מאמר א: על מות לבן    🔗

כספינה המתיַתמת מראשי־קברניטיה ומטובי־חובליה היתה ספרותנו עתה, ברדוף אותה משלחת מלאכים רעים: עוד זה מדבר, וזה בא, עוד זה מדבר וזה בא; ואם כי כל סופר וסופר יחיד נברא, והאֵבל על כל סופר וסופר כאֵבל־יחיד, ואין נפש שעושין לזה נדחית מפני נפש שעושין לזה, לא יוכל המצותת לרטטי־העצבת שלא לחוש, מה יגון מיגונות הוא, בהזדעזע אומה על מות לבן, אוהב עמו ונאמן מולדתו – נתן אשר נתן להם כל אשר בו, קסם שירתו וחין חכמתו, שהתנצחו זו בזו והיו לאחדים בדברו.

ב

ואם בתחילת הזעזוע, בעוד המשורר המת מוטל לפנינו, היתה רהיית־מה – עלום־שם אחד שניצב בשער בימה פלונית ועלום־שם אחר הניצב בשער בימה אלמונית דימו היות מאזנַים בידם לשקול מה לדור ומה לדורות, מה לגל־העתים ומה לקצף־הרגע, ומשיטיהם ניכר שהסתדרו בנוח: מה שאינו יאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לשעה ומה שיאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לנצח, הרי למחרת ולאחריו ניערה קינת הרבים והטובים מהם את שחק מאזניהם המדומים ותחת חשבון־הקמעונים הקטן של שגרת־היום בא דין־הכוללות הגדול של חוקת־הימים, דין עם על פייטנו, אוהבו ואהובו, לשלם לו יושר תחת יושר.

ג

אכן, כליל זמירות והגיונות היה, וכלילו בחינת כלים מכלים שונים, והשכיל להנגינם כלי־כלי על מיצוי אָפיוֹ ועל מלוא יכלתו, למן הפזמון הקל והשקוף על חמדת־שעשועיו עד המשא החמור והאטום על עומק־חזיונו; וענינים מענינים שונים – למן זוטו של יום עד רומו של עולם, אך כבריח תיכון לכל הפוליפוניה הזאת ולכל הפוליכרומיה הזאת, שעשה את הקנים, הגביעים והכפתורים השונים מנורה אחת, מנורה כולה זהב, היה ראש־תכונותיו, תכונת היושר הפשוט והנאצל כאחד.

ישר היה לעצמו – וקומתו הפיסית הוכיחה; ישר היה עם עצמו – וקומתו הרוחנית הוכיחה; ועל־כן נאמן לאמִתו נאמנות ישרה ושלמה, ללא סטיית עקיפין וללא פזילת צדדין, ולא הזיזוה הימנה לא תהלת ידידים ולא תהלת יריבים, והיא שעמדה לו, שכל שנטל והעלה בידו קיפח קטנותו, בין ממשית בין מדומה, וניתנה בו גדולה,– וכך אירע לו לפזמון בן־יומו, שהיה מוחזק יצור־שוליִם שדיוטתו נמוכה, ונעשה בידו נס להתנוסס, וכך אירע לו למאמר בן־יומו, שהיה כאסקופה נדרסת לרפי־עט ולדלי־ארשת, והוא השיב לו כבודו הראשון. ובין הקצוות האלה, שנתן להם חיים טובים ומלאים מתפשט ומיתלל נופו הגדול, נופה של שירה וחכמה, כיד עשרו ופזרונו הגדולה והמלאה, ובה יבורך ועליה יברך ישראל.

ד

בוא בחדריך, חדרי־נשמתך, עמי, ובכה את משוררך ומשורר ארצך, ישר־הקומה וישר־הרוח.

[ה' ניסן תש"ל]

 

מאמר ב: ויהי מי האיש…    🔗

וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרַי

וִיהִי בֶן חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶנִי

ואִם שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָיו מֵחַיַי –

כך משער ח.נ. ביאליק את העשוי שיבוא אחריו, וככל שאני נותן לבי ועיני באשר באו אחריו, ומודדם לפי שלוש התכונות המנויות, דומה עלי כי הוא, המשורר של מעגל הדורות, עשוי היה להינבא, מבין המשוררים במעגל־הדור, לנתן אלתרמן, ששלוש תכונות אלה הן היו לו למנה: חירותו, יושר־קומתו, יפי־חייו. היא־היא השלישיה, ששירתנו ומשורריה נחלוה משירת ביאליק, ואלתרמן עולה על־גביהם.

ב

דיינו שנזכיר לעצמנו את דמות־דיוקנו ולפנינו בן־החורין, אשר חירותו חלל־אוירו וממנה ובה לו אמיצותו, שהיתה לו כדרך־הטבע, ועד כדי כך, שלא הצריכה תוספת של חציפות, לא כל־שכן יוהרה, כחיזוק לעצמה, אלא אדרבה מזווגת היתה לה ביישנות, עד שאותו גיבור ברשות־הרבים של קוראיו, היה כנער, אם לא כתינוק, ברשות־הרבים של שומעיו, ודיבורו בה היה מעומס ולשונו כמתגמגמת. וכשם שחירותו היתה אֵם־אמיצותו, כך ביישנותו היתה בת־עניוותו, שלא הצריכה תוספת של שחייה והרכּנה, אלא אדרבה, היתה מזווגת לה ברירות של הכרת עצמו. ולענין עניוותו, שהחמיקה אותו מרשות־הרבים, שבה גילגלו בשבחו, אספר־כמו את שראיתי עין־בעין: כשספרו “עיר היונה”, שנתלכדו בו כל יכוליות השירה שבו, זיכה אותו בפרס על שמו של מי שניבא עיקרה של דמות־דיוקנו, הִקשה לי, אם אפשר לו לסֵדר־חגוֹ של מתן־הפרס בהעדרו שלו עצמו, תפסתי לשון־שידול לאמור: חברך לפרס, מאור התורה, שאול ליברמן, מרחק האוקינוס מעכבו, ואתה, מאור השירה, אומר לעכב את עצמך, ומה יהא על כבוד זכרוֹ של ביאליק; נענה לי בדרכו האָפיינית של אמירת הן – אלו נענועי־ראשו הנמהרים ורדופים, אבל בבואו, בשעה היעודה, לאולם־החגיגה בבית־טשרניחובסקי, הגדוש עד אפס מקום, היה כתוהה ובוהה מול עיניהם האוהבות של ציבור מעריציו, תחילה החביא עצמו אל בין שורת־הקהל האחרונה והקיר האחורי, פניו חיורות ומעלות צללי סומק, ובמבוכתו אינו יודע מה יעשה בידיו – מראהו זה אינו מש ממני, ככל שדמותו וזכר דמותו עולים לפנַי, הלא הוא מראה אדם, שגבורתו אינה סותרת ענוָתו, כשם שענוָתו אינה סותרת גבורתו.

ג

ודיינו שנזכיר לעצמנו את כלל יציבתו, ולפנינו ישר־קומה, עמידתו תמירה והליכתו זקופה, ואף במצעדו הוא כמיתר הדרוך, המתנגן חרש ברטטי־זיע דקים ועדינים, וכמשפט הילוכו ברחובה של עיר וסימטותיה, מפשט הילוכו במחבואה של חזות וירכתיה, ובמפלשה של הגות וחמוקיה: את אשר יחזה וכאשר יחזה – יביע, את אשר יהגה וכאשר יהגה – ישׂיח, ועם כל היות עולמותיו, עולם חזותו, עתים שקופה עתים אטומה, ועולם הגותו, עתים פרוסה ועתים סתומה, כעולמות שונים ורחוקים, עד כי בעל “שמחת עניים” ובעל “הטור השביעי” ובעל “החוט המשולש”, עשויים להיראות כשלושה בעלי־שיר היוצאים איש־איש בשיר ושיר, אחדות גדולה מכללתם, והיא עמידתו בלב חזיונו והגיונו, מבלי להרכין שיעורו, כמשפט עבדם של המראות והדברים, ומבלי לזקור שיעורו, כמשפט אדוניהם של המראות והדברים, אלא עמידתו מלוא יושר קומתו כמשפט שלוּחם, שלוח נאמן ודובר־מישרים.

ד

ואף דיינו שנזכיר לעצמנו את קלסתרו ולפנינו מלוא זיווֹ של יפה־חיים, שיפי חייו, על מישוריהם ותהומותיהם, נשקף מעיניו החכמות, השוחקות והמביטות נוכח, משפתיו החיות וממללות, ומצחוקו שהתרוצצו בו חפץ כבישה וכורח פריצה ושהשלימו בו שתי בנות־התחרות, שהתחטאו לו תמיד, תומת־ילדים וחכמת־זקנים. יפי־החיים היא־היא חידת פעלוֹ ופתרונה – הוא המנעים חרוזי פזמוניו, מַנגין טורי שירתו, מַפעים שיטי חזיונו, מַנהיר פרקי תוכחתו – אם להעמיד את אוצרו עתיר־הפנים על ארבע פינות גדולות.

אכן, לשם הקיצור בלבד מנינו ארבע פינות אלו – הפזמון, השיר, החזיון, המאמר – שהרי יצירתו השתפעה אילך ואילך, ונמצאו לה כמאליהם רוב חטיבות ביטוי שנולדו על כליהם, כלים מכלים שונים, חטיבה־חטיבה על אָפיה וכלי־כלי על תכונתו, וכל חטיבה בחטיבות יצירתו, שנתגלמה כחוקתה, נשאה, בבירור גמור, חותם יוצרה האחד והיחיד, כשם שכל כלי מכלי־נגינתו, בין קולותיו משמשים מראות בלולים בין קולותיו משמשים משאות צלולים, נשא בבירור חותם נגנוֹ האחד והיחיד, ואם דור קרוב תוהה ובוהה על החציצה שבין חטיבה וחטיבה ובין כלי וכלי, דור רחוק יראה את השורש האחד המפרנס את כל הענפים השונים ויראם כענפי אילן אחד. אך מה שכבר גלוי לדור קרוב, הוא, כי המעיין שהשקה את השורש הוא יפי החיים, שהם חיים תמיד ויפים תמיד, ומתוך שניתן להם שאר וזֵכר בדבר־יצירה, עשויים חיוּתם ויָפיָם לעמוד לעד.

ה

ולאחר דברי־הפתיחה אעיר, ברשותכם, כי זו לי הפעם השלישית לומר את אשר עם רגשי ועם הגיוני על נתן אלתרמן, באזניה של רשות־רבים גדולה – פעם ראשונה במרתפה של ויצ“ו על שפת הים, לרגל צאת ספרו “הטור השביעי”, פעם שלאחריה, בבית ליסין, לרגל צאת ספרו “עיר היונה”, ואם מותר לי להעמיד תורף דברי על עיקרם, הרי הוא נסיוני לעשות לתנועה שהייתי קורא לה: תנועה למען נתן אלתרמן השלם; והכוונה, כמובן, היא להבנתו מתוך שלמותו. כי הנה בבואי לדבר בו בפעם הראשונה, קדמוני רֵעי הטובים ממני בדבריהם, דברי הוקרה והפלאה, אבל מכתליהם ניכר, כאילו אין האיש אלא מחבר שיר העתון והעת, שלא נמצא בהם שהזכיר קבוצת השירים “כוכבים בחוץ” ודומיה; ובבואי לדבר בו בפעם שלאחריה, מצאתי לפנַי ביקורת ענֵפה בעניני קבוצת השירים ההיא וקבוצות השירים שלאחריה: “שמחת עניים”, “מכות מצרים” וכיוצא בהם, אבל הביקורת הזאת, שכבר לכדי ספריה קטנה הגיעה, נשמטה לה, ולכל המרובה נבלעה לה בחטיפה, פרשת “הטור השביעי”, כביכול אינה מגופה של שירתו. ואף עתה, בפעם השלישית, אומר כי אלתרמן הוא כלל כל ביטוייו, ונמטיה אפריון לראש הטורחים על הוצאת כתביו, בט”ו כרכים, הוא הוַעד וראש מבצעיו, ידידי מנחם דורמן, והוצאת הקיבוץ המאוחד, שכבר נתנו בידנו שלושה כרכים ראשונים – ראשון להם ספרו, שנקבצו בו דבריו האחרונים, ונקרא “החוט המשולש”, ושני ספרי שירתו. ויפה היא קדימתו של “החוט המשולש”, לגופו – מערכתו האחרונה כלולה בו, ובה נלחם לאמִתו, אמִתם של דורות, שהעדיפהּ על ידידות ועל כבוד ועל כהונה, ויודעיו היה ודאי להם כי אילו ננעלה בפני דבריו אלה אחרונת האכסניות והיה תולה דבריו בכתלי העיר ולא היה מוַתר על קולה של אמִתו.

וכך יפה היא קביעתו של “החוט המשולש”, שלא להקל על התחכמותו של ראובן ושמעון ולוי לסדר לעצמו אלתרמן כפי שנוח לו, שהוא נוטל מה שנוטל מספריו ולא דיו שהוא מכריז ואומר: הרי אלתרמן שלי, של חבורה פלונית, או אפילו של סיעת־דור אלמונית, אלא מוסיף ומכריז ואומר: הוא־הוא אלתרמן, ואפילו: הוא־הוא כל אלתרמן כולו, וכל השאר בחינת איידי דזוטר – למותר.

ו

כיצד אותו מעשה הנוחיות נוהג, ניתן ללמוד מפולמוס זוטא בענין קביעת מוקד שירתו של אלתרמן, האם המטבע המובהק שלה נטבע ראשונה ב“כוכבים בחוץ” או נטבע ראשונה ב“שמחת עניים”, וראובן ושמעון מכריעים לכאן, ואילו לוי ויהודה מכריעים לכאן. והיא הכרעה של ממש, אם המכריעים מודים, כי הכרעתם באה משום שהחלקה האחת שבשירת המשורר דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם והחלקה האחרת שבשירתו אינה דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם, אך היא הכרעה של תוהו, אם היא מכרזת ואומרת: החלקה הדוברת אלי היא, והיא בלבד, שירת המשורר. משל למה הדבר דומה, מריבת ההערכה על שירת ביאליק – האם עיקרו היא שירת־הרבים, כפי שסברו ראשונים, או שירת־היחיד, כפי שסברו אחרונים, וכשם שהראשונים נסמתה מהם שירת־היחיד, כך האחרונים נפחסה להם שירת־הרבים, ואפילו נתעלם מכך, שכל אותה חלוקה סמוכה על בחינת מה שבתוך השיטין ואינה נזקקת לבחינת מה שבין השיטין, נאמר, כי ההכרעה על־פיה היא הכרעה של ממש, הכל לפי קירבתו של המכריע אל חלקה וחלקה, בין היא קירבה פנימית התלויה בזיקה, בין היא קירבה חיצונית התלויה באפנה, אך היא הכרעה של תוהו, אם המכריע סובר, כי החלקה שהוא קרוב אליה והיא קרובה אליו, הוא כל־כולו של המשורר, וביותר אם הוא סובר, כי דור אחר לא תשתנה לו החלוקה וההכרעה על־פיה, הכל לפי קירבתו הפנימית והחיצונית, עד בוא דור, שיהא בו אותו מרחק מקסימלי, שהוא־הוא המבטיח את הקירבה המקסימלית, המניחה פתח רחב לתפיסת הכוליות של יוצר ויצירתו. ואם לדבר בענין הגדול הזה לפי דגמים גדולים, שכבר ניתן לגבם אותו מרחק מקסימלי שהוא ערובת הקירבה המקסימלית, הרי מי לנו גדול כמשה רבנו, כפי שנחקק ביריעות המקרא – מי יכריע, כי שירת־הים עיקר ושירת האזינו טפלה לה, ומי יוסיף ויכריע, כי פרשת ואתחנן עיקר ופרשת משפטים טפלה לה, ומי יסיים ויכריע, כי השירה עיקר והתורה טפלה לה.

ז

הלכך איַחד, ברשותכם, דיבור־מה על ספר “החוט המשולש”, העשוי להיראות כטפלה לעיקר, כדרך שפובליציסטיקה נראית, ברגיל, כלפי שירה. היא, הפובליציסטיקה, היתה פן בפניו הרבים של אלתרמן, ועל־פי תחילתה קשה היה לשער סופה, כי הנה ידענו משכבר ניסוייו לצרף להם לשירי העת והעתון, המגלגלים במאורעות ומעשים על דרך הפיוט, שבּרוֹ קלילות חן ותוכו כובד סער, אף דברים בפרוזה שהיה בה מקירובה של פובליציסטיקה, אבל מי מקוראי מדור רשימותיו, “פרוזדורים” שמו, עשוי היה שישער השערה של ודאי, כי סופו אוחז קולמוסה של פובליציסטיקה אחיזה־של־עראי, שהיתה כמין הפסק־בינתיִם, בין טור שביעי לחברו, בשנות הראשית של מדינתנו וסוף־סופו אוחזו אחיזה־של־קבע, כפי שמצינו לה ביחוד בשנות־חייו האחרונות, וכאן נתגלה מאלופי הפובליציסטים שלנו, מוריהם הגדולים, של שני־דור אחרונות, ואלופם בימינו עתה, בכוחה של תפיסת־ענינים חדה וגיוס־הוכחות מלוכד, הניזונים מחריפות־שכל ומשנינות־הגיון, וביותר ממלוא מסירות של לוחם לאמִתו, אם אמתה של שעה, אם אמתו של דור, אם אמִתם של דורות.

ואין זו תעודת עשירות יתירה להבנתם של אלה ממעריכיו, שלא עמדו על המַתת הגדולה, שבתרומתו של אלתרמן למחשבת הציבור, החברה, העם, השיב לה לפובליציסטיקה כבודה הראשון, בהשיבו לה את רוחה הגדולה, המרוממת והמסערת, שעמדה להם לא בלבד לאלה, שדעתם היתה כדעתו וסייעתם לבדוק ספקם, אלא אף, ואולי ביחוד לאלה, שדעתם לא היתה כדעתו, ועוררתם לבדוק וַדאותם. ואעיד, ברשותכם, את עצמי על כך, שדעותינו חלוקות היו בין על רבע חודה של חרב – כגון בויכוח על פירוק הפלמ"ח, בין על מחצית חודה של חרב – כגון במריבה על השילומים, בין על מלוא חודה של חרב – כגון בפולמוס על הפרשה, אבל מאמריו סייעוני להינצל מן הקשה בחנופותיו של האדם, היא חנופת עצמו לעצמו, ועוררוני לביקורת דעתי ובחינתה; והוא הדין במה שדעותינו קרובות ושוות היו – ברוב ענינים, וראש להם ענין מלחמתו על שלמותה של ארצנו, שמתוך ששיקע בה כל כוחות רוחו ונפשו, כפה לא בלבד על יריביו אלא אף על תומכיו יותרת של יגיעה אינטלקטואלית; והלא היא־היא תעודתה של הפובליציסטיקה לאמִתה, שהיא מפעילה את כוח־השיפוט ומגבירה את כוח־ההבחנה, ואשרי הדור שעמד לו חוזה והוגה, משורר ומוכיח, שהיה, כהגדרת חיים הזז, האדם־בישראל־השלם, שכל דבר של ישראל ובישראל היה קרוב אליו, מסר עליו מלוא נפשו, והוא בן־חורין, ישר־קומה ויפה־חיים.

[ניסן תשל"א]

 

מאמר ג: בין זיקה למצפון    🔗

גם שירת־חייו גם הגות־חייו באמצע נפסקו; והאמצע באמצעו עומד, אף אם כל מסכת או סוגיה, בין בשירתו בין בהגותו, שיעור־קומה לה משלה ודפוס־דיוקן לה משלה, וכל אחת ואחת, לפי שיעורה ודפוסה, כוחה עמה לעמוד לגופה. מה שניתן לעשות, כדי לפוגג במעט את חריפות־כאבה של אותה פסיקת־אמצע – נעשה. הלא הוא פרסום מִבחרם העשיר של כתביו, המונחים לפנינו, עד עתה, בשנים עשר כרכים נאים, מעשה חבר מוקיריו, וראש להם עורכם, מנחם דורמן. הם עשו את שלהם ובזריזות ראויה עשו, ובסדר מחושב עשו, ואם לא נתעוררו על אסופת הכתבים הגדולה והמגוונת הזאת קולות ובנות־קולות כראוי לה – חידה־לא־חידה היא, ולכרחי אסתפק בקצה־פישרה.

ב

אמרתי: אסופה גדולה ומגוונה; ואוסיף ואומר: אפשר גדולתה וגיוונה נותנים, כי שתיקת הפוסקים והמעריכים אופפתה; ללמדך: מבוכת העושר היא. אבל אף אמרתי בהם במסַדרי הכתבים: ובסדר מחושב עשו; ולפי שהייתי באותה עצה, אוסיף ואומר: הסברה, כי מן הראוי לפתוח בכרך, שנקרא לפי מובאה מדבריו: “החוט המשולש” והכולל, בשש מאות עמודיו ומעלה, את התעצמותו הפובליציסטית האחרונה, בשלוש שנות־חייו האחרונות, באה מתוך עירוב רעיונות, שהוא כסתירה ממנה ובה. הרעיון האחד בא מתוך ההשליה הערֵבה, כאילו על דרך־כך הסופר ממשיך כביכול בעצמו בכינוס נפוצותיו במגילת־ספר, ואם כן הריהו עומד באותו פרק; הרעיון האחר בא מתוך הוַדאות המרה, כי אותו פרק, הנועד להיות ראשית, הוא, בעצם, אחרית נשימתו ולהטה, ותכיפת ראשית ואחרית מִצוה היא, גם אם מגמת ההסחה מאחרון־דברו, שהוא כמין צוָאה אריכתא, והיא מגמה המבצבצת ועולה מצדי־צדדים, תהא כטון שיעשה את חוסר־המוסיקה לא בלבד לגבי הכרך הזה, אלא, במעט או בהרבה, לגבי כל תריסר הכרכים.

אך לא לעולם הסחה מחשבונו של סופר גדול, הוא החשבון שבין דורו וסביביו, זמנם ושעתם, ומה שלא נעשה היום ייעשה מחר, ויש מחר לאחר זמן, וביותר שהוא מכלל הענינים, שאפילו הם נדחים מתודעת הרבים, ומתוך היזק לדור ולדורות הם נדחים, אינם בטלים.

ג

אולם עד שאנו מדברים בקשי־היום, שבו אותה התעצמות נשמעת, אף במידה הקלושה שהיא נשמעת, כדברו של מת, אל נשכח קשי־האתמול, שבו נשמעה, אף במידה הגדושה שנשמעה, כדברו של חי. שהרי כעתה כן אז פגעה בה אותה רעה חולה, שסימן־היכרה הוא הערבוב של העניניי ושל האישיי, ושניתן להעמידו על כלל פשוט: שלשום היתה דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל תכונותיך וסגולותיך שבח, ויכלתך יכולת ומוסרך מוסר, ואילו היום, אין דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל אלו פחוסים ופקוקים, שכן נתקלשו ואפילו יש בהם שכמותם כאין; על־כל־פנים, אם אי־אפשר לפסולך מכל וכל, אפשר להנחיתך, מבחינת אישיותך, דרגה אחר דרגה וכך לא בלבד במחיצת המריבנות המפלגתית והכיתתית, ששבח וגנות מתחלפים בה, לגבי אותו איש ואשה, הכל לפי מעמדו, מעמד השעה והרגע, אם הוא לנו או ליריבינו, שאם היית או הנך לנו, כל סגולותיך סגולות, ואם היית או הנך ליריבינו, סגולותיך, רובן ככולן, פרחו ובא חילופן, מה שלא יפריע מחר, אם תשתנה עמדתך, עמדת השעה והרגע, להפוך את היוצרות, ולקיים אומרין כדשלשום. כך גם בספירת המחלוקת השונה, האחרת, המכוונת יותר לשמה; ומבחינת הנוחיות לא טוב לו לסופר, שאין לו אלא עטו בלבד, והוא יכול לישב במה שנחשב רומו של עולם, אך הוא יושב בזוטו של עולם, ושולח ידו בשפיר ושליא ופוסק הלכתו. וכבר הטרחתי אות ומופת ואחזור עליו: מי לנו גדול כביאליק, ואף־על־פי־כן ראינו מכאן את אלכסנדר חאשין (צבי אורבך), שנלחם לו לביאליק, בשעתו, כנגד דויד פרישמן, ובברלין הלך אחריו עקב בצד אגודל ורשם כל מלה ומלה שיצאה מפיו, ואחר־כך היה מצביע על המחברות הכתובות ומתגאה כדין: הנה הצלתי צרור מרגליות, אולם לימים עשה אותו ושירתו וכל־כולו כעפר לדוש; כשם שראינו מכאן את זאב ז’בוטינסקי, שתירגם למופת את שירת ביאליק והתגאה כדין, כי גילה בפני קהל הרוסים הרחב את הגניוס של שירתנו, אולם לימים כתב עליו על ביאליק כעל מי־שהיה־משורר. ושניהם, עם כל המרחק שביניהם, עשו כן לא מחמת בדיקה שירית־אמנותית, אלא מחמת טעמי פולמוס פוליטיים, הראשון משום שכך היה הנוסח הסטרוקטורלי של היֶבסקציה; האחרון משום שכך היה הנוסח הקוניונקטורלי של הרביזיוניזם. ואסיים כשם שסיימתי: אין בנו יודע, מה הירהר הראשון, בהגיע אליו “אגדת שלושה וארבעה”, ומה הירהר האחרון, בהגיע אליו מחזור “יתמות”, אך אפשר, כי משנזכרו פסק־דינם, לא יכלו להדיר את עצמם מבת־שחוקה של אוטואירוניה.

ד

אולם עד שיבליח בת־שחוקה של אוטואירוניה על שפתיהם של הנוהגים בו בנתן אלתרמן כפי שהם נוהגים, ראוי שנתֵן לבנו לבעיית העירוב של העניניי והאישיי, שהיא אמנם מסימני האנושי־אנושי־ביותר, אך דרכו להפליג אל הלא־אנושי־לא־אנושי־ביותר, וננסה להתבונן בבעיה הזאת, כפי שתססה בו באלתרמן עצמו. ודומה, כי התבוננות זו השעה הזאת שעתה, בהיסגר זה מקרוב שני מעגלי־החיים של שני אישים, שהיו מוקדי־זיקה גלויים במסילת חייו – הלא הם, לפי סדר הביוגרפיה שלו, אברהם שלונסקי ודויד בן־גוריון, שניהם אהובים ונערצים עליו, והוא נאמן להם מתוך מאמצי איזון שבין האישיי והעיניניי, שלא עלו תמיד, אף לא יכלו לעלות תמיד, בקנה אחד, והמתיחות שבין הזיקה לבין המצפון מתיחות, אך מתיחות של דובר אמת בלבבו.

לענין אברהם שלונסקי – אף אם לא יכול לילך עמו, כדרך שהלך תחילה, גם באידיאולוגיה גם במדיניות, והדרכים נפלגו, ובבליטות נפלגו, והלא הבדל גדול היה ביניהם, שכן הרב נהג חלוקה, שלא פינה לה לאידיאולוגיה ולמדיניות אלא שולי־יצירתו, ואילו התלמיד כבש לה לאידיאולוגיה ולמדיניות מרכז־יצירתו, אבל ההפלג, ככל שהעמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, ולשם אילוסטרציה עדות קטנה שהיא אולי גדולה: פעמַים באתי לפניו, פעם אחת בהצעה אחת, שכבודה היה מרובה מכָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי; פעם אחרת, בהצעה אחת, שכבודה היה ככָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי, ולא נתפתה, עד ששתי ההצעות נתקיימו בו בשלונסקי תחילה. וענין דויד בן־גוריון – כשם שהלך עמו בפרשות גדולות, כך לא הלך עמו בפרשות גדולות: ענין פירוק הפלמ"ח; ענין מִקח השילומים; ואחרון־אחרון ענין שלמות־הארץ, אך גם כשההפלג העמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, והעדויות מרובות בחינת מפורסמות אינם צריכים ראיה.

ה

ואצא מלפני זכרון יום־פטירתו של נתן אלתרמן בהזכרת שאלה ששאלני ותשובה שהשיבותיו. השאלה: ראיתיך מבחין בין המקרא, כספר ילדותה של האומה, ובין הגמרא, כספר בגרותה של האומה, היש בידך להביא דוגמה קצרה אך חותכת להבחנה זו. והתשובה: המקרא נאמר בו שבח מופלג ובפי אדון הנביאים על בני שבטו: “האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו”, ואף הגמרא נאמר בה שבח מופלג: "אף־על־פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל וגו' נהגו האמת והשלום ביניהם, שנאמר: והאמת והשלום אהבו וגו' לקיים מה שנאמר: כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה' ".

[י“ד טבת תשל”ד]