאת; אך לא אני ולא ילדינו איכפת לנו כוח־העכּוּל של קיבתו המוסרית. לוּציאן יש לו משׂרה אצל נאטאנזוֹן6. הוא מקבל לפי־שעה 75 רוּבּל לחודש, ואפשר לחיות מזה, כי אנו גרים ביחד. אנו עושׂים מעט חובות, אבל בכל זאת לא כל־כך הרבה.
לכתחילה היו היחסים ביני, פקיד בהנהלת־הקהילה, ובין אייזעֶנמאן, חבר־ההנהלה, מוזרים במקצת, אבל גם זה נתיישר. הוא אינו שואל, אני אינני מזכיר, ונגמר. הילדים בריאים והם מאושרים.
אני מסופק, אם בשעה זו אצליח לשלוח משהו לאמריקה, מפני שאני מתחיל בעצמי להוציא לאור. כנגד זה הייתי רוצה מאד למכור את המטריצין. והשאלה היא: מה יתנו בעד גליון? אילו ידעתי את המחיר, הייתי טורח לברר מה יעלה המשלוח, והייתי יכול לדעת, אם כל העסק ישתלם.
ככל אופן הייתי דורש שהוא ישליש אצליכם מפרעה לא מועטה, שתוכל לכסות לכל הפחות את הוצאות המשלוח לשם ובחזרה.
אילו נמצא לו למעוניין מישהו משלו בווארשה, הייתי רוצה למסור את המטריצין פה במקום.
בדבר נסיעה שלי לאמריקה כבר מאוחר לדבר! כבר אין כוח! אולי אני מפריז מעט, מפני שאני עצבני, אבל אני מרגיש עצמי מאד לא טוב, איזו כמיהה מוזרה, ואינני יודע על מה…
לד"א ווינער כתבתי. אם לא אקבל את החבּוּר במשך זמן מסוים, אקנה אותו.
מה נשמע אצלכם?
מכתביכם מעוררים לתחיה את הזמנים הישנים, שהיו עניים, עניים מאד, אבל יותר שׂמחים.
דרישת שלום מאשתי ומהילדים.
שלכם, ליאון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.