הזקנים המופלגים שבעיר זוכרים עדיין את “הימים הטובים”, בזמן שהדור היה בריא ולא הוצרך לרופא כלל. אם חלה אדם, היו בעיר אנשים, שידעו תרופות שונות, בדוקות ומנוסות, והרבה נתרפאו על ידיהן. אך אם מן השמים נגזר על החולה שימות, – הרי אין עצה ואין חכמה. ומה מועיל ברופא?…
ואולם לאחר שנתמעטו הלבבות ונחלשה האמונה, התחילו שואלים ברופאים. ובימים ההם בא לדור בעירנו יחיאל הרופא.
היכן למד יחיאל את “חכמת הרפואה” – לא ידע שום איש. אמרו עליו, שבימי עלומיו שמש בבית־חולים לפני רופאים מפורסמים ומהם למד הרבה דברים, שלא כל “דוקטור” יודע אותם.
ומפורסם היה יחיאל בעיר ובסביבה לרופא מומחה והרבה שנים ישב בעיר, והקדוש־ברוך־הוא היה שולח על ידו רפואה לכל חולי ישראל, חוץ מאלה שנגזר עליהם למות…
*
יחיאל הרופא היה נוהג כבוד בעצמו. אומנותו היתה חשובה בעיניו מאד. הוא ידע, שהחכמים הגדולים בישראל היו רופאים. מי לנו גדול מן הרמב"ם – וגם הוא היה רופא. ומלבד זאת, נעים היה לו להרגיש, שהכל צריכים לו והרבה אנשים חיבים לו תודה על שנתרפאו על ידו.
לפעמים כשהיה עובר ברחוב ורואה ילד רץ בכל כחו, היה עוצר בעד מרוצתו של זה, צובט בשתי אצבעותיו את לחיו של הילד ואומר בחבה: “אה, שקץ, עכשיו אתה רץ ומשתובב; אבל כלום זוכר אתה מה שהיה לפני שנה? הן לולא אנכי, איפה היית עתה? הגד־נא, הגד, שובב!”
וכשהילד מביט עליו בתמהון ושותק, מוסיף יחיאל כמדבר לעצמו: “שם, שם מחוץ לעיר, היית שוכב במנוחה תחת גל של עפר”…
ובשעה שאחת האמות שופכת לפניו את רחשי תודתה ואומרת: “מתחלה היושב בשמים ואחריו אתה, ר' יחיאל, הצלת את בני ממות”, – בת־צחוק מרחפת על שפתי הרופא, ודברי האם, העושה אותו שותף להקדוש־ברוך־הוא, גורמים לו תענוג.
*
זקן הוא עתה יחיאל והרבה זכרונות שמורים בלבו מחיי בני העיר ומותם. כל בית־אב יכול לשמוע מפי הרופא ספורים על אחד מבני המשפחה, שכבר הלך לעולמו.
ואולם זכר מקרה אחד חביב על יחיאל ביותר, ומזמן לזמן הוא אוהב לחזור עליו ולספרו לכל איש בעליצות־נפש ובחדוה מיוחדת. נכּר, שמאורע זה הוא בעיניו נזר תפארת לאומנותו.
וכך היה יחיאל מספר:
– הדבר היה לפני… שלשים שנה, ואולי עוד יותר. עדיין היה חי אז הנסיך הזקן. פעם אחת… בחורף היה הדבר, בשעה מאוחרת בלילה… אני יושב לי בביתי ומתחמם לאורו של התנור… אשתי יושבת וסורגת או תופרת… הילדים ישנים כבר, וגם אני חפצתי לשכב לנוח, כי עיף הייתי מעמל היום… אשתי הולכת להציע את המטות… פתאום אני שומע: ציל־ציל־ציל – מרכבה נוסעת, וכמדומה לי, שעמדה לפני ביתי… מתחלה נבהלתי מעט… כלומר, לא נבהלתי, אלא שתמוה היה הדבר בעיני: מרכבה, בחצי הלילה – לפני ביתי… מה יש כאן? – הדלת נפתחת והרכב נכנס אל תוך הבית. מה זאת? הנסיך חלה פתאום ויאנש ושלחו מרכבה להביא אותי… מה לעשות? – צריך לנסוע. הלא בשביל כך אני רופא… תיכף ישבתי במרכבה. ועוד הפעם: ציל־ציל־ציל – אנו נוסעים. באתי, רואה אני, ש“עסק ביש” יש כאן. הנסיך היה חולה מסוכן… והנסיכה מסתכלת בי כמתחננת: הצילה את אישי… ומחדר־המטות עולה באזני קול אנחות… מה אתם חושבים? – נעים היה לי בשעת מעשה… אך אין ברירה… באותה שעה כאילו מן השמים סיעו לי: נזכרתי רפואה אחת… בקצור, כל הלילה ישבתי על יד מטתו… ולמחר בבקר קם הנסיך משנתו, וכשפקח את עיניו, שאל מיד: היכן הוא היהודי, שהצילני ממות?…
וספור־מעשה זה היה יחיאל רגיל לסיים בדברים אלו:
– “קדוש־השם” היה אז, אני אומר לכם!…
*
ואף־על־פי שרופא יחידי היה יחיאל בעיר ובסביבה, עם כל זה לא נתעשר ממלאכתו, וכל ימיו חי בדוחק קצת, מפני שהרבה בנים ובנות היו לו וצרכיהם היו מרובים.
אבל אם לא צבר יחיאל הון, הנה נהג את ביתו בחשיבות. בניו למדו בחדרים של מלמדים הגונים, בנותיו היו לבושות כמנהג “בעלי־בתים”. ובעניני צבור נחשב יחיאל למעלה מבעלי־אומנות שבעיר…
בביתו היה יחיאל מקפיד מאד על הנקיון. ובכלל היה ביתו של הרופא דומה במקצת במראהו ל“ביתו של פריץ”: על פני החלונות היו פרושים וילאות, ועל ספיהם עמדו עציצי פרחים. ואולם בשאר דברים לא היה משנה ממנהגי ישראל: היה מתפלל, וגם הולך לבית־הכנסת כשלא היתה מניעה גדולה מצד החולים. בחסידות לא היה מתנהג, אבל היה יהודי ככל היהודים.
וכך חי הרופא בשלוה שנים רבות.
לאחר שהשיא את בנותיו ו“פטר” את בניו, עוד הוטב מצבו. הוא והזקנה שלו חיו בשלום. הפרוטה היתה מצויה, דאגות פרנסה לא היו, ויחיאל עוד היה מלא עלומים, אף־על־פי שזקן מופלג היה.
בני העיר היו אומרים: “זוהי שיבה טובה”.
*
בשנים האחרונות, כשקם בעיר דור חדש, התחילו מדברים שיש לעיר צורך ב“דוקטור”.
– יחיאל הוא רופא טוב; אבל רופא לחוד ודוקטור לחוד, הן חרפה היא לעיר, שלא יהא בה דוקטור ממש!
כך ערערו יחידים מן ה“חדשים”, שבראשם עמד חתנו של גבריאל הקמחי, שבא מעיר גדולה והתחיל לעשות תקונים בעניני העיר הקטנה.
ואולם הדברים האלה נאמרו ונשנו ושבו ריקם. גם יחיאל לא שם אליהם לב כלל.
אך ביום מן הימים יצא הקול בעיר, כי בבית־מלונו של זרח ה“אדמוני” מתארח דוקטור, העובר דרך העיר.
שמעו “בני החבריא” – כך נקראו החדשים – והלכו אל אותו הדוקטור ודברו על לבו להשתקע בעיר, והבטיחו לו “הרי זהב”. מתחלה סרב הדוקטור, אך לסוף נתרצה “לעשות נסיון” במשך שנה אחת.
ומן היום ההוא באו ליחיאל הרופא ימים רעים.
מאז היה כועס על כל בני העיר, ש“הרשו” לעשות עול כזה.
– כיצד? יותר משלשים שנה כליתי כחי לטובת העיר, כמה נפשות הצלתי ממות, ועכשיו באים ולוקחים “תינוק” ועושים אותו לרופא. וכל זה למה? בשביל שאינו מתפלל ומחלל הוא את השבת ונקרא “דוקטור”!
כך היה יחיאל שופך שיחו לפני אלה שנשארו עוד נאמנים לו וקראוהו לרפא את חוליהם.
ואת הדוקטור החדש שנא יחיאל תכלית שנאה. גם את פניו לא רצה לראות. לפעמים היה מלגלג ואומר:
– כלום איני יודע את ה“אפרוחים” הללו? יודעים הם ברפואה כתרנגול ב“בני אדם”. ה“דוקטור” בא אל חולה ומתחיל למשש בדפקו – ואת המחלה איננו יודע. מה הוא עושה? מוציא מכיסו את השעון ומביט ומסתכל בו – שמא יגיד לו השעון, מה לו לעשות. אחר כך הוא כותב “רצפט” והולך לו.
בדברים אלו היה רוצה יחיאל להבזות את “אויבו” בעיני בני העיר. אפשר שבסתר לבו היתה עדין התקוה כי לאחר זמן מועט יעזוב את העיר.
אך חדשים עברו והדוקטור, כנראה, לא חשב כלל לעזוב את מקומו; ולא עוד, אלא שהלך ושכר דירה גדולה, וכעבור איזה זמן קרא אליו את בני־ביתו ונשתקע בעיר.
אז נוכח יחיאל, שאויבו נצח.
והוא חדל לדבר וללגלג, מפני שראה, כי לבם של בני העיר נוטה אחרי ה“דוקטור” והכל מספרים בשבחו וגדולתו. אך שנאתו אל הדוקטור וכעסו על בני העיר הלכו וגברו.
על הרוב היה בא הביתה אחרי איזה “בקור” סר וזעף ולא היה מדבר דבר, כאילו היה כועס על כל העולם.
*
פעם אחת בא אל ביתו נרעש ונרגז כולו: פניו היו אדומים מקצף ועיניו רבו זיקי אש. אשתו הבינה, שלא דבר ריק הוא, והמתינה עד שיתחיל לדבר.
והוא ישב ועמד וחזר וישב. נכּר היה, שאינו מוצא מקום ומנוחתו הופרעה.
פתאום הכה באגרופו על פני השלחן, שישב על ידו וקרא:
– שמי לא יחיאל, אם אתן לה לדרוך על מפתן ביתי… תבוא נא הנה! גרש אגרשנה, במים רותחים אמלגנה – את הקבצנית הזאת!
אשתו הבינה, שהדברים מכוונים כלפי קרובתה העניה, שבביתה בקר אישה היום. אבל מה קרה שם – זאת לא ידעה עדיין.
– הלא זוהי עזות שאין למעלה הימנה! זו הפעם השלישית שאני הולך אל ביתה, שכר איני לוקח – הן קרובה היא: שלישי בששי! – ופתאום, הן לא תאמיני לי, היא הולכת וקוראת את ה“דוקטור”!
אשתו שתקה מתחלה, אך כשראתה, כי בעלה אינו מסתפק בשתיקתה, ענתה ואמרה:
– בודאי הוא עול! אבל כלום מתרעמים על שוטה? ידוע הוא שהיא מחוסרת שכל, רחמנא ליצלן.
דעתו של יחיאל נחה מעט.
*
למחר אחר המעשה הזה בא יחיאל אל ביתו ואמר, שקצת חולה הוא.
אשתו הציעה לו את המטה, והוא עלה ושכב והתכסה בכסת, על מנת שיזיע ורפא לו.
בלילה לא יכלה אשתו לישון מפני האנחות, שעלו באזניה ממטת אישה. ולמחר בבוקר לא קם יחיאל ממטתו, והתפלל בשעה מאוחרת ביחידות, וב“שמונה עשרה” ישב, מפני שלא היה בו כח לעמוד על רגליו,
וכל היום ההוא שכב והתנמנם. מקצת השכנים באו לבקרו ואמרו, כדי לבדח את דעתו, שלא נאה לרופא להיות חולה. אך הוא לא ענה כלום.
ובלילה השני ישבה אשתו על יד מטתו ושמעה, שהוא מדמדם ומאים על איזה איש. בכליון עינים חכתה עד אור הבוקר והלכה לשאול עצה מה לעשות.
כשיעצו לה לקרוא להדוקטור חרדה ואמרה:
– יראה אני…
אבל השכנים האיצו בה, גם טרחו בעצמם וקראו להדוקטור שיבוא; והוא בא, וראה את החולה, ואמר, שאין סכנה: “אינפלואנציה” היא זו. הוא רשם סמי־מרפא בשביל יחיאל והלך לו.
ובלילה הזה ישן יחיאל במנוחה והזיע. למחר בבוקר נתעורר משנתו ופקח את עיניו.
אשתו נגשה אליו, ובחמלה שאלה אותו לשלומו.
– תודה ליושב בשמים. יש תקוה כי אשאר פה… הגבאי של ה“חברה־קדישא” צריך להמתין מעט – ענה יחיאל בנחת ובשלות־הנפש.
פני אשתו צהלו. אם בעלה מלגלג על המות, אות הוא, כי שלום לו.
והחולה התחיל להתבונן אל כלי־הבית, כאילו שהה זמן ארוך בדרך ושב לביתו ורוצה להכיר את השנויים שנעשו.
פתאום נמשכו עיניו אל עבר החלון, ששם עמד בקבוק קטן של סמי־מרפא.
– הגישי לי זאת – פנה אל אשתו – מה הבקבוק הזה?
– הלא זהו ה“רצפט” של הדוקטור! – ענתה האשה, ומיד נתאדמו פניה.
פני החולה הועמו. הוא התאמץ לזכור את בקורו של הדוקטור בביתו. וכשהגישה לו אשתו את הבקבוק, לקח את משקפיו והרכיבם על גבי חטמו והתחיל קורא את המלים הרומיות. אחר כך שכשך את הנוזלים שבתוך הבקבוק והתבונן אל האבעבועות, שעלו מלמעלה. זמן־מה אחז בידו את הבקבוק הקטן ופניו הפיקו אי־רצון. פתאום הוצתה בעיניו אש־משטמה.
הוא ישב על קצה המטה, הרכין את גופו והוציא מתחת המטה סנדלי־עור ובהם תחב את רגליו, ובצעדים אטיים קרב אל החלון, פתח את האשנב – ושפך את הנוזלים שבבקבוק החוצה…
ואת הבקבוק עוד אחז בידו. אך לאחר שסגר את האשנב, שב, כאילו חזר מדעתו, ופתחו שנית והשליך בכעס את הבקבוק אל קרקע החצר, שמשם נשמע צלצול חזק של שבר כלי־זכוכית…
אז סגר את האשנב והתחיל מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. פניו היו אדומים מסערת הנפש… הוא לא דבר דבר ואשתו עשתה עצמה כאילו אינה רואה כלום…
אך הוא לא יכול להתאפק וכאילו דבר אל נפשו:
– רק פתאים שכמותו יכול הוא להשקות מי־שופכין כאלה… אותי לא ירמה… ילך לעזאזל הוא עם ה“רצפט” שלו יחדו!…
ושנית התחיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.
– שכחתי, אוי לי! – קראה האשה פתאום – הלא הדוקטור אמר, שאסור לך לרדת מעל מטתך כשלשה ארבעה ימים, ואתה…
– גם את מאמינה בו!… – אמר כמעט מתוך צעקה.
אך פתאום חש, כי כחו עוזבו וכי הוא רועד כולו…
דבר זה הפחידהו מאד ולבו החל לדפוק בחזקה… מיד עלה על מטתו ויתכס בשמיכה. רגעים אחדים שכב בלי נוע, אחר כך הסב פניו אל הקיר – ויבך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.