¹

א    🔗

אדוני,

את העתקך קראתי, תיקנתי על־ידי זרוֹתי חוצה את ה“פה ושם” ויתר הבלי בן־אביגדור² ואשלחנה אל בית מערכת “הצפירה”, לעשׂות בה כטוב בעיניה.

כמדומה לי, שיוכל אדוני לשרת את הקהל הקדוש בהעתקות טובות, אם – לא יקח לו את “ספרי האגורה”³ למשל ולא ילך בדרכי ה“סופרים החדשים”, אשר יטו דרך הסלולה לא במקום הנחוץ.

מוקירך

ל. פּרץ

ב    🔗

אדוני,

אין לי פנאי לענות על כל דבריו בפרטות, כי נחפז אני להשיב לו בטרם יסע מן הכפר.

הציור ששלח רפה הוא מאד, ובכלל איננו בשביל הוצאותי. לההוצאות שלי אך מטרה אחת – השׂכלה, ולא אוכל לקבּל מאמרים וספורים בעלי מטרות אחרות.

לוּ יאבה להשלים את ציורו לעשׂותו שלם למשל באופן כזה, שהגבּור אחרי כלותו את חוק לימוּדיו, ובראותו כי אין ברכה מעשׂית בהם, שב אל “עמו” ויהיה לגזבר של איזה חברה לאומית ציונית, ובהימלא האוצר נס לאמעֶריקא, כי אז קבלתיו אחרי תיקוּנים.

חפץ אני אמנם לעצור בעד מגיפת המנוּסה.

מוקירו

ל. פּרץ

ג    🔗

אדוני,

הציור אשר שלחת לי יימסר על ידי לבית מערכת “הצפירה”, ואדמה כי יבוא בדפוס;⁴ לא נופל הוא מכל הנדפס אצלנו (לא תיקנתיו לפי שאיננו צריך לתיקוּן).

כשאני לעצמי אינני רואה ב“המכניס אורח” שלך שום סבּה וכוָנה להתעורר ולדמוע על “הימים הטובים” שנגוזו. ה“מכניס אורח” שלך הוא מקיים מצוה ולא עושׂה מאהבת האדם, ובהכּנעו לפני הגראף מעורר גם מעט גועל נפש.

עוד חיסרון אחד בהתמונה, שאינני רואה בה קלסתר פני אנשיה. קול דברים אני שומע, מבין ומרגיש, אך תמונה אינני רואה. לו נוספו איזה שׂרטוטין והיה לנו צלם דמות האב והבן, כי אז פעל הציור ביתר שׂאת ועוז.

החסרונות קלים ובכשרונך אני רואה התפתחות. יש לי הצדקה להתוַכּח אתך על דבר חפצך ומגמת פניך בהתמונה; במקום שאתה נאנח, אוכל אני לצחוק מטוב־לב; למה שאתה כורע ומשתחווה אוכל לפנות עורף, אבל בעל חפץ אתה, בעל מחשבה; אתה רואה וחושב על דבר המראה; הציור יש לו תכלית, ויש לך אמצעים טובים ונכוחים להגיע אל מטרתך.

יאמרו מה שיאמרו על־דבר היופי בפני־עצמו או היופי בשביל היופי. אני לא ראיתי “אשה יפה וסרת טעם” – בעיני מכוערת היא, מכוער לפי דעתי האיש (ברוחו) אשר “סרת טעם” תמצא חן בעיניו, ואם אלף פעמים אתבונן ואודה, כי כל היצורים (בפני גוית אשה) במידה ומשקל ומתאימים כחרוזים, והעור דק ומתאדם, והעינים גדולות – אם על כל זה שפוך רוח שטות תעורר בי גועל נפש.

וכן בנוגע להציור.

“ראשית חכמה” – לצייר את החיים, אמנם כן, אבל כל מראות החיים נותנים לנו עניין לענות בו, ועל המסַפּר, שהוא איש חי ובעל מחשבה, להיות ביחס אל המראות שבספּוּרו, מבקר (בשׂרטוּטין דקין או בין השורות), או כאשר יאמר טולסטוי, שיהיה לו “פּראַווילנאָיע אָטנאָשעניע”⁵ על המעשׂים ועושיהם, וכל הנכתב בלי היחס הזה הוא תפל.

בנוהג שבעולם, שהמתוַדה באזני חברו נכון לשמוע את דעתו; וגם מכתבך, כאשר אדמה, נותן לי הרשות לחווֹת דעה בדברים הנוגעים אל עצמך ובשׂרך. אם שגיתי – תסלח.

בין הורים ובנים רב המרחק מאד בכל ימי איזה “מעבר” מאיזה נקודה אל איזה נקודה. על־פי הרוב האבות הם העומדים, והבנים – ההולכים. המצב הזה, האי מוסרי בטבע, נכון כל זמן שתהיה לו התכלית אישית ולא עממית; כל זמן שהיה העם מים עומדים והמשׂכילים איזה נטפי קצף, הצפים על־פני המים. ולא בזה חטאת.

ואם גם חטאת חטאת, אין משגיחים בנגעים קלים בזמן הזה, שבני האדם דשים בעקבם חטאים גדולים ונוראים… אבל למה הלכת אך אחרי בצעך… זה החטא הכבד מאד.

אבל יש חטא גדול מזה, והוא: משקפים שחורים על־פני עלומים… האומנם במבוא החיים נקוֹטת בם, ועוד טרם נגעת אל תוכם כבר נבאשו בעיניך? האם אין כל תקוָה ותקוָה לבן עשרים (פחות או יותר)?

החטא הזה הוא חטא אנשים של קש.

התנער וחיה וקווה!

את הספּור “די פּאפירעֶנעֶ בריק”⁶ לא קראתי ואיני יודע מאומה אודותיו. ה' נאטאנזוֹן⁷ לא מודע לי ולא אוכל להגיד ולייעץ.

האם לא תוכל לעזור בדבר הפצת ספרי בעירך (מעצמו מובן, עד כמה שלא יגיע לך נזק גופני או רוחני מזה).

מוקירך ל. פּרץ