רקע
ברכה חבס
...ומיוון

– שמי אינס. כאן בשפיה, ובכל ארץ־ישראל קוראים לי יונה. זה בעברית. אני יודעת רק מעט עברית,

כי עוד אני חדשה פה, מדברת בשגיאות. אבל אתם תסלחו לי.

כשהיית קטנה, תינוקת, קראו לי שמחה, כשם הסבתא שלי, עליה השלום. אבל כשחלתה אמי ועוד מעט כבר לא היתה לי אמא, קראו לי אינס, שיקרה לי נס ולא אהיה יתומה. ובאמת קרה נס.

אני מדימוֹטיקה באתי אני, מקום קטן על יד סַלוֹניקי, וקוראים לו גם זימוֹטיכה. ואם אני הולכת חצי שעה ברגל, ואפילו הלכתי לאט לאט כמו מטיילת, כבר עברתי אותו כולו. כמה יהודים היו בדימוֹטיקה? – זאת לא אוכל להגיד לךְ, אף פעם לא ספרתי אותם. אבל היו יהודים הרבּה. אחדים סַבּלים, אחדים חנוָנים, וככה. סבא שלי, שאצלו גדלתי, היה עובד במין עבוֹדה כזאת בבית־חרוֹשת שעושים שם משי. אחר־כך, כשכבר היה זקן, התחיל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי ברוּך, לעבוד בשבילו באותה עבודה.

לארץ באתי עם סבא וסבתא, כשהגרמנים כבר כבשוּ הרבּה מקומות והגיעו קרוב ליוָן. ברחנו מפניהם כל הזמן, כמו שבורחים משרוֹאים שריפה. סבתא שלי לא חפצה לברוֹח היא אמרה: – במקום הזה חייתי ובמקום הזה אמוּת. אז צעק סבא שלי ואמר: – יש לי שני בּנים בתוּרכּיה, מדוע לא נלך לראות אותם? ואני בכיתי. וסוף־סוף הסכימה סבתא, בכתה והסכימה.

ביום השלישי עזבנו את דימוֹטיקה וביום הרביעי כבר באו לשם הגרמנים. זה נקרא, שברחנו ברגע האחרון. הגענו לתוּרכּיה – וכבר הגרמנים כבשו כמעט את כל יוָן. עברנו הר, עברנו נהר, עם עוד אנשים שברחוּ מפני הגרמנים, וכבר לא היתה סכּנה. אבל ירד גשם. כל לילה יורד עלינו גשם ואנחנו בחוּץ, וכשכבר הגענו לגבול, שמענו פתאום קול יריות. מה זה? חייל תוּרכּי השתכר וירה סתם כך, ואנחנו – לבּנוּ יוצא מפחד – חשבנו שהגרמנים יתפסוּ

באנו לכפר אחד על ההר. נכנסנו לבית אחד – בית־מלון. שילמנוּ כסף והבעירו לנו אש בתנוּר, כי בחוּץ שלג וקר, עוד מעט ונמוּת מקוֹר. היה פסח וסבא שלי אמר: – שמונה ימים אצום, לא אוֹכל ולא אשתה אצל גויֹים, שאצלם לא כּשר. אבל כשעברו ארבעה ימים לא יכול כבר לסבּול והתחיל לשתות, רק מים ותה ומעט קפה.

באמצע הלילה היה פחד נורא… פתאום אנחנו שומעים פצצות כמו רעמים. חשבנו: הגרמנים. אבל לא, התוּרכּים בעצמם פוצצוּ תחנת רכּבת כדי שהגרמנים לא יקחו אותה. אז אמר סבא שלי: – צריך לברוֹח מכאן הלאה. נסענו בלילה בעגלה של תוּרכּים, בגשם ובשלג. שׂמנוּ שׂמיכה על הראש – ונסענו. היה לנו מזל, נס, כמו השם שלי, שהרשוּ לנו לעבוֹר את הגבוּל, אם־כי לא לכוּלם הרשוּ. כשברחנו היו אתנו מאתיים ועשרה אנשים, אבל לפנים תוּרכיה נכנסו רק עשרים וארבעה. התוּרכים אמרו: – אין לכם רשיון להכּנס ואתם צריכים לשוב ליוָן. אבל סבא שלי מדבר תוּרכית והתחיל לטלפן אל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי יוסף, והוא התחיל לצעוק על התוּרכּים: – ברחנו מן האויב ואתם רוצים שנחזור? וככה, וככה. אז אמרו התורכים: – טוב, מה נעשה אתכם? ושלחו אותנו למקום אחד, אידרנה שמו. שם היינו שבוּע ימים ורוב הזמן ישבנו במשטרה והתעסקנו עם השוטרים והיה צריך לדבּר אתם הרבה, שלא יגרשוּ אותנו. אבל הם אמרו: – לא, אי אפשר, אף־על־פי שאתם מתעקשים לא נוּכל להחזיק אתכם אצלנו, משום שאין לכם רשיון ולא פּאספּוֹרט.

הדוד שלי יוסף בא אלינו, לא אכל ולא ישן, והיה מעשן סיגריות. כל הזמן הוא מדבּר עם השוטרים ועוד פעם שולחים טלגרמה, וככה, ואנחנו יושבים למטה כמו בבית־סוהר. אז בא איש אחד, " חכם" מבית־הכנסת, והוא הלך אל המשטרה ודיבר ודיבר, עד שלבסוף השיגוּ בשבילנו רשיון לבוא לארץ־ישראל. אבל איך באים לארץ־ישראל? אמרו, שהצעירים יסעו קצת בסירה קטנה, ואם תתהפך אז הם הצעירים הלא יודעים לשחות. והזקנים והילדים יסעו ברכבת. אבל לבסוף נסעו כולם ברכבת ובמכונית והיתה שמחה גדולה. וכשבאנו קרוב לחיפה, זה הגבוּל, אז סבא שלי נפל על הארץ והתחיל מנשק את האדמה. וכשראו זאת כולם, נפלו גם הם על הארץ והתחילו מנשקים את האדמה ומתפללים. סבתא היתה בוֹכה, בוֹכה. ולא יודעים אם היא מצטערת או שמחה.

וּכשבאנוּ לחיפה, לבית העולים, ושאלו אותנו מי יש לנו בארץ־ישׂראל, אמרנו שיש לנו עוד בּן, זה הדוד שלי בתל־אביב, הוא עובד בבית־חרושת לספּירט. שלחוּ לו מכתב והוּא בא תיכף ומיד, בטאכּסי בא ואמר: – לא, אני לא יכול להאמין שאלה אתם… בוֹאוּ אתי לתל־אביב, שם טוב. ואני הייתי אז רזה ודקה והפנים שלי אדוּמוֹת ומנופחות מן הרוּח והשלג, והשׂערות שלי עומדות כמו מסמרים, מפני שלא הסתרקתי הרבה זמן, והדודה שלי פשוּט מפחדת להביט עלי והיא אומרת: – איזה מין ילדה! – ואחר כך השמנתי יותר והתחלתי " להחליף את הפנים" וּלקבל צורה וגם הסתרקתי וכבר היה טוב.

הייתי אז בת 10 ועכשיו אני בת 12. חפצו להכניס אותי למין בית־חינוך של ילדים שאין להם אבא או אמא. אבל אחר־כך אמרו: – שפיה מקום יותר טוב בשבילה. “העזרה־הסוציאלית” קנתה לי בגדים ושלחה אותי לכאן.

לא הכּל סיפרתי לך, פשוט כבר נמאס לי לסַפּר.

כשהיינו שם, בתחנת הרכּבת, עם הפצצות, לא הכּרנו את הדוֹד שלי יוסף, כי הוא הלך מהבית כשהיה עוד בחוּר צעיר, ילד. ועכשיו הוא כבר איש גדול, מפוּרסם, שכולם מכירים אותו. אני הולכת בתחנה מפה לשם, הלוך ושוב, ואני לא מכירה שוּם דוֹד. פתאום אני רואה איש אחד מתנפל על סבא שלי ומתחיל לנַשק אותו. זה היה הדוֹֹד שלי יוסף.

יש לנו עוד דוֹד אחד בתוּרכיה, גם הוא רצה לראות אותנו ולקח עגלה ושילם אולי 24 לירות, אבל לא הצליח. לדוֹד שלי יש אוטו־משׂא, וכל יהודי שצריך כבר לבוא לארץ־ישראל, דוֹדי לוקח אותו באוטו שלו בלי כסף. הוא, אומרים עליו, ציוֹני, שאוהב הרבה את ארץ־ישׂראל, וגם אני אוהבת את ארץ־ישראל, מפני שפּה טוֹב ולומדים ואין פחד ולא צריך לברוֹח.

דבריה נמסרו כלשונה החיונית של הילדה.

כספית, אש־להבות, ותלתלי שׂיער לה כקש בהיר – כזאת היא שמחה־אינס־יונה העוֹלָה הקטנה מיוָן. מה רב ההבדל בינה לבין הבולגרית מרים. מה שונות הן בהשכלתן, במעמדן ובאורח־חייהן. אף־על־פּי־כן, גורל אחד להן, גורלן של בנות־ישראל קטנות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!