¹

 

א    🔗

בני האהוב!

את שני מכתביך קבּלתי והם שׂימחוני מאד, משום שראיתי מהם שאתה שקט ומרוּצה. אני רק מאחל לעצמי, שיהיו גם ממך מרוּצים; דבר זה יעלה בידך על־נקלה, אם תלמד יפה ותנהג מידת דרך־ארץ במבוגרים, וכו'. אני מקווה כי מכתביך הבאים יהיו מפורטים יותר, וכי תכתוב על יחסיך הנרחבים עם המורים ועם החברים.

הריני מבקש ממך, שתכתוב אלינו מכתבים כל יום ראשון, כי זה היום החפשי שלך, וכי לא תשתמש בגלויות פתוחות, משום שבולי־דואר לא יחסרו לך.

חייב אני להסב את תשומת־לבּך אל אי־נימוסיות שנהגת לגבי אשה אחת, שהיתה לך אֵם שניה – ועם זה האֵם הטובה ביותר, אשה שאתה חייב לה הרבה, הרבה תודה.

במכתבך הראשון אינך מזכיר אותה כלל, במכתב השני אתה מזכיר אותה דרך־אגב, כאילו לשם יציאת ידי חובה. אך יודע אני, כי הסבּה לכך אינה רצון רע, אלא ששכחת. איך שלא יהיה, הרי אתה שוגה בזה. כי למכתביך מצפים אנו שנינו במידה שוָה של קוצר־רוח, ובשעת קריאה שנינו במידה שוָה מרוּגשים. אתה חייב לזכור זאת.

הריני מבקש ממך: למַד היטב. זכור כי הזמנים רעים והחזקתך עולה הרבה, ומי יודע מה ילד יום־מחר. ככל שתקדים יותר לגמור את הגימנסיה, מהר יותר תוכל להגיע לעתיד משלך.

אין קיים בעולם מדע מיוּתר. ישנם מדעים יותר או פחות מועילים. נמצא, שאם תכנית־הלימודים איננה תלויה בנו, אנוסים אנו להישמע לרצונו של הזולת וללמוד לפי מה שמצוים. אגב, אתה צעיר מדי, משתוכל לפסוק הלכה למה אתה מוכשר ביותר, ואילו לימודי־ההכנה יתגלו כנחוצים ביותר. כולם עתידים הם להביא לך תועלת, ובכן למד הכול.

אם תרצה, אמציא לך ידיעות על מי שהיו חבריך (אם תשאל עליהם!). כאן אצלנו בזאמוֹשץ אין חדשות.

כמה שבועות לפני נסיעתך מכאן גילית רצון ללמוד עברית. עם עודך מחזיק בדעה זו, אם אתה רוצה באמת להכיר את שׂפת עמך, שׂפה שהיא, דרך אגב, היפה והפּיוטית ביותר מכל השׂפות, הלשון שבה כתוב התנ"ך, שלעומתו נשארים בצל ההוֹמירים, והוירגילים נחבאים בקרן־זוית – כתוב לי, ועזרה וכספים לא יחסרו לך.

צריך אתה לדעת, כי מר פּאפּירנוֹ הוא אחד מן הסופרים־המבקרים הנכבדים ביותר בספרות העברית, והזדמנות כזאת לקבל שיעורים אולי לא תזדמן לך.

אין אני מפקפק, כי לפי בקשתך הוא ילמד אותך. אני מרוצה מאד, שאתה כותב פולנית. שגיאות אינן חסרות, אבל בדרך כלל אתה כותב לא רע. לי גם־כן כבר קשה לכתוב פולנית, ועוד יותר קשה לי לכתוב לך בכתב ברור, שתוכל לקרוא יפה ובקלות.

אני מעלים את המכתב הזה מן הדודה, מפני שאינני רוצה שהיא תקרא את ההתחלה, בשל טעמים מובנים על־נקלה. כדי לתת לך שהות לתקן את המעוּוָת, אוֹמָר כי רק לאחר המכתב השלישי אכתוב לך. על כן אַל תזכיר בתשובתך את המכתב הזה.

אביך האוהב אותך

ליאון

נ.ב.

מלבד זה ישנם עוד בני־אדם אחרים, שהם כדאיים שיזכירו אותם. לא נכון?

15–27 באוגוסט 1886.

 

ב    🔗

בני האהוב!

זמן רב לא כתבתי לך. תחילה חכּיתי למכתבו של משה ולחשבונו של מר מרגליות. אחר־כך באה התקופה הארוכה של מושב־בית־הדין, שייגע אותי מאד. אך מפני מה לא כתבת אתה? מפני מה אינך מקיים את הבטחתך הקדושה, שתכתוב כל שבוע? רוצה הייתי להאמין, כי גם אתה אין לך פנאי, כי אתה עסוק באמת בלימודיך!

נדמה לי, כי בעוד כמה ימים אתה עתיד לקבל את רשימת הציונים. שלח אותה מיד אלינו.

בבית אין חדשות. דודתך תסע בקרוב לוואַרשה, ובכן או שהיא תסע אליך, או שאתה תסע אליה לוואַרשה; על־כך נודיע לך בעוד כמה ימים.

אני כותב לך בקיצוּר, מפני שאני טרוד בעניין חשוב מאד.

מסור נא דרישות־שלום נלבבות ביותר לא' פּאפּירנוֹ ולא' אלטבּרג, לכל אחד מהם אכתוב עד מהרה לחוד. הריני מבקש ממך עוד הפעם, כתוב בקביעות כל שבוע, למד יפה.

אביך האוהבך

ל. פרץ

2 בנובמבר 1886.

 

ג    🔗

בני היקר והאהוב!

הידיעה שמצבך רע במתימטיקה העציבה אותי. אך מקווה אני, כי בקרוב תשמחנו! אל תשכּח את העיקר ונצל את הזמן. שום אדם אינו יודע, מה מחר מכין לו הגורל. עודך רך בשנים, אבל הנך מבין, כי אתה חי בזמנים מאד לא בטוחים, שאין אנו יודעים את סופם. נכון הדבר, שאחרי כל לילה אפל בא יום מאיר… אך ליל־החיים לפעמים הוא ארוך עד כדי מורא…

היה אדם! עד כדי כך אתה יודע עוד מתימטיקה, שתוכל להבין כי היום אינו אלא סכום של שעות, השנה – סכום של ימים, וכל החיים – מספר קטן של שנים… לאבּד שעה לפני מילוי החובה פירושו לאבּד חלק מן החיים.

משה כותב לי, שאתה מפוזר; תחילה אתה מאבּד את זמנך לחינם, ואחר־כך אתה בוכה שאינך יודע את השיעוּרים, והוא מבקש שאני אזכיר לך זאת במכתבי. משה הוא ידיד אמיתי שלך. הוא ממלא לך את מקומי שלי ומקומה של הדודה, ולכן רע הדבר, אם נתברר כי השפעתו ועצתו אינן מספיקות לך ונשארות בלי תוצאה. מתוך הרגשת־תודה אליו בלבד צריך היית לתקן את המעוּוָת. ושהיית יודע, אילו רק רצית,

בכך אין שום אדם מטיל ספק.

מה שקבּלת מורה־עוזר טוב מאד, אך אל נא תשכח, כי ללמוד תחתיך ולגלות את הידיעות במקומך אין הוא יכול בשום אופן.

אל נא תקבּל את דברי כתוכחה על מה שכבר היה, אלא כאזהרות של אב על העתיד.

אל יהיו דברי מעצבים אותך, אלא מעוררים לפעילוּת. מי שחובק ידים ומבכּה את שגיאותיו, לעולם לא ימלא את חובותיו. מי שאיננו בוכה, אלא ממהר ומתקן, עד־מהרה לא יהיה לו מה לטעון כנגד עצמו.

הריני מבקש ממך עוד הפעם, אל תהיה חלש ומהיר־לבכות. אל תאבּד את זמנך לשוא, ויהיו הלימוּדים חשובים בעיניך יותר מן המשחק.

נצל את העזרה שמגיש לך א' אלטבּרג. עזרה אצילה, שמקורה לא התשלום אלא האהבה.

בקש ממשפחת פּאפּירנוֹ הנכבדה בשמי, שימסרו את לבניך לתיקוּן על חשבוני כל פעם אחרי הכביסה.

נדמה לי, כי חבריך כתבו לך מכתב. על הירש אינני יודע דברים מיוחדים, אך אני שומע. שהוא לומד יפה.

אביך האוהב אותך

ליאון

 

בן אהוב!    🔗

מכתביך התכופים משמחים אותנו מאד, אך מה שמצבך רע בלימודים מסוימים גורע מעט משמחתנו. השתדל משום כך, בן יקר, לתקן־זאת. בדבר הכביסה כבר כתב לך אבא, כי מרת פּאפּירנוֹ תואיל בטובה למסור את הלבנים כל פעם אחרי הכביסה לאיזו תופרת לבדוק ולתקן. אם אתה חושב לכתוב לליאופולד, הרי הוא בבית אצל הורי, והכתובת היא: רינגלהיים לענטשנה. משום חוסר מקום אינני יכולה לכתוב יותר. קבל את איחולי לבריאות ולהצלחה בלימודים.

דודתך הלנה האוהבת אותך

 

ד    🔗

בני האהוב!

שׂמח אני באמת, שהתמסרת לעבודה, והציון הרע אינו מפחיד אותי כלל ואינו מעציבני. אל תאבד את האמון בעצמך – בעבודה תתגבר על הכול. אל תפול רוחך, עבוד בביטחון, במחשבה הוַדאית, כי עבודה שניגשים אליה בחשק ועושׂים אותה כראוּי, סופה להביא תוצאה טובה.

בשעה שתקבּל את המכתב הזה, אפשר שכבר תהיה הדודה אצלך, כי נסעה שלשום לוואַרשה. אך אינני יודע, אימתי היא תוכל להתפנות ולבוא אליך. על־כל־פנים אני כותב היום אל הדודה, שתסע אליך ככל המוקדם.

בגלל דוחק בזמן אני מקצר את המכתב, אם כי אלוהים יודע ועד, שהייתי רוצה עוד להוסיף ולשׂוחח אתך; אך היום שוב מושב של בית־הדין המחוזי ואני צריך עוד להגן בעניין אחד.

שלך ליאון

 

ה    🔗

בני האהוב!

כמה ימים לא כתבתי לך כי חכיתי שתשוב מדרכה הדודה, ואמנם היום ב־12 בצהרים חזרה מוואַרשה.

הדודה מרגישה עצמה בטוב.

ובכן, חוזר אני אל מכתבך. לפי מה שנראה לי, תקבל ציוּן רע מלאטינית. ואולי לא? נראה.

אך יש הבדל בין מכתבך שלך ובין מכתבו של שלמה אלטבּעֶרג. שכן הוא מאשים אותך, שאתה… לומד פחות מדי לאטינית. אני חוזר ואומר: נראה.

בכל־אופן, בקרוב כבר יהיו החגאות הרוסיים, ואז נתראה, |משום שאני אהיה בוואַרשה, ואז או שאסע ואבוא אליך, או שאכתוב לך שתבוא אלי.

נמצא, שנהיה כמה ימים יחדיו, וזה יהיה בשבילי התענוג הגדול ביותר לאחר תקופה ארוכה כל־כך של פרידה, לא שלא התראינו זמן רב כל־כך. ובשבילך?

אם יהיה לך שוב 2 ברשימת הציונים תתבייש, אבל גם זה יעבור. הכול אפשר יהיה לתקן. דרוש בשלום הפּאפּירנוֹאים, האלטבּעֶרגים ושלמה.

אביך האוהבך

ליאון

7–19 בדצמבר 1886.

 

ו    🔗

בני האהוב!

לא כתבתי לך זמן רב, בגלל סבות שונות. קודם־כול, לאחר שקבּלתי את מכתבך שלפני־האחרון עם מכתבו של מר אַלטבּעֶרג, נמנעתי בכוָנה מכתיבה, כדי שלא לכתוב בהיותי נתוּן לרוֹשם בלתי־נעים… אולי היה המכתב יוצא מתחת ידי קשה מדי, אתה היית מצטער יותר מדי, ודבר זה לא רציתי!

אחר־כך נמנעתי כמה ימים, כי רציתי להודיע לך בוַדאוּת, אם אוכל לבקר אצלך… אחר־כך בא מושב בית־הדין, והוא נגמר רק אמש, ועוד בשעה מאוחרת בלילה.

אם ההעתקה של רשימת־הציונים נאמנה לרשימה עצמה, הרי יש לך 2 רק מגרמנית בלבד.

האם באמת כך הדבר? ואולי לא רצית שאצטער? מפני מה לא ביקשת את מר פּאפּירנוֹ, שהוא יאַשר את העתקה?

איך שלא יהיה, כבר אני רואה, שבּחינת־המעבר שלך תלויה בשערה; אם אתה יכול, הסר את הרעה הזאת, המפחידה אותי, כי אין לך דבר גרוע יותר מלהפסיד שנה שלימה מן החיים…

היה לפחות גלוי־לב ואַל־נא תסתיר דבר ממני.

רציתי לנסוע אליך. אני מתגעגע מאד, מענה אותי המיטה שנתרוקנה, הכיסא הפנוי, ואפילו העובדה, שאינני שומע תכופות את בכיך!

אבל, מה אפשר לעשׂות – אינני יכול! חבל על הכסף, היכול להביא לך תועלת, וסוף־סוף הרי תהיה בעוד 10־8 שבועות בזאמושץ.

הירש בא הביתה. עדיין לא ראיתי אותו, אבל אומרים שיש לו ציוּנים טובים יותר משלך… והרי הוא צעיר יותר וראוי יותר להתחשבות!

מה אפשר לעשׂות…

מכתבו של משה הוא כתב־האשמה כנגדך, לימדתי עליך סניגוריה בפני עצמי, אך אשמתך ברורה!

עד עכשיו לא יכולת לחלק את זמנך כראוי ללימודים ולמשׂחק, ומשום כך אתה עושׂה הכול מאוחר מדי.

אף־על־פי כן לא קשה ביותר לזכור, כמה שעות יש באמת ביום אחד, כמה תופסת השינה, כמה האכילה, כדי לדעת כמה אפשר להקדיש לבטלה!

אך אני נתפס שוב לנעימה בלתי־נעימה, ולגרום לך צער אינני רוצה. תקן את עצמך!

אביך האוהבך

ל. פרץ

זאמושץ, 16–28 ינואר 1887.

 

בן יקר!    🔗

זה זמן רב מאד אני מתכוננת לכתוב לך מכתב ארוך, אך העבודה במשק הבית מפריעה לי הרבה. אך עתה יש בדעתי לענות לך על כל שאלותיך, ששאלת אותי במשך הזמן במכתביך: סל לא קניתי, מפני שאין לי בידי מי לשלוח אליך; מה שהמעילון נקרע – זו אשמתו של בית־החרושת, אני בשעת הקניה היתה לי הכונה הטובה ביותר, רציתי שיהיה לך חם. והוא הדבר בכסיות – אבל כל אלה הם דברים בעלי חשיבות מועטת, בשעת ביקורך הקרוב ביותר בוואַרשה אפשר יהיה לתקן את כל זה, ובייחוד שאני ואבא שלך מתכוננים לראות אותך בשעה הקבועה

אך עד אותו זמן למד יפה, היה סבלני בלימוד הלשון הגרמנית, אל תבּדל מחבריך, התקרב אל בני־אדם, למד לאהוב אותם, אם אתה רוצה שיאהבו גם אותך – ובזה תגרום נחת־רוח הגדולה ביותר

לדודתך הלנה האוהבת אותך.

 

לוּציאן האהוב!    🔗

השתדל לדעת עברית. הייתי כותב לך תכופות, אך פולנית, יודע אתה, לא קל לי לכתוב. על־כן אתה מוכרח להסתפק בתוספת שורות מועטות. היה לי בריא ושלם, למד הכול בהתמדה, לטובתך אתה ולנחת־רוחם של הוריך ושל סבך האוהב אותך

יוּדה פרץ

 

ז    🔗

לוּציאן היקר!

לאחר שובי מוואַרשה ומפּוֹלוֹצק היתה לי עבודה מרוּבּה ויצאתי כמה פעמים לנסיעות בבתי־הדין בערי־השדה. לא יכולתי משום כך לכתוב לך במהרה.

אתה מבין בעצמך, איזו שׂמחה היתה לי ממכתבך האחרון, שנשמע בו דופק של חיים חדשים ובריאים.

האמינה לי, אין דבר שטוּתי יותר מנעוּרים מיואשים, חסרי־מאבק. מי שהוא מדוכדך כבר בשנה החמש־עשרה לחייו, ומאוָי אחד משלו שלא נתקיים כבר סוחט דמעות מעיניו; מי שנכשל בגיל צעיר כל־כך ואין בו כוח־רצון לקום ולהתרומם, ההוא אינו ראוי לעזרה ואינו כדאי שהוא חי! מחלה אמיתית מעוררת רחמים, מחלה מדומה – ביטוּל! אבל אתה קמת והתרוממת, וכפי שאני רואה, אתה שוב נאבק! אני אוהב אותך יותר מדי, משיוכל הדבר הזה עוד להגביר את אהבתי; אבל עכשיו אני נותן בך יותר אמון, אני מאמין בכוחותיך ובטוח בנצחונך!

בני אהובי שלי, מה מאד אני אסיר־תודה לך על מכתבך!

* * *

ואולי נעשית אדם־של־ממש גם מבחינה אחרת? אולי יש לך כבר גם ידידים, ואחרי העבודה האמתית והבריאה אתה מחפש לך בּילוי? אולי!…

מבני־אדם בורח כרגיל אחד כזה, שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאינו מרוצה מעצמו ומהתנהגותו, מרגיש שאין לו הזכוּת לבוא בדברים עם בני־אדם ולבקש מהם עזרה, שׂמחה, בּילוּי, משום שכנגד כל המתנות הללו אין בידו לתת ולא־כלום; אדם השרוי בעצבות אינו יכול לשׂמח אדם אחר; מי שאינו אדון לרצונו הוא, אין בכוחו לתת לאחר נחמה ועידוּד…

כל זה לא יהיה אצלך, אם לאחר מילוּי כל חובותיך תרגיש בך ספּוּק אמתּי, תשוב ותשׂיג את הרגשת הכבוד העצמי – ואם תבוא אז בתוך חברה. לא תהא מקבּל שום דבר בחינם, לא תהא לוקח נדבה; אלא מכניס בחברה שׂמחה, נכונות לעזרה, בטחון וכוח מוסרי – אתה בן־אדם והולך אל בני־אדם.

* * *

הדברים שאתה מבקש ישלחו לך רק בשבוע הבא.

אתה כותב, כי אני מצאתי חן בעיני כולם. יודע אתה מפני מה? מפני שהשתדלתי בכל כוחי, באתי לקראת כל אדם בלב פתוח, לכל אדם היו בפי איחולים טובים, והרגשת־תודה. כל אחד למדתי לאהוב על־פי דרכו, ומשום כך יכולתי למצוא חן בעיני אנשים, אף־על־פי שהייתי בכל מקום אני – או דוקא משום כך. אַל תשחק את התפקיד של פרא־אדם ומתבודד, היה מה שאתה הוֹיה באמת, היה גלוי־לב, היה אסיר־תודה לאנשים טובים; תהיה לך דעה משלך, אבל יהיה בך גם יחס של כבוד לדעתו הגלויה של הזולת; אהב את האמת, סלח על השגיאות והוה רודף רק את הרמאות, הצביעות… וכל מכּריך בפּלוצק יהיו אוהבים אותך. ובפרט בנות המין היפה, שאתה נכסף בסתר למצוא חן בעיניהן.

היה בריא, וגלוי־לב; עבוד, ותהיה מאושר אף תביא אושר לאביך.

שלך

ל. פרץ

הדודה והאחרים יכתבו לך.

 

ח    🔗

בני היקר!

הואיל ואני בטוח. כי ההשתתפות בשׂמחת־החג עשויה להביא לך תועלת גדולה, והואיל ואני מקווה. כי לא תבזבז זמן, הריני מסכים בלב כבד, שלא תסע הביתה. מה לעשׂות? טענותיך, מלבד מה שהן הגיוניות מאד, הרי הן נשענות גם על עצתה של מרת אלטבּעֶרג הטובה והעדינה.

זה שלושה ימים אני מחזיק בכיסי את מכתבך האחרון, זה שלושה ימים אני נאבק עם עצמי, עד שלבסוף נכנעתי לך.

אך זכור, אם יתברר, כי הקרבן הזה היה קרבן־חינם, יהיה לבי מר עליך.

* * *

אתה שואל בדבר שיעורים, והריני משיב לך תשובה ברורה: שאל את מר פאפירנוֹ, את מר אלטבּעֶרג, ועשׂה לפי הוראתם. הם קרובים אליך, הם יכולים להעריך יותר־מהר ויותר־טוב את תכניותיך, וכל דבר שהם יסכימו לו יהיה טוב ומועיל.

אל האלטבּעֶרגים, הפּאפּירנוֹאים ואל האחרים אכתוב לחוד; בזה הרגע אינני יכול לעשׂות זאת, בשל הדוחק בזמן.

בקש את מר אלטבּעֶרג, שיואיל בטובו ויסדר במובן הכלכלי על חשבוני את שהייתך בחגים בפּלוֹצק.

הדודה תכתוב במכתב הבא.

אביך האוהבך

ליאון.