¹

א    🔗

מכתבך הנלבב נגע עד מאד, חייב אני להודות, אל לבי. אם כי הוא משוּבּץ מלים דוקרניות כמו חיים רוחניים, סטיליסטיקה, קוֹנצנטראציה וכיוצא באלה…

למדי לכתוב קודם־כל – בפשטות, מאד בפשטות.

שנית – הכתיב לא “לעיבּ” (חיה) אלא “לעֶבּ”, וכיוצא בזה; קשה מאד לקרוא אותך. – כתבי נכון!

שירך כתוב כתוספת למכתב – אל תעשי כן. שיר צריך לפעמים לשלוח אל הדפוס, ולשם אין יכולים לשלוח את המכתב. לא כך?

בשירך נעוּץ משהו. לפחות רגע־יאוש של נשמה. אך השיר עדיין אינו ברור – מה פירוש לתת לחיים “נחלה”? ובכלל, עירוּב העברית עם יידיש, לא בדושׂיח של בית־המדרש, מאד לא הארמוני הוא. סבל סוציאלי יש להביע בדרך אחרת.

אולי שלחת מלבד השיר עוד משהו? כתבי־היד (כפי שנאה למערכת החדשה) התערבבו, וכפי שנתברר, רבים מהם אינם חתומים. אם כן, שלחי נא עוד פעם. דומה אל כתב־ידך הוא כתב־יד בשם “אַלטע מויד” (בתולה זקנה), אקרא אותו אם תודי כי שלך הוא.

בדרך כלל אַת נראית לי מאד מעוּצבנת.²

בכבוד

י"ל פּרץ

ב    🔗

מרת רוֹזה היקרה,

קראתי את “די אלטע מויד” – לפי האמת דבר טוב מאד, אבל רבות השגיאות. כרגיל, מתקנים אותם במערכת, אך יש לך סגנון עצבני ומיוחד לך, ואותם המקומות, שהמערכת עתידה לתקן, עלוּלים להיראות כטלאים זרים. אני משיב לך לפיכך את הדבר הזה עם הערות. במקור סוּמנוּ המקומות הלקויים במספרים, ולפי המספרים תמצאי את ההערות הבאות, כל אחת למקומה.

1) “די אלטע מויד” – שם מגוחך לדבר רציני. צריך להיות “די פּאַריקמאכעֶרין”. ולא חשוב הגיל, הלב מת לפעמים בעודו צעיר. 2) [לא קריא]. 3) אין זה תיאוּר. מה זה היה? 4) במה הוא היה יפה ומאושר? בוַדאי רצית לומר, כי שנות־נעוריך נראות לך עכשיו כחלום יפה ורב־אושר. כך אפשר לכתוב, ואם לא כך – אין הקורא מאמין להודעה סתם. שהנעורים נראים לאדם המזדקן יפים ומאושרים, דבר זה טבעי הוא, דבר זה אינו דורש תיאור והדגמה. אבל אם אַת אומרת כך על עצמך, מוכרחה אַת לתאר, לא רק להודיע ולהבטיח. עוּבדות: מדוע היו השנים יפות ומאושרות. 5) הסיגנון הוא של מאמר פסיכולוגי־מלומד; בזמן הזה מרגישים אמנם כך, אבל אין מתארים בצורה הזאת. כך מסבירים ומפרשים את ההרגשה. והכמיהה הערפלית של נער ונערה על סף ההתבגרות המינית צריכה להיות מתוארת בדרך ציוּרית, ולא בלשון־לימודים מחוכּמת. הרהרי במקום זה שנית, וכתבי אותו ביתר פשטות, אבל גם ביתר עמקות. 6) תיאור רע. 7) האחות עם מחלת הנפילה היא עניין מיותר, וכל המיותר – מפריע. ובפרט מחלת־הנפילה, המושכת במוזר ובמופלא שבה את תשׂומת־לבו של הקורא מן הנושׂא, ומטה את מחשבתו לצד, לעניין אחר. כמובן, אַת תתאמצי ותמשכי אותן חזרה אל ספּורך, אבל הקורא אסור שימשכוהו הצדה. וכי מעט בילדים צעירים, שיש לפרנסם ולגדלם? 8) נכון, אך לא ברור. היא רואה, כי כובד הבית נופל יותר ויותר על כתפיה, והן רופפות, היא תצטרך לחשוב בעד כוּלם, לעבוד בעד כולם – אך אין ביכולתה לעזור, להשׂתכּר, וכן הלאה; וכל זה יש לומר בדרך ברורה וציורית… 9) עֶקסטראַקט פירושו תמצית, אַת רוצה לומר הסכום?! ובכלל, כל המלים הלמדניות מכניסות דיסהארמוניה בתמונה רגילה. כיוצה בזה: “זהיר ותקין”, זה שייך לנעימה אחרת. וכך גם כל שאר הדברים, שבמקור הן מסומנים בקו מתחתם – דייטשמעריש… לא מתאים.

הלאה לא אסמן עוד. את הדברים שלהלן, שיש בהם אותם ליקויים עצמם, תתקני כבר בעצמך. אך מוכרח אני לרמוז לך עוד על מקום אחד, שהוא החשוב והטוב ביותר בתמונה, ואף־על־פי כן לא יצא ברור למדי, כי דוקא כאן קמצניות מאד המלים. כוָנתי למקום המסומן בעפרון צבעוני בעמוד האחרון.

כמה חוקים כלליים.

1) כתבי רק בצד אחד.

2) השאירי שּלים להערות.

3) למדי לכתוב כתיב נכון.

4) למדי להשתמש בסימני־פיסוּק (קשה מדי לגבי אשה?)

5) אל תרבי בכתיבה, כמנערת מתוך השרווּל… עבּדי את הדברים…

בשביל לתקן את הסיגנון, התמסרי לתרגום מדברים קלאסיים בגרמנית, ושלחי אותם לי…

רואה אַת – כל־כך הרבה שגיאות! ואף־על־פי כן אני מַאָמִין, כִי משהו יצמח ממך. חבל שבכתב קשה להסביר.

בכבוד

י.ל. פרץ

ג    🔗

אל רוֹזה יעקוֹבּוֹביץ'

מרת רוזה היקרה.

אוֹה, כמה אַת עצבּנית. שוב מכתב, ושוב עצבני. אין לי, חס וחלילה, ולא־כלום כנגד כתיבתך התכופה; האמיני לי, כי מכתביך יכולים להיות נעימים מאד… אבל – יותר מדי עצבּנות.

מה שנגע לשיר:

1) למדי מידות־המשקלים…

2) כתבי בלשון מוסיקאלית יותר…

3) תמונות ולא הרהורים; זמנה של השירה הפילוֹסוֹפית הישנה עבר לפי שעה. והרהוריך אינם כל־כך עמוקים… פשוט – מעשה־פּוּבּליציסטיקה.

סלחי לי, שאני כותב לך על חסרונותיך ישר ובגלוי־לב. ראשית, אופן זה כבר נעוּץ בטבעי; שנית, מאמין אני, כי גם בך יש משהו, ומי שיש בו משהו, רוצה לשמוע רק את האמת הטהורה…

תאב אני לראות אותך. האין אַת יכולה לשלוח לי תצלוּם שלך?

היי בריאה ושלימה, וכתבי.

שלך י. ל. פּרץ