א¹    🔗

למר ח. נ. ביאליק,

שלום.

על העונג אשר הרוַני שירו “מתי מדבר”² הנני מודה לו בזה בכל לב.

מוקיר כשרונו הרב

א' דחוה“מ פסח תרס”ב, וורשה. י.ל. פּרץ

 

ב³    🔗

חבר נכבד!

בתור עורך ה“מאסף”, הנכון לצאת בקרוב לאור לכבוד ידידנו יעקב דינסוֹן, למלאות כ"ה שנים לעבודתו הספרותית בשביל העם, הנני פונה אליך, חבר נכבד⁴, בבקשה מיוחדת, שתקח חלק במפעל העדה הספרותית הווארשאית, ושתמהר לשלוח לי איזה דבר טוב לכבוד דינסוֹן למזכרת.

ומחכה אני לתשובתך

חברך י"ל פּרץ

המכתב התאחר מסבּה שכיחה מאד בארצנו… פונה אני אל הסופרים הנודעים בבקשה מיוחדת ואליך במיוחדת שבמיוחדת… השתתף נא עמנו, שיהיה הספר טוב ויפה.

מוקירך יל"פּ

ווארשה (צגלנה 1) בחודש טבת תרס"ג

 

ג    🔗

1906.1.30⁵

ביאליק שלי,

כעסתי עליך עד כה, על אשר חסמת את פיך, עתה נשמע קולך ועבר כעסי. קיצרתי בתרגומי,⁶ לפי שההבדל ביני ובינך גדול מאד: אתה עושׂה בעשת ברזל ואני באבן־חול. השׂפה הנבואית עצמה, החזקה והמוצקה, מצילה גם את המקומות הרפים: מה שהמאַמעֶ לשון שלנו אינו עושׂה ולא יעשׂה לעולם. למען התקשות כחלמיש צריך למוּת…

הטעות⁷ טעות ולא טעותי אני…

מעשׂה שהיה כך היה. לי אין פנאי, כידוע לך. לי נחוץ ללכת בטל. ועל־כן ציויתי לאחד ממחבלי הכרמים, לצעיר כתבן, לתרגם לי את שירך מלה במלה, וזה הצעיר איש יודע ספר ומתרגם טוב. ולא עלה על דעתי לעבור⁸ אחריו. וזה אמנם מעשׂה רע – עצלות.

את המחברת⁹ קבלתי.

אל תכתוב יותר על־פי כתובת הרעדאַקציה של “הדרך”¹⁰. מכתבך נפתח ונקרא.

נאָמבּעֶרג ואַש הולכים לחוץ־לארץ ולא לארץ־ישׂראל.

לארץ־ישׂראל מוכן ומזומן אני לנסוע בכל יום, אלא – אין כסף, ולי צריך הרבה כסף, בפרט לנסיעה.

האם קראת את הפואימה שלי בהוצאת “– – –”?¹¹ אם לא קראת עוד, קרא והודיעני את משפטך.

ממצבך הגשמי והרוחני אינך מודיע מאומה. מדוע?

לי רגעים, שהחיים עלי למשׂא. עצבוֹן, שממון “ואין למי להושיט יד”. לא קבּלתי עוד את “השלוח” האחרון, אבל כבר שמעתי את תהילתך.

והנני מקצר, לפי שלא הארכת. את הטעות תתקן בעצמך.

שלך י. ל. פּרץ

 

ד¹²    🔗

אהובי.

“כתוב גם אתה”, נאמר במכתבך. ולא אני העצל. כמה חדשים, אחרי נסעך מזה, חכּיתי על איזה ידיעה ממך?

אבל אינני רוצה להתחשב עמך.

ידעתי שהפואימה שלי¹³ היא דבר טוב, לפי שמצאה חן גדול, ותיכף ומיד, אצל הצעירים, וכל הזקנים (פרישמאן, אליאשוּב¹⁴) התמלאו עלי בחימה.

בנוגע למכתב “האשה” קבּלתי נחת קטן ולא גדול¹⁵ כאשר קיוית. הגיונה של אשה. עמוק בבּוֹץ הנשמה הנשמה – חיי המשפחה, על־פי נוסח הבעל־ביתי כמקודם, ולמעלה מזה איזה פרחים של אהבת האמת. היא נוסעת לחוּץ לארץ לבקש את האמת ומפחדת מפני צרת השלישי או השלישית. אך אין דבר. גם זו לטובה, לוּלא האריכות של הש“ך ז”ל בלי הבהירות שלו. את הוצאת התרגום האשכנזי עם ציורים לא קבּלתי, ואיני יכול לדון על כשרונה במקצוע זה.

ואשר לשממון – קיסר אני, אתה אומר, ואַיה חיל־צבאי? מי נושׂא־הדגל אחרי? שׂיוֹת פזורות – – –

ואתה, חביבי, לא בקוּרי עכביש נאחזתּ, כי אם באחד־העם. מעולם לא התפללת בבית־המדרש הגדול של העם, כי באיזה “מניין” של בטלנים, מחשבי קיצין וחולמים חלומות לא נאִים ולא יפים, כי אם “קליגעֶריש” –¹⁶

ההתחכּמות בלי רגש חי בתוכה של הנשמה, צל של סידוּר לימוּדי, מעשׂה נערוּת בעטיפת טלית ותפילין – היו באסונך.

למה תרגמתי את שיריך?¹⁷ רצוני היה למלאות את חסרונך, לתתך למי שאתה שייך.

ה“נביא המשוגע”, ־ כינוּיך בפי אליאשוב – הדובר בבית־מדרש קטן ולא בשוק לפני העם, סופו – שממון.

הקיצה וצא אל העם.

לא השׂפה היא עיקר, אלא האדם החי, הדובר בה.

והנני חוזר על דברי: נאחזת בפגרי מתים.

המוציאים לאור את תרגומי?¹⁸ ההנך מתקן את התרגום כרצונך?¹⁹ הנני עסוּק כעת בתרגום “מגילת האש”, שתהיה נדפסת פעם או פעמים בשבוע בה“וועג”. איני שואל ממך רשיון לזה. לפי שאיני מאמין בזכותו הרוחנית של הסופר על התרגומים, אבל שואל אני ממך: אם תרצה לעבור²⁰ גם ההעתקה הזאת, למען הדפּיסה אחר־כך בחוברת מיוחדת?

לוּ יכולת לבוא לווארשה.

אש נסע מזה, נאָמבּערג נסע אחריו, ונותרתי “כמלונה במקשה”…

מן ה“חוּרבּן בית צדיק”²¹ עשיתי דראמה בעלת 4 אַקטין²² ועתה נחה דעתי. יוכל היות, שאדפיסנה גם בעברית.

אין לי איש לקרוא באזניו; ואני איני אוהב להדפיס בלי שאוֹל עצה, בלי ראוֹת את פעולת הדבר על־פני “יודע ספר”, ויודעי ספר אין. ישנה אחת, שאני מאמין בהרגשתה הדקה והטובה – אבל אין זה ב“לך ושוב”. עוד מעט ואפשר יהיה ל“התארגן”, לעשׂות דבר מה. ואני חושק לפעולות כבירות וגדולות, וכשאני פונה לימין – הנה פרישמאן, שהתפּגר, לשׂמאל – אליאשוב, שנחמץ… ואחריהם: פּרילוצקי – אב וּבן.

בּוֹא לווארשה!

בּוֹא אלי על שבוע אחד.

או קרב אל הוצאה עממית באודיסה ואשרת לפניך.

שלך

י.ל. פּרץ

למה אינך רושם את כתובתך?

שׂרוֹף את מכתבי.

רוצה אני לדעת את דעתך על דבר “ליבּע”²³… גם־כן פואימה, שנדפסה באחת החוברות של “דאָס לעֶבּעֶן” שנצרף לה“פריינד” ע"ה²⁴. כתוב.

 

ה²⁵    🔗

ידידי,

בדבר ההעתקה: ²⁶ השיר שלך, ההעתקה שלך ואני שלך, עשׂה מה שלבּך חפץ. אם אתן לך יד?²⁷ שתים ידים, אך רכב והצלח…

מתפלא אתה, אם אני שואל את דעתך על דבר “חזיונותי”²⁸ אולי תתפלא יותר, אם אשאלך: הגד לי, מה אני ומי אני?

מוטל אני בספק.

מדומה היה לי, שהנני עושׂה דבר מה, שיש לי איזה תוכן מוסרי – והנה באו ואמרו לי: להד"ם! הנך אוהב אך את עצמך, ולא כלום… אדם רע אתה ולוחץ נשמות אחרים.

ואמרו אלה, אשר אהבתי…

ואתה מה תּאמר?

כתבתי, שאתה מרבה בשבחים והוספת לגדור: “(בנוגע לחזיונות רוחך)”, והם פירשו: “להוציא את עצמך”… ספריך טובים, ואתה – לך לעזאזל…

איני יודע, אם יכול אתה להבין את מצבי הרוחני, אבל אם יכול אתה, הרגיעני.

– – – ענני מהרה – “בהחוזר” – וכתוב הרבה.

נשמתי פצועה מאד ולקוּיה.

שלך י. ל. פּרץ

מכתבך אבד ואיני זוכר את כתובתך. –

 

ו²⁹    🔗

ביאליק,

לא ענית בשעה שהייתי נצרך למענך, בשעה שקיויתי לדבריך. והחשיתי גם אני. ה“זמיר”³⁰ עודנו אבר מת, ואיני יודע אם סופו להתקיים. דעֶפּעֶשעֶ³¹ למנדלי³² נשלח, זהו דבר קל.

על־דבר “השלוח”: איני יודע עוד. בלי ספק לא אתאפק ואשלח איזה דבר. התנאים? –

מי ומי ההולכים?

כמדומה לי שהיה פּוֹגרוֹם ספרותי בפני עצמו, ואנחנו עוד שוכבים איש איש בקרן זוית חשכה שלו, מושלכים על־ידי יד גסה. ואני משתומם וכמעט נבהל כשאני שומע קול חברי – –

תחת להתחזק ולהתארגן, ולעמוד בראש תנועה לאומית־קוּלטוּרית, אנחנו מתפרדים, לכל אחד ואחד קרן זוית חשכה שלו, קרון־של־כתה שלו… וואַרשה, וילנה, אודיסה, בלי ספק יקומו עוד: בעֶרדיטשעֶב, קיוֹב וכו' וכו'…

יהי כן, אם [אי־] אפשר אחרת, אבל מרגיש אני את עצמי יתום, את העם – נעזב, את ספרותו – מתפוררת –

והאשם בכם, בך, בדומים לך, משוגעים!

י. ל. פּ.