מאמר א: שליחות ותודעתה 🔗
הפרסים, שהם כמנהג הפשוט במדינה, כמותם כנח שרבותינו יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. אולם האדוק בכלל הגדול, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, חייב לזכור ואף זוכר לשון המקרא: ונח איש צדיק תמים בדורותיו, שקדם לו לשון המקרא: ונח מצא חן בעיני ד', ואם להסמיך נמשל למשל, הרי כוונת הפרסים צַדיקַת גם היא ותמימה, וראוי שתמצא חן בעיני הבריות. אבל אם לכתובים, הרי מצוי עוד כתוב ההולם את הנמשל, הם הפרסים שלנו הקרויים בשמותיהם של טובים ויקרים, הלא הוא הכתוב: ואשה בכל אלה לא מצאתי, שכן הפרס, כגון על שמה של רבקה אלפר, הוא פרס על שם אשה ולשם אשה, כביכול אין אשה עשויה לכַבד אלא את חברתה. הלכך נעשה תיקון נאה בקביעת פרס על שמה של אשה, מרים טלפיר, שהוא פרס כולל לספרותנו ולאמנותנו, שני ענפים שהיו קרובים אל לבה ויקרים לו, ולשון יקר לגבי ספרותנו תרתי משמע, שקנינה עלה לה ביוקר; שכן באה אליה בשנות־העמידה, כשאין ידה אפילו כדי קריאת אלפא־ביתא, ובכוח אהבתה ומסירותה הגיעה למקום, אשר אך אהבה ומסירות מסוגלות להגיע אליו, וזכות גדולה היא לה, ואף זכות תרתי משמע – דהיינו שהיא זוכה וזכאית – כי חוֹנכוֹ של הפרס על שמה הוא העז שבמשוררי־הדור, ששירתו קסמה לה ומנתה אותה בכלל מנות־האושר, שחנָנָה קנין לשוננו.
ועל מידת אָשרה והרגשתו אעיד שיחה, שבה גילגלנו בשירתו של א.צ. גרינברג, ומשמעות השמות שקרא לספרי שירתו, והקשתה בעירוב של רצינות ושחוק אם מי שמכריז על שירתו כשירת הגברוּת העולה אפשר לו שיניח אפשרותה של שירת הנשיוּת העולה: השיבותי: כמדומה שהוא מניח לא בלבד אפשרותה אלא מציאותה, וכראָיה בידי היתה מסתו על אֶלזה לאסקר־שילר ושמה: דבורה בַשִׁביה. מעשה מורה־להשכיל ראיתי לבאר: דבורה בשביה, לאמור שירת דבורה בשביה, והרי שירתה של אשת־לפידות היא תחרות הגונה לגבוּרת אנשים וגַברותה; ומעשה מלמד־להועיל ראיתי להוסיף, כי תיבת בשביה מצויה אך שלוש פעמים בכל המקרא כולו, ופעמַיִם בפירוש לענין אשה, ולא עוד, אלא אחת משתי הפעמים האלו מתוך הבחנה גמורה בין גבר ואשה: לוּקחו בנֶיך בשבי ובנותיך בשביה, וסיימתי, כי ככל הנכון כיוֵן המשורר בהגדרתו: דבורה בשביה, להרמיז על ענין: בארץ שביה, אשר כארצה לשונה. אך נראה, כי המאזינה לדברי לא הלכה אחרי טירחתי הפדגוגית, ויותר משנמשכה לפירושה ודקדוקה של ההגדרה, נמשכה לציורה; ומה היו פני הציור ניכר ממה שנעזרה בלשון רבות, ולא אמרה: דבורות בשביה, אלא דבורים בשביה, ואמירתה היא שהעלתה את סיומה של השיחה לתחום הציור הזה ומסגרת, דברים על אחו וכוורת, עזיבתם ושיבה אליהם, וסיום־סיומה גם הוא על דרך פירושו של כתוב: אריתי יערי עם דבשי, לאמור: אוי לה לדבורה בשביה, ואשרי הדבורה שיערה שלה ודבשה שלה.
ב
כך תחילתה וסופה של אותה שיחה, ואילו אמצעה היה בענין הגרם שלה, הוא הספר “רחובות הנהר” והאמצע לא הסתפק בבירור שמו של הספר שהוא אמנם מעיקרו, אלא הפליג לעיקרו, שהוא בענינו. ועיקרו של הספר הניח גם הוא פתח לחלוקה של יסודות, אם לא יסוד גברוּת ויסוד נשיות, הרי יסודות אחרים, שאף ניגודם מקצה אל קצה. הכוונה ליסוד הזעקה הגועשת וליסוד הלחישה השוקטת, המבריחים את הספר הזה, ספר האיליות והכוח, ומתחלפים בו במידה יתירה, מכפי שמצינו בשארי ספריו, באופן שהם מעוררים אותנו להתחקות בו, רב יתר משהתחקינו בהם, על היחוס שבין סוד־שירתו וגילויו. אולם עד שאומר את שאמרתי בזה ואצרף את שהגיתי בזה בשעה קרובה לאותה שיחה ובשעה רחוקה ממנה, אעיר על מריבת־דברים קטנה בענין שירה ומשוררים, שעירבתי את עצמי בה זה מקרוב, בקצת ציוּנים בשולי היריעה של כתב־העת “פרוזדור”. ענינה של אותה מריבה הוא במה שחלקתי על כמה משוררי־הדור, שדיברו, איש־איש מבחינתו, על המשורר ואפילו על המבקר, על דרך הדימוי של יצור ליוצרו, מתוך שיכחת האזהרה הגדולה: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרָכי מדרכיכם; ודרשתי להיאָמן לעצם האזהרה, ולכל המשתלשל הימנה. ולא הזכרתי עתה פלוגתה זו, שהבאתי בה דוגמאות משל חבורה שלמה – קאדיה מולודובסקי, יעקב גלאטשטיין, אברהם סוצקבר, מַתס דייטש וישראל אֶמיוֹט – אלא כדי לומר, כי מתוך שאני רואה את עצמי מחויב להכביד על אלה, העושים את המשורר ודומיו כאלוהים, וקירובו או קירוב קירובו, איני רואה עצמי רשאי להקל על אלה, הרואים אותו כשלוח אלוהים ואת דברו כדבר אלוהים, כדרך שנראים דברי נבואה ונביאיה. אמרתי, שאיני רואה עצמי רשאי להקל עליהם, אך עלי להוסיף ולומר, שאיני רואה עצמי זכאי להכחישם מכל וכל, שכן כמה וכמה סעיפים בחזיון שירתנו בדורות אחרונים אינם מניחים, לדעתי, הכחשה כזאת.
נוטל אני רשות של יוהרה לעצמי לומר, כי טירחתי לבאר לעצמי את חזיונות שירתנו לפי וַדאות־הביאור האימַננטית עומדת לי כמעט בשלמוּת, אבל מה אעשה ואותו כמעט כופה עלי לבארו לפיה השערת ביאור טראנסצנדנטית, ושעל־כן, אני הקטן, שרוי באותו מעמד, שהיה שרוי בו ההוא הגדול, חכם הנפש וחוקרה, זיגמונד פרויד, כשבא פעם אחת להתיר סבך־נפשו של מי שנזקק לו, השכיל להפריד את גושי הסבך בפנים הנפש ומפנימה, אך פרודה אחת שעמדה, בדֵלה ובדולה, נשתיירה כמחוצה לה, כביכול הוטלה מעֵבר לה, ופסק החכם פסק־בינתים, שאינו מודה עדיין בשלטונו של שילוח־רחש־מרחוק, אך שוב אינו יכול להכחיש בו. יכולתי, אמנם, לומר כדוגמתו לענין כמה הבלחות בשירה, שאינן מתפרנסות בדרכי הביאור המצויים, ולא עוד, אלא יכולתי לנסח אמירתי באופן שיש בי עדיין חששה להודות במציאותו של יסוד־שמעֵבר במחבואי־השירה, אף שיש בי כבר הסכמה שלא להכחיש אפשרותו, לולא באו כמה וכמה נסיבות והטו את האפשרות לצד המציאות. כי מי שהרכין אזנו ולבבו לצותת לטמירי־מאוַייהם של דורות אחרונים בישראל, לא יוכל להתעלם מכך, שהעמוקה בתפילותיהם היא התפילה לחידוש רוח־הקודש; כשם שלא יוכל להתעלם מהרגשתם של דורות אחרונים אלה, כי זכו להיות בחינת מתפללים ונענים. המתבונן בשלוש התנועות הגדולות, שקדמו לזמננו והן מַסָד לו, מוצא, כי כל אחת ואחת וַדאות היתה בה, כי אמנם תפילתה נתקבלה על־פי דרכה, וכבר ניסיתי להמשיל עליהן את מאמרם: עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים; שהחסידוּת האמינה, כי זכתה לבחינת עין רואה, שנתחדש לה החזון; והמתנגדוּת האמינה, כי זכתה לבחינת אוזן שומעת, שנתחדשה לה בת־קול של שמעתתא; וההשכלה האמינה, שזכתה לבחינת ספר, שמתוך שמליצות המשכילים היו כלשונו של ספר־הספרים, לשון נבואה, דימו, כי גם מהות־דבריהם כך; ולא בכדי הוציאו שלוש התנועות האלה, אחת אחת את קברניטה מכלל אם הראשונים כמלאכים וכו', וראו אותם כראשונים ממש, כביכול פיהם כפי השכינה.
ג
ואם לדורות אחרונים כבר ניסיתי לפרש את מלחמתו של ח.נ. ביאליק בתודעת שליחותו, היונקת משרשי החזון, כרתיעה של עצמו מעצמו, שלא נרגעה עד שנתחדדה בהכרזה: לא משורר לא נביא – חוטב־עצים אנוכי, שאינה אלא כהתגרות עצמו בעצמו; ואף ניסיתי לבאר את התנכרותו של עצמו לעצמו מתוך אוירת־דורו, שעשאתו מלך אסור ברהטים. כנגד זה אתה מוצא אותות ברורים של אמונה בחידוש הנבואה לענין הרצל, שהוא עצמו לשונו רוהה, בסַפרו על מַשק־כנפי־נשר ששמעוֹ מעל ראשו בשעת כתיבת “מדינת היהודים”, ואילו לשונו של יריב ציונים כיצחק ברויאֶר מסלקת כל רהייה, בבואו, במבואי ספרו “הכוזרי החדש”, להעמיד את אבי מדינתנו במערכת נביאינו ממש. אף אזכיר את ר' בנימין, שהכריז וחזר והכריז על אמונתו בחידושה של נבואה בימינו וראה את עצמו כמי שנתחדשה בו. הוא־הוא ר' בנימין, שהכיר במציאות הנס שנעשה לו ודחה קודם את אפשרות הנס שנעשה לזולתו – הלא הוא שנטל לו לספרו של י.ה. ייבין על א.צ. גרינברג, הוא הספר “המשורר המחוקק”, והפריך נימוקיו אחד־אחד, אם כי הוא עצמו מצא בו בנכד ניצוצו של זקנו־השרף, מלבי שיגע למצות את שאמירתו מחייבת. וחובה היא לי, שאחזור ואדגיש, כי מי שאמר בו בר' בנימין, כי חלישות זיקנה, שחיזקה את הנרקיסיות שבו, ליחשה לו אמונה זו, טעות היא בידו, שכן הישיש נשמרה בו צלילותו עד אחריתו, ומתוכה אמר מה שאמר, וכשם שחייך למקרא דברי דויד שמעוני, שהיה בהם מאותה הסלחנות שנוהגין כלפי טרגיות, כך חייך למקרא דברי ב.י. מיכלי, שהיה בהם מאותה סלחנות שנהגין כלפי קוֹמיות. חיוכו הכפול ניכר יפה־יפה, כששאלני כאותה שאלה, שהטרידתו באחרית ימיו, והשיבותיו, כי אמנם נסיוני־ניתוחי בכמה מחזיונות השירה העמידוני על כמה גילויים המשתמטים מאפשרות ביאור מתוכה ומעלים כורח ביאור מעֵבר לה. אבל אם להנחה של תשובת הנבואה, ברוח אחרית כראשית, הרי הראשית ידעה שלוש תחנות – מעמד החלום, מעמד המראה, מעמד החזון. אם למעמד החלום, הרי משפטו כמשפט החלום הבא ברוב דברים, מהם בטלים ומעורבים בו בר ותבן, אשר אך מרחק ימים משכיל להבדיל ביניהם. ואם למראה, הרי שמואל ואליהו, שקדמו להם לגדולי החזון, יודעים אנו בבירור מובאי יעודם ודרכו, שהראשון קראוֹ ד' שלוש פעמים, ושתי פעמים ראשונות דימה, כי עֵלי קוראו, והוא שאמר לו פעמַים: שוב שכב, ואך בפעם השלישית הבין ומדברי עלי הבין מי אמנם קראוֹ, ואולי יש ידים להקשות, אם דבר מקרה הוא, או כוונה היא המרמזה על צורך הודיית הכהונה היורדת בנבואה העולה, שנקראה תחילה כהונה גם היא; ואחרון ידענו אותו במעמד מרובע הנגדר לאמור; לא ברוח ד‘, לא ברעש ד’, לא באש ד‘, כי אם במה שלאחריהם: בקול דממה דקה. לאמור, גילויו של ד’ לאדם קודמים לו, משום חולשתו האנושית, רוח ורעש ואש, והוא אולי דרך לבחינתה של נבואה, שאם אתה מוצא רוח ורעש ואש ואין דממה דקה לאחריה, או אתה מוצא דממה דקה שאין רוח ורעש ואש לפניה, דין שתתן דעתך על הבחנה, שניסה בה א.ז. אשכולי בחיבורו “מאמר הספרות”, שלא ניתנה עליו הדעת כראוי לו, ושבו הבדיל בין שני המקורות השונים של הספרות, ועיקרה השירה ממקור השָׁרים והשָׁרות והשירה ממקור הנבואה. מובן, כי הבדלה קשה היא, שכן במרוצת התפתחותה של הספרות נשתרבבו ונתערבבו המקורות, אך על הרוב העולם נידון, ועולם השירה בכלל.
ד
בחיבוטינו, שהם כורח לנו, חיבוטי ההבחנה בין חלום, מראה וחזון, אנו עשויים להתפתות לקלות פתרון וסֵבר, ובאמת אנו מצוּוים ועומדים על חומרה מפנים לחומרה. ההקלה היחידה היא אולי ברמז, שנרמז לנו בגילויי נביאים ראשונים. ומכוחו של הרמז הזה אחזור לנקודת־המוצא של דברינו, היא השיחה, שהגרם לה היה “רחובות הנהר”, ואומר, כי מי שקרא בספר הזה, כליל ספרי המשורר עד עתה, ולא הבין, עד מה יסוד קול הדממה הדקה כרחו האנושי הוא ברוח וברעש ובאש לפניו, לא הבין אותו על עיקר.
[ה' ניסן תשכ"ג]
מאמר ב: סעיפים במגילת יוחסין 🔗
לפני שנים הרבה נקשרה חליפת־מכתבים קטנה בין מ. בובר וביני, שעילתה היתה פנייתי אליו בענין תמיהה בחקר החסידות, שביקשתיו לתרצה, ולרגל ענינה הזכרתי קצת צאצאים של צדיקי החסידות, אשר ידם רב או מעט להם בספרות ובמדע, ודרך משל הזכרתי בן־בתו של ר' משה מקוברין, – הוא המשורר יהל“ל, שבן־אחותו היה רפאל זליגמן; וכן את נינו של ר' גרשון קיטובר, – הוא הסופר אלימלך איש־נעמי (וקסלר), שבנו היה המלומד בזרדקו, וכדומה. עוררני מ. בובר להתחקות מפורטת על צאצאי גדולי־החסידות, שלא ירשו את כסאם של אבותיהם, ויצא להם מוניטון בתחומים מחוצה לה. ברישום־דבריו נתתי דעתי על כך, ונתרחבה לי התעניינותי על כל צאצאי האדמו”רים שלא ירשו כסאותם, מהם שעשייתם מגוּלה, מהם שעשייתם מוצנעת, כגון שישבתי בחדר־האוכל של קיבוץ מרחביה והתבוננתי בהם במסיבים, שידעתי מוצאם, והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך מליז’נסק ושל ר' לוי יצחק מברדיטשב ושל ר' חיים טשרנוביץ ושל המגיד מזאלוזיץ ושל היהודי הקדוש ושל ר' שלמה מראדומסק ואחרים, וכן התבוננתי בכמה וכמה מסיבות אחרות, שאילו ליקטתים אחד־אחד ומניָנם לגיון, והשאלה אם הריבוי הזה וברכתו והסתעפותה הם דבר־מקרה, הוא שאלה. אך עד שאמרתי להיענות לה, נצטמצמה לי – ושמא ראוי לומר: נתעמקה לי – השאלה כדי קושיה מיוחדת, שאיננה כוללת כל הצאצאים האלה אלא קצתם, והם שהמירו מלכות במלכות, ועיקרה מלכות־שירה. וביחוד אמורים הדברים בתמורה סמוכה ביותר – האב עודו יושב על כסא אדמו“רים ובנו בונה כסא גדול ומשלו, והוא־הוא, בעומקו של דבר, יורש גדולת שושלתו. כן הוא, אם להסתפק בצמד דוגמות, אחד־אחד לאחת משתים לשונות־שירתנו – בלשון העברית ש. שלום, שעיקר שמו: שלום יוסף שפירא, ושאביו ר' אברהם יעקב, צאצא בין ריז’ין, ירש כסא האדמו”רות של אביו, הצדיק ר' חיים מאיר יחיאל (ר' חיימוניו) מדרוהוביטש וירושלים; ובלשון יידיש – יעקב פרידמן, שאביו ר' שלום יוסף, צאצא בית ריז’ין גם הוא, ישב על כסא האדמו“רות במילניצה וטשרנוביץ; והגדול מהם בשתים לשונותינו – אורי צבי גרינברג, שיחוסו כיחוסם ועוד למעלה בקודש, שהוא מתיחס על ר' מאיר מפרמישלאן ור' אורי השׂרף מסטרליסק, ואף אביו ר' חיים ירש כסא האדמו”רות של אבי־חותנו ר' נחום הצדיק מביליקאמין, שהיא עיירת הולדתו של המשורר, שהקים כסאו במלכות־השירה במזל שירת־המלכות.
לפי שענין המשורר ושירתו נפרשו עליו זה מקרוב גם כנפי המחקר – וידעתי כי צמד דוקטוראטים נכתבים בו עתה, מעשה גדעון קצנלסון ומעשה שמואל הופרט, ואף דברי־חקר אחרים מזומנים לנו, כגון זה מקרוב מחקרו של יוחנן ארנון (“האומה”, אלול תשל"ו) הכולל עניני שנתו הראשונה של המשורר בארצנו, וּודאי הוא כי נזכה, ככל הקרוב, אף לביוגרפיה ראויה לשמה, שתכלול את עניני מחצבתו ומוצאו, ובאתי בזה להזכיר, כי לפני שלושים שנה ומעלה ניסה ר' אשר כורך להעלות את דמות סבו של המשורר, ר' נחום הצדיק מביליקאמין, רבם של פשוטי העם ותמימיו בערי הסביבה ההיא ועיירותיה וכפריה (“ההד”, אב תש"ו) והבאתי אז קצת דברים, מהם שהיה בהם משום תוספת, מהם שהיה בהם משום שינוי, ואלה דברים שידעתים לפי מסורת ביתי ומשפחתי (שם, שנה כ“ב, חוב' א' ב', חשון תש”ו) ובשיתי מעט נוספות, אחזור עליהם בזה.
ביליקאמין, כלשונה בפי היהודים והאוקראינים, ביאליקאמין, כלשונה בפי הפולנים, הוראתה אבן לבנה, ותחילתה שמה קאמין, והוראתה אבן, והוא ענין החל על כמה עיירות שאינן רחוקות ממנה, כגון פידקאמין ממזרחה, קאמינקא (קאמיונקה סטרומילובה) מצפונה. והיא עיירה קטנה הסמוכה לזלוטשוב, ובה ישבו יהודים משכבר הימים – הראשונים בתעודות המזכירתם היא משנת 1603 למנינם, ושש־עשרה שנה אחר־כך נרשם בה בית אחד של יהודי, ועוד שמונה שנים אחר־כך נזכרת שׂרפה, שגם יהודים ניזוקו בה. העיירה יושבת על נהר בוג, ונשמרו בה חורבות ארמונם של הוישניוויצקים (משפחת האוקראינים שנתפלנו, ואחד מהם ירימי היה מצביא שהכה את בני עמו, הקוזאקים, ובנו, מיכל קוריבוט, היה מלך פולין). לא רחוקה ממנה העיירה אולסק (שבה נולד המלך יאן סוביֶסקי) וכן העיירה סאסוב, ושתיהן מושבי צדיקים מפורסמים ונמשכו להם חסידי הסביבה. אבל ביליקאמין נעשתה מוקד־משיכה בשל יִחודו של צדיקה. ושמעתי מפי זקנתי, אם אבי, מרת רוניה לבית שפירא, כי הצדיק ר' נחום היה ידיד נפש לאביה, ר' יוסף, שו“ב לפי אומנותו, תחילה בעיר־הולדתו, ז’אלקווע (ז’ולקיב), ואחר־כך בוויניק וצ’ישיק (צ’יז’יקוב) הסמוכות ללבוב, ואחר־כך רוב חייו בברודי וסופו עלה לירושלים ובה מנוחתו כבוד. אבי זקני שנקרא בפי הבריות ר' יושי שוחט, שכבר ניסיתי לצייר יציבתו ודרכו בספרי “ממחוז הילדות” (תרצ“ח, עמ' ז' – כ”ג), ממשפחת מתנגדים היה ונתפס לחסידות וברח מבית אביו, ר' חיים הרש שו”ב גם הוא, לבלזא הסמוכה, ובבית צדיקה, ר' שלום רוקח, נתקשר בידידות עם ר' נחום, וישבו פה י"ג שנים כמנין אהבה.
ב
ועוד שמעתי מפיה, כי שני הידידים גמרו בנפשם להיותם בורחים מן המחלוקת, ואבי־זקנתי עלתה בידו – בימי ישיבתו בזאלקווע הניח, בשל מחלוקת, ביתו ופרנסתו, ובימי ישיבתו בירושלים הניח, בשל מחלוקת, את כוללו ודבק באחינו הספרדים ונהג כמנהגם ולבש לבושם: ור' נחום לא עלתה בידו – ופעם אחת, כשנזדמנו הידידים, שאל ר' נחום: שנינו שונאים את המחלוקת ובורחים ממנה, ומה טעם אותי רודפים ואותך אין רודפים? השיב לו ר' יוסף: מפני שאתה רוצה ואני איני רוצה להיות רבי. ואוסיף ואומר, כי לא ידעתי ענינה של המחלוקת, אבל אפשר היא קשורה במה שחלק עליו ר' מאיר מפרמישלאן, וכבר סיפרתי, כי שמעתי מפי זקני־עירי, וכן מפי זקני ביליקאמין, בהיותי שם בבית שארי, ר' הירש מאנדל, בענין גמגומו של הרבי ר' נחום מעשה שהיה כך היה: עודו צעיר לימים, נגלתה בו רוח של נביאות ופעם אחת היה בפרמישלאן וישב בבית־המרחץ, התחיל מתנבא על פלוני שסופו יהא כך ועל אלמוני שסופו יהא כך, הקפיד עליו הצדיק ר' מאירל והפסיקו בגערה. לפי נוסח אחד אמר לו: מעגסט אייננעמען שטומעניש, ששיעורו: ראוי שתיאלם (מרצונך). לפי נוסח אחר אמר לו: ס’מויל מעג דיר שטיין הינטן, ששיעורו: נוח שפיך יהא מאחוריך. ונתקיימה בו אותה גערה באופן שהיה מגמגם או מבליע חצאי הברות ומלים.
כי רוח נביאות היה בו גם בגמגומו, היה ודאי לה לאמי־זקנתי, ושמעתי וחזרתי ושמעתי מפיה מעשה שהיה כך היה. בהיות בתה הבכורה, מרת רבקה אשת ר' שמאי גלאנץ, חולה אנוּשה בכפר נידח ליד סטרליסק, נסעה לרבי ר' נחום לביליקאמין. בבואה עייפה מטלטול הדרכים, מצאה רוב אנשים דווּיים, וביחוד נשים, לפתחו של הצדיק, ולא היה בה כוח להידחק ועמדה נואשת. פתאום נשמע קולו של הגבאי: כבר באה בתו של ר' יושי, הרבי שואל אם כבר באה בתו של ר' יושי? זקנתי נבהלה, ובהלתה נתכפלה בשמעה, כי זה כמה שעות הגבאי יוצא ומכריז כך. מיד הובאה זקנתי לפני הרבי, שפתח בגמגומו ואמר: א שיף… א גוואַלדאָוונע שיף. איז דער פיש נאך גוואלדאָוונער,… ליגט דורך דער ברייט… פארשפארט דעם וועג… האט’ן [האט מען] געוואָרפן א גוואלדאָוונע בילקע… אַ סברה, ר’ווט [ער וועט] זיך אָנפרעסן און אוועק… אָבער אַ נעטיקער טאג… אויפגעפרעסן די בילקע… נאך מער גבורה… גענעמן [גענומען] און דערטראָנקען די שיף. שיעור הדברים: ספינה עצומה, אך הדג עצום ממנה, מוטל מלוא רוחב, חוסם הדרך; נזרקה חלה עצומה; סברה, יזלול ויסתלק; אך יום אתמול [= עורבא פרח] זלל את החלה, עוד יותר גבורה, נטל וטיבע את הספינה. צנח על משכבו – כמין אבן היתה למראשותיו – ואמר: איי־איי מיין יושיס אייניקל, איי־איי, כלומר: איי־איי, נכדת יושי שלי, אוי אוי. אמי־זקנתי חזרה, בשברי־לב, לבתה החולה וּמצאתה מדמדמת ופולטת: די שיף… די שיף… כלומר: הספינה הספינה. ולא יצא יום ובתה הוציאה את נשמתה.
אמי־זקנתי היתה, כאמור, מספרת וחוזרת ומספרת אותו מעשה, באזני נכדיה, וביחוד ילדי בתה, וביותר באזני בן־זקוניה של בתה, הוא שארי הנקרא כשמי ברלה גלאנץ, שגדל בביתה, ואף שהיתה אשה קשה, לא עצרה דמעתה, בחזרה על המלים: איי־איי, מיין יושיס אייניקל. ומקץ שנים הרבה, נזדמנתי עם א.צ. גרינברג ושאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו, הצדיק ר' נחום, ובין השיחים תיאר לי אותו עומד לחלונו וצופה לבית־העלמין שממול וסופד לאשר נקטפו מבני־ביתו, לאמור: איי איי שוועלבעלעך, ווי זענט איר אוועק געפלויגן, שוועלבעלעך. לאמור: אוי אוי סנוניות קטנות, להיכן הפלגתן סנוניות קטנות.
ומה השאלה, ששאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו – הוא דבר ששמעתי משמו מפני ש"י עגנון, ואף פירסמתיו ברבים (קערת צימוקים, תש"ו, סי' 138), לאמור: מעשה בר' נחום, רבה של ביליקאמין, שהיה ננער ממיטתו, והיה מרכין אזנו כלפי החלון, והיו אומרים, כי הוא מקשיב לפעמי־המשיח. פעם אחת עשה כך, ושאל לנכדו אורי צבי: “ואתה, נכדי יקירי, שומע מה?” אמר, שאינו שומע כלום, ושאל: “ומה אתה, סבי, שומע?” השיב ר' נחום בזה הלשון: “כ’הער ווי מ’האקט דעם לויתן”, כלומר: אני שומע, שקוצצין את הלויתן. עד כאן מה שהבאתי, מכאן ואילך מה ששמעתי ומפי א.צ. גרינברג שמעתי, כששאלתיו מתוך הדגשה של הממשות שבתפיסת סבו. השיב: לא בי היה המעשה אלא באמי עליה השלום היה המעשה, שזקנה שאל לה: שבע’ניו, דו הערסט עפעס [= שבע, את שומעת מה], וכשהשיבה לאו, אמר: און איך הער שוין ווי מע האקט דעם לויתן. לאמור, תוספת של תיבה אחת: שוין, כלומר: כבר, והיא תוספת של עולם מלא.
ואמנם, הצדיק ר' נחום נתפרסם גודל אהבת־ציון שבו, וסיפר לי ר' שמריהו אימבר (אחיו הצעיר של בעל “התקוה”), כי כשנוסדה בעיר־הולדתו, זלוטשוב, אגודת חובבי־ציון הראשונה “דגל ישורון”, התרעמו עליה רבים מאנשי־העיר ועיקרם חסידיה, אך צעירי האגודה מצאו להם חיזוק בשמעם, כי הרבי ר' נחום, דיבר בשבחם. אמרו לכבדו, קנו נברשת־נחושת גדולה, וכל חברי־האגודה נשאוה אליו, בלכתם ברגל מעירם לבליקאמין, ובדרכם אמרו בקול ובנעימה כל ק"ן מזמורי־תהילים. הצדיק שמח בנברשת ובירכם. אמר ר' שמריהו: ואפשר ברכתו עמדה לו לבני, שמואל יעקב, שהיה כדודו, ממשוררי ציון, כעדות ספרו, “היימלידער” (שירי מולדת). אמרתי לו: ומה תאמר לנכדו של אותו צדיק; התנצנצו עיניו של ר' שמריה בהנאה, לאמור: נו־נו.
ג
באותה שיחה עם א.צ. גרינברג, שאלתיו אף כמה שאלות אחרות, כגון לענין הבלדה שלו “הקבר ביער” (נדפסה תחילה ב“הארץ”, ערב פסח תש“ח, ולימים בספרו “רחובות הנהר”, תשי”א, עמ' שנ“ז-שס”ז). במסגרת רצח מיליוני בני־עמנו, מתואר פה רצח יהודי אחד בידי גוי אחד – היהודי מתחנן לשוא לרוצחו, כי יתננו לילך עירום־חי, וכשאין הגוי נענה לו, מספר לו היהודי מעשיה, המשתלבת במסכת המעשיות על הגוי הרוצח יהודי ביער ומתיהר באפס־עדים, אך היהודי מעיד עליו עוף, קו־שמש וכדומה, והם סופם נוקמים את נקמתו. מה שעוררני ביחוד באותו נוסח היה שהיהודי מעיד עליו את נטפי הגשם והם, אמנם, אינם נכחדים מרוצחו, לא בהקיץ ולא בחלום, וסופם מושכים אותו לבור־נרצחוֹ. נוסח זה אינו ידוע בשימושי המוטיב הזה, שעיקרם, ולא בכדי, באגדת הגרמנים ושירתם, ותחום התפשטותו מוגבל על סביבת אם המשורר, ואגפיה, והוא אמנם פורש בשירו בשם הכפר חילצ’יץ, הסמוך לאולסק שהיא, כאמור, קרובה לביליקאמין. סיפר לי המשורר, כי המעשיה הזאת שמע פי אמו וזכוּר לו דיוק לשונה: די בולקאלאך וועלן אויסזאגן, כלומר: האבעבועות תגדנה. לימים, לאחר שנתפרסם מאמרי על גלגולו וגלגוליו של אותו מוטיב (“בין נוחם לנקם”, מולד, כסלו תשי"ב), שאלתי בזה את ש"י עגנון, שגם הוא שמע כאותה מעשיה בעיר־הולדתו, בוטשאטש, אמר, כי כתב על כך, ואפילו הביא את לשון יללתו של אותו רוצח, שכל מה שנתן בו עיניו – כמראה הגשם היה לו, והיה מצעק ביאושו: דושטש, דושטש (= גשם, גשם), ולא ידעתי אם והיכן כתב, ואף הוא לא זכר להשיב בזה.
ד
ובאחרונה אף אזכיר שאלתי אחרת באותה שיחה, והיא לענין מעשי־הנסים והנפלאות, שנתלו בו בסבו ר' נחום. השיב לי המשורר: הוא לא הראה אלא מופת אחד, ואחד בלבד. – מעשה בסבו שנסע לחתונה שבמשפחתו ונקבע מקומה בלב השדה. והנה סבו טייל בתוך השיבלים ומקטרתו בפיו, וראה עננים מתחשרים ונצבט לבו מצער על החתן־כלה והמחותנים והשושבינים והאורחים והכלי־זמר, וביותר על הנשים שטרחו הרבה בהכנות, באפיה ובבישול, הרים ידיו כלפי מעלה בנענוע קל לכאן ולכאן, ואמר: הוש־הוש, כדרך המבריח עופות, ונרתעו העננים לשיפולי־האופק והיתה אורה ולא נשבתה השמחה.
[י“ד תשרי תשל”ז]
מאמר ג: עם גבורותיו 🔗
למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ד' אלהיך נותן לך – הוא מטבע של ברכת־קדומים ונשנה בכמה מקראות, והיא חלה, כלשון הדיברה, בכיבוד אב ואם, וכלשון המצוה, באיסור איפה ואיפה, ומפני שגלינו מארצנו אי אפשר היה לה לאותה ברכה שתתקיים בנו דורי־דורות, ועתה ששבנו לאדמתנו אפשר לה שתתקיים, אך לדאבת לבנו לא נתקיימה בבחירי עמנו, וראש להם פליטת בית סופרינו, שטוביהם הלכו מעמנו בלא עתם, מהם שלא זכו לשׂיבה, מה גם לגבורות.
הלכך לא תיפלא התפעמות־הנפש לזכיה הזאת הפוקדת אותנו, כפקדה עתה, עם יום־גבורותיו של א.צ. גרינברגג, אשר שירתו כמעיין המתגבר, בין בסופתה שהיא, כדבר הנביא, בחינת אש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל לא אוכל, בין בדממתה, שהיא, כדבר הנביא גם הוא, בחינת והמשכיל בעת ההיא יִדום, והצד השוה לסופתו ולדממתו, כי סביביו נשׂערה מאוד, ומרוב תמהון לא יחדל רוגז.
ב
ראִיה זו של שירתו, כדרך שאנו מנסים בה עתה, כורח הוא לה השימוש בהדי־כתובים, האוצרים בקרבם מה שלשוננו תלאה להביעו כמו, וטובה אמירה קנויה ודיבור מפורש בה מאמירה טבועה וגמגום סתום בה. כי שירתו של א.צ. גרינברג כמותה כשירת מעטים בקורות־עמנו יונקת, בלא חציצה, מאבני־השתיה של לשון־שירתנו ושירת־לשוננו, וכל בוחני־אבניו, בין אבני־קודש בין אבני־ברד הן להם, הכל לפי יִחוסם לתוכחתו, יודו באותה סגולה, והודאת הכל סופה הודיית הכל, ואם ההודאה קרובה וההודיה רחוקה, הרי שירה שדגשה תוסס ומתסיס בזמנה אך טעמה קיים ועומד מעבר לזמנה, ואף מעבר לזמנים, בסור מעליה סיגי שעתה, היא שירה שעם כל קוצר־רוחה אורך נשימתה, נשימת דורות עמה.
ג
ובהתקרב יום־הגבורות היתה חששה כפולה. החששה האחת היא חששת־העקיפה – שירה שפניה מרובים, אתה בורר לך פן בפניה ומתבונן בו כנפשך שֹבעך ושכרך הרבה מאוד. כן, דרך מצוי למדי הוא: אתה ניצב לפני השירה הזאת ואתה נושא דבריך על הכלי ויָפיוֹ, עד שהקנקן נעשה לך עיקר ואילו מה שיש בו כטפלה לו, ואתה מַשהה עינך במפלאות המַתכונת ומִבְנֶהָ ואת אזנך במַנעמי הניגון וצליליו, ואתה פטור מדברים הרבה, שאינם לא נוחים ולא קלים.
החששה האחרת היא חששת הברירה – שירה שתכניה מרובים, אתה בורר לך מוקד במוקדיה, ככל האפשר כולל יותר וכללי יותר, וביחוד שלא יהא קרוב לזירת־השעה האחת והאחרת על מַגָחיה, ואתה נושא דבריך על רום ההוָיה, ועומקה עד שהמעלות נעשים לך עיקר וכטפלה כאחת, והאמצע על תחתיותיו עוד אינם, כי הכל כמעֵבר למערכת הדור, היום, השעה.
ד
כפל החששה הזאת הוא גם על המשורר גם על שירתו. על המשורר – ועדות לכך מחאתו על הנסיונות להעמיד עיקרו על הפן הרצוי לנוחיותו של מעריכו, וראה, למשל, הערתו של אשר ברש בסופה של האנתולוגיה שלו לשירה העברית, שעל־פיה אנו למדים, כי מה שהביא משל משוררנו, כנגד רצון בעלים הביא, וכן ראה העדרו של משוררנו באנתולוגיות אחרות. על שירתו – היא ממאנת בפירוש להעמיד את עצמה על פן אחד מפניה, וביותר אם המעמיד רדיפת־הנוחיות, הממַלטת מפני מריבת דברים שאי אפשר ואסור להימלט ממנה, מניעתו. וּודאי בינה גדולה היתה בהם בחכמינו, שראו את נעים־זמירות־ישראל גם מזמר מזמוריו גם יושב בסנהדרין גם בודק בשפיר ושליא ומדריך את עמו שילכו ויתפרנסו זה מזה או ישלחו ידיהם בגדוד, שאפילו עולם־האצילות ועולם־העשיה נפרדים, בריאה אחת היא. אכן, שירתו פוסקת כביכול, בנפול בהערכתה חציצה, בין מה שהקירוב יאה לו ובין מה שהריחוק יאה לו, והכל כחסדו של המעריך, כגון החלטתו: “אנקריאון בקוטב העצבון” – כן; “אזור מגן ונאום בן הדם” – לא; כי מהותה של שירתו היא בכוליותה ובכוללותה, ומי שלא יצא ידי חובת הערכת אמִתה זו, לא יצא חובתו כל־עיקר.
ה
אבל דומה, כי אם האותות אינם מטעים, הרי אפשר שחששת־כפל זו היא חששת־שוא. מקרה־לא־מקרה הוא, כי כתב־העת “האומה”, שקיים בחינת זרירים מקדימים, ומקרה־לא־מקרה הוא, כי הפותח הוא גר־צדק, שקליטתו משובבת ורעננה, – יוחנן ארנון הקדיש מאמרו לשנתו הראשונה של משוררנו בארצנו: לקט שקוד ומדוקדק של דבריו באותה שנה, ובהם כלולים כל רעיונותיו, ולא כגלמים שצורתם מתושתשת אלא כעוּבּרים, ואפילו כוולדות שאבריהם ברורים וחטובים. אלה דברים, שנתפרסמו בעיקרם ב“קונטרס”, “הפועל הצעיר”, “דבר”, לאמור: בכלי־מבטאיה של תנועת־העבודה לפלגותיה, ואינם שונים, אלא בדגשים, מדבריו ב“סדן” שתחילתו בימתו בעיקרה, וסופו בימתו שלו בלבד, ללמדך, כי עם מעברו מן המחנה האחד אל המחנה האחר, כבר היה כל כלי־זינו עליו. ודאי אין בזה לשנות מן הקטרוג על תמורת היחס כלפי האהוב אתמול שנעשה שנוא היום, כשם שאין בזה לשנות מפולמוס־ההדדין רב החריפות והחרפות (“במלחמה כבמלחמה”). אך סמי מכאן חליפת אמונות ודעות, כי אלו קבועים ועומדים למשורר ושירתו מאז הגדולה במהפכות־חייו, והיא שעת דרוך רגלו בראשונה על אדמת־ארץ־ישראל. מה ראו המתפעלים לדבריו כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחד, שלא להתפעל מהם, ואף לדחותם ולקוץ בהם, כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחר – היא שאלה לגופה, ואפשר כי בני דור רחוק יותר יקשו, על שום מה אין דבריך נערכים לפי המה שאמרת אלא לפי ההיכן שאמרתם, אבל דורנו, דור פולחנה של המפלגה הוא, ועל־כן השאלה הזאת אינה שאלת הדור, ומי לנו גדול כביאליק, והנה משכתב את שורות “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, שהוא משירי־התוכחה הגדולים בשירתנו, התעלמו רבים מאותה תיבה קטנה: שוב, העושה את השיר ההוא המשך לשיר, שכתבוֹ ל“ד שנים קודם, “אכן חציר העם”, ואלה אמרו, כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה פוליטית ואלה אמרו כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה ספרותית, ואמנם זאב ז’בוטינסקי כתב מאמר שבו ביאליק נקרא: משורר־לשעבר, ושלונסקי כתב מאמר שבו ביאליק נערך כמשורר שלפני עצמו, – כמותו כיל”ג. כאלה וכאלה תאכל חרב המפלגה, וביותר בדור שמוסד המפלגה – ותהי עמידתה כאשר היתה, – פעל עליה, אם מרצונה או שלא מרצונה לחצו של צמד־הקצוות – הקצה האחד שפתח בפולחנו של מי שהוחזק שמש עמו וגזעו והקצה האחר שסיים בפולחנו של מי שהוחזק שמש העמים והגזעים, והצד השוה שהיו רשעי האדם ותועבת קורותיו.
ו
והשאלה היא: איך חַיַת הקודש, היא השירה, רותמת עצמה בחַיַת־החול, היא המפלגה על אָפיה בדור, והיא השאלה המתחדדת ביחוד כשהמשורר, האומר להיות קברניט, יודע כי שירתו, והיא בלבד, קברניטותו, והוא יודע כי הגזירה הגזורה עליו היא־היא יציבתו “כלפי תשעים ותשעה” וכי דוכניו תחילתם דוכני־מעטים וסופם דוכני־יחיד, וגורלו של היחיד – בודד.
ובהזכירנו את שירתו, שירת התוכחה, כפי שניתנו סימניה הראשונים בשנת ישיבתו הראשונה בארצנו, נעיר, כי ככל המשוער, יישאל הלוך והישאֵל דובר ומורה ומוכיח, האם ראה והראה נכוחות, מה צפוּן לעם וגורלו בירכּתי־הגולה, ותיפרש מגילת המענות, מהם, והם רבים, שקוּיַם בהם פכחון־ההרגעה ומהם, והם מעטים, שקוּיַם בהם שכרון־החרדות, ויֵדע ישראל מי היה הצופה לבית ישראל.
[י“ד תשרי תשל”ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.