רצונו של אדם כבודו; רצונו של משורר, בין הוא אדם המעלה בין הוא אדם המעלות, לא כל־שכן. השאלה, מה הוא בעצם, רצונו – לא כתשובתה בימי־חייו תשובתה לאחריהם. בחייו ניתן לקיים גם בחינת נקרא למשורר ונשאל את פיו; לאחריהם ניתן לקיים אך בחינת נקרא את שירתו ונשאל את פיה. אבל שני מיני התשובה, שהמוות מפריד ביניהם, גשר־מה מתוח עליהם – הלא הם כתביו שכונסו כרצונו ולרצונו. ואם הוא אחרון רצונו בחייו, דין שיהא מוחק כצוָאה־זוטא, שאם אין כוחה יפה לימים רחוקים, הוא יפה לימים קרובים, שאנו נתונים ועומדים בהם עתה, באופן שכינוסו אחרון הוא בחזקת הקאנון, כפי שנראה לו עצמו בהערב־יומו.

ב

הבה נתבונן, לשם יתר הבהרה, בדוגמה משולשת – מנדלי חיבוריו משתפעים אילך ואילך, אבל בבואו, בסמוך לשנת־גבורותיו וסביביה, לכנסם, ראה להעמיד את פעלו בלשון העברית על שלושה כרכים, שנחשבו לו עיקרו; ואף ביאליק, בבואו, בסמוך לשנת־כוחו וסביביה, לכנס כתביו, ראה להעמידם על ארבעה כרכים, ובשובו, בשנת־זיקנתו וסביביה, למעשה־הכינוס, לא שינה ממספר הכרכים, אך הרחיב והִרבה עניניהם. ואילו שלונסקי, בבואו לכנס כתביו, העמידם, בסמוך לשנת־זיקנתו וסביביה, על שני כרכים, ובשובו, בשנת־שֹיבתו וסביביה, למעשה־הכינוס, העמידם על עשרה כרכים. וחילוק גדול יש בדרך כינוסה של השלישיה – מנדלי לא כינס אלא הפרוזה הסיפורית שלו; ביאליק כינס, בכינוסו האחרון, כרך שירה; כרך פרוזה, סיפור ומסה; כרך תרגום וכרך אגדה.

הצד השוה בשלושת הכינוסים אלה, שאינם כוללים “כל כתבי…”, שכן נוהגת בהם ברירה, כפי שחייבוה שיקולם ותפיסתם של המחברים, שסברו, כי מה שנברר להם הוא בנותן־יִצוג של עיקר־יצירתם, היפה לכלל־הקוראים, באופן שנשתיירו, מחוצה לטבלאות כרכי מִבחרם, חלקים, אם שלמים, אם גדולים, של שאר יצירתם ועשייתם. הצד השונה בשלושת הכינוסים האלה הוא בהגבלת סוגי־היצירה, הנכללים בו בכינוס – דוגמת־האמצע, ביאליק, כללה רוב סוגי־יצירתו, ואילו דוגמות־הקצה, מזה ומזה, כללו אך סוג אחד שבה – ראשון, מנדלי, פרוזה סיפורית בלבד; אחרון, שלונסקי, שירה בלבד; וההבדל הוא, כי הראשון, יצירתו, אמנם מקור, אף שרובו תרגום של עצמו, ואילו האחרון עשה מִבחרו בחינת מַחנַיִם – מחצה, חמישה כרכים, שיריו שלו, ומחצה, חמישה כרכים, שיריו של זולתו מעשה־תרגומו.

ג

חלוקה זו, שנהג שלונסקי בכינוסו של עצמו, היא הנותנת, כי בבואנו להעריך את פעלו ודרכו, נשא במוט בשנַים מסוגי־יצירתו אלה. ואעידה לי עדותו של המשורר עצמו – לפי שמחיצת־הגיל שבינינו כל־עצמה שנתיִם חסר שבועיִם, הרי נתקיים בנו ענין ימי שנותינו שבעים שנה בשעה סמוכה, וקיימנו בה ובקירובה עת לכינוס, הוא כעשרוֹ ואני כעניי, ובבואי להודות לו על עשרת כרכיו, שכיבדני בהם, לא הידרתי עצמי מן התמיהה: ניחא, עשיר בשוָריו ועני בשׂיותיו, אך מה לך, שהסתפקת בשני שוָרים, שכל אחד ואחד מהם הוא, אמנם, ראוי לברכת בכור שור הדר לו, בעוד אני שילחתי צבא שׂיותי, וביותר הנידחות, נקוּדים עקוּדים וברוּדים. השיבני כלשון הדיבור השגור: זהו זה. כשראני ממתין לביאורו של אותו זה, אמר: שני מיני זה הם – זה חלקי מכל עמלי; זה ראֵה וקדש; ובנידת־ראשו הטיפוסית הוסיף: או זה ראֵה וחלל.

משערני, כי תוספת זו באה לו לא בלבד מחמת הליצה אלא גם מחמת שזכור היה מאמרי המעטים, שבהם יִחדתי דיבורי עליו, וזכירתם קלה, שכל עצמם ארבעה – מאמר ראשון שפרסמתי תחילה, לפני שלושים ושמונה שנים, היה כאמירת הבדלה על פרק בשירתו הוא ספרו “אבני בוהו”, ומקץ שלושים שנה (ולא כנדפס: עשרים שנה) טפלתי לו הגהה; מאמר שלאחריו, אלו הדברים שאמרתי בשבח תרגומיו ובמעמדו בעצרת־העם הגדולה, שנערכה לכבודו באולם מוגרבי המלא מפה אל פה, ומי ששעתו פנויה, יכול לקרוא גם זה וגם זה בספרי “בין דין לחשבון”; שני המאמרים האחרונים, ענינם ניתוח לשון־תרגומו; – המאמר האחד עוסק באסופתו “שירת העמים” ונתפרסם לפני עשרים ושבע שנים, בהימלא מחצית יובל שנים ליצירתו; המאמר האחר עוסק בתרגום “יֶבגני אוניגין” לפושקין, ונתפרסם לפני עשרים ושתים שנים, בהימלא שנת־היובל לימי חייו, ואם אמנם יימצא מי שירצה לקראם עתה, איני מעֵז להטיל עליו טירחת חיפושם, שהמאמר הראשון נדפס בעתון יומי (“דבר”) והמאמר האחרון נדפס אמנם בקובץ לכבוד יובלו, אך הוא טעון בדיקה לאור המהדורה החדשה של תרגום הפואֶמה ההיא על רוב תיקוניו וטיוביו, ואם אישר בעיני הנותן ליעף כוח, אנסה בכך.

ד

והנה בבואנו עתה לקיים ענין רצונו של המשורר כבודו, באופן שאנו נשענים אל עשרת הכרכים, בחינת כזה ראה וקדש, אין אנו שוכחים בחינת זה חלקי מכל עמלי, כשהדגש הוא בתיבת חלקי, שאפילו הוא חלק הארי, הוא חלק בלבד, שהרי אין אנו יכלום לשכוח, ואפילו היינו יכולים לא היינו רשאים לשכוח, כי הוא, אמנם, כבודו, אך לא כל כבודו, אף לא רוב כבודו, שכן מלוא כבודו פירושו כבודתו. ואפילו אנו מצמצמים עצמנו על הקאנון, הרי כשם שענין רצונו של סופר הוא כבודו אין בו כדי קידושו של הקאנון של מנדלי, ועדות לכך מפעל מנדלי בכתלי האוניברסיטה הירושלמית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, ואין בו כדי קידושו של הקאנון של ביאליק, ועדות לכך מפעל ביאליק בכתלי האוניברסיטה התל־אביבית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, כך לא יהיה בו כדי קידוש הקאנון של שלונסקי, ואם אין עדות לכך היום, תהא עדות לכך מחר או מחרתיִם.

אולם עד בוא יום מחר או מחרתיִם, אין אנו פטורים ממלאכה, שאין לדחותה, והיא ביבליוגרפיה שלמה של כתביו, וביחוד של תרגומיו. אמנם, שמואל לחובר טרח על מלאכה זו, וטירחתו, כמשפטו, ברוב חריצות וברדיפת המיצוי, אך שני חסרונות בה. החסרון הראשון הוא כדרך־הטבע – אחרי פרסומה של אותה עבודה חשובה יצאו עשרים ושלוש שנים נוספות, ונוספו ממילא רוב דברי־מקור ודברי־תרגום לסוגיהם; החסרון האחר הוא כדרך השיטה – הביבליוגרפיה היא לא כללה את התרגומים בני־יומם, ששלונסקי טרח עליהם, לרגל עבודתו הקצרה יותר, שנמשכה אך שנה אחת ומעלה, ב“דבר”, ולרגל עבודתו הארוכה יותר, שנמשכה שנים הרבה, ב“הארץ”, וכן בכתבי־עת שהוא היה עורכם והיא טירחה־של־ערך, שכן גם מה שנראה כמשלח־יד היתה בו יד־השליחות – העשיה ללשוננו, חיסונה וגיבושה, ומי שאינו יודע, עד־מה עשיה זו היה בה כדי להעשיר ולאשש את לשונו של הקורא, ולחזק את בית־קיבולו, ולסגלו לצרכי־לשון מלאים יותר, גם מעולים גם פשוטים, נשמט לו פרק גדול בתולדות הלשון והספרות.

כי שלונסקי היה תמיד שלונסקי, ותכונת־העיקר שבאָפיוֹ, של החונן ונותן, וביד רחבה וברוכה הוא נותן, ליותה כל מעשיו הגדולים והקטנים, וליוותם באותם ברקי־המצאה ובאותו חין־ערך וטוב־טעם.

ה

מלאכתו זו, מלאכת־מחשבת, כים הגדול, שמדידתו לאָרכו ולרחבוֹ וצלילתו לעומקו, חובה וזכות כאחת. אלו יריעות גדולות וקטנות, רבות־ענינים ושונות־פנים, והן ממלאות רוַח־ימים, שתחילתו בתרפ“א בוילנה וסיומו בתשל”ג בתל־אביב, משמע חמישים ושלוש שנים, הגדושות עשיה משופעת, שבה נתגלה ונבחן כאחד מענקי־העבודה, שנטל עליו משאוי אחר משאוי, וּנשאם ונישאם, והצופים במלאכתו תוהים ובוהים על עוצם המלאכה ושיעורה, כביכול קוסם הוא, שלהטיו נבראים באפס־יד. וביחוד אלה, שהיו מעריבים וסרים לבית־קפה פלוני והיו מזדמנים בו עמו, והיו מדמים, כי הנה הוא יושב ושיחו כשל אדם ששעתו בטלה, ובינתים גמדי־חסד מפליאים לעשות מלאכתו בביתו; מה שאין כן אלה, שהיו משכימים ועוברים על־פני בית־קפה אלמוני, קודם שנפתחו תריסיו וקודם שנראו ראשוני באיו, לרבות מלצריו, וראו אותו, את שלונסקי, ישוב לאחד השולחנות שעל המדרכה, יושב ועובד, יוצאת שעה אחת ויוצאת חברתה וחברת־חברתה, ועבודתו כמתוך שקעונו הגמור בה, עד קום רעשו של בוקר, והוא צורר את הגליונות לתיקו והולך לשטות אפילו בחסידיו הפיקחיים, ולשחק מי שמִזרעו וקצירו באים כמאליהם. ואם אין ראָיה לדבר, סימן לדבר: חביב היה עליו הדיבור על מעשי תרגומו, אף היה מגלגל לרוב בפיקאנטריה שבו, ונהג כך לא בלבד במסיבת־רעים, אלא אפילו בעצרת־רבים, וזכורה הרצאתו על מלאכת־התרגום, שהשמיע באולם הזה בירושלים, שלכאורה היה בה ממידת היוהרה המרפרפת, ובאמת היו בה ממידת הצניעות השרשית, היא צניעותו של מי שנפתוליו חבויים בינו לבין נפשו, ואך שוליהם יַראה ברשות־הרבים. כי מתוך נפתולים, ששמחתם המתיקה את יסוריהם, אך לא ביטלתם, קיים כל ימיו בחינת ללשוננו נגביר, ומי שניתן לו להציץ בעצם מאבקו, ידע, כי היא כמין סתירה ממנה־ובה, שכן היה עבד לעברית מתוך שהיה שֹר לה, כשם שהיה שׂר לעברית מתוך שהיה עבד לה.

איך עמדו לו כוחו והתמדתו, והוא מעוֹרה בשוּקם של החיים, ער ורוגש, פעמים אף הומה ומהמה, עושה ומעַשה, מרבה פולמסאות ואבק־פולמסאות בספרות ובחיים, מקים חבורה אחת וחבורה אחרת, תחילה מחוצה למפלגה ולימים לצדה ובתוכה, ולכּל לו זמן ועת לו לכל חפץ, היא חידה ותהי לחידה. אך גדולה הימנה היא החידה של ריבוי פַנים, שיש לו ריבוי פְנים, והוא השיח הגדול בינו לבין לשוננו, העמקתה והרחבתה על דרך המיזוג המופלג של מורשת וחידוש. ואם עומקו של השיח בתרגומה של שירה יונק מתחומה של שירת עצמו, שהתרגום הוא לה גם חיזוק־יתרונה גם מילוי־חסרונה, הרי רחבוֹ של השיח הוא בתרגומה של פרוזה, וביחוד פרוזה סיפורית, שלא היתה מכלי־הביטוי שלו עצמו; ללמדך, כי אם בתרגום־שירה היה מבחינת מהנה משלו ומהנה משל זולתו, הרי בתרגום־פרוזה לא היה בידו להנות משלו, אולם מתוך שנהנה משל זולתו, סופרי לשון ולשון, בא להנות את לשוננו, להשלים את צרכה ויכלתה, לתת עולם ועולמות בלבה.

ו

ואומר, כי רואני גדוּלה מיוחדת בתרגומי הפרוזה הסיפורית שלו, וברשותכם אפרש דברי, לאמור: ודאי גדולים מעשיו בחמשת הכרכים, וגדול פושקין, ששיבבוֹ וחזר ושיבבוֹ ומירקו וחזר ומירקו, וגדולה פמליית המשוררים, ועיקרם המשוררים בשתים הלשונות, רוסית ויידיש, שהיו לו לשונות מוטבעות, ולצדם משוררי לשונות אחרות, מהן שהיו לשונות קנויות, אם בסאה גדושה אם בסאה מחוקה; מהן שהוצרך לתיווכה של לשון ידועה לו, כדי להריק שירתם מלשונם ללשוננו; אך גדולה כמותן ומצד־מה אף גדולה מהם עשייתו בחטיבות פרוזה גדולות, בכמות ובאיכות. ותרשוני להביא אניקדוטה, שהוא מעשה שהיה כך היה: ח.נ. ביאליק, שהפליא כוחו של המשורר הצעיר, הוא שעוררו לתרגם את “ימי פומפיאה האחרונים” לבולבר, וחיזק בקשתו לא בלבד בצרכם של הקוראים, וביותר הצעירים, אלא גם בתודה שאנו חייבים לו לספר זה, שעורר את אברהם מאפו, כעדות דבריו באיגרת לא. ש. פרידברג, לעשות כמתכונתו, והוא ספרו “אהבת ציון”. שלונסקי, שלבו נטה לדבר זה, היתה בו חששה, משום שאין לו ידיעה באנגלית, סתם ביאליק טענתו במה שגם הוא לא תירגם “דון קישוט” מספרדית, אלא מתרגום רוסי מהימן. יצא שלונסקי לבקש תרגום רוסי של בולבר, ואף פורסמה מודעה על כך, ולא נמצא לו, אך נמצא תרגום בגרמנית, שלא היתה מאוששת בידו, ונתבקש הפתרון בסופר מחונן, שנטל עליו לעשות טיוטה של תרגום־עראי שעל־פיו ייעשה תרגום־קבע. ואמנם, כך היתה ההתחלה ולא ידעתי ההמשך, והעיקר שהתרגום מונח לפנינו, כפתור ופרח. עד כדי כך דפק צרכם של חיי־הלשון כלשון־חיים על פתחו ועד כדי כך נענה לו. ודפיקה שנענתה, המשכה דפיקות שנענו – אלו תרגומי הפרוזה, נובילות ורומנים מספרותה של רוסיה, והם מרובים, מהם שענינם לשעתם, מהם שענינם מעֵבר לשעתם – כצמד הפנינים “ז’ן שן” לפרישווין ו“מסעי הציפרים” לדוידוב; וכן מספרויות אחרות – “בוּג ז’רגל” להוּגוֹ; “קולא ברוניון” לרומן רולאן; “טיל אולנשפיגל” לדה־קוסטר, פרוזה מובהקת שתרגומה פרוזה מובהקת.

נמצא, שמי שהפרוזה הסיפורית לא היתה בגבול כשרוֹ ויכָלתו של עצמו, תרגומו בה אינה כדיוטה נוספת לו לעצמו, אלא כדיוטה חדשה, ומה שנחסר באפס סיועה של היכולת הסובייקטיבית, נשלם בסיועה של השליחות האובייקטיבית; בלשון אחר: בכוח צרכם של חיי הלשון ובכוח כוחו של המתרגם להיענות להם. וּודאי שהוא הדין בשאר דברי הפרוזה, שתירגמם מלשון שהיה נטוע בה מעודו – החל בנובילה קצרה של גורקי וכלה ברומן הנרחב של שולוחוב. אך הוא גם הדין בתרגומו מלשונות, שביקש לנטוע עצמו בהן. ולא אלך ואמנה פעליו, שמנינם גדול וענינם גדול ממנו, והוא מחייב מחקר, שמקומו בכתלי האוניברסיטה והאקדמיה ללשון, ורשות־הדיבור לחוקריהם, והיא רשות־דיבור שפירושה חובת־מעשה, שקצתה כבר נתקיים בכמה נסיונות (וראש להם מִלון חידושי שלונסקי ליעקב כנעני) והמשך יבוא.

ז

ואסיים ברמיזה לשאלה, שנשאלה לו לשלונסקי גופה – האם כתודעת־השגתו היתה ממשות־הישגו; והיא שאלה חמורה, גם אם הוא עצמו ניסה להשיב עליה תשובה קלה, אפילו לוצצת, כעדותה של אניקדוטה שהוא מעשה שהיה כך היה: כידוע נתפרסם תרגום “יבגני אוניגין” פרסום כפול וכמעט באותה עונה עצמה – אלה שני התרגומים מעשי אברהם, הלא הם אברהם לוינסון מזה ואברהם שלונסקי מזה. משנתגלגל הדיבור, מה בין זה לזה אמר שלונסקי, כי ההבדל שבין תרגומו של בן־תחרותו לתרגומו שלו הוא בקטנה שהיא גדולה, דהיינו שכאן וכאן אותה תזמורת ואותם מנגנים ואותם כלי־נגינה, אלא שתזמרתו של בן־תחרותו חסרה את הכנר הראשון. ואף־על־פי־כן נמתחה, בין השגתו את עצמו לבין הישגו של עצמו, רצועה הגונה של ביקורת עצמו וסימנך – מהדורת התרגום החדשה, העשויה תיקוני בתר תיקוני, ולאורם נמצא, כי הכנר הראשון לא היה בקונצרט הראשון – ראשון כל־כך, ואין לך תחרות גדולה, כתחרותו של אדם עם עצמו.

[כסלו תשל"ה]