א¹    🔗

[חותמת הדואר:] ווארשה 26.4.1892 (לפי הלוח הישן)

ידידי!

הנני מוסר לדפוס את הח"ג² ןעןד הפעם נפשי בשאלתי לבל תעזבני. סבבוני משוררים רבים, עדת בפיצוח מפצחים, אבל אין לי אף שיר אחד ראוי לדפוס. אל תמנע את הטוב מהבּיבּ.³

שיריך ושירי הרבו את המהומה והמבוכה במחנה “משוררינו”. העולם הזה היה לעולם הפוך, וכל המעברות נשׂרפו ואין עוד אפשרות להתקרב אליהם.

אם לא תשלח לי שיריך יהיה הח"ג ריק משירים כל עיקר. ראָזא גאָלדשטיין⁴ אמנם תהמה כיונה ואני מכעס אתמרמר ואשאג ככפיר, אך הזמיר איננו.

אשתי דורשת בשלומך.

והנני אחיך

ל. פרץ

 

ב    🔗

[חותמת הדואר:] ווארשה 15.6.1892 (לפי הלוח הישן)

ידידי!

את מכתבך הנוגה קבּלתי. ואמנם זאת היא הדמות אשר ערכת לי מאז (ל) [מ] ארץ החופש. לו הייתי שם, לא יצאתי לעזרת הפּראָלעטאַריאַט, כי לא יאבה להתחתן בי בשום אופן. מבקש אני בכל תנועה יסוד מוסרי. יש יסוד כזה לתנועת הפּראָלעטאַריאַט, אבל הוא לא יאבה לדעת אותו. אבל לא זה המקום להתגלות לב על דבר התנועות. ממכתבך לא אוכל לדעת אל נכון:

1) אם קבּלת את משׂכּורתך בעד השירים שנדפסו בהבּיבּליאָטעק על־ידי בן־אביגדוֹר.⁵

2) ואם לא תוכל לעזור לי להלן במאומה.

שיריך בהבּיבּליאָטעק מצאו חן בעיני כל קהל הקוראים והמבינים. ישנם גם רבים מתקנאים ומבקשים למצוא חסרונות, אבל יקל ערכם מאד בכמות ומה גם באיכות.

לשיר בשביל הבּיבּליאָטעק הוא – כמדומה לי באמת ובתמים – החוב שחבת להמקום שהלכת משם, ולכתוב על דבר היהודים באמריקא, חייהם ותלאותיהם, הלא יקל לך. האין לך שירי מסע? שירי ים? שירי ביאה [לאמריקא!]. האם לא תוכל להודיע מאומה אודות הספרות של ישראל באמריקא?

אל תמנע את הטוב מאחיך פה, ואני

אוהבך ומוקירך ל. פּרץ

אשתי זוכרת אותך היטב ודורשת בשלומך. רבים אמנם פה מזכירי שמך.

הנ"ל

להשירה הז’ארגאָנית כעת כבוד ויקר! והקוראים מתחילים להבין.

 

ג⁶    🔗

[בלי תאריך, 1907.]

יהואש היקר,

מכתבך שׂימחני באמת. כמעט כדרישת־שלום מן העולם ההוא. סופריו של העם המפוזר ומפורד מפוזרים ומפורדים אפילו כשהם גרים בחלק־תבל אחד, בארץ אחת, בעיר אחת. את דרישת־שלומך לדינסון אמסור עוד היום, ולאשתי רק לאחר החג; היא במעון־קיץ. ואת ספרך קראתי עוד לפני חודש ימים בקראקא.⁷ מילעֶר (אלכּסנדרוב),⁸ ששהה בקראקא בזמן שסרתי גם אני לשם, בדרכי לזאַקוֹפּאַנעֶ, נתן לי את הספר, ואני בלעתי אותו.⁹ אך דבר זה אינו פוטר אותך מלשלוח לי טופס. כתובתי: וארשה, צעגלאַנאַ 1. כי הטופס, שהבאתי אני מקראקא, עובר מאיש לאיש; מלקקים ממך את האצבעות. תחילה היה לי בכל זאת קשה להסתגל אל הסגנון האמריקאי שלך. הדברים מווארשה (מזמור שיר ליום השבת… בית שני…)¹⁰ הם (בשבילנו) רכּים יותר, מילוֹדיים יותר. אך עם קריאה שניה ושלישית עמדתי על טעמם. ביותר מוצאים חן בעיני תיאורי הטבע; הם המקוריים ביותר. הרוֹמאנצוֹת, ברוחו של היינה, יש בהן גם מריחו הרע של – היינה… אני מקלל את הימים, שבהם קראתי אותו, ואת הדברים שבהם חיקיתי אותו. הליצנות “הגאונית” בכל זאת איננה אלא – חוסר־אונים… ובמקרה הטוב ביותר: לעג לעצמו. אנו אסור לנו לעסוק בליצנות… לבנות ולנטוע חייבים אנחנו; ואם ניטל עלינו לעשׂות לפעמים העוָיה ליצנית, הרי בין ארבע קירות ולפני המראה, לא בפני הקהל. הבה נהיה נביאים ומנהיגים, ולא בדחנים…

אך זה אינו שייך עוד לעניין… העיקר: נתת לנו מתנה מפוארת! ואם אתה רוצה עצה מקשיש ממך: השתחרר מן הסיגנון האנגלי־אמעריקאני, שוב והיה משלנו, שוב והיה שוטף! שוּב אל הצללים הרוטטים…

הריני מבטיח לך עוד פעם: עלי ועל כל שמסביב כאן עשׂה הספר רושם אדיר. אני יכול לשלוח לך דרישות־שלום, מלאות תודה, חמות, נלבבות, של בחורים, בחורות ונשים צעירות, ודוקא – יפות. היה שלום. כתוב.

שלך י"ל פּרץ

ערב יום־כפּור

פּ.ס. אין לך כלל שם־משפחה?

 

ד    🔗

[בלי תאריך, סוף 1907]

יהואש היקר,

עם יהודי, אומרים, טוב ללכת לבי־מסותא. מה אתה מבקש מנפשי? ממה אתה בלתי־מרוצה? אדם צעיר, הנותן לעמו במתנה ספר שירה, צריך להיות גאה, מכיר־בכוחו, ולא מדוכדך ולא מתפנק, ככלה בעל־בתית צעירה שבאה לבית־חמיה. מה אתה חסר? למה אתה משכיב עצמך על־גבי הספסל, ןמבקש מלקות?

התבייש. ביקשתי ממך כרך, כי ראשית רציתי שיהיה לי כרך ממך; שנית, הכרך שהבאתי מקרקא מחזר כאן על־פני הבתים, ואם גם אקבּל אותו פעם בחזרה, מראהו יהיה כמראה של תחינה שנתמרטטה מדמעות – מלקקים את האצבעות, וביחוּד – נשים צעירות – – מה אתה נאנח?

מה הדף המגוחך־הילדותי־הטפשי שהדבקת אל הכרך? למה אתה מנמיך את קומתך?

אתה רוצה חוַת־דעת מפורטת בעניין הסיגנון, החיקוי להיינה וכיוצא בזה? מהיכא תיתי. משום כך באמת תשובתי איחרה מעט, חכּיתי למכתבך.

עכשיו הוא מונח לפני, ואני מדפדף במזדמן ומוצא:

1.  “א שפּראַך מיט אַ מאָל די נאטור קריגט די שטוּמע”. כוָנתך לומר: די שטומע נאַטור קריגט מיט אַמאָל אַ שפּראַך.¹¹

1.  “דער קוּס וועט אונז אויף טויט פעֶרסאַמען”. אם נשחרר את המשפּט מפתּוּלו יהא ישר וברור: אונז וועֶט דער קוּס אויף טויט פעֶר’סמ’ען.¹²

1.  “די אויגען דיינע מיט לוּסט פון ראַכעֶ בּרענן”. התכּוון מתכוון הפסוק לומר: “ברעֶנעֶן מיט לוּסט פוּן ראַכעֶ”,¹³ ובכלל זה קצת קשה. אולי: צו ראַכעֶ? אולי: ראַכעֶ לוּסט?

1.  “פאר קינדער פון גליק העלער טאָג איז געמאַכט”. ההגיון אומר: דער העלעו טאָג איז געמאַכט (מוטב: בעשאַפען) נוּר פאַר קינדער פון גליק. ונוסח יהודי יותר: גליקליכע קינדער. ההאנשה הזאת מלאכותית היא בספרות צעירה, שאין מוצאה מספרות של ימי־הבינים ולא ירשה ממנה “חכמות” כאלה.¹⁴

בדברים הווארשאיים שלך אין מצויים משפטים בלתי־מזורזים כאלה, והייתי סבור זה אמריקאי, אנגלי; אנגלית אינני יודע.

ואם אין זה אנגלית, אלא לשם החרוז והמשקל נסתרסו המשפטים, יש באמת בפרצופך הפיוטי היפה כמה יבלות קטנות, שראוי לחתוך אותן. מאי כולי האי?

אתה מערב בשאלה זו עניין לשון־הקודש, בשביל להצטדק בו, ובזה אתה מרשיע עצמך עוד יותר. יפה סיגנונה של כנסיה עתיקה, יפה סיגנונה של תחנת־רכבת חדשה; התוכל לבנות בית בשני הסיגנונים, מחצה על מחצה? רק המלים העבריות שנתיידשו, רק אלה שמשתמשים בהן בשוק או בבית־המדרש, ובמקרה המתאים מצד הנושׂא והנפש הפועלת, אפשר להשתמש בהן. האחרות – הן דיסוֹנאנסים, צורמות את האוזן.

ובשטח זה יש לך עוד יותר דברים על המצפּון. ושׂפתך נעשׂתה משום כך (בוַוארשה היא היתה) פחות מוסיקאלית…¹⁵

כלום צריך אני להוכיח לך, שהיתה תקופה שבה חיקו כל משוררי יידיש וסופריה את היינה? וכי אני עצמי לא הייתי עמהם באותו מעמד ולא רקדתי מסביב לעגל הזה עם כולם ביחד, אם לא לפני כולם?

כלום צריך אני להוכיח, שאף אתה כתבת באותו זמן ולא היית חפשי מהשפעה זו?

וכי אינך יודע, שכל אלה אינם אלא הלכי־רוח, ולא כוח; געגועים, ולא אהבה; חוסר־אונים, שכל הענבים באושים לו משום – שהשינים קהות?

מי שאינו יכול להשמיע את הציס הגבוה, אַלאַ שעֶלי, מן הגרון החולה, מסיים בשריקה של הפקרות…

כוח! כוח! כוח! לא בדחנות, התרשמויות של חוסר־אונים, גאוניות־בדחניוֹת, מתוקות־ייניות מצחיקות. אהב או שנא, אך אל תהא פוסח על שתי הסעיפּים…

והיה חזק, בטוח, אמיץ, גאה, ועבוד, כפי שמאחל לך ידידך האוהבך באמת.

י"ל פּרץ

 

ה    🔗

למשורר ולהוגה־הדעות היפה

לחבר יהואש,

כותבים לנו, שאין אתה בקו הבריאות ואתה יוצא משום־כך מארץ הביזנעֶס ונוסע אל ארץ־הקודש; מצער אותנו, שאתה חולה, אבל שׂמחים אנו, שאתה נוסע אל הארץ, שאנו כל־כך מנותקים ממנה בגוף וכל־כך קשורים בה בנפש.

מאחלים אנו לך מלב שלם נסיעה צלחה ומאחלים לך בריאות טובה. קחנו אתך בלבבך, במחשבתך… ואמור בשמנו להרי יהודה, ללבנון ולכל שנשאר שם – אנו לא נתערה ולא נכה שורש בשום ארץ אחרת; ציון היא מטרתנו; העולם עם ציון בראש – זה עתידנו…

בברכות־חברים נלבבות ולא לגמרי בלי קנאה,

י"ל פּרץ

יעקב דינעֶזאהן

וארשה, יום ו' עש“ק, ו' כסלו תרע”ד.