רקע
ברכה חבס
מבולגריה

רק שבוע ימים היא בארץ. בביתה דיברה מרים בלשון הגרמנית, זו לשון המחנכת שלה. אבל הצליל העברי אינו זר לה, כי יהודי בּולגריה היו מצוּיים אצל הלשון העברית וחיי ארץ־ישראל. אביה של מרים היה בעל בתי־חרושת אָמיד לזכוּכית וּלאָריג בסוֹפיה. אך כשנפרדה ממנו היה כבר אסיר־למחצה בידי הנאצים וּמחוּסר־כּל. מאמא נתייתמה בעודה רכּה לימים, ומאז היתה היא, בת ה־15 בבואה לארץ, המוציאה והמביאה בבית, והמעודדת את האָב ואת האָח הצעיר בימים הקשים שבאו עליהם.

בדרך־עקיפין עלתה לארץ, בלווית קרובי־משפחה. יחידה באה, ולבה שם, בבית, עם האב והאח. לפתע פתאום נתגלגלה אפשרוּת של יציאה לידיה, ותוך 48 שעות הוחלט על מעשה זה, המעשה המכריע בחיי המשפחה כולה. אבל יש שעה המקפלת עולם מלא. וּמאז, לא פגה המתיחות שהיתה שוֹרה עליה אותן שעות קשות של הכרעה. לא חפצה להיפרד מעל יקיריה, והם לא חפצו לשלחה יחידה. חששו, שמא נפרדים הם ממנה לעולם. ואף־על־פי־כן החליטו לשלחה. ומאז לא שמעה דבר על אביה, לפי שאין מכתב יוצא מבולגאריה המנואצת ואין מכתב בא לשם.

מנת־הסבל, שטעמה מרים בסוֹפיה של בּוּלגריה, לא היתה פחוּתה מן המנה שחָלק הגורל לילדי יהודים בכל פינוֹת אירופּה. תחילה אסרוּ על ילדי היהודים לבקר בבתי־הספר הבּולגריים. אחר־כך אסרוּ על היהודים לצאת לרחוב, חוץ משעה אחת, מ־12 עד 1 בצהרים. לאב ניתנה רשוּת מיוחדת לצאת מחוץ לבית למשך ארבע שעות ביום, על מנת לחסל את עסקיו, שעברו לידי אריים. הם התקיימו בתמיכתם של מכּרים מחסידי־אוּמוֹת־העולם. ידידים בּולגריים היו מחרפים נפשם ומביאים להם מזונות. כי גם בשעה המותרת לא היו היהודים מרבים לצאת לרחוב, מאֵימת הנוער הנאצי. כל יהודי חייב לענוד לחזהוּ מגן־דויד צהוב, ובו כתוב " שדי" באותיות שחורות. על הזרוֹע נאלצו לענוד סרט לבן, ועליו הכתובת " יוּדה".

פעם העזה מרים לצאת לרחוב על מנת לקנות משהו לצרכי הבית. מיד הקיפוה פרחחי־רחוב ואחד מהם התנפל עליה, והספיגה מכות וגידופים המנסרים באזניה עד היום הזה. הם היו מטילים ביתים סרוחות ביהודים, מנפצים שמשות חלונותיהם, פורצים לחנויות ולבתים ובוֹזזים בהם כאוַת נפשם. היו באים בלילה, אוסרים את ראש־המשפחה ומביאים אותו למשרדי הגסטאפו לשם חקירה, שעיקרה מכות ועינוּיים. הם היו מרוקנים את הבית מכל חפצי־הערך, רהיטים וכלים, ונוטלים, כמובן, גם את הכסף המזומן שמצאו בבית. לא נשאר למשפחה אלא מה שהצליחה להטמין אצל ידידים מבין הבולגרים.

יחידי־סגוּלה היו אותם ידידים נכרים, שהסתירו ילדים יהודים בביתם או בבתי מכּרים שלהם. לעומתם היו רבּים ה" ידידים", שפּנוּ עורף ליהוּדים עם נשיבה ראשונה של הרוּח הנאצית בארץ, ואף היו מלשינים עליהם לעת־מצוֹא.

סכום הכסף שהצליח האָב להסתיר אצל מכּריו הבּולגריים היה זעום. גדולה דאגתה של מרים, שמא אָזל הכּסף והאָּב והאָח רעבים ללחם, אם עודם בחיים. שהרי בינתיים החלוּ יוצאות מבּוּלגריה רכּבות־המוות למחנות טרבלינקה ואוֹשביץ. מסוֹפיה, בּירת בּוּלגריה, גוֹֹרשוּ כל יהוּדיה עוד בהיות מרים עם אביה. רק ארבע משפחות נוֹתרוּ בעיר, לפי שנצרכו להן הנאצים, ואחד מארבעה אלה – אביה של מרים, שהוסיף לנהל את בתי־החרושת שלו למען הנאצים. הללוּ פסקו לוֹ שׂכר של אלף לוּה לחודש, סכום פעוּט שבפעוטים, פחוֹת ממחצית הלירה האנגלית.

מבתי – החרושת סילקוּ, כמובן, את כל הפועלים והפקידים הותיקים והמירום בגרמנים ובנאצים בּולגרים. את ארבע המשפחות שהותירוּ, שיכּנוּ בדירות עלוּבות, מיני אוּרווֹת ללא ריצפּה, שגגן עשוּי תבן טחוּב. לפני הגירוּש לפּולין כוּנסוּ אלפי יהודים על צרורותיהם, והנאצים הפשיטוּם עֵירוֹמים ושדדוּ מהם כל דבר של ערך. שבעה ימים היו כּלוּאים בבניני בתי־הספר ואיש לא הוּרשה לבקרם. זקנים, יצאה נשמתם, נשים כּרעוּ ללדת, תינוקות גָוועוּ ברעב. האנחות והיללוֹת עשוּיות היו לזעזע מוסדות עולם, אך אָזני עולם אטמוּ משמוֹע…

מרים ואָחיה הסתתרוּ אותם ימים בבתיהם של בּוּלגרים, ושבועיים ימים לא יצאו ממקום סתרם. הם רבצו כחיות רדופות והטלאי הצהוב על מלבושיהם – טלאי על המעיל והכותונת והפיג’אמה. לכל מלבוּש היו חייבים לקשור אותו " שׁדי", שעלה בדמים מרוּבים, 25 לווֹת.

דברי התנחומים לא הפיגו עצבותה של מרים. כּן, טוב כּאן, טוֹב ונעים. חיה היא מתוך חרוּת וּרוָחה, מוֹצאת ענין בלימודים, בחברים ובחברוֹת, אבל אין היא מאמינה, שתזכה לראוֹת את יקיריה. הרי מן האחרונים היתה, שנמלטו מבּוּלגריה, היא, הדוֹד והדוֹדה. בגבוּל נהגוּ עמהם בגסוּת ובאכזריוּת, הפשיטוּם עֵרוֹמים וגזלו מהם הכּל – בגדים, לבנים, חפצים יקרים ואפילוּ דברים של מה־בכך. בסוֹפיה התירו להם לקחת עמהם עשר לירוֹת תוּרכּיות לנפש. אך בגבוּל גזלו מהם עד הפרוּטה האחרונה. והדרך מסוֹפיה עד הגבוּל היתה קשה מאוד, דרך אֵמים ועלבונות.

בנסיעתה, וכן בימים הראשונים לישיבתה בארץ, הציף אותה נחשול אושר והיתה טורדת מלבה כל אותה שפעה של צלילים כבדים, שנצטברו בו. אך לא יצאו ימים מועטים, ימי חרוּת וּרוָחה, עד שחזרה המוּעקה עליה, ואין מנוֹס ממנה. עתים היא בּוֹשה ומתחרטת על שנתפתתה לאביה ונמלטה על נפשה והפקירה אותו ואת האח הקטן. האוּמללים, האוּמללים, על מה ולמה מענים אותם כל־כך? מה פשעם ומה חטאתם? ומפני מה מחרישים הכּל? ועולם כמנהגו נוֹהג, כאילו לא אירע דבר! מפני מה זורחת השמש וּמאירים הכוכבים ומכּחילים השמים והאדמה הארורה מוסיפה לספּווג הדמים, ויללות הבּכי והזעם גוֹועוֹת בקרונות ובמחנות?!

לא! לא! משהוּ יקרה, מן ההכרח שיקרה. לא יתכן, שכך יתגלגלו הדברים.

– כאן, בארץ ישראל, סיפרוּ לי הרבה על סבלות היהודים בתקוּפות קדוּמות. אני מקשיבה, אני מבינה, אבל איך אתנחם באלה? איך ארגע ואיך אשקוֹט!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!