מאמר א: גאולת כיסופים    🔗

אודה, כי נגרמה לי קורת־רוח, בהזדמן שעת־כושר לומר דבר טוב ונלבב, הן לשם יקרא־דשכבא, זכרוֹ של הוגה לירי, חיים גרינברג, הן לשם יקרא־דחיי, כבודה של משוררת לירית, יוכבד בת־מרים, וראיתי בסימוכם של שני השמות כעין רמז לגופו ואף לעצמי. כי הם מכלל האישים, שאני מתאַווה משכבר לדבר בהם ולכתוב עליהם, ואין הדיבור בא על גמרוֹ ואין הכתיבה באה על תשלומה. פעמים אני מעביר לפנַי, בסקירה חוזרת, את נושאי מסותי ומאמרי הכתובים והפזורים ותמֵהַ, איך אירע שנעדרו מהם קבוצת סופרים שהם קרובים ואהובים כשם שהם יקרים וחשובים עלי, ועיקרם בעלי־שירה, משה לייב הלפרן ואורי צבי גרינברג, שמעון הלקין ואברהם רגלסון, רחל קורן ולאה גולדברג, והריני מהרהר בלבי: הנה־הנה אני נוטל את הקולמוס ואומר בהם כחפץ לבי וכמצוַת שׂכלי, ואין ההרהור נכנס לכלל מעשה. הלכך בירכתי את השעה הזאת, שניתן לי בה לומר מה ברבים, זו הפעם הראשונה על חיים גרינברג, וזו הפעם השניה על יוכבד בת־מרים – תחילה כחבר ועדת־השופטים, שחלקה לה את הגבוה בפרסים, שסופר עברי יכול לזכות בו, הוא הפרס על שמו של ח.נ. ביאליק; ועתה בהינתן לה הפרס על שמו של חיים גרינברג.

ב

דברי בחלוקת הפרס עתה, שנאמרו בבית כבוד הנשיא, בלשון יידיש נאמרו, שנתבקשתי וביקשתי לסַבר את אוזן השומעות, שלוחות הפיוניר־ווּמן, מיסדות הפרס, אם כי לסיבור־האוזן יכולתי להמתין עד שישובו מאולפן ויבינו לא בלבד לשון־תרגום אלא אף לשון־מקרא. אבל ראיתי בכך צד של כיבוד והודיה לחיים גרינברג, האמן בלשון־האבות ובשפת־האמהות, שעודד את אגודת־הפועלים הלאומית (נאציאָנאלער ארבעטער פארבאנד) להעמיד באוניברסיטה העברית קתדרה ליידיש, שאני נוהג בה כשבע־עשרה שנה; ומזכירה, לואי סיגל עליו השלום, סיפר לי בהתגלות־לב התמימה ביותר: אודה ואתוַדה, שכששמעתי, כי הנועד הוא איזה דב סדן, הייתי כתוהה, ובוהה, לך ועשה פובליסיטי למי שלא שמעתי מעודי לא שמו ולא שמעוֹ, אולם כששמעתי מפי זלמן רובשוב – סליחה, שזר – ומפי חיים גרינברג: זהו־זה, מחיתי שפתי ואמרתי: אין אני מסוגל ואין אני מחויב להבין יותר מהם. כן, חיים גרינברג נשא אף משא נפלא בחגיגה האינטימית ליסוּדה של הקתדרה ההיא. וראוי להזכיר מתוכו אותה פיסקה, שנאמר בה, כי תעודתנו למתוח גשר בין ישראל־סבא לישראל־סברא ושלא יחזור עלינו אותו מעשה באיכר הרוסי, שנקרא לעבודת־הצבא וכשעלה לשליבה ראשונה של סולם התת־קצונה, היה מסיים את מכתביו לאבא־אמא: וואש ביוושי סין א טיפייר פלדפֶבֶּל (לשעבר בנכם ועתה טוראי ראשון).

ג

ודבר טוב הוא, כי הפרס על שמו זכה במה שזכתה בו יוכבד בת־מרים, שאם אומַר בה, כי היא עתה הגדולה במשוררות העבריות, יהא זה שבח נאה, משום שנתברכנו בסיעה ראויה של משוררות מצוינות; ואם אומר כי היא משוררת יהודית גדולה לעצמה, ואינה צריכה השוָאה, בחינת הטוב שהוא טוב מן הטוב יותר; אבל אם אומַר, כי היא היהודית שבמשוררות העבריות, יהא זה השבח, שמשום אמִתוֹ יהא אף הנאה מקודמיו. מה סודה ויסודה של אותה יהידוּת, המדברת מתוך שיטי שיריה ומביניהם – הוא ענין רב לענות בו, ואני הוגה בו מכבר, ואני מנחם וחוזר ומנחם את עצמי: מחר אומַר, מחרתיִם אומַר ומדאידחא אידחא. מה שניתן לי היום לומר היא הטעמה, כי בה, בבת־מרים, מתחילה שירתה המודרנית של אשה עבריה. ודאי ידעתי, כי בתקופת ההשכלה היו משוררות שהשמיעו, זעיר שם זעיר שם, דבר־שיר ומליצה בלשון־הקודש, ועל קצתן, למן רחל מורפורגו ואילך, אף אמרתי משהו מעל דפי “דבר הפועלת”. אבל אלה היו חזיונות, שהתנודדו בין אוניקום ובין קוריוז. וודאי שידעתי את הפרשה הסבוכה של אלישבע, לא כל־שכן צמד המשוררות רחל בלובשטיין ואסתר ראב, שנלכדו לקסמה של ארצנו ושירתן הבשילה מנופה של מולדתנו הקדומה־צעירה, ועם זאת אעֵז לומר, כי הזיווג הראשון של מנטליות יהודית עד עומקה ושל מודרניזם עברי של אשה בא עם שירתה של בת־מרים, ומה שהיה לי בימי־נעורי בחינת דמדום, בקראי את שירה, שעל פיו קראה לימים את בכור ספריה “מרחוק”, נתחוור יותר ויותר למקרא שיריה האחרים, עד מִבחרם, בספרה “שירים”.

ד

ולא יכולתי שלא לומר להן לשומעותי, כי יש הרבה פעמים, שבגללם ראוי להן ללמוד לשון־הקודש, אך לא הייתי, בנאמנות, פוסח על הטעם של אפשרות הקריאה של שירי בת מרים במקורם; ודברי אלה היו, כמדומה, במקומם ובשעתם, שכן הקריינית מרת חלפי, שבאה להדגים טיב שיריה של המשוררת קראה מתוכם גם בלשונם למביניה וגם בתרגומם לשאינם־מביניה. לו שומעותי ידעו והשכילו זאת ופתחו את ספר השירים וראו סדרת שירי ארץ־ישראל, או סדרת שירי תל־אביב, או סדרת דמויות באופק (האב, האם, הדוד, הסבתא, החייט, הסנדלר), או סדרת בין חול ושמש, וסדרת דמויות קדומים (אדם וחַוָה, אברהם והגר), או סדרת שירי הגיטו – שלל עולמות, שזמרתם מקוֹרה מאותו מקור עצמו ולרוב באותה נעימת־יסוד עצמה, ושירם בנוי באותו בנין־יסוד עצמו בסטרופה, בשירה, בחרוז, הזעים בין גילוי ועילום ומתוך זיעיהם עולה, בסירוגי מתח והתרה, חיוּת נשמתה ופועם לבה של אשה יהודיה, שעֶדנתה ואצילותה נשמרות בכל חַגוי גילה ובכל עויות צערה, ומי ישער, כמה געגועי דורות, כיסופי נערות ונשים לארשת לירית, נגאלו בשירה הזאת. ואין צריך לומר, כי מתן־גאולה זה וכזה היא לה זכיה גדולה, אם לא הגדולה בזכיותיה, ביחוד אם נתֵן אל לבנו, על דבר־הפלא, כי מתוך שירתה דוברות אמהות ואחיות, והיא, המשוררת, אינה יוצאת מכלל עצמה, ונתונה כל־כולה לעצמה, – היא לשירתה ושירתה לה.

[ט' תמוז תשכ"ח]

מאמר ב: חירות כפולה    🔗

זו לי הפעם השלישית שאני מנסה לומר מה, ברשות־הרבים, בטיבה של שירת י. בת־מרים, אף־על־פי שידעתי, כי כאז כן עתה אין נסיוני עשוי לצאת מכלל עצמו, באופן שגם עתה יהא בחינת אמירה שרמזה מרובה מפירושה. אולם אם בפעם הראשונה, במקרא הטעמים למתן פרס ביאליק על כלל שיריה, הייתי תם, ובפעם שלאחריה, בהסבר הטעמים למתן פרס חיים גרינברג, הייתי מועד, הרי עתה הנני מועד גמור.

וכל כך למה – דרכי בבעלי־השיר היוצאים בשיר, שנתפסתי לקסמים שבידם, שאני מבקש ללכדם, באופן שאני יגע לעמוד על סודם ולבוא בסודם, ויש שאני מתאמר כי יגיעתי עלתה בידי – ומי שיבדוק בספרי יוכל להכריע אם ועד־מה התאמרותי יש בה או אין בה ממש, – אך יש בהם, שאף שאני יגע וחוזר ויגע בהם, אין סודם מתגלה לי כדי אמירה פסוקה: הנה־הנם; והריני לכָרחי כאותו פיקח שבחיות – ריח הענבים בקצה אפו וטעמם בקצה לשונו, אך הוא מהלך סחור־סחור לכרם, ואליו לא יבוא. וכבר סיפרתי ברבים, עד־מה ביקשתי וחזרתי וביקשתי לדבר בכמה וכמה משוררים, שדגלם עלי אהבה, ופירשתי קצת שמותיהם, ולשוני אם אינה אלוּמה, גמגומה מרובה מדיבורה. כי איך ניתן לי לומר דברים חתוכים ברשות־הרבים, אם אינם כן ברשות־היחיד, ביני לבין נפשי. ואין לי אלא לצפות כי המזל, שלא האיר לי בזה מלוא־פניו, יחוס עלי עתה, על סיפה של שׂיבה, באופן שיחלצני מיסורים של רצון בלא צורה וגמר־צורה, ולבי יגלה לפי ופי יגלה לעטי את הכמוס עמדי.

ב

וכבר העירותי, כי זימוּני עם הספרות העברית החיה, ושירתה בכללה ובראשה, בושש לא מעט לבוא – כבר הייתי בחור מגודל, ולפי דבר חכמינו ראוי לחופה, כשנעשיתי מקוראיה, וכבר סיפרתי עוצם רישומה של שירת ביאליק, ועיקר רישומה בגילוי עצם האפשרות של שלמותה הקלאסית לגופה, וביחוד במסיבת ימיה. והיא שנתנה, שחוָיית השירה החיה נחצתה לי ובי – בשירה העברית היתה לי שירתם של ביאליק וכל הניאותים לאורו כשירת־הדור; בשירת יידיש, ואין צריך לומר בשירה הלועזית שנמשכתי לה, היתה לי שירת המודרנה, וביחוד במזל האקספרסיוניזם, כשירת־הדור. לא רחקו הימים והתוַדעתי אל שירתם של אברהם בן־יצחק ודויד פוגל, אך עם כל עֶדנתה, ביתר דיוק: בגללה, כאילו נתפוגגה בשבירותה גם למִקשת הקלאסיקה הביאליקאית, גם לשסע המודרניזם האירופי. ותרשוני להודות, כי אותו חיבוט נתחדד לי גם, ואולי: ביחוד, משום שלא פסחה עלי גזירת נער אומר שירה, ונפתיתי, לה, בנסותי כוחי בה, והנה חשתי עצמי נלכד בצבת של מִבחן, שלימים טבעתי לו מטבע של כעין־תיאוריה, שמונחיה מגושמים קצת: כצרכן חייתי את שירת השעה האחרונה, כיצרן חייתי את שירת השעה שלפניה. אמת, קונטרס שירי שהדפסתי דנתיו באוּר, והריני מצדיק עליו את הדין, אך התיאוריה, שנזדווגה לו, נתקיימה בידי, שהייתי, דרך משל, מעורר על החידה של שלמה אֶטינגר, אשר כקורא היה אדוק ודבוק בהיינה ומרוב חיבובו השגירו על פיו, אך ככותב הזקיק את עצמו במשליו לגלרט ולפפפל וללסינג ולקראשיצקי ובפרודיה לשילר ובליריקה, לכל המרובה, לבירגר.

והנה הגיעתני קבוצת שיריה של י. בת־מרים, שנדפסו ב“התקופה”, ונפעמתי למקראם, ויותר משהיה לי ביאור, היה בי ניחוש, על שום־מה נפעמתי: דברי־שיר אלה כאילו הושיטו לי בקנה את התרתה של הסתירה שאכלה בי, – אגידת סבכה הבלוּל של שירת השעה האחרונה בחוט הצלול של שירת השעה שלפניה, כששני היסודות מקיימים את עצמם לתומם וכתומם: ענין השיר ועשרותו ובנין השיר וצניעותו. הלא הוא בית־השיר על יִחודו – מוקדיו הם שלושת הנחצים שבטור, מִשמר החרוזים המשופעים מלעילים, ובינות למוקדיו עולם של עצמים, שחוָייתם וביטויה על דרך חירות כפולה, חירות צירופם וחירות פירודם, והיא כאותה חירות שנדרשה מלשון חָרוּת על הלוחות; ובין פריטי־החריתה באים כסדר הוָייתם, בין משמשים בערבוב, תשלובם מלכדם במשמעות כוללת, אף עליונה.

ג

ואמשיל משל קטן לכך – ציור שהוא קרוב אלי, גידולו של כפר, והוא בפרק החתימה של מחזור “חמה נושנה” (והריני מביא בנוסחה שבספר):

יֵשׁ הַכְנָעָה דוֹמֶמֶת

בַּגֶשֶׁר הַנָטוּי

עַל בְּרֵכַת הַמַיִם הַקְטַנָה.

בַּדֶרֶךְ הָרְמוּסָה יֵשׁ

חִכָּיוֹן לְפֶלֶא.

וְיִרְאָה נַעֲלָמָה חֲרֵדָה

בְּנִדְנוּד הַלִבְנִים הָרַכִּים

שֶׁבִּמְבוֹאֵי הַיָעַר.

דְמָמָה.

רַק הֲנָפַת כָּנָף לְטַחֲנַת הָרוּחַ בַּמֶרְחָק.

רַק רַחֲשֵׁי גַעְגוּעִים

מְנַשְׁבִים מִמֶנָה,

רַק תַּעֲלוּמוֹת וְרָזֵי הָרוּחוֹת

כָּנָף לְכָנָף מוֹסֶרֶת.

כָּנָף לְכָנָף אוֹמֶרֶת:

עוֹד הַפַּעַם נְנַסֶה,

עוֹד הַפַָעַם נִתְרוֹמֵם

אֶל אַפְסֵי תְּכֵלֶת.

נִנָשֵׂא

בְּשַׁחֲרֵי תִּקְוָה מַרְנִינָה!

רוֹעֵד הָאֲוִיר וְעוֹנֶה:

נִנָשֵׂא,

נִתְרוֹמֵם!

וְנִפְתָּח הַמַעְגָל וְנִסְגָר

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

וְכָנָף לְמַעְלָה,

לְמַטָה,

וְדוּמָם,

דוּמָם.

המבקש לעמוד על דרך תשלובם של היסודות, ראוי שינסה בהפרדתם, והיא הפרדה משולשת. ראשית, המערכה של פריטי־העצמים, – גשר, בריכת־מים, דרך ליבנים, מבואי־יער, טחנת־רוח וכנפיה; שנית, המערכה של תכונת העצמים – נטיוּת הגשר, קוטן הבריכה, רמיסת הדרך, רוך הליבנים; אחרית, המערכה של תנועת העצמים: נדנוד, הנפה, נשיבה, רעידה, פתיחה וסגירה וסיבוב. המערכה הראשונה אינה יוצאת מכלל פשוטו של ציור נוף; המערכה שלאחריה נכנסת לכלל פירושו; המערכה האחרונה מכשירה את פשוטו ופירושו לעיקרם, – רמזם וסודם. כי הנה שתי המערכות הראשונות מצומצמות על ממלכת הדומם והצומח ואך אחד הפריטים: הדרך הרמוסה, מניח לשער רומסיה מממלכת החי, אם עקבי בקר וצאן אם עקבי אדם, אך המערכה השלישית מעמידה עיקרו של השיר על תכונות ומידות של ממלכת החי והמדבר: הגשר הנטוי הוא בחזקת הכנעה דוממת; הדרך הרמוסה היא בחזקת ציפיה לפלא; תנודת כנפי הטחנה היא בחזקת רחש געגועים ותעלומת הרוח המנופפה; תנועת כנף וכנף היא בחזקת מסירה־אמירה, שכוונתה עידוד לנסות ולחזור ולנסות להתרומם. נמצא תשלובה של המערכה המשולשת מגלה את נפש־השיר כשיר־הנפש החיה וממללה.

אמרנו: בחזקת… בחזקת… בחזקת… אך באמת זהוּת היא בין עצם ועצם וכלל־העצמים ומשמעם, ובהיגלות הזהות הזאת מסתברת קריאת הזירוז בגוף ראשון ולשון־רבים: נינשא, נתרומם, כמשאלת האדם, כיחיד וככלל, ומאמצוֹ להתרומם מעבר לרקעו ולאָפקו, שאינו תם ולא יִתם, גם אם יֵדע את הגזירה החוזרת, הכלולה בשתים תיבות הסיום: דוּמם, דוּמם, כשם שידעוֹ שיר שמונה השורות לגיתה, או שירת מתי מדבר לביאליק: ושבה הדממה כשהיתה.

ד

הניתוח, שניסינו בו, חל על שיר מוקדם, ששימט עצמו ממשמעת המידות שהמשוררת נשמעה לה כמעט למלוא מסילת שיריה, והלימוד, היוצא מלפני הניסוי, מתגוון והולך ככל שהשירים ומחזוריהם מאוחרים יותר. ואם לניתוח, ניתנו סעיפים רבים ענין לענות בהם, בהם קטנות שהן גדולות, כגון דרך השימוש בכף הדמיון, או בשמות־העצם או דרך השימוש בלמ"ד התכלית והמגמה בפעלים, אם להסתפק בדברים שניתחתים עד־גמירא, וסופם שיתפרסמו ברבים. אך אלה וכאלה אמצעי־סיוע להגיע לגדרה וגדריה של השירה הזאת ועדיין אינם ערובה לכניסה מפנים לה. כי אם לכניסה לפנַי־ולפנים, אפשר שיותר משנדרשים כלי־ניתוח נדרשים כלי־שירה, וצר לי, כי יעקב פיכמן לא העלה במפורש ובכתב את שהעלה במרומז ובעל־פה – בשיחה, שגילגלנו בה בענין האנתולוגיה של אשר ברש, אמרתי: מאתיִם שנות ליריקה עברית ומחציתה של האומה, האשה, כמעט שהיא נעדרת ממנה; בסך־הכל חמש משוררות: בתקופת ההשכלה – רחל מורפורגו, ובתקופה שלאחריה – רחל, אסתר ראב, בת־מרים, אנדה פינקרפלד; אמר: רחל היא כגבעול שעלה מעל צוּקוֹ הצחיח של סלע על שפת־הים; אסתר ראב היא כנטע שצמח מכברת־אדמה שנגזלה משממת־חול, וזו וזו חינה מרובה מכוחה, י. בת־מרים סבך מעוּבה של נופי חוָיה רבים ושונים, שם ופה, וחינה מתעצם להיות ככוחה וכוחה נכנע לחינה.

ואולי באמת, מיצוי יִחודה וטיבה של שירה יפים לה הגדרי־שירה, ונדרשת לכך אמנותה של י. בת־מרים עצמה – צא וראה, איך יצאו מלפני מכחולה (שפעמים הקאליידוסקופ ניצח את הספקטרום, ופעמים איפכא), רישומי דיוקנאות רחוקים וקרובים: מכאן אבות האדם והאומה ומלך ונביאה; מכאן אמנית כחנה רובינא ומשוררים כלייויק, הלקין, וביחוד משוררת כאֶלזה לסקר־שילר, ולא בכדִי נפתחה המסיבה הזאת בקריאת שיריהם של רחל ושל עזרא זוסמן על בת־מרים. אמרתי: ביחוד משוררת, כי היא לעניננו עתה העיקר. חשתיו, כמדומה, עם אותה התפעמות ראשונה: כקול הזה, שנשמע ממחזור “מרחוק” לא נשמע קודם בשירתנו. ואזכור, כמה הביכני מי שהיה לי, בימים ההם, כאורים־ותומים בנתיבי ספרותנו החיה – ירמיה פרנקל, שכתב בשבחו של מחזור־השירים ההוא, בכלל הערכתו על כרך “התקופה” ההוא, אך לענין השם: בת־מרים העיר, כי ודאי הוא פסידונים של משורר. צעיר הייתי ולא היתה בי כאותה וַדאות, שהיתה לימים לשלמה דוב גויטיין האומר, כי מתוך שיטי שיר־השירים בוקע ועולה קולה של משוררת; לא כל־שכן מוַדאותו של שנמשך לו בזה, הוא ש“י עגנון, המספר ב”עידו ועינם", כי מתוך שיטי השירים העינמיים נשמע קולה של אשה. עם זאת דימיתי את אזני דקה בקשבה מאָזנוֹ של המבקר, ולימים הייתי סוֹנטוֹ על שטעה והטעה, והיה מתנצל לאמור: דרך השירה, העושה בלשון ובצירופיה בתעוזה מפליאה, הוא שלחש לי, כי הוא דרך גבר בשירה. עניתי לעומתו: אדרבה, התעוזה הזאת שאינה משעבדת עצמה למסורת הלשון גם אם אינה בת־חורין הימנה, היא המוֹכחת היפך דעתך.

ולפי שבינתים קניתי לי ידיעה בשירתנו המודרנית, שלא היתה בי בימי קריאת מחזור “מרחוק”, ונאבקתי, על־פי תכונתי והשקפתי, לאמונה באשה ורוחה הגואלת, – והכוונה אינה לסַוַנטית או לפוזמק כחול, אלא בפירוש למשוררת – לא חסרתי ואיני חסר גם עתה ראיות לכך.

ה

ודאי הרבה עושה האהבה לבת־דורי, – הרי רוַח הגיל שבינינו כל־כולו תשעה ירחים – וביותר לבת־הדור, אשר אמרה במפורש מה שאמרו במגומגם כמה וכמה בני דור ובנותיו, שהבנתם עמדה להם ליראה את השירה במזל קולות וברקים, שירדה למחנה העברים בשלהי מלחמת־העולם הראשונה והמהפכה שלאחריה, אך הרגשתם עוררתם לאהבה את השירה במזל קול דממה דקה, שנולדה אף היא בימים ההם ומתוכם, וגמגומם בא להם מתוך שכּלים עדף על שירתם או מתוך ששירתם עדפה על כלים. הם וכמותם רוחשים תודה למשוררת על מפלאות־התואם שבין השירה המורדת על השיר הבנוי ובין השיר הבנוי שאף שאינו משתק את מרצה של השירה, הוא יודע לפייסה, ומלאכת־פיוס כזאת היא אולי הגדולה באמנויות הפיוט.

[אייר תשל"א]