רקע
דב סדן
אפלה וכוכבים בה – על לאה גולדברג

ככלות אֵבל השלושים לפטירתה של לאה גולדברג נקרא הציבור בירושלים לאזכרה, שנערכה מטעם האוניברסיטה העברית, באולם הגדול, שבו היו נשמעות הרצאותיה, ונתמלא חללוֹ אדם רב, יושבי הבירה ויושבי השפלה והעמקים, ללמדך מה יקרה להם הנפטרת על פועל־חייה רב־הפנים. ולגודל המצוה לספוד לאשר הלכה ולא תשוב עוד, נעניתי לקריאה להיות בסופדיה, אם כי היתה אימה כפולה עלי.

אימה אחת – זכר הספדו של יחיד־העם על אחד־העם, שנחקק בלבי על שום שאותה שעה ראיתי ושמעתי את ביאליק בראשונה, והוא בחבורת פני העיר על מרפסת מועצתה וניכר היה בו, שהוא כגוש של ריתחה, שמתנצחים בו חימה וצער – אכן, לא ישרו בעיניו דברי הסופד שקדמו, שראה והראה נפטר גדול בשפופרת־הראיִה של מעגל קטן, ובהחל ביאליק מִספדו, רעמו רמזי־תוכחתו על כך, ופירושם ניתן במסה שנונה של יעקב שטיינברג, “הספדים” שמה. עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל – ארבעת הכתלים של אולם־האזכרה נראו כנוטים להטות את הדובר לראות ולהראות את הנספדת כיושבת בקתדרה, אך אפילו הכתלים היו צדֵקים לגופם, הרי גזירת הצמצום, היוצאת מנטייתם והטייתם, לא תצדק, שכן הערכת אישיותה ופעלה של לאה גולדברג מחייבת ראִיה כוללת, המקפת את מלוא הפוליכרומיה שלה – משוררת, מבקרת, מחזאית, מתרגמת, מורה, ציירת, ולא נתמה אם נשמע: מוסיקאית, אלא גם אם לא שמענו, הגדרתה מצריכה, לכרחה ולרצונה, מונח מתחומה של הנגינה והזמרה: דיאפוזון רחב עד קצה יכולת השליטה בו.

אימה אחרת – באזכרה ההיא נמצאתי בין שני בעלי תריסין, כבוד הנשיא, זלמן שזר, שנשא משא רב־ענין על טיבה של השירה הזאת וכבוד המשורר, אברהם שלונסקי, שנשא משא רב־ענינים על דרכה של המשוררת הזאת, והאמצע התנודד ממילא בתום שבין השירה ומשוררתה, תחום שהוא כעודפה של שירה וכעיטור לה. לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד הנשיא, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בחזיונה המיוחד של בעלת הפוליכרומיה, לאמור: אף שאנו מורגלים בכיבושה של לשוננו וספרותה ביד האשה, ששערה של זו ושערה של זו היו דורי־דורות נעולים בפניה, ומשוררות לנו ומסַפרות לנו ומבקרות לנו וחוקרות לנו, לא ידענו עד עתה כאותה בת־ליטא, הרכה והנועזת, לכיבוש כולל של כל התחומים האלה ביד אחת, כביכול צמאונם של דורות נשים בא על ריווּיוֹ, ואף לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד המשורר, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בקו־היִחוד שלה, מעֵבר לכל פורמציה ספרותית וחברתית, ושהוליך אותה, בבדידות אצילה, דרך עצמה אל עצמה. אבל חשתי, כי גם כאן גם כאן כל תוספת גורעת, וניסיתי להקשות, מה הכשירה לאותה פוליכרומיה, וביחוד מה המריצה לכך.


ב    🔗

והריני מודה ומתוַדה, כי הקושיה הזאת לא כדרך שניתרצה לי תחילה, כשראשית דרכה בספרות היתה גלויה לפני, ניתרצה לי לסוף, כשאמצע דרכה היה גלוי לפני. ולא עוד אלא אוסיף ואודה, כי נתקיימה בי בחינת אין דברי־הערכה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם. ומעשה שהיה כך היה – כשפירסמתי בהמשכים את ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה”, שסופו יצא במגילת־ספר, נלויתי להם למסעיה אלה, לעולמם של סופרים וספרים, בעירוב של הנאה ותמיהה. הנאה – על עצם נסיונה לכתוב כעין רומן שעיקר נושאו היא אהבת משוררים ושירה, אהבה המקפת רוב מחוזות ספרותה של אירופה, וביותר במזלה של המודרנה; תמיהה – על כי בהיכל רב־האגפים ההוא לא נמצא מקצוע לספרותם של בני־עמה. ולא הייתי בן יחיד לעירוב־רגשות זה וכבר סיפרתי בספרי “אבני זכרון” על תגובתו של אנין־טעם כמשה ביילינסון, שמשמצא בו בכל הספר אך צמד מובאות מדברי סופרים־מבית ונראה לו הדבר כפרופורציה שלא כדרך־הטבע, אמר, כי היא באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות, אך אין לך פרובינציאליות כפחד מפניה. סיים בחיוך ובחיתוך: ייברופייסקאיה צבּרה. לשנים נסתבר, כי הספר הזה, שהיה מוקדם מבחינת פרסומו וזמנו היה מאוחר מבחינת חוָייתו וזמנה, שכן הוא המשך של ספר אחר, שהיה מאוחר מבחינת פרסומו וזמנו ומוקדם מבחינת חוָייתו וזמנה, הוא־הוא הספר “והוא האור”, והצד השוה שבשניהם הוא מִשקע של אוטוביוגרפיה, באופן שספרה “והוא האור”, שבו תהום אל תהום קורא, הוא ממשות מצולתה, שהיתה עלולה לטָרפה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט ממנה, ואילו ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה” היא השליית האספקלריה החופה על המצולה ומעלימתה, ושהיתה עשויה לשַפוֹתה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט אליה. הקורא את שני הספרים לא לפי סדר כתיבתם ופרסומם אלא לפי סדרם בביוגרפיה של מחַברתם, שהפרוזה לא היתה כוחה היתיר, הרי לפניו מכאן ספר הממשות, והוא ספר היגון בחיים ומכאן ספר ההשליה, והוא ספר התנחום בשירה, ונמצא הקורא מבין, כי אפשר שהרגשת הבריחה ממיצרה של הממשות ומלכודתה למרחבה של ההשליה ופיתוייה, נתנה, כי הבורחת יראה להסב את פניה לירכּתי־ביתה על הצרוּר בו לא בלבד בחיים אלא אף בשירה. וסימנך, כי בסור ממנה, אם לסירוגין אם לחלוטין, הסיוט ואימיו – וענין “והוא האור” היה לא בלבד צירוף של פייטן קדום, שהוּצא מחזקתו הראשונה, הוא אור השם, אלא צירוף של משוררת מודרנית, הוא אור השירה והדעת – הרי כמידת־הזיקה לשירת־חוץ, אהבתה והבנתה, היתה הזיקה לשירת־הבית, אהבתה והבנתה, וביותר שהחוץ והבית נלכדו לה בחטיבה אנושית גדולה ואחת. התעניינותה התגדרה בבקעה רחבה מאוד, היא בקעת ספרותה של אירופה לשרשיה ושלוחותיה, ורוב ביטויים לה – גם בגירסות שירתה, גם במסכת תרגומה, גם בסוגיות הוראתה, והיא בקעה, שכללה גם את ספרותנו כמידת כלילתה בה. ודאי, השאלה אם הזימון של ספרותנו עם ספרות אירופה הוא החשוב והנחשב ביותר, היא שאלה לגופה, כמותה כשאלה, אם הבנת ספרות אירופה על שרשיה ושלוחותיה יש בה כדי ערובת ההבנה של ספרותנו, אפילו אם היא עשויה בממש או כביכול, נוסח אירופה. אבל היא ידעה יפה גם את השאלה האחת וגם את השאלה האחרת. לענין השאלה הראשונה – כששאלתיה, כיצד היא מבארת את ההופעה, המוזרה לכאורה, כי צמד בני מערבה של אירופה, מרדכי גיאורגו לאנגר ולודויג אריה שטראוס, אשר בבואם בברית לשוננו ושירתה לא צירפו עצמם לשירת הדור, אלא הראשון ביקש חיבור לבעלי־השיר בספרד והאחרון ביקש חיבור לבעל הזמרה בצפת, השיבה במפתיע: גֵר מתחיל בראשית הדרך, ושמו כשמו של אברהם אבינו, שַׁב מתחיל באמצע הדרך, אף כי גם זה גם זה חיים כמונו באחרית־הדרך. לענין השאלה האחרונה – ידעה ואף דיברה על השביל הצר המוליך מעמנואל הרומי לדאנטי וסביביו ועל המסילה הרחבה המוליכה ממנו לאלחריזי, אבל היא ראתה כענינה וחובתה את תרגום הסוניטות האיטלקיות שלו ולא את פירוש מקורי מחברותיו ויניקתם העקיפה מֵערָב והישירה מעֵבר.

ודאי הפלגה יתירה למחוז ביקרתה ומחקרה עלולה להסיט ממוקדה – שירתה, על צלילות רחשה וחריפות הגותה, שירה חיה וממללה. אבל זאת לזכור, כי גם מרכזה גם היקפה לא באו אלא לפרנס את פנימו של עולמה – כשם ששירתה באה להעמיקו, כך עיונה בא להרחיבו, והסגולה שבה להיאמן לשירה על־פי חוקתה ולהיאמן למחקר על־פי חוקתו, אין בה כדי לשנות מעוּבדת־היסוד, כי אלה שני צדדים של מטבע אחד, מטבע האני שלה על צרכוֹ וכרחוֹ.


ג    🔗

ולא זו בלבד שהיא ידעה כזה וכזאת, אלא אף ידעה, כי התשובה הבאה לבאר את גבולי התעניינותה, בתחומה של ספרות אירופה, אינה תשובה. אמת, היא היתה מגידולי העבריות החילונית, כפי שנטבעה באותה גימנסיה שהיתה בתלמידותיה, אבל זכורני הערתה, כי מי יודע להיכן היתה מפליגה, אילו נופה נטה למה שעשוי היה שיִטֶה – לספרותנו הקדומה, ספרות חז"ל, שהרי הדוקטוראט שלה ענינו היה רחוק וקדום למדי, בדיקת מקוריו של תרגום השומרוני. אין לא בידי ולא בסמכותי לדון בו – אך סומך אני על דברי מומחה, זאב בן־חיים שראה אותו בבון ומפיו שמעתי שבח בהירותו וחריפותו. אך דיינו בעצם מציאותו, שנוכל לצייר לעצמנו המשכו, אילו היה לו המשך.

על שום־מה לא היה לו המשך, אף היא שאלה, אך תירוצה אינו קשה. רואה אני אותה בראשית דרכה בינינו – למן אותה שעה, שאברהם שלונסקי הביאהּ למערכת “דבר”, לוַדעה לעורכיו ועובדיו, והיא עלמה בת עשרים וכמה, כובשת לב הכל בעירוב של צניעות ושנינות, אך מקיימת מחיצה סמויה בינה לבינם. אין יודע מה היה עליה, אילו תחילת דרכה לירושלים, אך לפי שהיתה בתל־אביב היתה רוחה עליה, ומי שאמר עליה: משוררת מגויסת, וביתר דיוק: סופרת מגויסת, כיוֵן למרכז האמת, אלא שחייב היה להוסיף, כי אם ירושלים גייסה לדרך ארוכה שהיא קצרה, תל־אביב גייסה לדרך קצרה שהיא ארוכה, כי תל־אביב גייסה לצרכו הסמוך של הדור והוא לא נראה, בימים הם, בהר־הצופים, ושעל־כן העלה עליו הדוקטוראט אבק ותחתיו באו רוב שירותים – ספרות ילדים, ביקורת תיאטרון, שיעורי־ציבור בעיר ובקיבוץ, הוראת נוער. כי הוראתה נתרחבה והוליכה מכיתות של גימנסיה למחזורי שיעורים בסמינרים של מדריכי נוער ומחנכיו וסופה מעל דוכן גבוה באוניברסיטה, כשנעשתה ממש גדול המפרנס עם רב בהשכלה ודעת, הוא לפי שורת הגיונו של הגיוס, שעיקרו בהתנדבותו. הלכך לא נמצא קו־חיבור ישיר בין היגיעה האקדמית של התלמידה בבון ובין היגיעה האקדמית של המורה בירושלים, אלא היא המשיכה מעל הקתדרה מה שרקמה באוהלים, בצריפים, באולמה וקולה המתנגן קלח עתה כקולה אז.


ד    🔗

ודאי, אף השאלה של סופר ומשורר כפרופסור היא שאלה, אך כבר היתה זאת לעולמים ונתרווחה בדור אחרון. החידוש אצלנו הוא בענין סופרת ומשוררת כפרופסור. אך כאן וכאן אין להתעלם מכמה מוקשים, וראש להם הסכנה, שהמשורר, שדרך לו משלו, בספרות ובשירה, כתחומי־יצירה, עשוי שיתפרש לו יִחודו שלו ושל שכמותו כיחידותו, ומניעת הסכנה היא ברוחב ההתעניינות בעולמה של היצירה, למן סביבי דורו למרחב־דורות, ולפי שהוראתה של המשוררת מעל דוכנה היתה מתוך התעניינות כזאת, ניצלה מרוב מוקשים, וביותר שעיסוקה היה בספרותם של רוב עמי אירופה, שספרותנו נעצה אחת שלוחותיה הצעירות בינותם. אך יותר מכל עמדה לה תפיסתה של כל חטיבת ספרות על דרך שתחילתה חוָיה, אמצעה הארתה וסופה חוָיה מוארת, והוא דבר המנוע מכמה וכמה מומחים, שהם נכי־תחושה ונשויי־מוזה.

כי המשורר באשר יפנה, סגולתו מסייעתו – וגיתה, בספרו על מערכת־המלחמה בצרפת, רושם, ב־30 באוגוסט 1792, שיחה עם הנסיך רויס האחד־עשר, בענין תצפיותיו בתורת הצבעים, לאמור: “כי משפט ההתפתחויות האלו של החזיונות הטבעיים, הוא כמשפט השירים: אני לא עשיתי אותם, הם עשו אותי: הענין משנתעורר היה מקיים את זכותו; היצירה הלכה לכדרכה, מבלי שתניח להם לקלעי־התותחים ולכדורי־האש שיפריעוה כלשהי”. ולא עוד אלא בבואו לציין הקשבת שומעו, ישבח את רוחו החפשית, לאמור: “בעוד שמלומדים אינם שומעים ברגיל כל־מאומה, זולת מה שלמדו והורו ובאו עליו עם שכמותם על המוסכם. במקום הענין באה סיבולת־של־אני־מאמין שנוח להתעקש בו כדרך שמתעקשים בכל דבר אחר”. ויפה מזה אמר ח.נ. ביאליק: רואה אתה קפה זה, אילו בישלוֹ משורר, היה משובח יותר.

ואם בדרכו של משורר להפליג לתורת צבעים או לבישול קפה כך, בדרכו של משורר, המפליג למחקר כל עצמו ועיקרו, מחקרה של שירה, לא כל־שכן.


ה    🔗

הפוליכרומיה של לאה גולדברג על צבעיה, צבעי־ראש וצבעי־מִשנה, היא משופעת כל־כך, עד שניתן לומר, כי יצאה מן העולם וחצי תאוָתה בידה, ומעטים הם שניתן לומר בהם כן. הלכך חשש הוא בי, שכשם שכבר נאחזו ארבעה עתונים ושני מעריכים באחרון שיריה, שנדפס ב“מאזנים”, ייאחזו בו גם אחרים, ויגלו בה פנים שלא כהלכה. אלו שלוש שורות בלבד:


הָיִינוּ צְעִירִים בְּלִי תִקְוָה

בָּגַרְנוּ בְלֹא אֱמוּנָה

מַזְקִינִים בְּלֹא טְעָנוֹת


מכתם הוא, שתבניתו מחושבת – שלושה מעמדי־גיל, שנות הנעורים שהם רחוקים הרבה (“היינו צעירים”), שנות העמידה שהם רחוקים פחות (“בגרנו”), שנות הזיקנה שהם קרובים, הוֹוה ממש (“מזקינים”), שאין בו ציון זיקה של אנו, וכל מעמד־גיל והעדרו (בלי תקוה, בלא אמונה, בלא טענות) – וקל מאוד לעשותו מצע של דרוש כדרך הנהוג באחרוני דבריהם של משוררים ואנשי־מעשה, החל ב־Mehr Licht (יתר אור) לגיתה, דרך dormir (לישון) של מיראבו, עד “שטילער שטילער” (הס ודום) של י.ל. פרץ. אבקש, איפוא, מחילה מעם המשוררת וזכרה, אם לא אראה את המכתם הזה כדבר־סיכום שלה או של דורה, אלא שיר שסיימה בו את מחזור־השירים (שבו נכללו שירי אהבתה של תרזה דימון) וכך לשונו:


עַל פִּי הַדִין אֵינִי זַכָּאִית

לְאשֶׁר זֶה. יָדַעְתִּי, עַל פִּי דִין

לֹא פְאֵר בִּגְדֵי כְלוּלוֹת מַגִיעַ לִי,

כִּי שַׂק אָפֹר שֶׁל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה.


אַךְ הֶאָשַׁמְתִּי, שֶׁבְּסוֹף דַרְכִּי,

בְּעוֹד עֵינִי אֶל תְּחוּם הַיְשִׁימוֹן,

הָאשֶׁר הִשִׂיגַנִי כְּמָטָר,

וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְכַסוֹת ראשִׁי.


מֵאָז אֲנִי כְעֵץ בְּלֵב מִדְבָּר

שֶׁאֶלֶף צִפֳּרִים יָרְדוּ עָלָיו,

בַּדָיו הַיְבֵשִׁים מָלְאוּ שִׁירָה.

מֵאָז אֲנִי בְרֵכָה בְלֵב הַלֵיל,

בִּשְׁרִירוּתָם שָׁמַיִם נְדִיבִים

הִשְׁקִיעוּ בָהּ אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים.


בריכה בלב האפלה וכל הכוכבים, – ודוק: כל הכוכבים – מהילים בה ומתוכה.


[תש"ל]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!