רקע
יצחק ליבוש פרץ
הרעיה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

1

 

א    🔗

הלנה היקרה!

לא בדבּור האחד בלבד “סלחי לי” רציתי לבקש את סליחתך. משלושה טעמים צריך אני לקבל את מחילתך:

1) נדבּרנו, כי אַתּ הראשונה תכתבי מכתב! ואני מבקש איפוא לזכור את ההבטחות שמבטיחים לבעל!

2) הרי לא יכולתי לשלוח מכתב מווארשה, בעוד לא פעלתי ולא־כלום. ולחכות ליעֶנקל הרי אנוס הייתי… על־כך נדבּר פנים אל פנים.

3) הטעם החשוב־ביותר הוא, שהאהבה סולחת… בשמה של האהבה הזאת שלנו הריני מבקש, הלנה היקרה, שלא תתעצבי אל לבך בגלל הידיעה הבאה: הרופא מצווה עלי להמתין עוד כמה ימים! הנה זה עתה אני חוזר ממנו ורק עכשיו קבלתי ארבעה רעֶצעֶפטים, שאצטרך בוָדאי לשלם בעדם בבית־מרקחת בערך 3 רוּבּלים.

אך כנגד זה מבטיח הרופא, שאסע הביתה בריא ובלי שום אפשרות של רעֶצידיב.

הלנה! לבכות מתחשק לי, כשאני חושב על הרושם שתעשׂה עליך הידיעה הזאת! אני מתאמץ להתאפּק, כי יעֶנקל כבר מתחיל לצחוק.

אני מודה ללוּציאן2 בעד היומן. את מכתבו ומפתחו של ליאוֹפּוֹלד3 החזרתי, לקבּל את הספרים לא בא שום אדם. הלנה! אין אַתּ יכולה לתאר לעצמך, כמה ההישארות הזאת מצערת אותי, אך כנגד זה אין לי שום עצה! צריך פעם אחת לעשׂות סוף לדבר ולשוב הביתה בריא.

יודעת אַתּ, מה עלה בדעתי? כתבי לי במה אַתּ חוששת, ואכּנס אל טיפּכוֹבסקי ואתייעץ עמו.

הלנה! אני עובר מבית־מלוני אל בית־מלונו של יעֶנקל. אילו נשארתי לבדי היה לי משעמם!

עשיתי לי חליפת־בגדים וקניתי לי כובע עם זוג מוקיים נוחים.

געֶרשנזוֹן כבר מתחיל מתכּונן. היו לי בריאים ושמחים.

שלך ליאוֹן.

אם יהיו עניינים בשבילי, מבקש אני ממך לא לקבּל שום הודעות. אוֹ – לחתום במקומי ולאשר ולסדר על־ידי מישהו.

שלך ליאוֹן.

לוּציאן! התנהג יפה. מה שהבטחתי, כבר קניתי. מכתבך מצא חן בעיני הכול וישבּחו אותך.

אבא


 

ב    🔗

הלנה היקרה!

הייתי אצל הרופא. הוא ציוָה לי לעשות כמה אמבטיות ורק בשבת יתן לי עצה סופית. אגב כך רשם לי רפואה. מחר יתברר, אם היא תהיה בטעמה טובה או גרועה יותר מן התרופות של הרופא בזאמוֹשץ. הפעולה – מבטיח הרופא – ודאית היא.

אלך להתלבש אל ה“נשף”. ובכן, להתראות!…

* * *

אחת בלילה. התחמקתי בנוסח האנגלי. לא נפרדתי אפילו מבעלי־הבתים. אלי שבשמים! איזו תערוכה של חוטמים! חוטמים ארוכּים, תפוחים ועקומים! ואף לא אחד כראוי. “הגברת הזקנה” שלנו היתה מלכת הנשף! כלומר, היא היתה – אילו היתה לה, כמו לאחרות, הנדוניה המתאימה! המין הגברי היה גם הוא מיוצג כראוי! חוטמים וחוטמים! בטוח אני, שלפחות במשך שנה תמימה אהיה רואה בחלומי חוטמים בלבד. היו קרובים בלבד, כמה מכּרים; חבריו של נתן, סטוּדנטים – לא קבּלו את ההזמנה. הם הרגישו בחוש־הריח שמכינים להם “ארוחת־ערב קרירה”!

בּרנארד לא היה. הוא איננו שוטה: הוא התנצל במחלתה של אשתו. מה הייתי אני נותן, אילו לפחות היה גרשנזוֹן נופל למשכב? מוטב היה לי לקרוא אליו קוֹנסיליום, להעיר עשׂרה רוֹקחים משנתם ולהניח לו כל הלילה תחבּוֹשות, ובלבד שלא לשׂאת בעונש של הסתכלוּת בתערוכה כזאת של חוטמים!

בתיאטרון הייתי רק פעם אחת! איך4 זה קורה אינני יודע, אך הימים בורחים “כצללים של צפרים פורחות”. לא עשׂיתי ולא־כלום ועד עכשיו לא היה לי פנאי רגע אחד. אני מתחיל באמת מתגעגע הביתה. את המחשבות העצובות מגרש אני כזבובים טורדניים. אינני גומר את המכתב. אני נורא עייף. ואַתּ? אַתּ כבר ישנה בשעה הזאת וגם אני אשתדל להרדם, אני עייף עד מאד, העט נושר מתוך ידי.

קמתי בעשׂר בערך. החוטמים הניחו לי איכשהו לישוֹן. הייתי כנגד זה בבית בזאמושץ. אך לא אתך. אַתּ נסעת לך לחוץ־לארץ. כמה ימים לא קבּלתי ממך מכתב. ישבתי בכּוּרסה מתגעגע ולוּציאן ישב ליד השולחן השני, ובמקום ללמוד היה תולש מן הדקדוק הלאטיני דף אחר דף. רציתי לגעור בו, ביקשתי לקוּם ממקומי – אך רגלי היו כקפואות. והוא תולש ותולש והסל הולך ומתמלא מן הדפים…

הדם בעורקי נדלק. תפסתי את מכונת־הסיגריות ורציתי להשליך אותה על הרצפה, כדי להפסיק בזה את לוּציאן מעבודת־התלישה שלו. ופתאום נפתחת הדלת ואַתּ נכנסת! מיד הלך לו ממני הקפּאוֹן והשתוּק, לשוני חזרה אלי ובקפיצה אחת כבר הייתי בין זרועותיך.

כשהתעוררתי, באמת לא יכולתי לזוז מרוב עיפות. היובש בפי היה גדול כל־כך, ששתיתי מחצית הסיפון מים עד שהתאוששתי.

מה שלומו של לוּציאן? ליאוֹפּוֹלד, עשיתי הכל.

ליאון.


 

ג    🔗

הלנה!

חייתי שלי! כמה נגע מכתבך אל לבי! אַתּ סובלת אַתּ בודדה ואני, לפי מכתבך, מבלה בנעימים.

הוֹ, מה מצוינים הם הבילויים שלי! מה מפוארות שׂמחותי! ביליתי אצל האדון ק', אני מבלה כל הזמן אצל הגברת “בּוֹקי”, אני מלמד את יעֶנקל לשׂחק פּרעֶפעֶראנס, עושׂה לי אמבטיות, מורח עצמי במשחות ריחניות, טועם תרופות מתוקות!

השתעממתי רק שתי פעמים: שמעתי את זשוּלקוֹבסקי והייתי פעם אחת ב“אֶלדוֹראדוֹ”! בסך הכל – ביליתי שני ערבים בתיאטרון.

כשהיה כאן גרשנזון, אפשר היה יותר לעשות משהו בשנַיים. אך אתמול בבוקר קמתי בשעה עשׂר, הלכתי אל יעֶנקל ושתיתי שם טיי. מוזמנים אל מר שאטנשטיין – היינו שם כמה שעות, ובכמה השעות הללו הסברתי להם את יסודות משׂחק הפּרעֶפעֶראַנס. לשם שינוּי ירדנו לארוחת־צהרים אל עֶקסעֶלמאַן; לאחר הארוחה הלכתי אל משפחת “בּוֹקי” ושתיתי שם טיי. באו מר שאטנשטיין ומר פרישבּרג. זה האחרון לקח את גרישה אליו ל“אוֹקה”. שוב הלכנו אל יענקל, ושם בילינו עד עשׂר. בעשׂר ליוינו את ש' – אכלנו ארוחת־ערב (כל אחד רבע קאַוויאַר, עם בצל, יעֶנקל עם הבצל!) והלכתי לישוֹן.

חידוש ביום הזה היה הבּיקור אצל בעֶרנארד, ויציאתו של גרשנזוֹן לדרך, לאחר פרידה חמה מדי.

הלנה, חיָתי שלי, סבלותי שלי אינם קטנים משלך, אך אני מרכין ראשי לפני ההכרח, והבה נצפה לזמנים טובים יותר!

בכל אופן, אלילת האהבה – שקיומה שלה (לא של האהבה, אלא של האֵלה) מוכח בדיוּק כמו קיומו של אלוהים עצמו – תסמן לך 5 פלוּס בעד מכתבך.

בשבילי המכתב הזה הוא הוכחה לשלטונו הרם־ביותר של הרגש שהלב מסוגל לו, ועל־כן – מה מתוקים עם סבלותי!

לוּציאן וליאוֹפּוֹלד, היו לי בריאים ולמדו היטב!

ליאון פרץ


 

ד    🔗

הלנה היקרה!

כל יום השישי הייתי אצל נתן בבית, ובשבת הייתי אנוס לשנות את החוזה, משום הטלגרמה מזאמוֹשץ, שלא היתה מחוכמת ביותר. על־כן רק היום היה אצלי הד"ר נאטאנסון אצל מר רבּינוֹביץ' בבית. ניצלתי את טוב־לבם של ידידינו אלה, משום שבית־המלון האוקראיני מלוכלך ומגונה עד כדי כך, שהתביישתי לקבל אותו שם. לא ללכת אל נאטאנסוֹן ולהזמין אותו אלי – יעצו הקורנגוֹלדים והצעירים.

ד"ר נאטאנסון סובר שיש לי דלקת־קיבה חזקה, אם כי לא עידנית, אבל היא עלולה על־נקלה להפוך לעידנית. עם זה יש להניח על־פי הסימנים, כי השרשור נולד מחדש, אך ייתכן גם שאין אלה אלא סימניה של הדלקת.

את הדלקת, אומר ד"ר נאטאנסון, אפשר יהיה לרפא על־נקלה, ומה שנוגע לשרשור, הרי זה תלוי בנסיבות שונות. לפי שעה נתן לי תרופה־לנסיון. ביום החמישי, לאחר שאסיים אותה, הדלקת תעבור, ואם לא תיעלם כולה – הרי תוחלש הרבה. התולעת, אם ישנה עוד, תתגלה, ואז יגרש אותה במשך שנַים־שלושה ימים. הוא מעכּב אותי משום כך מינימום 5, מכסימוּם 8 ימים. האמיני לי, שהסכּוּי הזה מצער אותי. אך מה אפשר לעשׂות?

אינני מבין את יוסף. אם אני מטלגרף “כמו שרצוי”, פירוש הדבר: שראיתי את החשבונות בעד דצמבר ויאנואר; שהמחירים שהושׂגוּ טובים הם; שהגעתי לכלל הכרה, שאין בשבילנו סכנה מצד עמדתו הכללית של נ' ר' – ומפני מה איפוא לא לקחת מקדמה? מדוע לא מוטב להפטר מליאון מרגליות?

אינני מבין, משום מה הוא מפחד מפני המקדמה ובמה המקדמה מקשרת אותנו? נתן מבטיח לתקן דרכיו. הוא לא הסתיר בפני גוֹלדבּעֶרג את ספרי־חשבונותיו… מה אתם מבקשים עוד? הוא לא יכול להיוָכח, משום שספרי־חשבונותיו אינם מעוּדכּנים. ואילו לנו לא יכול היה להאמין, שהיינו יכולים “עם הרכוש שלנו” להתעלם מסכום כזה, משום כך היה בטוח שהוא עצמו טעה בחשבונות.

כפי שכותב יוסף, קמח בווארשה הוא “אש להבה”, על־כן אמרתי לנאטאנסוֹן בגלוי, שאני מטלגרף שתשלחו רק קרון אחד, אם את השני אפשר למכור בו במקום.

אך זה עתה הביאו לי את הבקבוקון עם התרופה, אקח אותה פעמַים ביום, בתשע ובשתַּים, מילא, איזה טעם יהיה לה; ואיזו פעולה – זה העיקר!

רוצה אני לבכות מכעס: לעשן אוסר הוא עלי! אך לא כל־כך מהר אני נשמע לו5, ובאמת הרגע אני מדליק לי סיגריה. אני אנוס לסיים את המכתב, כי אייזיק נוסע.

הרבּינוֹביצ’ים דורשים בשלומך בלבביות.

ליאון פרץ.


 

ה    🔗

הלנה היקרה!

את מכתבך קבּלתי אתמול בבוקר, אך בשום פנים לא יכולתי להשיב לך מיד ואבּדתי יום אחד של דואר.

היום נסע נפתלי לווארשה. אך לו לא רציתי למסור את המכתב מחשש שיאבּד אותו או ישכּח למוסרו.

בינתיים אני מתהלך כעיוור.

קודם־כל אינני מבין, מפני מה אין אַתּ דורשת כסף?

אינני מבין, מפני מה אַתּ נוהגת כך, ש“אני מוכרחה להישאר בלי כסף”?

ושלישית, הסבירי לי כיצד נוסעים לטשעֶכוֹטשינעֶק דרך זאַמוֹשץ? משום מה אינך כותבת לי, דרך אגב, אימתי אַתּ עומדת לעזוב את וַארשה?

האם אַתּ מכירה את טשעֶכוֹטשינעֶק? אומרים, כי שם מאד לא־נוח, גרוע פי שלושה יותר מבכל מקום־הבראה פּוֹלני: לא דירות הגונות, לא מאכלים של ממש – ובכלל אין שם שום בילוּי. האם לא מוטב היה משום־כך לנסוע לחוץ־לארץ?

מרגיש אני, כי מכתבי אינו מתוק ביותר… אבל אשלח אותו. אני כל־כך מלא מרירות וספיקות, שאם אקרע את המכתב הזה – הרי שלא אכתוב במקומו ולא־כלום, או שאכתוב אלוהים־יודע־מה.

ובכן, סלחי לי… וכתבי לי מכתב של ממש, שאדע מה מתרחש, מה יש לעשׂות ואימתי תשחררי אותי משעֶראקוֹבסקי.

באמת, אפשר להשתגע!

29 באוגוסט ליאון פרץ


 

ו    🔗

הלנה היקרה!

אני מודאג מאד, שאינני מקבל ידיעה ממך.6 כפי שטלגרפתי לך, שלחתי לך עוד ביום חמישי שעבר מכתב עם כסף. אינני יכול להבין, מפני מה לא קבּלת אותו. שמעתי, כי בדואר הכסף מגיע במדויק ביותר. אתמול קבּלתי מליאוֹפּוֹלד מכתב, שלווית ממרת אייזנמאן 90 מארק. אינני יודע, אם כבר קבּלת את המכתבים ושילמת לה, או שלא קבּלת אותו וצריך לשלוח לך כסף אחר; אם אַתּ צריכה לפרוע את החוב שם במקום, או אני צריך לשלוח את הכסף לווארשה? ראשי מסתובב מעגמת־נפש, ואינני יודע לשית עצות בנפשי. נוסף לכך אינני מקבּל ממך מכתב, אינני תופס את כל המצב ואינני יודע אימתי תצאי מלאנדעֶק, ואיך מצליח הרפּוי, אם אַתּ בריאה ואם אַת משתעשעת לפחות!

אינני צריך לתאר לך, כמה אני סובל מזה. תארי לך, שאתּ נמצאת במקומי! אך יותר מכול חרד אני מפני אי־הרצון שלך. מתאר אני לעצמי, שאַתּ מאשימה אותי מי־יודע במה… נוּ, נאמר שאני מתעסק יותר מדי בבית־הספר…7 האמיני לי, הלנה, כי אני רועד למחשבה בלבד על האשמה כזאת! האמיני לי, כי מאז יצאת מכאן לא היה לי רגע אחד של מנוחה! הריני משוּל לכבשׂה תועה, אינני יכול למצוא לי מקום ומצוּץ מרוב געגועים, אינני יכול להירדם! האמיני לי, כי פּרידה שניה כזאת לא אוכל לשׂאת, ואפילו לקצה העולם נסוע אסע אתך. לא רציתי לכתוב לך את זאת. לא רציתי לצער אותך. התנאים מכריחים אותי.

ליאוֹפּוֹלד שלך גם הוא חכם לי יותר מדי. הוא כותב לי כי מרגיז אותו, שאני דוחה את שליחת הכסף בשבילך! כי אני צריך להבין, כי בחוסר כסף אי־אפשר להתרפא וכו'. ושם ישנה גם תוספת של יעֶנקל! יעֶנקל מצא אף הוא נושא להטפת מוסר. שניהם בטוחים הם, שאינני רוצה לשלוח לך כסף!

איזו שטות! על מכתבים כאלה אפשר להשיב רק במעשׂים, לכל הפחות ביריקה!

הדבר הזה מכאיב לי, נוקב בי, בוער. בלילה חלמתי, כי הלקיתי את יעֶנקל בלי רחמים, מוכן הייתי לרצחו נפש, אלא שנכנסת אַתּ ו… התחלתי נושק לך. איזה חלום נורא ומתוק! אך לעתים רחוקות בא הוא אלי. אני שוכב מאוחר מאד וקם מוקדם מאד. העסקים – לא טובים ביותר, בגלל תקופת הקציר, אבל מושב־בית־הדין היה לא רע. האם זכרת את התאריך הרוסי וידעת אימתי אני טרוּד במושב בית־הדין? האם ידעת, אימתי אני יושב בלי ארוחת־בוקר עד 4 אחר־הצהרים וב־4 אני אוכל ארוחת־צהרים בלעדיך? וכשאני חוזר עיף ויגע הביתה בשעה מאוחרת בלילה – את מי אני מוצא?

את הרופא עם העֶסעֶ, המשחקים “בּעֶזיק”! וזה קצת מעט מדי!

אֵלי, אימתי כבר תשובי? אימתי כבר אראה אותך? אימתי כבר אלחץ אותך אל לבי? כתבי לי, כי תשובי בקרוב, שקרי לי, ובלבד שתתני לי מעט נחמה, כי אכן מאד אני צריך לה.

הנה, לא אַתּ לבדך, גם אני מתרפּא: רזיתי! אולי אהיה יפה יותר? אולי פחות דומה לחביונה?

כשתהיי אצל מומחה לאף־אוזן־גרון, שאלי אותו בעניין לשוני, אמרי לו, שיתן לי תרופה נעימה! הבטיחי לו, כי הקיבה בסדר (לא ברגע זה, כי עכשיו היא ריקה ביותר – אתמול היה יום של חלב, אבל ארוחת־ערב לא אכלתי), אך הלשון התמרדה. הנה הלשון הזאת ממררת8 לא רק את חיי, אלא גם את חייהם של החסידים: אני רוצה לנקות אותה, והם – לחתוך אותה!

הלנה! הריני מתחנן לפניך, דוני אותי לכף זכות! אהבי אותי! – בואי, שובי אל

ליאון שלך


 

ז    🔗

26 יולי – 6 אוגוסט 1882

בזה הרגע, כשחתמתי על המכתב הזה, קבּלתי את מכתבך. האם יכולה אַתּ לתאר לעצמך את עגמת־נפשי, האם יהיה ביכולתי לתאר לך את כאבי? לא. בזה הרגע אני מרגיש, כי הרגשה של אימה אינה ניתנת להתּאר…

המכתב ההוא שלי לא היה, כפי שאַתּ סברת, כתוב בזמנים שונים. הוא רק היה מורכב מקטעים. הרעיונות מסתבכים אצלי, נקרעים כחוט רופף בשעת תפירה. אני מתחיל לחשוב ולרשום את המחשבה, המחשבה נתּקת והעט מסמן בנקודות כל נתּוּק כזה.

לכתחילה רציתי לנהל יומן. דחיתי רעיון זה, כי עמוד אחד מן היומן היה בלי ספק העתקה נאמנה מן העמוד השני. – אורח־חיי חדגוני לחלוטין. כל יום אני קם בשבע. כותב עד עשׂר, שותה טיי, יורד, חוזר, יורד שוב, חוזר שוב, עד שהמפּה הלבנה מזכּירה לי, שהגיעה השעה לאכול ארוחת־צהרים; והריני יושב ואוכל. אחר־הצהרים שוב אותו דבר – עולה ויורד במדרגות, טיי, לפעמים ארוחת־ערב, ואני עֵד או גם משתתף בעצמי ב“בּעֶזיק” משעמם… אחר־כך: שינה.

בזה הרגע קבּלתי ידיעה ממרת עֶליאסבּעֶרג, ששאלה לבריאותך. היא משיאה עצה, שלא תעשי לך נתּוּח בּברעֶסלוי, אלא תסעי לבּעֶרלין, שאינה רחוקה משם. שם ישנם בוַדאי מומחים, על־כל־פנים.

ד"ר געֶליבּטעֶר סובר גם הוא כך, והוא מייעץ שתסעי לבּעֶרלין ותכּנסי אל ה' בּיללרוֹט. בזה הרגע שוב בא במרוצה, הדוֹקטוֹר, ואמר לי, כי הוא טעה: בּיללרוֹט נמצא בווין ולא בבּעֶרלין, על־כן אינו יודע מה לייעץ, בכל אופן הוא עומד על דעתו – שבבּרעֶסלוי לא תעשי נתּוּח, אם לא ייוָדע לך שמו של גדוֹל אחר, תשובי לווארשה ותכנסי למר קוֹשינסקי. גם מצדי אני הייתי רוצה יותר את קוֹשינסקי. בווארשה לכל־הפחות לא תהיי בודדה. הדוקטור אומר, שהנתּוּח הזה אינו דורש אפילו שמונה ימים. הוא יכול אפילו להיגמר בביקור הראשון. הוא סובר משום כך, שתשובי “עם האף” לווארשה!

אלוהים, כמה הרעיון הזה משׂמח אותי! ימים של זהב, שמשות של תקוה ואהבה, הדאגות תישכחנה כצללי לילה בשעה שהשמש שופת זהרה!

בעיר מתהלכת בעקשנות השמועה, שבגלל קללתו של הרבי מבּעֶלז חלית, ואני מוכרח לנסוע לכמה שבועות לווין, מקום שאַתּ נמצאת, כדי להיות נוכח בנתּוּח; שהרבי אמר, כי הנתּוּח לא יועיל, כל זמן שלא תחדלי מלשׂאת את שׂערותיך שלך. לאיזה דברים מגוחכים שטוּת מסוגלת להגיע!

הלנה היקרה! השתדלי לשוב ככל המוקדם, לחזור ככל־המוקדם לפחות לווארשה, כי אולי אשׂתכּר הרבה כסף ואוכל לבוא אליך!

בעבודתי הרי מתרחשים דברים משונים כאלה! אולי תזדמן בדיוּק עונה כזאת! אולי!

על־כל־פנים לא אוכל לנסוע עד שאקבּל ממך מכתב, כי אַתּ נמצאת בווארשה וכמה זמן אַתּ צריכה להיות שם!

ד"ר געֶליבּטעֶר מבטיח לי, כי הטפּוּל ייעשה בביקוּר אחד, וכי הדבר תלוי במספר הפּוֹליפים (ואולי גם בטיבם?). משום כך באמת אין לומר בעניין זה שום דבר וַדאי, ואני מוכרח לחכות בסבלנות למכתבך.

ממכתבך אני למד, כי אַתּ קונה דברים שונים להביא הביתה, ואני אינני מרוצה מזה, שמא יהיו לך חלילה אי־נעימיות בלשכת־המכס.

בכל־אופן אין החיסכון במכס שווה בבלבול־הראש, והייתי רוצה כי תשלמי ותסעי חפשיה. שתסדרי לפחות את העניין הזה על־ידי אדם שלישי!

והשנית, התייעצי בעניין זה עם נשים מוואַרשה, המכירות את חוץ־לארץ ויודעות איך לעשׂות זאת.

האוהבך בלב שלם

ליאון.


 

ח    🔗

הלנה היקרה שלי!

נעשׂה אצלי צורך לכתוב לך לאחר חצות. בקוצר־רוח מצפה אני כל יום לשעה זו של בדידות, שבה אוכל להתמסר בלי הפרעות לחלומות, שהם שׂמחתי היחידה.

כל זאמוֹשץ נרדמה, החלונות מסביב חשוכים, שום אדם, איפוא, איננו חולה ושום אדם אינו כותב מכתבי־לילה אל אהובתו.

החלפתי את מקומי, אני כותב ליד שולחן־האכילה. לאור העששית; משום שהעֶסעֶ באה אלי בטענות, שהאור עולה ביוקר.

על השולחן מונחים רובּל בכסף־של־נייר ו־30 קופּיקוֹת במטבעות בשביל היוֹזפית. הכיסאות ערוכים בסדר, השולחן מפוּנה, בדיוק כמו שאַתּ היית עושׂה זאת. רק כתיבתי בשעה מאוחרת מעידה, כי אַתּ נעדרת!…

השמים התבהרו, העננים – התפזרו, הגשם חדל, אולי יהיה מחר יום נאה. אימתי יתפזרו העבים גם מעל לבי?

לעת־עתה אין לי ממך שום ידיעה. ואני צריך תשובה לשאלות הללו:

1) האם נחת מספיק אחרי הנסיעה ואינך מרגישה עצמך עוד עיפה?

2) האם אַתּ בריאה בשלימות?

3) האם אַתּ נראית טוב?

4) האם כבר חזר קוָשינסקי, ואם לאו – האם יום שובו קבוע בוַדאוּת ואם תצטרכי להמתין לו הרבה?

5) ואם הוא בא – האם קבּל עליו לעשות את הנתּוּח?

6) ואם קבּל, כמה זמן זה יארך?

7) האם יהיה אחרי הנתּוּח הראשון אפשרי נתּוּח שני בחניכים, ואל מי הוא מייעץ לך לפנות?

8) האם את מבלה יפה בווארשה?

השאלה האחרונה חשובה מאד, כי הבּילוּי מחייה ומעורר, מעודד ומשׂמח, משמר את בריאותך ואת מראך הטוב. וכו'.

אגב, גם אני התבדרתי היום.

הייתי בהצגה מאגית־מוסיקאלית־ווֹקאלית. את ההצגה הזאת נתן איזה רוסי, אדם צעיר, לא־יוצלח, ומלבד זריזות ללהטוטים מאגיים – חסר־כשרון לחלוטין. הקהל (כמה נוצרים וכמה יהודים) מחא לו כף בלי הרף, בצחוק ובשביל להשתעשע. הוא העמיד פנים כאילו אינו יודע מה הכוָנה והוֹדה בהשתחוָיות עמוקות מאד. החלק השני היה מוקדש למוסיקה, ובייחוד – למוסיקה הקוֹמית. הוא עלה על הבמה, מחוּפּשׂ מכף רגל ועד ראש כיהודי, חוץ מן הראש עצמו, שהיה מקושט כובע־קש עם שוּלים גדולים ומשונים ועם סרט רחב שחור כשל מי שנתוּן באבל, מקושר ומעוּנב. אלמלא הזקן הארוך, שהיה נועץ בו את צפרניו ביאוש גובר והולך, ואלמלא הפיאות הארוכות, שהיו משתלשלות מן הראש המגולח המסכן, אפשר היה לקבּל, כי זהו ראש נוצרי אדוּק־טפשי על־גבי גוּף יהודי.

הוא נכנס ושר מין “מה־יפית”, התגרד בראשו ורקד מין ריקוּד משונה – והציץ בעינים של ביטוּל אל החלק הזה של הקהל, שלפי דעתו “הסיר מעליו את המסווה”.

דבר זה הרגיז אותי, והואיל לפי המספר הכללי של האורחים נמצאו בתיאטרוֹן רבים מאנשי־שלומי, נתתי אות וה“חבריא” התחילו מצפצפים ורוקעים ברגליהם, עד שנזדעזע התיאטרוֹן. בשריקות ובצעקות גירשו את כל הקהל, והוא היה מרוצה מכך ומחא כף למפּלתו של ה“שחקן” הזה. המשטרה עצמה, שהיתה מיוצגת יפה בדמותם של 6־5 שוטרים וזשאנדארמים, נספחה גם היא עם הרעש הכללי ועזרה בצחוק להגדיל את המהומה.

נתּן האות “לילה טוב!” והשׂחקן נשאר לבדו על הבמה.

לא טובה יותר מ“זר־הדפנה” היתה הקוּפה! לאחר נכּוי ההוצאות וַדאי שנשאר לו גירעון של 7־6 רוּבּלים. “כן יאבדו כל אויביך, ה'!”

בוַדאי תתראי עם נתן, דרשי בשלומו משמי, ושאלי אותו: מפני מה אינו כותב ולא־כלום על בית־ספר שלנו? אולי חסרים לו פרטים, ואתאר אותם. יעזור לנו לכל הפחות בזה.

פתאום התנפלה עלי שינה. אני דוחה את גמר המכתב למחר – ליל־מנוחה ולהתראות! – – –

טוב מאד עשׂיתי, שהלכתי לישון בשעה מאוחרת. ישנתי עד עתה בלי הפסקה ושום חלומות, לא טובים ולא רעים, לא חלמתי. – עכשיו השעה, ברוך השם, אחת־עשׂרה. הריני יושב, מעשן סיגריה, שותה טיי, וכפי שאַתּ רואה, הריני כותב לך שוב. וכפי שכבר כתבתי לך, מרגיזה אותי הכתיבה, מרתיחה את דמי. אבל יתרון יש בה, שהיא מוציאה אותי מן השיעמום, מן הבטלה הנפשית…

גם לפני כן היתה מציקה לי האַפּטיה, והייתי משתחרר ממנה על־ידי כך שהייתי מהרהר בך; ואותה שעה היתה כתיבתי אליך מעוררת אותי ומעירה את רוחי… אבל אז היו הדברים אחרים… ניחשתי רק את אושרי, ועל שמש־חיי יכולתי רק לחלום… שום דבר ממשי לא היה קיים. ואילו עכשיו כבר טעמתי מעץ־החיים, ואני יודע כמה מתוק פריו, ומלבד געגועים שבחלום אני מרגיש רעב וצמא… ואלה הם רגשות חזקים, משום שהם ממשיים. אפשר לתפוס אותם, להגדיר ולקבוע בדרגות מסוימות. רעב וצמא!

אמנם, העֶסעֶ, ממלאת־המקום שלך, משקיטה את רעבוני הגופני ואת צמאי היא מציפה בקפה שחור ובקפה עם קרוּם, אך הרעב והצמא של הנשמה אינם נכנסים בתחום חובותיה. בפרט זה אנוס אני להיות ניזון ממרק־דיוֹ שחור…

וטוב גם בזה. לפעמים נדמה לי, אַתּ יושבת בחדר הסמוך ואני יושב במשרד וכותב לך, מיד תכּנסי ותקראי את הכתוּב… ותגמלי לי בנשיקה. בכל אופן, שורת המכתבים שלי אליך תגדל, ולאחר שובך, כשאסע אני… אל ווֹזשוּטשין או אל זאמוֹשץ־ישן, תקראי אותם.

אך מתנה אני עמך, שתקראי את המכתבים אַתּ לבדך. לביקוֹרת מצדך אינני חושש. ואילו אדם זר, ואפילו במובן אחר הוא קרוב, יפרוץ בצחוק, שהוא כמים צוננים על נפש לוהטת!

אל תספּרי לעיוור על שמש ופרחים! אל תטיפי לחסרי־אמונה על שמים וגן־עדן, הם עלולים ללעוג לך – ולעג כזה דוקר ומכאיב…

בעיניך מוצאים מכתבי חן, נכון? יודעת אַתּ איך? כמו שמכתביך מוצאים חן בעיני! הדבר פשוט מאד. הבה נוציא אפילו את השׂכל מסוד חליפת־המכתבים שלנו, אין הוא דרוש לנו. בואי ונכתוב בלב בלבד, אולי תהיינה האותיות פחות שחורות!

אַתּ רואה, בגלל פיזור־נפש דלגתי על עמוד שלם. אין בכך כלום. ארד למטה לקחת טופס למשלוח הכסף.

הנה הטופס! ועכשיו השאלה היא, מה לעשות בזה? האם לשלוח בדואר, או אולי לנצל את “ידידותו” של מר שמואל פּיק? אצלו אבדה פעם חבילה, ודוקא עם כסף. אבל בדואר זה נמשך הרבה יותר. – אשלח על־ידי פּיק!

ליאון שלך

נדמה לי, עכשיו יכול אני בביטחון לרשום את התאריך – 27/15. את החודש והשנה אַתּ יודעת מן־הסתם.


 

ט    🔗

הלנה היקרה!

הרי אַתּ נמצאת, איפוא, בווארשה! אינך רחוקה ממני, ואף־על־פי כן אין המצב הכספי המעציב שלי מרשה לי להתראות אתך…

ספּור־מעשׂה מעציב!

מעולם עוד לא הייתי חסיד אדוק כל־כך של “ממון” הקדוש! מעולם עוד לא הצטערתי כמו עכשיו על כך שאני “פזרן”. לפי שעה ענייני העבודה שלי אינם זזים. שופטי־הכפר לא אושרו לפי־שעה. בית־הדין של ווּזשוטשין, שבשבילי הוא החשוב ביותר, איננו פועל, והאכּרים עסוקים בתבואותם הרקובה יותר מכדי שיוכלו לחשוב על משפטים.

העובדה לכשעצמה “תקינה” היא, לחדשים “רעים” מורגל אני מכבר, אבל שיהא הזמן הדחוק הזה חל דוקא עכשיו, עכשיו, בשעה שהדלוּת מונעת ממני את האפשרות לראות אותך כמה ימים מוקדם יותר – דבר זה מכאיב לי, משגע אותי! משום מה הכול מצטרף בדרך אומללה כל־כך? מפני מה אין חוזר מדרכו קוֹשינסקי, להקטין את יסורי? מפני מה לא בחר לו הפּוֹליפּ חוטם אחר? מפני מה אין הריקבון תוקף איזו גבירה עשירה, שיציאתה מן הבית היתה גורמת הנאה גם לה וגם לבעלה? מה רוצה הגורל מאתנו? גורל, מקרה, פאטום, טבע, אלוהים – רב מספרם, אך אל מי מהם אפנה ואבוא בטענה? אל עצמי!

אל עצמי! כן! לא צריך הייתי לתת לרמות עצמי ביום־היריד, לא צריך הייתי להתאהב! האהבה רמאות היא, משום שהיא עיוורת, אינה יודעת לספּור ולא לחשב חשבונות!

יש לך אשה יפה, צנועה, היא אוהבת אותך, מעריצה, התקשרותך אליה גדולה מאד, קרבתה היא תענוגך, נשיקתה היא סם־השכרון שלך; וכשאתה מחבק אותה ־ אתה מחבּק בזרועותיך עולם ומלואו, ובמבט־עיניה – תענוג שמימי…

אם כן, רע לך עוד יותר…

שוב אין אתה אדון על עצמך, אין אתה חי את חייך שלך, ה“אני” שלך ברח ממך ואין אתה אלא צלו של אדם אחר!

אלי שבשמים! הרי אני מר כלענה!

לבי מלא מרירות. במקום לשעשע אותך ולבדר, הריני מטיל עליך תוגה, משום שאני משוגע מיאוש. אני עזוב ומוזנח עד מאד, ואף־על־פי כן! מבט אחד שלך עשוי לגרש לתמיד את העננים, לעולם עתידות להיעלם המחשבות, השחורות כעורבים. מבט אחד שלך, והגיהינום הופך לגן־עדן!

גן־עדן! שמים!

הגן־עדן והשמים שלי הם בווארשה. הגן־עדן שלי עושׂה לו נתּוּח, ורקיע־השמים שלי קובע לו שיניים! הגן־עדן שלי לא בקו־הבריאות, הרקיע שלי – חולה!

ואני, מרוּתּק בשלשלאות הדלוּת, אינני יכול לעוף אל הגן־עדן שלי, אל רקיע־השמים שלי – ואפילו אתפוֹצץ!

סבלנות מעלה יתירה היא, ראויה היא שישתחווּ לפניה, אבל אצלי אין היא נמצאת! אין היא מצויה אצלי כחוט־השׂערה.

שובי אלי ולמדיני את החכמה הזאת!

שובי אלי וספּרי לי, איך הצלחת לשית עצה בנפשך בשעה שהתנפלה עליך הכמיהה, לוהטת, פראית, נוראה?

אני יושב על אותה כורסה עצמה מאתמול, אבל אתמול ראיתי אותך, הרגשתי, הייתי שכּור מרוב רגש, דבּרתי אתּך, נישקתי לך וחבקתיך, והיום אני רואה רק ריקנות מסביבי, ריקנוּת של מוות והבל.

השעה עכשיו רק אחרי שמונה בבוקר. אילו היית בבית, היית עוד ישנה, ואני הייתי עומד על־ידך ומסתכל בך, ומנסה לנחש את חלומותיך, והייתי מרגיש את פרטי דמיונותיך.

הייתי עוצר את נשימתי, לבי לא היה מעֵז לדפוק בקול, שלא לעורר את אלוהוּתי! את אלוהי האמתּי! ואולי היתה צמתך מתפזרת והשערות היו נפוצות בזוהרן על־פני הכר הצחור, ואני הייתי סופר את שערותיך ונושק לכל אחת מהן שלוש פעמים! ואולי היה המקרה המוצלח גורם, שתהיה כף־ידך הענוגה גולשת מתחת לשמיכה…

אבל מה? בחלומות אפשר להרחיק הרבה, הרבה מאד; חלומות משולים לשדים, הבורחים ולועגים לטפּשותנו.

מציאוּת, הנה זה הוא דבר מחוכּם, המחזיק אותנו בזרועות ברזל; לא יועילו לא חלומות ולא דמיונות, של זהב או של כסף, אלה הם קורי־עכביש, ריק והבל…

אני מפסיק את החלומות! זוהי רוח רעה ובוגדנית, היא מרפאה ומרעילה, מנחמת ומדכדכת… שוֹב אשובה אל המציאות, ממנה אבקש נחמה של ממש, אתחנן לפניה, אחניף לה…

נכון, גברת מציאות, שלא תמיד יהיה כל־כך רע? הוֹ, אדונֹה רבת־החסד… לא, אינני יכול להחניף! אַתּ, מרת מציאוּת, הנך רעה, טפּשה, מכוערת!

קלל אקלל אותך… אלא־אם־כן תיטיבי דרכך, אלא־אם־כן תשיבי לי “אותה” במהרה. הו, אותה שעה ברך אברכך…

מה דעתך על שגיונותי? האם כבר אני עובר־ובטל? הוֹ, האם אין נכונה ברוחי? רופא יקר, קדוש ואלוהי שלי, הצל אותי, תן לי תרופה ורפואה! אינני זקוק לבית־מרקחת, ולא למטבח לאטיני, ולא לדיאֶטה… לא שום דבר… שום דבר… רק רפואה פשוטה עם תוספת פשוטה – כמה גראמים של מבטי־עיניך עם נשיקה שלך…

שלחי לי את התרופה הזאת לא בידי אדם, לא על־ידי הדואר, לא בחוטי־התיל של הטלגרף, אלא בידי הלנה! אך הסוף לדברים!

צריך אדם להיות אנוכיי מאד, כדי לכתוב הרבה כל־כך בּדבר אהבתו שלו… מכירה אַתּ את ליאון? הוא אנוכיי! הוא כותב לך כל־כך הרבה ובאופנים שונים בדבר אהבתו, כדי שתגלי לו את כל לבך גם אַתּ… הוא מבקש לקבּל מכתב לוהט, מלא כישוּף וכיסוּף, מלא אהבה והתמסרות…

אל תשמעי בקולו, אל תכתבי לו ובואי אַתּ עצמך. – – –

בן כמה שנים אני? – – –

ואולי, כשתבואי הביתה, לא אמצא כלל חן בעיניך. אני מוזנח, לבוש כלי־לבן מלוכלכים, נעלים קרועות, מגבעת מעוקמת (תודה לדוקטור, שניקה אותה כל־כך יפה) והרע מכול – אני שרוי במצב־רוח רע!

נניח, שמצב־הרוח יתוקן מעט אחרי שובך, והמוח יצטלל מעט… אבל הנעלים, כלי־הלבן והמגבעת? יודעת אַתּ מה? תעצמי את העינַים ולא תביטי בי…

כי מה תראי? זקן צהוב! ומוטב שלא תביטי!

הפסקתי ברגע זה את הכתיבה, כדי להדליק סיגריה, החלון פתוח, חודרת פנימה רוח קלילה ועושה בעשן זיגזגים ודמויות משונות. העשן מסתלסל כלפי החלון, הוא מבקש לצאת לחפשי…

בא לקוח, אנוס אני להפסיק את המכתב ולעבור בשתיקה על המשל והדמיון הזה…

היי בריאה…

ליאון שלך.


פ.ס. אינני יכול להשיג המחאת־דואר עד השבוע הבא, ואשלח לך ביום א' או לכל המאוחר ביום ב'. בינתיים שיתי לך עצה, אַתּ יכולה. אני רוצה לגשת עוד אל מקום אחד, ואם אשׂיג, אשלח עוד היום.

ל. פרץ


 

י    🔗

הלנה היקרה!

אתמול שלחתי לך בידי יחזקאל מכתב, שבו אני קובל על מר סעֶניצקי, שאינו עושׂה את הבדיקות – ובכן, לחינם קבלתי עליו בפניך. רק עכשיו אני חוזר מבּדיקה, שהצליחה עד מאד.

הלילה הזה ישנתי ½1 שעה. בערב הלכתי אל פעֶלדמאן, כדי לשלוח על־ידו את המכתב אל אַדעֶר, מפני שאינני יודע היכן אַדעֶר גר. והואיל ושם היתה במקרה אסיפה בדבר המקווה, משום – שומו שמים! – שכמה קוֹזאקים עצרו כמה נשים מכוּשרות, התעניינתי בכך וישבתי שם עד 1 בלילה. הואיל וידעתי, כי תהיה אזעקה,9 לא היה לי חשק לשכב במיטה. על כן שכבתי במקטורני על הספה ונרדמתי.

לצערי היתה בככּר־השוק איזו חתונה. המוסיקה הרעשנית העירה אותי בשלוש וחצי ושוב לא יכולתי להירדם.

כך אני ניצב על רגלי מ־3 עד 8. זה חמש שעות אני מטייל, עושה התעמלוּת – וטוב לי, כרסיסי פוחת והולך.

ומה שלומך אַתּ? ומה מעשׂיך?

בקשי את יעֶנקל, שישלח לי ככל־המוקדם את ההעתק המאושר של החלטת־הסעֶנאַט.

היא דרושה לי מאד לעניין מסויים.

מה שנוגע ליפּויי־הכוח, שיבחר את אלה הנגמרים באותו עמוד.

העייפות מתגברת עלי… העינים נדבקות… לילה טוב!

מי יכסה אותי?

שלך–שלך–שלך–

ליאון.


 

יא    🔗

הלנה היקרה!

אתמול כתבתי לך מכתב ארוך, אך מפני שלא השגתי בּול־דואר לא יכולתי לשלחו. בינתיים אבד ממני ונתחבא במקום מן המקומות, וזה שעתים אני מחפשׂו ולשוא. הריני כותב לך איפוא מכתב אחר.

אַת שואלת קודם־כול לרפּוּיי. ובכן, אתמול הזמנתי את מר דזיעֶווישעֶק. הוא ציוָה לי לחדול מן המים שאני שותה, משום שהפעולה איננה נכּרת, ולקחת מלח־קארלסבּאד.

היום טעמתי את הכפית הראשונה. לשוני כּלל אינה בסדר. אך הכּובד עבר כולו. אינני ישן אלא 6 עד 7 שעות ביממה ואינני מרגיש שום עיפות. אדרבּה, נדמה לי כל הזמן, כי ישנתי יותר מדי.

לוּציאן וקאזשימיעֶזש גורמים לי לא מעט בלבול־מוח. פעמים כּבר הייתי אצלו, אך הוא אינו פוסק מלבכות ורוצה לשוב הביתה. בבית בוַדאי היה רוצה לשוב הכפרה, משום שהיה משתעמם נורא. החברים התפזרו ונסעו להם, ואני טרוד תמיד, כמו עד עתה, והייתי יכול להקדיש מעט מאד מזמני. הוא היה נשאר בודד לגמרי.

אפילו את המכתב הזה אנוס אני לכתוב חלקים־חלקים, מפני שמבלבלים לי כל הזמן את הראש בשאלות שונות – בצמח שלעולם לא יעשׂה קמח.

מה לעשׂות, דרושה סבלנות. אַתּ מבקש ממני, שאכתוב לך לפחות פעמים בשבוע. יכול היה מישהו לחשוב, כי כתיבתי אליך היא בשבילי עינוּי, ולא התענוג הגדול ביותר. אך לא תמיד יכול אני להרשות לעצמי תענוג זה. יש לי לקוּחוֹת בלי שיעור… נו, אני משׂתכּר לא רע… אך אַתּ אינך, ואני הנני הגזבּר!

שכחתי לגמרי לכתוב לך בדבר הדירה שלנו. ובכן, אני גר עכשיו בחדרון על־גבי המדרגות, במקום שגר שעֶכטעֶר – עושׂה־סיגריות וכלי־זמר גם יחד! וַדאי אַתּ זוכרת אותו! בחדר־השינה סגורים כל המיטלטלים שלנו חוץ מן הנחוצים ביותר, ובחדר הראשון אני אוכל.

כמה זמן זה יימשך אין אני יודע. לפי שעה למדתי לישון על הספּה בלי כרית, וטוב לי!

לוּציאן בא והגיע!

לא לכל הזמן, אלא להיום בלבד, התהילה לאל. כבר הייתי כולי מורא ופחד, סובר הייתי, שלא ירצה לחזור. לפי שעה מבטיח הוא, כי שוב ישוב. ואני סומך על התקוָה הזאת.

הוא רוצה לכתוב לך כמה מלים. זה כמה פעמים הוא מבקש אותי בעניין זה. אך אני רוצה שלא יכתוב לך מכתב מפּה, אלא אתן לו את הכתובת, שיכתוב לך מטאַזשעֶמיעֶך, שיתעסק שם בחליפת־מכתבים.

שוּב יהודי. היי בריאה, יקירה שלי, הלנה האהובה שלי! אימתי תשובי אל

ליאון שלך.

6 באוקטובר 1883.


 

יב    🔗

הלנה היקרה!

עד עכשיו לא היתה לי שהות להשיב על מכתבך. במשך כמה הימים האחרונים הייתי עמוס בעבודה עומס רב מדי – אינני זוכר זמן כזה. אך השכר אינו גדול ביותר. אינני מבין, מה זה.

אצלנו חל שינוּי גדול.

יושב־ראש מושב בית־הדין כינס את כולנו ואסר עלינו לקבל ענייני־משפט על־ידי הסרסורים של זאמוֹשץ. ועל־כך דרש לחתום על הצהרה.

אי־קיום דברי ההצהרה יכול לגרום לאבּוּד הפּאַטעֶנט.

לאמיתּו של דבר, אין אני סובל מזה שום נזק, כי בזמן האחרון היו כל הסרסורים מוליכים רק אל מאלטאנסקי.

אסור להם להכּנס אל בית־המשפט. המשטרה צריכה לעקוב אחריהם, לבדוק אם אין הם מרמים את האִכּרים, וכדומה. אך אני חוזר אל עניינינו אנו.

ביום שקבּלתי את מכתבך שלחתי לוַארשה 100 רוּבּל. משמח אותי מאד השינוי שחל בשנינו: אַתּ הוספת במשקל מה שאני הפסדתי.

לוּציאן משתעל, אין לו היכן לישון, ועם מי לשחק – ואף־על־פי־כן התנהגותו מופתית. הוא כבר ישן 3 שעות (עכשיו השעה שתּים). גמר אך זה עתה סידורם של 12 עניינים משפטיים של מר ברנארד מרגליות, שקבּלתי היום, ומחר אגישם אל בית־המשפּט.

העבודה ליד השולחן היא ישועתי והצלתי מן השעמום הנורא. אילו לא היתה לי עבודה רבה כל־כך, בוַדאי מזמן כבר הייתי אצלך!

מתחילות אצל הנסיעות. קוֹמארוֹב, זאמושץ־ישן, זדנוב, וכו'. יש לי אפילו עניין ברוּבּיאֶשוב, שיבוא לדיון ב־16 באוגוסט. השכר קטן מאד, אך העניין הזה יש לו שם גדול.

הלנה האהובה! יש עגמת־נפש גדולה, חושש אני, כי דירתנו לא תהיה מוכנה לקבּל אותך ותהיי מוכרחה להתעכּב בוַארשה. כמה קללות כבר שמע ממני בעל־הבית המנוּוָל. שום דברים אינם מועילים, אין העניין זז ממקומו, כאבן שאין לה הופכין. אולי בכל זאת אצליח! אילו לא היה כך, הייתי רואה עצמי כאדם האומלל ביותר. את כמה הימים האבודים קשה היה לעבור בשלום!

זיעה קרה מכסה אותי, כשאני מהרהר בזה. וכאן אין לי אפילו שעה פנויה להציץ על מהלך העבודה.

לוציאן תועה ומתהלך כשׂיה – ואני כצל… נוּ, נראה.

מה שנוגע למנורה, עשי כרצונך. שיפמאן רוצה שתהיה.

מכתבי כתובים בלי שום סדר והם גדושים טעויות ושגיאות, אינני מסוגל לרכז את מחשבותי.

בין עורכי־הדין גדולה מאד התחרות. חוטפים זה מזה את הלקוחות, כילדי־החדר את דברי־המתיקה! אך על־כך מאוחר יותר. לפי שעה לילה טוב לך –

שלך ליאון


 

יג    🔗

הלנה היקרה!

מכתבך, שקבּלתיו אך זה עתה, הרגיע אותי מעט. שמח אני מאד, שקבּלת דירה אצל משפחה הגונה; אף־על־פי שאינני מכיר אותה, מרגיש אני מראש, כי תהיה לנו סבּה להודות להם תודה נאמנה. חשבונך כבר נוגע לי פחות – אבל מסופק אני, אם אפשר שרפּוּי לפי חשבון־כספים מדויק תהיה בו תועלת גדולה. שכחי על־כן, יקירתי, את החשבונות, ורק היהני והתרפאי, ו“בזכות זה” לא תצטרכי אולי לסבול עוד גלוּת.

אני טרוד כאן מאד ובתמידות. כמעט שלא היה לי פנאי היום לקרוא את מכתבך. מחמש בבוקר ממתינים לי סוסים לגראבּוֹבעֶץ, אבל התחמקתי וסידרתי את העניין הזה בלי נסיעה; בשבוע הזה צמתי שני ימים – בזאמוֹשץ־ישן ובקוֹמארעֶב. אני לוקח תמיד אתי את לוּציאן, הוא נוהג בסוסים ומשתעשע. ביום ראשון שולח אני אותו לטאַזשעֶמיעֶך, יש לי על־כך הסכמתו של מר בעֶרנאַרד. התנהגותו של לוּציאן טובה. אין הוא מתרוצץ, הוא לומד, וכל מקום שאני פונה הוא נמצא לצדי. הבודדים מתרפקים איש על אחיו. והוא מתגעגע עליך, נוסף לכך אין לו חברים. אבל לכתחילה הוא לא רצה לנסוע. “אבא – אומר הוא – יאכל עוד פחות”.

אבל אינני סובר, כי באופן זה אבּדתי את התיאבון. להפך, אם אַך אינני עייף מן הדרך, התיאבון אצלי כלל לא רע.

עבודתי גדולה למדי.

בבית אין חדשות. ה“תנאים” של שיפמאן כבר נערכו למזל. גמרתי אתו: אני נותן לו מזונות, והוא מתעסק במשׂרד ונותן ללוּציאן שיעור. ועבודה יש אצלי די והותר. אם יהיה כך גם להבא, צריך יהיה לחשוב בדבר הטבה.

מן האורדינאציה קבלתי עוד עניינים (30 דברים). על מה שיהיה אחר־כך אין עדיין מה לדבר. האִכּרים עדיין אינם מגישים ערעורים. ואם פסק־הדין יכּנס לתוקף, אקבּל אני את כספי.

בזאמוֹשץ שיעמום נורא. אלי אין בא שום אדם חוּץ מאשכנזי.10 אך לעתים רחוקות יש לי פנאי בשבילו. עם אֶפשטיין קרה מעשׂה שכזה: נכנס אליו פתאום הפּוֹדפּוּלקוֹבניק וואלוֹיעֶב, ובאיימו עליו באקדח, דרש ממנו כסף. למזלו לא היה האקדח טעון והדראמה נסתיימה כפארסה. כשהוציא ברוך בכוח את האקדח מידי וואלוֹיעֶב ורץ על־פני הרחוב, וּוואלוֹיעֶב רץ אחריו, צעקה לאה הזקנה אחריו: רואה אתה, כל זה בא לך מפני שאתה שולח את הבן אל הגימנאסיה! זוהי אצבע אלוקים! וכו'. תארי לך את המחזה הזה וצחקי מעט!

אני מפסיק את המכתב והולך אל בית־המשפט.

שלך

ליאון.


 

יד    🔗

אשתי היקרה!

מפני שאני חושש, שמא תהיי חרדה שעדיין אין לך תשובה למכתבך השני, הריני גונב מזמני המחושב וכותב לך, שאני בקו הבריאות. לוּציאן נמצא בטאַזשעֶמיעֶך, ואני יוצא בזה הרגע ונוסע לזאמוֹשץ־ישן.

הלנה היקרה!

קשה לי להינתק מעל הנייר הזה, שהוא המתווך היחיד בינינו.

הגורל חזק מן האדם, ואף־על־פי כן אין אנו רוצים להודות בעליונותו –

אני נושק לנייר הזה!

שלך

ליאון.


 

טו    🔗

הלנה היקרה!

מאחר שלא קבּלתי ממך היום מכתב, שוב אני מתחיל להיות חרד. יחד עם המכתב חושב אני לשלוח טעֶלעֶגראמה. אינני מבין, מפני מה אינך כותבת לי את התוצאות של ביקורך השני אצל קוֹשינסקי? האומנם יש איזה גידול? – אלי בשמים! אימתי כבר תחלוֹף החשכה ויאיר לנו היום הבהיר? אימתי כבר תסתלק החרדה? יאוש קודר יורד עלי, בראותי את שלשלת המאורעות היפים, הבאים בזה אחר זה…

התחלתי [את מכתבי] בסימן רע, ומחשבות נוגות נדחקות אל הראש מחנות־מחנות.

מאז שבתי אין לי מנוחה רגע אחד, חוץ מן הערב שבו קבּלתי את מברקך הידידותי; וגם העסק אינו מתנהל על הצד הטוב־ביותר, אבל על־כך – מילא. הגלגל חוזר. אני נוסע עכשיו לקוֹמאַרעֶב, אולי אביא משהו משם.

אמנם, אני מרגיע את עצמי, מסביר את אִי־כתיבתך בעייפותך אחרי הנתּוח, אבל הרי מישהו אחר יכול היה למלא מקומך בפרט הזה ולכתוב כמה מלים. דבר זה יכול היה, למשל, לעשׂוֹת ליאוֹפּוֹלד. משום כך אני מרבה השערות, ואינני יכול להגיע לכלל מחשבה של ממש. וכבר אני מתחיל אפילו חושב, כי מכתבי שלי לא הגיע אליך, ואת חושבת שעדיין אני בלוּבּלין! ולאחר שההשערות הללו מתבטלות בזו אחר זו, בשל חוסר־ההיגיון שבהן, משתקע אני במיני רעיונות בלתי־ברוּרים ושחורים, שרק מכתב או מברק משלך, הבאים למחר, יש ביכולתם לפזר אותם. ואני כותב במכוּוןָ “מכתב” או “מברק” באותיות גדולות, משום שהם ממלאים אצלי עכשיו תפקיד כזה בדיוּק שממלא אצל אדם אדוק מי ששמו נכתב באות גדולה…

אבל היום אהיה בקוֹמאַרעֶב, רק בערב, או רק בשעה מאוחרת בלילה, אבוא בחזרה, יהיה לי איפוא בוקר טוב מחר!

את המכתבים הללו אינני שולח לך לא לפני 12, אלא לפני 4, כי עד חצי 11 אני מצפה למכתב, ואחר כך מוכרח ללכת אל בית־המשפט.

גליון הנייר מסתיים ולי היה עוד הרבה הרבה לכתוב לך. גליון־נייר שני לא אקח, כי… עוד מעט ישמיע הרכּב קול תקיעה… הנה הנהו! הוא תוקע…

היי לי בריא

שלך, ליאון



 

טז    🔗

הלנה! הלנה היקרה שלי!

היש בעולם עט מוכשר כל־כך, שיוכל לתאר מה שהרגשתי בשעה שקבּלתי את הטעֶלעֶגראמה שלך?! הפחד שלפני הקריאה והשׂמחה שלאחריה הם באמת רגשות שיש בהם כדי להמית! אך הפחד עבר, והשמחה נשארה, והתקוָה שבמהרה, לאחר שתיפּטרי משאר העניינים, תשובי אלי מאושרת ובריאה. אני מצפה למכתב עם הסברה מדוייקת, איך ומה זה היה. הריני חוזר, ושב אל מכתבך. חרה לך, שלא שמעת לעצתי… רואה אַתּ! תמיד יחרה לה לאשה, כשאין היא נשמעת לבעלה, אם כי לא פעם יחרה גם לבעל, שלא שמע בקול אשתו! הבעל הרי הוא מוחה של המשפחה, והאשה היא הלב. הלב בלי המוח והמוח בלי הלב, כל אחד בפני עצמו – אינם ולא־כלום, אבל יחדיו הם השלימוּת היפה ביותר…

אמת, לעתים קרובות הבעל אין לו שׂכל והאשה היא חסרת־לב, אך נדמה לי, כי אצלנו אין המקרה כך. לא כן?

ודוקא למען השלימות הזאת הכרח הוא, שתסיימי ככל־המהר את כל העניינים ותשובי ככל־המהר מאושרת. אף־על־פי־כן הייתי רוצה, שתהיה לך קצת הנאה גם־כן. כי אלינו מתכונן לבוא חורף קשה ונוגה.

בלובּלין קניתי: בשביל לוּציאן – חגורה, ובשבילי – 6 צוארונים, זוג כסיות, “פּרפּר” (ועל זה אני מתחרט, כי אינו נחוץ) ו… לא יותר. ובכן, דרוש לי כובע חורפּי, אבל פּשוּט, וזול, לדרכים. אשכנזי ואבּוּש מבקשים כובעים, וזה האחרון בּרשות מפורשת של אמו, המחיר הוא 5־4 רוּבּלים. ומשה אלטבּרג – כתפיות. אינני יודע, אם יהיה לך חשק לסדר כל זה.

לוּציאן התנהג, בזמן שאני לא הייתי, מצויין. הוא קיבל “ארבּע” אחד ושתּים “חמש”. הביאי לו איפוא מחליקים – “אמריקאניים” עם קפיץ.

מה מצב הכספים אצלך? השעה קרוב לארבע, וחייב אני לשלח את המכתב, וההמשך יבוא. עודני עייף עד מאד ולא ישנתי די צרכי. הסיבּה – מילא, על כך במאוחר יותר.

שלך

ליאון פ.


 

יז    🔗

הלנה היקרה!

לפני נסיעתך הבטחתי לך שלא לאחר שֶבֶת בערבים ולנהל סדר־חיים של אדם מהוגן. אבל העניינים מסתדרים כך, שלא ברצוני, שלכתוב מכתב אליך יכול אני רק לאחר חצות.

היום בארבע אחר־הצהרים הפסיקה חצוצרתו של הרכּב את שׂיחתי אתך: נסעתי לקוֹמארעֶב והואיל ויש לי שם כמה עניינים, הייתי יכול ללוּן שם. אבל לא יכולתי להסכים עם הדבר הזה, מפני שרציתי לקבל את מברקך. וחזרתי הביתה, בשביל… לעשׂות מחר בשש בבוקר שוב אותה דרך עצמה. שהדבר הזה היה כדאי, בכך אין שום ספק, המברק נפח בי רוח חיים. נו, וארוחת־ערב אכלתי, ובמיטתי שלי אהיה ישן… וגם… אני כותב אליך.

נמצא, ביום ראשון את יוצאת לדרך! ונמצא, עד מהרה יתמלא הקן העזוב חיים ושׂמחה!…

אך תני דעתך, הלנה, על מצב בריאותך, ואל נא תפריזי בהערכת כוחך. אם תרגישי עוד מעט חולשה, הריני מבקש ממך: הישארי עוד כמה ימים… ובכל אופן אל תצאי לדרך אלא ביום, מפני שמזג־האויר אינו בטוח, ואם תבואי ברכבת אחרת לא תמצאי עגלה בתחנה. זכרי גם לטלגרף, כדי שאוכל לראותך כמה שעות לפני אחרים. אין אני כלל קנאתני. אך מי לא יהיה קנאתני, אחרי פרידה ממושכת כל־כך, בדבר המבט הראשון?

הריני מבקש ממך עוד פעם, לצאת לדרך ביום.

הד"ר עדיין לא נסע מפה, וכפי הנראה עוד ייפרד מעליך. מרת אליאסבּרג ילדה בן. לא היו לי אפילו כמה גרוֹשים לתת למשרתת. בבית־המשפט המחוזי השתכרתי 30 רוּבּל, אבל זהו טיפּה מן הים!

אך אל נא תתעצבי, קוֹמאַרעֶב עודה קיימת, מזג־האויר יתייצב (אַתּ אל נא תסמכי על־כך, בבקשה ממך, וצאי לדרך ביום!) והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני מיוגע מאד וצריך לקום מוקדם, משום שלא נמצא לי מקום למחר ברכבת־הדואר ועדיין אין לי סוס־ועגלה.

בעוד שבוע בזמן הזה כבר נהיה ישנים. לא נכון? ואולי לא! משום שצפויה לי נסיעה לטוֹמאשוּב, לקחתי שם דמי־קדימה למשפט אחד במושב הזמני של בית־הדין המחוזי בטוֹמאשוּב.

ליאון שלך

הקם בכבודות ממקומו, בסוף העמוד.


 

יח    🔗

זאמושץ, 25 יולי 1883.


הלנה היקרה!

את מכתבך קבּלתי עוד אתמול, אבל אך היום יש בכוחי לענות לך. אתמול והיום הייתי כל היום עצוב כל־כך, עייף ומרוגז כל־כך, שבשום פנים לא יכולתי להתחיל לכתוב לך מכתב.

אינני יכול לתפוס, מה זה מתרחש אתּי. אתמול שבתי מהצגה אחת (אצלנו שוֹהה איזה להקה מקראקוּב) במצב־רוח גרוע ביותר, והוא לא הרפה ממני עד עתה. אבל לאט־לאט, שעה שאני כותב אליך, מתחילה רוחי מעט־מעט להתבהר, המחשבות בראש מצטללות, מצב־הרוח הטוב חוזר אלי, שבים אלי החיים המלאים תקוָה.

קודם־כל – המלח הקארלסבּאדי! זהו אמצעי מצויין גם בשבילי למיחוש־הראש, לתיאבון גם־כן יש בו סגולה טובה. לכן אני מקווה, כי לכשתשוּבי הביתה בריאה ושלימה, תמצאי גם אותי במצב כזה. אבל צפויה לך עבודה רבה… להעביר את הכפתורים. כי בהוסיפי כוחות, מפסיד אני בשׂר, או להפך: בהפסידי בשׂר וכובד־תנועה, מוסיף אני כוחות. יכולה אַתּ לשאול את הרופא שלך, איזה ביטוי נכון יותר, מה כאן הסבּה ומה התוצאה?

מאז יום־ראשון לא ראיתי את לוּציאן. אבל אני מקבּל מדי פעם בפעם דרישות־שלום, שהוא מבלה יפה. הוא רוכב על סוסים, מתנדנד ואוכל, רק אינו שותה, משום שאינו אוהב חלב ומים אינם בנמצא.

קניתי לו ראי קטן עם מסרקון, ואשלחם לו מחר או גם אביאם לו בעצמי, מפני שאני נוסע לזאמוֹשץ־ישן.

בשבילי, חייתי־יקירתי, אל נא תקני שום דבר, כי מלבדך שום דבר אינו דרוש לי. שובי נא אך אַתּ, ואת הכול – בפרט את המחלה – השאירי שם! אַתּ שובי לי בריאה ושלימה ושׂמחה, ואתך ישובו המנוחה והאוֹשר.

השעון צלצל 1. מוכרח אני ללכת לישון, ב־6 חייב אני לנסוע. העבודה בדירתנו זוחלת אט־אט כמו צב. אני ישן בחדרון קטן. קרני־הירח ואחר־כך קרני השמש מתפרצים מבעד לתריסים המתקפּלים ואינם מניחים לי להירדם.

שלך

ליאון


 

יט    🔗

9 באוגוסט 1883

הלנה היקרה!

מתי תהיה הדירה מוכנה? זוהי שאלה, המענה אותי יומם ולילה ואינני יכול להשיב עליה. המון דברים יש עוד לעשׂות. בקושי נעשׂו הרצפות, המחיצה עדיין לא מוכנה. עד שכל זה ייגמר, ועד שהכול יתייבּש, עוד יעברו מים רבים בנחלים…

אמת, אילו יכולתי, הייתי קורע את בעל־הבית כדג! זהו ביש־גדא ממין מיוחד.

אבל בעוד כמה ימים אוכל לקבוע ביתר וַדאוּת, מתי יבוא סוף לדבר. לפיכך הבה נלמד להיות סבלנים!

אַתּ ביּקשת לסלוח לך על־כך, שבילית יפה… ואילו אני – אני עשׂיתי רע מזה: ביליתי, ולא היה לי העוז להודות לפניך.

אצלנו שוהה להקתו של מישקוֹבסקי. הם משׂחקים טוב מאד, ואני כבר הייתי פעמַים!

הרבה פעמים רציתי לכתוב לך על התיאטרוֹן הזה, וכל פעם נפל העט מידי. לא העזתי.

ובאמת, כשאני חוזר מהצגה, הריני בא אל עצמי בטענה מרה – שביליתי שעה בנעימים, בזמן שאין אַתּ נמצאת אתי.

אימתי כל זה כבר ייגמר?

אנו תלויים במברשתו של צייר־החדרים! היום לא עשו בדירתנו במשך כל היום ולא כלוּם. אני רותח מכעס, ובעל־הבית משיב לי תשובה חדגונית: סבלנות – זה כבר ייעשׂה!

לוּציאן בינתיים מזניח עצמו נורא. אין הוא בקו הבריאות. היום היה אצלו ד"ר דזיעֶווישעֶק, העמיד לו כוסות־רוח יבשים ורשם תרופה לשיעול: כף אחת ארבע פעמים במשך היום.

חוץ מן השיעוּל אין חסר לו דבר. אדרבה, יש לו תיאבון טוב והוא נראה לא רע.

הוא רוצה תמיד להוסיף משהו למכתּבי אליך, אבל כשאני כותב לך מכתב הריני תמיד קצר־רוח מאד, וקודם שהוא פונה כה וכה, כבר אני מטיל את המכתב לתיבת־הדואר.

היום קבּלתי מכתב ממשה. הוא לא קנה לי מגבעת, לא מצא, ותקני לי אַתּ בווארשה. אבל מובן, כבר לא של קש.

היום אני משייר אף־על־פי כן מקום בשביל לוּציאן, כדי שיוסיף לך משהו.

שלך

ליאון.


[מרוסית]

דודתי היקרה!

אני משתעל, העמידו לי כוסות־רוח וכבר הוטב לי מעט. אני מבקש את הדודה לכתוב, מתי הדודה תבריא בשלימות ומתי תבוא הדודה הביתה. אני ישן במטבח.

בנה האוהב־לנצח של הדודה.

לוּציאן פרץ



 

כ    🔗

זאמושץ, 29 בספטמבר, 1883.

הלנה היקרה!

אמש היה לי עניין חשוב בזאמוֹשץ־ישן, אבל בגלל הגשם לא יכולתי לנסוע הביתה אלא ב־5 בבוקר, וכל הלילה לא ישנתי משום־כך. כשחזרתי הביתה בעשׂר לפני הצהרים, כבר היה מכתבך מונח על השולחן. גמלת, לי, איפוא באותה הפתעה שגרמתי לך אני!


הפסקתי את הכתיבה, כי באו לקוחות. היו לי מהם היום כעשׂרים, ועשרים גרוֹשים לא השׂתכרתי מהם.

זה זמן מה אני משמש יועץ־חינם לכל העולם, אני משתתף בשתי בוררוּיות, מלבד זה יש לי כמה עניינים חשובים. ומשום כך זמני מאד מצומצם.


המכתב הּוחל ב־10 לפנה"צ, 12 בלילה אני גומר. אני מאד עייף, אבל לגמור אותו אני מוכרח, כי מחר מתחיל מושב בית־הדין, עניינים יש לי די והותר – ומי יודע, אם יניחו לי לחטוֹף שׂיחה אתך?

אלי, כמה הייתי רוצה לדבר אתך פה אל פה, לחבּקך, לנשקך! כמה נשמתי כמהה אליך!

לוּציאן בא היום הביתה, אין הוא רוצה לחזור בשום פנים. משעמם אותו שם. מוכרח אני להפסיק את המכתב, מפני שעיני נדבקות, במוחי מתערבב הכוֹל, העט נופל מתוך ידי.

הוֹ, כמה נוראה הבדידות לגבי האדם האוהב!…


תודה לאל, קמתי משנתי. השעון צלצל 7. אכּר, שכבר מזמן שילם את חובו, העיר אותי – הוא הודיע לי כי הוא בא והלך לאכול ארוחת בוקר.

האנטוֹנאית מחליפה לי בינתים את הכותנות ואת המלבושים, ולפיכך אני בבגדי השינה. אך שום אדם אינו בא.

יש לי הרבה עניינים, אבל הייתי מקבּל עוד יותר. אך מה לעשׂות, כשאינם בנמצא!

הלנה היקרה שלי! אמבטיאותיך משפיעות עליך לטובה, ובריאה בשלימות עדיין אינך, על־כן קל לך יותר להתגבר. את הדמיון שלחי מן האמבטיאות אלי, ואַתּ עצמך תיהני מן הרחיצה בהן! אני אינני רוחץ כלל, רק לאחר שובך אתחיל ברפּוי של רחיצה. עכשיו אין לי אפילו מקום להעמיד בו אמבטיה, אין לי מקום להעמיד בו רגל.

אנוס אני לגמור את המכתב, כי השעה כבר 5, וב־6 צריך לשוב אל מושב בית־הדין, ועוד יש לי שפע עבודה.

שלך

ליאון.


 

כא    🔗

הלנה היקרה!

כשדרשת, שאכתוב לך כל יום, שכחת בדבר השבּת! משום כך באמת הרהרתי: הנה מה שיוצא מן האהבה שבין איש לאשתו: מצערים זה את זה, ודי! את שוכחת, כי אַתּ אשתו של מגיד ירא־שמים, שאפילו בכוח האהבה לא תסירי אותו מן הדרך הישרה! ועכשיו יבוא נא מי וינסה להכחיש, שהנשים אינן מלאכי־חבּלה…

ואם כי אנשים יראי־שמים כמוני אוהבים את מלאכי־החבּלה הללו, והם חוטאים בגללם כמעט על צעד ושעל, הנה בכל זאת ישנם גבולות, שאסור לעבור אותם – הוא המקום שבו מתגבר על כוח המחבּלים כוח האלוהים!… על־כן לא כתבתי אתמול. הקב"ה יזכור לי בלי ספק דבר זה לטובה, ירשום זאת בספר הקרבנות שהקרבתי לפניו וישלם לי לאחר אריכות ימים ושנים אתך!

והימים עם השנים אתך מן הדין שיארכו הרבה, משום שכל מצוָה וכל מחשבה של יראת־שמים מאריכים אותם, והרי אַתּ11 יודעת כי מצוות ומחשבות של יראת־שמים אינן חסרות אצלי (אפשר לרצף בהן את כל הגיהינום כולו).

* * *

עכשיו התהילה לאל לאחר 2 בלילה. אך אינני הולך לישון. מרחוק שומע אני קול נחרה: העֶסה נוחרת בחדר־השינה, והיוּזעֶפאית במטבח. שתי המנגינות גם יחד אינן מושכות את לבי… עדיין אינני רוצה ללכת לישון… כי המיטה ריקה.

אַתּ ישינה בודאי עכשיו, ואולי בשנתך אַתּ חולמת עלי? אילו הייתי אני בטוח בחלום כזה – הריני הולך לישון בזה הרגע. אך מה אעשׂה, ובלילה הזה חלמתי משהו אחר לגמרי! חלמתי, כי בהקיצי בבוקר, מצאתי על־ידי במקום בגדי שלי מלבושים חסידיים. נבהל קראתי: העֶלעֶנה! העֶלעֶנה! קעֶצעֶלה! (קראי בהטעמה ממושכת על ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה לי! הריני קופץ מתוך המיטה, בחדר הראשון שלאחר חדר־השינה אין איש, במשרד – אין איש, אני מחפּשׂ בעיני בכל מקום, נתקל במראָה – הוי! הצילו! – רואה אני פתאום זוג פיאות עצומות עם זקן צהוב ארוך (עוד טוב, שהצבע לא נתחלף!) עד מתחת לאבנט (אילו היה לי כזה!).

צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נוּ, אמרי אַתּ עצמך, האם כדאי לשם חלומות כאלה ללכת לישון, לשכּב במיטה מיותמת בחדרון מעופּש ואפל?

אמנם, עיני נדבקות, אך בשום פנים לא אלך במהרה כל־כך לישון! אתמול קראתי עד 4 בבוקר.

* * *

ואולי להניח את העט? כי מה תועלת תמצאי בבועות־הסבון הססגוניות שלי?…

הנה, הנה לך! מתחלף אצלי בזה הרגע מצב־הרוח, הגוון הוָרוֹד הולך ומשתנה יותר ויותר, הופך שחור… ואין בכך פלא, כי עצוב לו לאחד כמוני בעיצומו של לילה שקט, שלו וחמים, לילה יפה ומוּככב… במקום נקישות השעון מוטב היה לו לשמוע נקיפת הלב היקר לו; ובמקום להחזיק את העט – רוצה היה להחזיק בידו לפחות שׂערה אחת משערות־ראשה של אהובתו־יחידתו!

אפסיק את הילוכו של השעון; תקתוקו החדגוֹני האיטי מזכיר לי את החדגוניות והאיטיות שבמהלכו של הזמן המפריד בינינו. אני משליך את העט מידי, כי הכתיבה אליך מגרה אותי, וכשאני כותב על אהבתנו, מלעיגוֹת עלי האותיות השחורות כשדוֹנים רעים…

לילה טוב לך, הלנה! לילה טוב לך, והשיבי לי ככל המהר את ימי הטובים ואת לילותי הטובים!…

שלך

ליאון המסכּן.

מוצאי שבת.


 

כב    🔗

הלנה היקרה!

את מכתבך קבּלתי. אני שולח לך המחאה שניה גם־כן על מרת סוֹלוֹבייטשיק, כי לפי שנדמה לי, אין מגיע לנו מאת נתן ולא כלום. אני אנוס על־כן להטריח אותך.

אם יהיה לך פנאי, תיוָדעי במשׂרד־הדואר, מה קרה לו למכתב ההוא. אצלנו בדואר אין הוא נמצא. אומרים, כי משהים אותו שם שני חדשים.

אני מתחיל חושד, אם לא השתמש מישהו בהמחאה ההיא, קודם שהספקתי לטלגרף.

במקרה זה, כן במקרה שהסכום של 76 רוּבּל יתגלה כבלתי־מספּיק, תבקשי כסף מנתן, ומיד לאחר שתגיע אלי הידיעה, אשלח לו את ההמחאה. מקווה אני, שלא יעשה לך קשיים.

אל תשכחי כי הודות למברק שלי, שנשלח בשם מר לאנדוי, לא יוציאו לך את הכסף אלא באופן אישי.

מה שנוגע לשידוּכה של העֶסה, רוצה אני להודות לפניך, כי מכתבך לא עשה עלי במובן זה שום רושם: זה לא מצא חן בעיני! אבל אין אני מתערב ואינני מניח את דעתי על כף־המאזנים. אף לא הייתי מראה את מכתבך לשום אדם, אלא שהעֶסה מצאה אותו בעצמה במעילך (לבשתי לשעה קלה את הפרוָה).

הואיל ומצאה, סימן הוא שחפּשׂה. והואיל ולא יכלה לחפש אצלי שום דבר אחר מלבד מכתבך, ממילא סבּת חפּוּשׂה היא – וכו' וכו'.

אבל אני מקווה, שהדבר הזה יעבור.

אנו כותבים כל־כך הרבה על השידוּך, שאנו שוכחים לכתוב על עצמנו. ראשית כל, יבוא תהילה לאל סוף לפרידתנו. לכל המאוחר, כפי שאני מסיק ממכתבך, תצאי לדרך במוצאי שבת – אבל בשבת מתחיל מושב־בית־הדין. כזה הוא מזלנו…

מלוּציאן כבר קבלתי את המכתב השני. בלאטינית שוב אינו מצליח, אבל הוא מקווה לתקן את הדבר.

בזאמושץ יש לנו אורח. שוהה אצלנו הדודה רייזל, שוּע12 ישן משום־זה אצלנו. ואני מרוצה מכך מאד, מפני שעצוּב לי מאד ואני ישן משום־מה רע בלילות.

מתוך זהירות כבר אני שולח רשום.

הפּוֹליאק מחכים לאחר־המעשה.

דרישות־שלום לכולם.

שלך

ליאון.


 

כג13    🔗

הלנה היקרה! בוַדאי כבר קבּלת את גלוּיתי, שלקחתי את הכסף מן המיניסטריון. אם תשלחי בדואר, או תביאי אתך – דבר זה תלוי בכך, אימתי תבואי. כבר עכשיו אינני יכול ליעץ בוַדאות. העניין איננו ברור.

לא הייתי רוצה, שתשחררי אותי מן המשק. אם תשלחי, אל תזמיני משלוח הביתה, כי עכשיו אין זה קיים.

לא שום חדשות.

שלך ליאון.


 

כד    🔗

הלנה! אך זה עתה הוצאתי את החבילה מן הדואר. הביתה אין שולחים. אני מודה לך. וכאן עוד היה לי קפה ותה, וּותּרתי על מעט בשביל הלנקה: פוּנט אחד קפה וחצי פוּנט תה וגם כמה לימונים. אותו זמן עצמו קבּלתי מן המיניסטריון 294 רוּבּל עם 5 קוֹפּ' במקום 300. גם זו לטובה.

אם אין חסר לך כסף, שלחי כמה פונט טבּק. איציק דורש בשלומך. יאַנעֶק14 מודה בעד השוֹקוֹלאד. החמאה מחיה נפשות.

שלך

ליאון.




  1. כל המכתבים אל הרעיה ואל הבן – מתורגמים מפולנית.  ↩

  2. לוציאן – בנו של פרץ מאשתו הראשונה, נולד 1873,מת 1919.  ↩

  3. אחיה הצעיר ביותר של הלנה.  ↩

  4. במקור המודפס “אך” – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נדפס “לי”, – תיקון פב"י.  ↩

  6. הלנה נסעה ללאנדאֶק, מקום מרפא סמוך לברעסלוי.  ↩

  7. פרץ ניהל בית־ספר למבוגרים בזאמושץ, ובשל כך סבל הרבה מן האדוקים שבעיר.  ↩

  8. במקור נדפס “ממרת” – הערת פב"י.  ↩

  9. כנראה של מכבי־האש, שהיה פרץ חבר באגודתם בזאמושץ.  ↩

  10. ידיד נעורים של פּרץ.  ↩

  11. במקור נדפס “אתת” – הערת פב"י  ↩

  12. יהושע, אחיו הצעיר של י.ל. פרץ.  ↩

  13. כפי הניכר מן התוכן, שני המכתבים האלה (כג־כד) הם מימי המלחמה.  ↩

  14. נכדו של פרץ, בנו של לוציאן.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!