א    🔗

סטטיסטיקה קצרה של נשואים בגרמניה:

4520 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1906: 4080 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 9.63%, נשאו נשים נכריות.

4546 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1907: 4052 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 10.85%, נשאו נשים נכריות.

“עליה” של 1.22%. –

4490 נשים מישראל נִשְאו לאנשים בשנת 1906: 4080 נשאו ליהודים, ויתרן, כלומר 9.13%, נשאו לנכרים.

4472 נשים מישראל נשאו לאנשים בשנת 1907: 4052 נשאו ליהודים ויתרן, כלומר 9.39%, נשאו לנכרים.

שוב “עליה”. קטנה, אבל עליה.

וכך משנה לשנה.

יותר מן 10% גברים יהודים נושאים נכריות, קרוב ל- 10% נשים יהודיות נשאוֹת לנכרים. אלו ואלו יודעים מראש, שלבניהם ולבנותיהם לא יהיה עוד חלק ונחלה בישראל. ואם נצרף לכאן גם את הבנים והבנות, העוברים על דעת עצמם שנה-שנה ממחנה-המוכים למחנה-המכים, הלא נשאל:

– כמה דורות עתיד עדיין להתקים צבור יהודי כזה? –

ב    🔗

עד עתה לא היתה נצחיותה של אומתנו מוטלת בספק: בכל הארצות וכל הזמנים מימות פרעה ואילך “פּרוּ בני-ישראל וישרצו וירבו”, ואין יסוד נאמן מזה לנצחיותה של אומה. עתה באים אנשים, – וַסֶרְמַן, רוּפִּין, טֵילְהַבֶּר ואחרים, – המזוינים מספרים יבשים, שאין להכחישם ואומרים, שאם עדיין יש ספק בנוגע לרוסיה ואמריקה, שני מרכזיה הראשיים של היהדות, הרי בנוגע לארצות-המערב אין עוד שום ספק: שם פוחתת והולכת בלי הפסק מדת הפריה והרביה של היהודים.

הנה, לדוגמא, מספרים אחדים בנוגע לוינה ¹

יהודי-וינה הולידו בנים ובנות:

                   בשנת   1904  –  3341

                בשנת     1905  –  3155

                בשנת     1906  –  3034

                בשנת     1907  –  3056

               בשנת     1908  –  2816

פחת הלידות במשך השנים הללו הוא אפוא – ערך 16%.

והרי גם מספר המיתות באותן השנים:

                 בשנת   1904  –  1908

                בשנת         1905  –  2104

                בשנת   1906  –  1908

                 בשנת    1907  –  1973

                 בשנת    1908  –  2115

על מספר המתים יש להוסיף גם את מספר המשתמדים (לא פחות משש מאות איש בשנה, ומספרם של המשתמדים מוסיף והולך משנה לשנה.)

זאת אומרת: תש כחה של וינה היהודית לגדוֹל. ולא עוד: אלוּ לא היתה קולטת לתוכה שנה שנה אלפי יהודים מן החוץ, וביחוד מגליציה, היתה הולכת וכלה. ואין בין קהלת-וינה ליתר הקהלות הגדולות שבמערב-אירופה ולא כלום: גם הן צפויות לכליה, משום שתָּש כח גדוּלן מלגו ויש להן רק גדול מלבר, כי על-כן גם הן קולטות לתוכן אלפי-יהודים ממזרח-אירופה.

שורת-ההגיון היתה נותנת, אפוא, שהקהלות המערביות הגדולות יתיחסו בחבה לחומר האנושי החדש הזה, המשמש לא רק מקור לגדולן, כי-אם גם יסוד לעצם קיומן. למעשה אין הדבר כך. יהודי-המערב מתגאים יותר מדי “במערביותם” ותמיד הם תוחמים בינם ובין יהודי-המזרח. אפילו גזירת כליה הם מוכנים לקבל על עצמם ובלבד שלא תפגם טהרת “מערביותם”.

הרי עובדה אחת לדוגמא:

מדינת בַּאיירן, המתקנאת תמיד בפרוסיה אחותה, התחילה מתקנאת בימים האחרונים גם בגזרות הגלות, שפרוסיה גוזרת על היהודים הזרים. והנה – יהודי-גליציה גולים גם ממינכן. כּמובן, “לשם שמים”: היהודים הפולנים הללו, – כך אומרת הפוליציה המינכנית, – אין משאם ומתנם באמונה ומוכרים מיני כֻתנות גרועות במקום משובחות. והעתונות השחורה, שכחה יפה בבאיירן הקתולית, הרימה, וכדרכה, קול-זועה, שהיהודים הפולנים מלסטמים את הבריות, גורמים כשלון לסוחרים הגרמנים, מכשילים את “המוסר המסחרי”. אמנם הברור הוכיח, שאותה סחורה, שעליה נתפסו היהודים הגליצאים, לא הם המציאוה, אלא גרמנים טהורים המציאוה – בברלין, בליפציג, בחמניץ ובערים אחרות. ועוד הוברר, שהגרמנים ממציאי הסחורה עשו ועושים בה עושר רב, ועכשו, בעמוד היהודים הגליצאים לגלות ממינכן, מתכונים דוקא גרמנים כשרים לקנות את סחורתם מאתם ואין מוחה. אבל אין בברור זה כלום: היהודים יגורשו, שהרי – יהודים וגליצאים הם. ומבין ראשי העדה המינכנית וגם מבין יתר היהודים הבאיירנים בעלי-ההשפעה לא נמצא איש, שעמד להגן על הנרדפים. במינכן משמש ברבנות הד"ר וֶרְנֶר, שזה לא כבר נתמלטה מפיו פְרַזָה יפה, כי אין לו אלא פרוגרמה קצרה: “עברי אנכי”. וגם אותו לא ראינו נוקף אפילו אצבע קטנה להעביר את רוע הגזרה מעל הגליצאים.

גדולה מזו: ברגנשבורג יושב לו איזה ד“ר מאיר, רב אורתודוכסי, החושש ל”ערקתא דמסאני", ובעתונו “לויבהיטטע” הוא מצדיק את הדין על הגולים. “לדאבוננו, – כותב ירא-שמים זה, – יש בגליצאים אנשים, הממיטים עלינו חרפה, ומעציב הדבר, שהם הכריחו את הממשלה לגזור עליהם גרוש”…

אנחנו, יהודי-רוסיא, רגילים בנוסח זה: היהודים מכריחים את מי שהיכולת בידו לעשות בהם פרעות. אלא שאנחנו שומעים נוסח זה לא מפי רבנים אורתודוכסים…

אלו ידענו, שהד"ר מאיר והדומים לו ישמעו את דברינו, היינו אומרים להם: אם ככה תשמרו על טהרת מערביותכם גם מכאן ולהבא סופכם, שתעמדו על במותיכם לבושים מעיליכם השחורים ומוצנפים מצנפותיכם הגבוהות, הדרשה הנמלצה בפיכם ולפניכם – צללים, שקפאו בפינות השוממות.

אבל כלום ישמעו לנו הדרי“ם האורתודוכסים הללו בדברנו אליהם בלשון, שבה נכתבה – לא ה”לויבהיטטע" כי-אם התורה, שבשמה הם מדברים כל היום?

ג    🔗

אין אנו אומרים לפקוד עון בנים על אבות, ומה גם עון בנים, שלא הגיעו אפילו לקרסוליהם של אבותיהם. ובכל זאת כשאנו רואים את מעשיו של גיגר הבן, אחד מראשי היהדות המערבית, יש אשר תעלה בלבנו שאלה מצערת ומכאיבה: וכי ליצירת יהדות “מתוקנה” כזו ולגדול יהודים “מתוקנים” כאלה התכון בשעתו גיגר האב?

כשמת הד“ר גוסטאב קארפלס נמסרה ללודביג גיגר עריכת ה”אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס", הוא העתון, המתגדר תמיד ואשר במובן ידוע יש לו באמת הרשות להתגדר בכבוד-יחוסו והדרת-שיבתו. לא עברו ירחים אחדים משעה שנכנס העתון לרשותו של גיגר, והנה פרסם העורך את מאמרו המפורסם, אשר בו דרש, כי הממשלה בגרמניה תטיל חובה על ילדי-היהודים תלמיד-בתי-הספר להשתתף בחגיהם הדתיים של חבריהם הנוצרים, כגון חג הלידה וכדומה. המאמר הזה עורר בשעתו מהומה ממש בקרב יהודי גרמניה; אפילו פרנסי העדה בברלין, – שגיגר עצמו היה אחד מהם, – הוכרחו לדון עליו באספה מיוחדת ולהביע למחברו מחאה באופן מנומס. המאמרים שנתפרסמו אז בהעתונות היהודית שבגרמניה, האספות שהיו בנידון זה לאגודות וועדים שונים והוכוחים בשעת האספות הוכיחו, שדרישתו המשונה של “העמוד הימני” בישה גם את “הגרמנים הטהורים” מזרעו של אברהם אבינו; גם הם הרגישו עלבון. כמובן, השתדלו האנשים הטובים האלו להדגיש, שגם העלבון הזה אינו אלא עלבון לדתם, אבל לא לגרמניותם. אבל מתוך החמימות היתרה, שנצטיינו בה המאמרים והמחאות, שנתפרסמו אז כנגד גיגר, נראה היה, שהפעם רעד בלבבות נימא טמירה ונעלמה…

ועוד טרם הספיקה הנימא ההיא לשוב למנוחתה, והנה שוב היה עורכו של ה“אללג. צייט.” לשיחה בפי הבריות, ושוב הסמיקו פני חבריו ומעריציו מבושה. איזה ד“ר לסינג, ספק מומר ספק עתיד להיות מומר, לא מצא מקלט אחר למאמריו, המעליבים את יהודי גליציה באופן גס שאין למטה הימנו, אלא את עתונו של גיגר. לסינג זה אסף את כל הדבות ואת כל השקרים, שאנטישמים “כשרים” מוציאים על היהודים בכלל, וזרקם בפני יהודי גליציה ודוקא מעל עמודי ה”אללג. צייטונג". ולא נתקררה דעתו עד שהעיד עדות שקר ביהודי גליציה. שחשודים הם לעשות מסחר בגופן ונשמתן של בנותיהם התמימות, והא ראיה: לו, ללסינג עצמו, הציע יהודי אחד בקראקוי – והוא קורא את היהודי הזה בשם – את בתו להתעלל בה… ולא רק את חיי היהודים הגליציים בבית ובחוץ תאר לסינג בצבעיו “הנאמנים”, אלא גם את חייהם בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות. וסים בתאור התפלה באחד מלילי-שבתות, כשהיהודים המתפללים עומדים מעוטפים טלית ומעוטרים תפילין…

דוסטוייבסקי, ששנא את היהודים בכל לבבו, תאר גם הוא יהודי, המתפלל בליל-שבת בטלית ותפילין. טורגנב, שבִּזה את היהודים בלבו, יצר אף הוא בדמיונו יהודי, המוכר את בתו לבושת. והנה בא יהודי ומעיד על עצמו, שידיעתו את חיי-היהודים אינה עולה על זו של גויים, ואדם מפורסם כלודביג גיגר נותן בעתונו מקום לתאורים כאלה.

הקהלה היהודית בקראקוי נעלבה ופרנסיה שלחו למערכת ה“אללג. צייט.” מכתב, אשר בו הכחישו את כל דבותיו ושקריו של לסינג, ובין יתר הדברים הודיעו, שלאחר החקירה והדרישה נתברר, שבקראקוי לא היה ואין גם עתה יהודי בעל שם כזה, שקרא לסינג בספורו על האב המוכר את בתו לבושת. ותיתי לה להעתונות היהודית בגרמניה: היא לא חסה גם הפעם על כבודו של “העמוד הימני” ולא חשכה ממנו את הבטויים החריפים, הראוים להעלות בחלקו על פי דין.

ואולם הפעם לא נגמר הדבר במחאות בלבד: פרנסי העדה בקראקוי החליטו לתבוע לדין את הפרופ' גיגר, כי הדפיס את מאמריו של לסינג, המחללים את כבודם של יהודי-גליציה.

פרנסיה של עדה יהודית חשובה תובעים את עלבונם של יהודים מאת יהודי מפורסם, שגם הוא פרנס לאחת העדות היהודיות היותר חשובות. כמה מגוחך הוא הדבר, אלמלא היה מעציב במדה מרובה כל כך.

ומי יודע אם לא “נזכה” בקרוב לראות מחזה כזה: בערכאות של גויים נשפטים פרנסי עדת קראקוי עם פרנסה של עדת ברלין. הללו תובעים את עלבונם ואת עלבון אחיהם, והלה משתדל להוכיח “באותות ובמופתים”, שאמנם אמת בפי סופרו, כי רעים וחטאים הם יהודי גליציה, האבות והבנים, האמות והבנות יחד, כולם השחיתו את דרכם על הארץ, וכל הרוקק בפניהם ומצר להם הרי זה משובח…

מי יודע?…

העולם 1912–1909