הזקנים המופלגים שבעיר זוכרים עדיין את “הימים הטובים”, בזמן שהדור היה בריא ולא הוצרך לרופא כלל. אם חלה אדם, היו בעיר אנשים, שידעו תרופות שונות, בדוקות ומנוסות, והרבה נתרפאו על ידיהן. אך אם מן השמים נגזר על החולה שימות, – הרי אין עצה ואין חכמה. ומה מועיל ברופא?…
ואולם לאחר שנתמעטו הלבבות ונחלשה האמונה, התחילו שואלים ברופאים. ובימים ההם בא לדור בעירנו יחיאל הרופא.
היכן למד יחיאל את “חכמת הרפואה” – לא ידע שום איש. אמרו עליו, שבימי עלומיו שמש בבית־חולים לפני רופאים מפורסמים ומהם למד הרבה דברים, שלא כל “דוקטור” יודע אותם.
ומפורסם היה יחיאל בעיר ובסביבה לרופא מומחה והרבה שנים ישב בעיר, והקדוש־ברוך־הוא היה שולח על ידו רפואה לכל חולי ישראל, חוץ מאלה שנגזר עליהם למות…
*
יחיאל הרופא היה נוהג כבוד בעצמו. אומנותו היתה חשובה בעיניו מאד. הוא ידע, שהחכמים הגדולים בישראל היו רופאים. מי לנו גדול מן הרמב"ם – וגם הוא היה רופא. ומלבד זאת, נעים היה לו להרגיש, שהכל צריכים לו והרבה אנשים חיבים לו תודה על שנתרפאו על ידו.
לפעמים כשהיה עובר ברחוב ורואה ילד רץ בכל כחו, היה עוצר בעד מרוצתו של זה, צובט בשתי אצבעותיו את לחיו של הילד ואומר בחבה: “אה, שקץ, עכשיו אתה רץ ומשתובב; אבל כלום זוכר אתה מה שהיה לפני שנה? הן לולא אנכי, איפה היית עתה? הגד־נא, הגד, שובב!”
וכשהילד מביט עליו בתמהון ושותק, מוסיף יחיאל כמדבר לעצמו: “שם, שם מחוץ לעיר, היית שוכב במנוחה תחת גל של עפר”…
ובשעה שאחת האמות שופכת לפניו את רחשי תודתה ואומרת: “מתחלה היושב בשמים ואחריו אתה, ר' יחיאל, הצלת את בני ממות”, – בת־צחוק מרחפת על שפתי הרופא, ודברי האם, העושה אותו שותף להקדוש־ברוך־הוא, גורמים לו תענוג.
*
זקן הוא עתה יחיאל והרבה זכרונות שמורים בלבו מחיי בני העיר ומותם. כל בית־אב יכול לשמוע מפי הרופא ספורים על אחד מבני המשפחה, שכבר הלך לעולמו.
ואולם זכר מקרה אחד חביב על יחיאל ביותר, ומזמן לזמן הוא אוהב לחזור עליו ולספרו לכל איש בעליצות־נפש ובחדוה מיוחדת. נכּר, שמאורע זה הוא בעיניו נזר תפארת לאומנותו.
וכך היה יחיאל מספר:
– הדבר היה לפני… שלשים שנה, ואולי עוד יותר. עדיין היה חי אז הנסיך הזקן. פעם אחת… בחורף היה הדבר, בשעה מאוחרת בלילה… אני יושב לי בביתי ומתחמם לאורו של התנור… אשתי יושבת וסורגת או תופרת… הילדים ישנים כבר, וגם אני חפצתי לשכב לנוח, כי עיף הייתי מעמל היום… אשתי הולכת להציע את המטות… פתאום אני שומע: ציל־ציל־ציל – מרכבה נוסעת, וכמדומה לי, שעמדה לפני ביתי… מתחלה נבהלתי מעט… כלומר, לא נבהלתי, אלא שתמוה היה הדבר בעיני: מרכבה, בחצי הלילה – לפני ביתי… מה יש כאן? – הדלת נפתחת והרכב נכנס אל תוך הבית. מה זאת? הנסיך חלה פתאום ויאנש ושלחו מרכבה להביא אותי… מה לעשות? – צריך לנסוע. הלא בשביל כך אני רופא… תיכף ישבתי במרכבה. ועוד הפעם: ציל־ציל־ציל – אנו נוסעים. באתי, רואה אני, ש“עסק ביש” יש כאן. הנסיך היה חולה מסוכן… והנסיכה מסתכלת בי כמתחננת: הצילה את אישי… ומחדר־המטות עולה באזני קול אנחות… מה אתם חושבים? – נעים היה לי בשעת מעשה… אך אין ברירה… באותה שעה כאילו מן השמים סיעו לי: נזכרתי רפואה אחת… בקצור, כל הלילה ישבתי על יד מטתו… ולמחר בבקר קם הנסיך משנתו, וכשפקח את עיניו, שאל מיד: היכן הוא היהודי, שהצילני ממות?…
וספור־מעשה זה היה יחיאל רגיל לסיים בדברים אלו:
– “קדוש־השם” היה אז, אני אומר לכם!…
*
ואף־על־פי שרופא יחידי היה יחיאל בעיר ובסביבה, עם כל זה לא נתעשר ממלאכתו, וכל ימיו חי בדוחק קצת, מפני שהרבה בנים ובנות היו לו וצרכיהם היו מרובים.
אבל אם לא צבר יחיאל הון, הנה נהג את ביתו בחשיבות. בניו למדו בחדרים של מלמדים הגונים, בנותיו היו לבושות כמנהג “בעלי־בתים”. ובעניני צבור נחשב יחיאל למעלה מבעלי־אומנות שבעיר…
בביתו היה יחיאל מקפיד מאד על הנקיון. ובכלל היה ביתו של הרופא דומה במקצת במראהו ל“ביתו של פריץ”: על פני החלונות היו פרושים וילאות, ועל ספיהם עמדו עציצי פרחים. ואולם בשאר דברים לא היה משנה ממנהגי ישראל: היה מתפלל, וגם הולך לבית־הכנסת כשלא היתה מניעה גדולה מצד החולים. בחסידות לא היה מתנהג, אבל היה יהודי ככל היהודים.
וכך חי הרופא בשלוה שנים רבות.
לאחר שהשיא את בנותיו ו“פטר” את בניו, עוד הוטב מצבו. הוא והזקנה שלו חיו בשלום. הפרוטה היתה מצויה, דאגות פרנסה לא היו, ויחיאל עוד היה מלא עלומים, אף־על־פי שזקן מופלג היה.
בני העיר היו אומרים: “זוהי שיבה טובה”.
*
בשנים האחרונות, כשקם בעיר דור חדש, התחילו מדברים שיש לעיר צורך ב“דוקטור”.
– יחיאל הוא רופא טוב; אבל רופא לחוד ודוקטור לחוד, הן חרפה היא לעיר, שלא יהא בה דוקטור ממש!
כך ערערו יחידים מן ה“חדשים”, שבראשם עמד חתנו של גבריאל הקמחי, שבא מעיר גדולה והתחיל לעשות תקונים בעניני העיר הקטנה.
ואולם הדברים האלה נאמרו ונשנו ושבו ריקם. גם יחיאל לא שם אליהם לב כלל.
אך ביום מן הימים יצא הקול בעיר, כי בבית־מלונו של זרח ה“אדמוני” מתארח דוקטור, העובר דרך העיר.
שמעו “בני החבריא” – כך נקראו החדשים – והלכו אל אותו הדוקטור ודברו על לבו להשתקע בעיר, והבטיחו לו “הרי זהב”. מתחלה סרב הדוקטור, אך לסוף נתרצה “לעשות נסיון” במשך שנה אחת.
ומן היום ההוא באו ליחיאל הרופא ימים רעים.
מאז היה כועס על כל בני העיר, ש“הרשו” לעשות עול כזה.
– כיצד? יותר משלשים שנה כליתי כחי לטובת העיר, כמה נפשות הצלתי ממות, ועכשיו באים ולוקחים “תינוק” ועושים אותו לרופא. וכל זה למה? בשביל שאינו מתפלל ומחלל הוא את השבת ונקרא “דוקטור”!
כך היה יחיאל שופך שיחו לפני אלה שנשארו עוד נאמנים לו וקראוהו לרפא את חוליהם.
ואת הדוקטור החדש שנא יחיאל תכלית שנאה. גם את פניו לא רצה לראות. לפעמים היה מלגלג ואומר:
– כלום איני יודע את ה“אפרוחים” הללו? יודעים הם ברפואה כתרנגול ב“בני אדם”. ה“דוקטור” בא אל חולה ומתחיל למשש בדפקו – ואת המחלה איננו יודע. מה הוא עושה? מוציא מכיסו את השעון ומביט ומסתכל בו – שמא יגיד לו השעון, מה לו לעשות. אחר כך הוא כותב “רצפט” והולך לו.
בדברים אלו היה רוצה יחיאל להבזות את “אויבו” בעיני בני העיר. אפשר שבסתר לבו היתה עדין התקוה כי לאחר זמן מועט יעזוב את העיר.
אך חדשים עברו והדוקטור, כנראה, לא חשב כלל לעזוב את מקומו; ולא עוד, אלא שהלך ושכר דירה גדולה, וכעבור איזה זמן קרא אליו את בני־ביתו ונשתקע בעיר.
אז נוכח יחיאל, שאויבו נצח.
והוא חדל לדבר וללגלג, מפני שראה, כי לבם של בני העיר נוטה אחרי ה“דוקטור” והכל מספרים בשבחו וגדולתו. אך שנאתו אל הדוקטור וכעסו על בני העיר הלכו וגברו.
על הרוב היה בא הביתה אחרי איזה “בקור” סר וזעף ולא היה מדבר דבר, כאילו היה כועס על כל העולם.
*
פעם אחת בא אל ביתו נרעש ונרגז כולו: פניו היו אדומים מקצף ועיניו רבו זיקי אש. אשתו הבינה, שלא דבר ריק הוא, והמתינה עד שיתחיל לדבר.
והוא ישב ועמד וחזר וישב. נכּר היה, שאינו מוצא מקום ומנוחתו הופרעה.
פתאום הכה באגרופו על פני השלחן, שישב על ידו וקרא:
– שמי לא יחיאל, אם אתן לה לדרוך על מפתן ביתי… תבוא נא הנה! גרש אגרשנה, במים רותחים אמלגנה – את הקבצנית הזאת!
אשתו הבינה, שהדברים מכוונים כלפי קרובתה העניה, שבביתה בקר אישה היום. אבל מה קרה שם – זאת לא ידעה עדיין.
– הלא זוהי עזות שאין למעלה הימנה! זו הפעם השלישית שאני הולך אל ביתה, שכר איני לוקח – הן קרובה היא: שלישי בששי! – ופתאום, הן לא תאמיני לי, היא הולכת וקוראת את ה“דוקטור”!
אשתו שתקה מתחלה, אך כשראתה, כי בעלה אינו מסתפק בשתיקתה, ענתה ואמרה:
– בודאי הוא עול! אבל כלום מתרעמים על שוטה? ידוע הוא שהיא מחוסרת שכל, רחמנא ליצלן.
דעתו של יחיאל נחה מעט.
*
למחר אחר המעשה הזה בא יחיאל אל ביתו ואמר, שקצת חולה הוא.
אשתו הציעה לו את המטה, והוא עלה ושכב והתכסה בכסת, על מנת שיזיע ורפא לו.
בלילה לא יכלה אשתו לישון מפני האנחות, שעלו באזניה ממטת אישה. ולמחר בבוקר לא קם יחיאל ממטתו, והתפלל בשעה מאוחרת ביחידות, וב“שמונה עשרה” ישב, מפני שלא היה בו כח לעמוד על רגליו,
וכל היום ההוא שכב והתנמנם. מקצת השכנים באו לבקרו ואמרו, כדי לבדח את דעתו, שלא נאה לרופא להיות חולה. אך הוא לא ענה כלום.
ובלילה השני ישבה אשתו על יד מטתו ושמעה, שהוא מדמדם ומאים על איזה איש. בכליון עינים חכתה עד אור הבוקר והלכה לשאול עצה מה לעשות.
כשיעצו לה לקרוא להדוקטור חרדה ואמרה:
– יראה אני…
אבל השכנים האיצו בה, גם טרחו בעצמם וקראו להדוקטור שיבוא; והוא בא, וראה את החולה, ואמר, שאין סכנה: “אינפלואנציה” היא זו. הוא רשם סמי־מרפא בשביל יחיאל והלך לו.
ובלילה הזה ישן יחיאל במנוחה והזיע. למחר בבוקר נתעורר משנתו ופקח את עיניו.
אשתו נגשה אליו, ובחמלה שאלה אותו לשלומו.
– תודה ליושב בשמים. יש תקוה כי אשאר פה… הגבאי של ה“חברה־קדישא” צריך להמתין מעט – ענה יחיאל בנחת ובשלות־הנפש.
פני אשתו צהלו. אם בעלה מלגלג על המות, אות הוא, כי שלום לו.
והחולה התחיל להתבונן אל כלי־הבית, כאילו שהה זמן ארוך בדרך ושב לביתו ורוצה להכיר את השנויים שנעשו.
פתאום נמשכו עיניו אל עבר החלון, ששם עמד בקבוק קטן של סמי־מרפא.
– הגישי לי זאת – פנה אל אשתו – מה הבקבוק הזה?
– הלא זהו ה“רצפט” של הדוקטור! – ענתה האשה, ומיד נתאדמו פניה.
פני החולה הועמו. הוא התאמץ לזכור את בקורו של הדוקטור בביתו. וכשהגישה לו אשתו את הבקבוק, לקח את משקפיו והרכיבם על גבי חטמו והתחיל קורא את המלים הרומיות. אחר כך שכשך את הנוזלים שבתוך הבקבוק והתבונן אל האבעבועות, שעלו מלמעלה. זמן־מה אחז בידו את הבקבוק הקטן ופניו הפיקו אי־רצון. פתאום הוצתה בעיניו אש־משטמה.
הוא ישב על קצה המטה, הרכין את גופו והוציא מתחת המטה סנדלי־עור ובהם תחב את רגליו, ובצעדים אטיים קרב אל החלון, פתח את האשנב – ושפך את הנוזלים שבבקבוק החוצה…
ואת הבקבוק עוד אחז בידו. אך לאחר שסגר את האשנב, שב, כאילו חזר מדעתו, ופתחו שנית והשליך בכעס את הבקבוק אל קרקע החצר, שמשם נשמע צלצול חזק של שבר כלי־זכוכית…
אז סגר את האשנב והתחיל מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. פניו היו אדומים מסערת הנפש… הוא לא דבר דבר ואשתו עשתה עצמה כאילו אינה רואה כלום…
אך הוא לא יכול להתאפק וכאילו דבר אל נפשו:
– רק פתאים שכמותו יכול הוא להשקות מי־שופכין כאלה… אותי לא ירמה… ילך לעזאזל הוא עם ה“רצפט” שלו יחדו!…
ושנית התחיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.
– שכחתי, אוי לי! – קראה האשה פתאום – הלא הדוקטור אמר, שאסור לך לרדת מעל מטתך כשלשה ארבעה ימים, ואתה…
– גם את מאמינה בו!… – אמר כמעט מתוך צעקה.
אך פתאום חש, כי כחו עוזבו וכי הוא רועד כולו…
דבר זה הפחידהו מאד ולבו החל לדפוק בחזקה… מיד עלה על מטתו ויתכס בשמיכה. רגעים אחדים שכב בלי נוע, אחר כך הסב פניו אל הקיר – ויבך…
(זכרונות משפחה)
לאחר תפלת שחרית היה סבא יושב בבית־המדרש עטוף בטלית־ותפילין ושונה את פרקו. שעה זו היתה כולה קודש. סבא היה רגיל ללמוד בעיון בלבד בלי השמעת קול, ומרחוק היה נראה כמסומר אל מקום אחד. השיחות בכותל המזרח, במקום שהוא יושב, לא הגיעו לאזניו וההמולה שמאחורי הבימה לא עוררה אותו. הלמוד היה בולע את כל רוחו.
גמר את פרקו, היה סוגר את הגמרא ומביט על סביבותיו, כאדם שבא מן הדרך ורוצה להכיר את המקום שהגיע אליו. היה כורך בנחת את טליתו ותפיליו, זוקף את קומתו ויוצא מבית המדרש בפסיעות קטנות ולבו טוב עליו, כאדם שפרע כל חובותיו ויודיע כי “נאמן” הוא.
אותה שעה היה סבא מתרכך ומתעדן והיה נוח לבריות, אף־על־פי שמטבעו היה קפדן. התורה האצילה עליו מנדיבותה וצרפה את לבו. כל העולם נראה בעיניו ראוי לאהבה מתוך חמלה. כך מסתכל בעולם אדם הרואה את עצמו עליון ומרוחק מן הבריות והמונן.
היה סבא פוגע בתינוק הרץ אל ה“חדר”, עצר בעדו, צבט בלחיו בחבה, שאל בן מי הוא ונתן לו אגורה לקנות אגוזים.
בא אל ביתו ולא מצא את סבתא, היה מוציא את מקטרתו ובנחת היה ממלא אותה טבק, יושב על יד החלון ומעשן מתוך מין קורת־רוח, כאילו היה בטוח, כי הנאה קטנה זו בעולם־הזה מותרת לו לכל הדעות אחרי שלש שעות של עבודת הבורא.
לאחר שעה קלה היתה נדחפת אל הבית אשה גוצא בעלת פנים מקומטים, ובהעיפה עין על היושב, היתה נבהלת אל בית־המבשלות. זו היתה סבתא.
בעוד רגע היא עומדת לפני סבא ומתנצלת לפניו על שאחרה לבוא.
– הן עיר שכולה גזלנים היא… שמעתי שחנה האלמנה חולה ונכנסתי לבקרה… מצאתיה שוכבת באין־אונים, בבית קר, הילדים בוכים… והרי שכנים גרים שם ואיש לא בא לסעדה… יכול אדם לגווע ולמות ואין פוצה פה… הסקתי שם את התנור, האכלתי את הילדים, הושטתי לחולה קצת מרקחת להשיב נפשה.. בין כך ובין כך עברה השעה…
סבא שומע את כל השיחה במנוחה שלמה, רגיל הוא בכך ויודע, כי אשתו “קובצת” מצוות. על פי רוב הוא שותק בשעה שסבתא מספרת בענינים כאלה. על פניו מרחף לגלוג קל. כך מביט עשיר־נכסים, המכניס בכל יום מאות ואלפים, על העני המלא שמחה כשהרויח כמה פרוטות.
ואולם יש שהוא פונה לסבתא ואומר:
– מה בצע לך בכל המצוות שאת צוברת, אם הכל־הכל שייך לי… כך נאמר בגמרא: “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”, ובכן…
סבתא שומעת וחיוך קל עובר על פניה.
– הן לא תהי אכזר כל כך עד כדי ליטול ממני את כל רכושי, לא כך?… אין רע, אין רע, עוד אתבע אותך לדין־תורה… לעת־עתה טול ורחץ, ארוחת־הבקר נכונה.
*
ביתו של סבא עומד בקצה ככר־השוק. זהו בית־חומה שהדרת זקנה חופפת עליו. ממולו גם מימינו ומשמאלו בתים חדשים שנבנו אחרי ה“שׂרפות”, או בנינים מחודשים שנתקנו “לפי רוח הזמן”, אך הוא לבדו נשאר איתן ולא שנה את מראהו.
לפנים, בעת שה“פריצים” היו יושבים באחוזותיהם, הדרך אל הכרך היתה מהלך שני ימים ולילה אחד, היערות בסביבות המקום היו רבים וגדולים, ואמריקה היתה רחוקה־רחוקה בקצה תבל – בימים ההם היה בביתו של סבא – המלון הגדול – צנור “פרנסה”, שהיה משפיע על חצי העיר.
בימים ההם היתה סבתא טרודה מן הבקר עד הערב. החדר הגדול הפונה אל השוק היה בית־מרזח; והחדרים הפנימיים שמשו מעון ל“סוחרים” ול“פריצים”, שהיו באים אל העיר בשביל עסקיהם. כל היום היו נכנסים ויוצאים אל המלון סרסורים, חוכרים, חנונים, בעלי־אומנות. השאון היה רב, הדלת סבבה על צידה בכל רגע, והכל נשאו עין אל גרי המלון.
סבא לא התערב מימיו בעסקי פרנסה. על פי רוב היה יושב בחדר המיוחד לו, שמעולם לא השׂכירו אותו, ומעיין בספר או ישן שנת־צהרים. הוא היה ה“אורח” הכי חשוב במלון וסבתא היתה מטפלת בו תמיד ביתר דאגה מאשר בכל ה“פריצים”. בעיר היו מקנאים בסבא שיש לו שני עולמות: עולם־הזה ועולם־הבא.
כל זה היה לפנים. עכשיו שבאה אנדרלמוסיא לעולם: ה“פריצים” נעלמו ואינם, מסלת־הברזל קרבה את העיר הקטנה אל הכרך, היערות נהפכו לאדמה צחיחה ועליה פסי־ברזל, ואמריקה נתפרסמה בעיר והכל רצים אליה – ירד גם כבוד המלון. בית־המרזח שמם. פעם בפעם, בימות השוק, אכרים זקנים סרים אל הבית, שואלים לשלום סבתא, מנענעים בראשיהם, מעלים את זכר הימים הטובים שעברו, שוהים שעה קלה ויוצאים. ושם בחדרים הפנימיים מתגורר לפעמים “מגיד” או “משולח” במקום ה“פריצים” וה“סוחרים”.
ואולם “העתים הרעות” באו לבעלי המלון בזמן שבניהם ובנותיהם כבר יצאו לרשות עצמם. נשארו רק סבא וסבתא, שצרכיהם אינם מרובים ופרנסתם מצויה להם גם היום מן הבית, שיש בו “דירות” רבות.
סבתא נותנת לעתים שבח והודיה להבורא יתברך המנהיג עולמו בחכמה רבה. שהרי אלמלי היו השנים כמקדם, היתה שקועה כל ימיה ב“פרנסה” ולא היתה מספיקה לרכוש לה עולם־הבא.
וכל אותן השנים האחרונות עסוקה סבתא בצבור “מצוות”. היא זריזה לעשות כל דבר שיכניס לה משהו עולם־הבא. נראה הדבר, כאילו היא רוצה להשיג עתה מה שהחסירה בימי “השפע”.
ובכל אלה אין די לה. היא מקנאה בסבא המסובל בתורה ובמעשים טובים. מתוך הספרים הקדושים שקראה יודעת סבתא, כי השכר בעולם־הבא שנותנים בשביל תלמוד־תורה אין לו שעור. ואישה הרי עסק ועוסק בתורה כל ימי חייו, ומה רב ועצום אפוא השכר הצפוי לו!
לעתים היא מהרהרת אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא על אשר נתן את כל התורה לגברים, ומה היה איכפת לו, אילו היה גם לנשים חלק בה?
והיא באה לידי מסקנא, כי כשם שאין אנו מבינים בעניני עולם־הזה, מפני מה יש לו לאחד רבוא רבבות ולשני אין כל, כך קשה לנו להבין דרכי אלהים, מדוע האשיר את הגברים והעליב את הנשים…
*
לאחר שנת־צהרים רגיל סבא לשתות חמין בהרחבה. יש לו מלבוש מיוחד למשתה זה, הקבוע בכל יום בשעה מיועדה.
כשהוא יוצא מחדר־המטות, הרי הוא מוצא על השלחן מיחם מוכן ועליו כוסות וקערות קטנות. הוא נגש אל הארון, מוציא משם ספר ומניחו על השלחן. מוזגין לו כוס ראשונה והוא פותח את הספר.
סבתא יושבת בריחוק מקום ממנו, סורגת פוזמק ושפתיה נעות, מביטה היא לעבר פני סבא המעורר בקרבה בשעה זו יראת־כבוד.
כבר הספיקה סבתא להכיר בפני סבא את תוכן הספר שהוא מעיין בו. אם מצחו מתקמט, ראשו מתנועע אט־אט וידו הימנית אוחזת בזקנו – “גמרא” הוא לומד. וכשהפנים שקטים, רק העינים תועות, ומפיו יוצאות הברות קטועות: “כיצד”? “האיך”? – הרי זה “שלחן־ערוך”. אם סבא מעיין בספר שלא מתוך כובד־ראש – אין זה אלא “חבור” של אחד הרבנים הרגילים.
הרבנים המחברים העוברים דרך העיר רגילים לסור אל בית סבא ולסעוד על שלחנו בשבתות. ויש אשר סבא מתחיל לדון עמהם בדברי תורה; מעט מעט מתלקח ריב, העינים נוצצות, הקולות מורמים. העומד מרחוק יאמר בלבו, כי אנשים נצים כאן. אך סבתא רגילה במחזות כאלה ויודעת, כי זו היא מחלוקת של תורה…
השם “תורה” מעורר בלבה של סבתא את הרגשות היותר עדינים. איזה קסם נפלא שורה על המושג הזה. הדמיון של סבתא מתאר לה את ה“תורה” בדמות דבר נאצל, שאין ערוך לקדושתו וליפיו.
יש לה הרבה ספרים קדושים ב“עברי־טייטש”, שהיא בקיאה בהם ומתענגת עליהם. אך כל אלה אינם מגיעים בעיניה למדרגת “תורה”. כולם הם רק צלה של התורה ולא יותר.
הנה על פני כותל המזרח תלויות התמונות של בנה ונכדיה. בכל ערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, הרי היא רגילה לגשת אל הפרצופים החביבים, לנעוץ בהם את עיניה ולקרוא: “שבת טובה, מחמדי!”
אבל כעבור רגע לבה מתמלא געגועים רבים… “הלא אלה רק צללים”, אשרי עין הזוכה לראות את הצורה האמתית…
ששה בנים וחמש בנות ילדה סבתא, אך מכולם לא נשארו בחיים כי אם בת־יחידה נשׂואה לאיש עשיר ובן־יחיד היושב על כסא הרבנות בעיר רחוקה.
ואף על פי שהבת מתגוררת בעירה, אין סבתא מצויה אצלה, קצת מחמת שבת זו אינה חביבה עליה ביותר, וקצת מפני שסבא אינו אוהב את בעל־בתו.
ולפיכך שמו ההורים כל מעינם בבנם היחיד. הוא הוא גאון המשפחה, והוא הוא ממלא את לבות סבא וסבתא רגשות עדינים.
יש שהם יושבים שניהם לפני השלחן ואין ביניהם שום שיחה. שותקים שעה ארוכה, כאילו נזדמנו שני אנשים זרים לפונדק אחד, ואיש איש מהם חי ברשות היחיד שלו. ואולם כיון שעולה זכר הבן, מיד הם מתקרבים זה לזו ועולמם נעשה משותף.
– כמדומני, שזה שלשה שבועות אין מכתב מאברהם שלנו – פותחת סבתא.
– מה יש לו לכתוב? – עונה סבא.
והשיחה הולכת ומתגלגלת על אודות אברהם. סבא מספר בשבחו ומפליג את גדלו, וסבתא מזכירה את ימי ילדותו, את מנהגיו והרגליו.
אותו היום שמתקבל מכתב מאברהם יום־טוב הוא. סבא יושב וקורא מקרא ותרגום. הוא מתרגם ומסביר את הדברים באריכות. וסבתא שומעת כל דבור בהקשבה רבה, ויותר ממה שהאוזן שלה קולטת הרי העינים מבינות על פי תנועות הפנים של סבא. ועל כולם בא הדמיון שלה ומשלים את פגימת התרגום של סבא.
ואחרי כל קריאה וקריאה, אחרי כל שיחה ושיחה סבתא מתפללת תפלה קצרה: הלואי שאזכה לראות אותו בחיי!
*
אותה הבת המתגוררת בעיר אחת עם הוריה יש לה גם היא בת יחידה, שזה שנים רבות משדכים לה שדוכים ואינם עולים יפה. ולכן כאשר אנה אלהים את המיועד היתה השמחה רבה מאד. החתן היה בן עשירים ומיוחס והדור במנהגיו, השביע רצון גם את המחותן והמחותנת ונם את הכלה עצמה.
מובן, כי ההכנות אל החתונה היו רבות וגדולות. כל אחד מבני המשפחה השתדל להציע דבר, אשר יגדיל ויאדיר את תפארת החתונה, למען ישאר זכר היום הזה לאורך ימים.
אז באה המחותנת, אם הכלה, אל סבא וסבתא ואמרה, כי מן היושר הוא, שיבא אברהם אל החתונה.
מתחלה העמיד סבא פנים מתרעמים וסרב בדבר: “זוהי טרחה יתרה לרב לנוע ממקומו לשבוע ימים”. אבל כאן עמדה סבתא והודיעה, כי כדאי הוא להשתמש בהזדמנות זו. “זה עשר שנים שלא ראיתי את פניו, ומי יודע מתי אזכה לראותו”.
אפשר כי גם סבא השתוקק לראות את פני בנו יחידו, ואולי רצה לעשות נחת־רוח לסבתא; אך בין כך ובין כך נתן את הסכמתו והבטיח להזמין את אברהם ליום החתונה של נכדתו.
ואותו היום שקבלו ההורים את פני בנם היה חג גדול בחייהם. הוא בא ביחד עם אשתו ובניו. ואחרי שאילת־השלום נתחלקו האורחים לשני מחנות: הרב נכנס לרשותו של סבא, וסבתא התחילה מטפלת בכלתה ונכדיה.
מי שלא ראה את פני סבא בעמדו בבית־המדרש על־יד בנו הרב הגדול, לא ראה פנים מאושרים מימיו. רבי אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל קומה ובעל בשר, פניו העדינים ועיניו הטובות הפיקו את האצילות של סבא ואת הנדיבות של סבתא. על כל תנועותיו היה טבוע חותם של רבנות.
סבא היה זורק מבט לעבר פני בנו והרהור קל היה חולף בלבו: "זהו אברהמי’ל שלי,, ומעין חיוך היה עובר על פניו.
ואולם סבתא התמכרה בכל נפשה ומאדה אל הילדים בני אברהם. אל בנה יכלה רק להביט מרחוק, וכאשר חבקה ונשקה את נכדיה, עמד לפניה אברהמי’ל שלה…
*
כבר עברה השעה של “קבלת־הפנים” ביום החתונה; המחותנים משני הצדדים כבר נתקוטטו ועשו שלום ביניהם; הבית מלא אנשים ונשים וטף, העומדים צפופים ומאזינים אל נגינות “כלי־הזמר” ואל חרוזי הבדחן; “מחותנים” עדויים ומקושטים נכנסים ויוצאים.
באותה שעה שקודם החופה יושבת בחדר קטן חבורה קטנה: סבא, סבתא ורבי אברהם. שלשתם שותקים שקועים במחשבות.
סבתא מפסיקה את הדממה.
– זה היום שצפיתי לו… לא אזוז מכאן עד שיבטיח לי, כי כן יהי…
– אין אני מבין כראוי, מה אמא שואלת – ענה אברהם ואמר,
– מה יש כאן להבין? רצוני שיתן לי כתוב וחתום, כי כל המצוות שעשיתי בחיי שיכות רק לי, ומן השׂכר שיקבל לאחר מאה ועשרים שנה בעד התורה שלמד יתן גם לי חלק…
סבא שישב במנוחה קפץ ממקומו והניע בידו לאות כעס, עיניו נעשו נזעמות ומפיו יצא דבור:
– דברי שטות!
על פני רבי אברהם הופיע צחוק קל. בעינים מלאות חבה ורחמים נסתכל בפני אמו המקומטים ואחז בידה וענה:
– אמא, אל תדאגי, הקדוש־ברוך־הוא לא יקפח את שכרך… הוא יודע את המעשים הטובים שלך…
אבל סבתא לא נרגעה ובהחלטה גמורה הודיעה:
– בחיי, אם לא אקבל את הכתב, לא אלך אל החופה…
־ תהי אפוא החופה בלעדיך! – ענה הסבא בקלס.
נשתתקה סבתא, ובעיניה נראו דמעות.
רבי אברהם הפנה ראשו אליה והתחיל משדל אותה בדברים:
– למה תבכי, אמא? אבא נכון לוותר על חלקו בהמצוות שלך ולך לבדך תהיינה. לא כך, אבא?
סבא נענע בראשו. אבל סבתא לא נרגעה.
– הוא מחויב לחלק לי מן התורה שלו…
– אי־אפשי! – פסק סבא.
שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התחילה סבתא מדברת כמו אל עצמה:
– חמשים וארבע שנים עברו מיום שנשֵאתי… יאמר נא, כלום יש לו טענה עלי?… האם לא עשיתי כל מה שבכחי לנהל את הבית בשלום ובמישור?…
– הלא זוהי חובתך! – לא התאפק סבא.
– חובתי? כלום כל העולם נוהג כך להטיל את כל העול של פרנסה על האשה? האם בחיי ידעתי תענוגות אחרים מלבד ה“תענוג” לעמוד כל היום ולשרת את “הגוים”.
– מי כמוהו יודע – הוסיפה סבתא – כמה ימים רעים עברו עלינו בשנות חיינו. ואני השתדלתי תמיד להרחיק מעליו כל פגע וכל דאגה. היו ימים שה“חובות” שלנו עצמו ומוחי היה מתפוצץ מפני החשבונות במה לשלם להנושים – והוא לא ידע מאומה. צער גדול בנים – הה, רבונו־של־עולם! כמה לילות נדודים, כמה דמעות, כמה בלהות – כל אלה שׂבעתי – ועליו הייתי חסה להפריעו מלמודו. וכעת הוא אומר, כי אין לי כל חלק בתורתו…
נשתתקה סבתא. ראשה נשען על יד הכסא שישבה עליו. בעוד רגע התחילו עיניה זולגות דמעות…
רבי אברהם פנה אל סבא:
– אבא, הבטיחה לה…
– כועס אני על התביעות… וכי אין אני יודע כי ראויה היא לשׂכר בעד תורתי?… אלא שונא אני את הטענות…
דלת החדר נפתחה. איש בא לקרוא את רבי אברהם.
סבא נשאר יושב על מקומו לפני שלחן קטן. עיניו הפיקו מחשבה וידו החליקה את זקנו הלבן: סימן לסדור הרעיונות.
לאחרונה קם ממקומו לצאת, אך בעברו על יד הכסא, שעליו ישבה סבתא תפוסה במחשבותיה ועיניה מלאות דמעה, נתעכב רגע, נסתכל בפניה ואמר:
– קומי, נלכה, לא נאה, מה יאמרו הבריות?…
שתיקה.
– שרה – פנה סבא אליה – יש לי צער מזה… חדלי נא…
סבתא העיפה עין עליו, אך לא זזה ממקומה.
– שרה – התחיל סבא – וכי כך אני בעיניך? אין את מאמינה לי בלי כתב… האמנם קמצן אני עד כדי לקחת הכל בשביל עצמי?…
קולו של סבא היה רך ומלא חמלה בהוסיפו:
– אלהים בשמים יודע ועד, כי כל ימי הגה לבי שבח לך בעד כל מה שעשית למעני… תמיד שמרתי בלבי את הרעיון: היא עמלה לעולם־הזה לשנינו ואני עמל לעולם־הבא לשנינו… חלק כחלק לנו, מחצה על מחצה… – – – – – – –
*
אחרי החופה התחילו המחולות. הצעירים והצעירות הראו “נפלאות” ברגלים. ובשעה מאוחרת בלילה, כשהמחוללים והמחוללות ישבו לנוח “מעבודתם הקשה”, פקדה סבתא על “כלי־הזמר” לנגן והיא לבדה יצאה במחול…
כל הקהל עמד מסביב לה בעגול, ובחדוה רבה התבוננו הכל אל הרקוד הנפלא של סבתא. אך איש לא ידע ולא הבין אותו הכח הצפון ברקוד זה…
(רשימה)
לש. י. עגנון
א
שנים ודורות רבים לא היה השם פילוסופיה מצוי כלל בעיר שיבוטא. אמנם, היו בעיר יהודים תורניים, ששמעו את השם אריסטו, רבו של הרמב"ם, שהיה פילוסוף גדול. אך זה היה להם מסוג אותם הדברים, שנמצאו בימים קדמונים ושבימינו רק נשאר זכרם, כמו שאר דברים מופלאים, שאנו מוצאים שמותיהם בספרים.
אך משבא לדור בעיר רבי חיים־נח החקרן נעשה השם הזה שגור בפי הבריות והיה משמש להם לכמה וכמה פנים. היה אחד מספר לחברו דבר, שקשה היה להבינו, היה הלה עונה לו מתוך תרעומת: “למה אתה מטרידני בדברי פילוסופיה?” על אדם שאינו בקי בהויות העולם ואינו מעורב עם הבריות היו מלגלגים ואומרים: “הרי זה פילוסוף!” וכל דבר שאין לו מקום בחיי יום יום ושעוסקים בו לשם עיון בלבד היה נקרא דרך גנאי בשם פילוסופיה.
ושם רע זה יצא לה לפילוסופיה בעיר שיבוטא בשל רבי חיים־נח, שלא עלה בידו להקנות כבוד לחכמה זו, שהוא לבדו היה נושא דגלה ומחזיק בה.
כשהיתה אשתו שופכת מדי שיחה לפני אחותה החנונית על גורלה המר, שהטיל עליה לשאת בעול הפרנסה, היתה רגילה לסיים את הקטרוג כלפי בעלה:
– למה אכחד? לב זהב לו, ומזג טוב כמוהו אין בכל העולם, אך הפילוסופיה שלו תורידני שאולה,
והרב, מרא דאתרא בשיבוטא, שהיה מתפלפל לפעמים עם רבי חיים־נח בדבר הלכה ונהנה מסברתו הישרה או מחריפותו הרבה, היה אומר לו מתיך בדיחות הדעת:
– לוּ, רבי חיים־נח, חילך לאוריתא… חבל, חבל שתקעת עצמך לאותה הפילוסופיה הארורה…
ורוב בני העיר, שהיו חולקים בלבם כבוד לרבי חיים־נח, הבקי בש"ס, והיו מחבבים אותו על מדותיו הטובות, היו מתירים לעצמם ללגלג על חולשתו ומחזיקים טובה לעצמם על שהם אינם כמותו. היו אומרים:
– יש מאבד עולמו בשביל דברים של מה בכך. הרי אלמלא הפילוסופיה שלו ראוי היה רבי חיים־נח לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה, ועכשיו אפילו מלמד תינוקות לא יכול להיות.
עוד לפני כמה שנים, כשנפטר הרב בעיר קטנה הסמוכה לשיבוטא, נתנו עיניהם ברבי חיים־נח, אך הוא הסתלק מרבנות זו. ידידיו שדלו אותו, הכל תמהו על הדבר שאדם דוחה בידים פרנסה קבועה, אשתו בכתה על גורלה המר, אך רבי חיים־נח, האיש הרך, הרגיל לבטל רצונו, עמד הפעם על דעתו: אין הפילוסופיה והרבנות יכולות לדור בכפיפה אחת.
ולאחר זמן רב היה מעשה ובאו אליו בעלי־בתים משיבוטא ואמרו למסור לו בניהם ללמדם גמרא, אבל בתנאי שידוֹר הנאה מן הפילוסופיה, ולא רצה רבי חיים־נח, אף על פי שהשעה היתה דחוקה לו ומחוסר פרנסה היה.
*
בעיר שיבוטא רגילים לספר על רבי חיים־נח מעשים שהיו ושלא היו, רק לשם בדיחא בעלמא. אך הוא אינו שם לב כל עיקר אל שיחת הבריות.
בכלל הוא חי בעיר מובדל ומופרש. אין לו מגע ומשא עם שום אדם, אינו מתערב בעסקי הקהל, וכמה אנשים מתושבי העיר אינו מכיר כל עיקר, אף על פי שהוא דר בשיבוטא זה יותר משלשים שנה, מיום שנשא לו לאשה אחת מבנות עיר זו.
ולא רק בעירו אלא אפילו בביתו שלו רואה רבי חיים־נח את עצמו כאכסנאי. אשתו, יהודיה זריזה ועסקנית, שהיא המפרנסת את הבית, מביטה עליו מתוך זלזול כעל גבר־לא־יוצלח, שאפילו להתקוטט עמו לא כדאי, והיא מכלכלת אותו רק משום שמחויבה היא בכך. כלום תגרשהו מן הבית? גם שתי בנותיו הבוגרות אינן זהירות בכבודו ונשמעות רק לאמן ועושות כל דבר רק על פיה.
רבי חיים־נח מקבל את הכל מתוך שלוה פילוסופית, משום שכל הדברים הללו סוף סוף אינם כדאים לאדם, בעל חלק אלוה ממעל, שישים אליהם לב. הא למה זה דומה? למי שיושב ועוסק בדבר העומד ברומו של עולם וזבוב בא ומטרידו בזמזומו, כלום יהא פוסק מעבודתו על ידי כך?
*
לשעבר, בימי עלומיו, היה רבי חיים־נח אוהב להקהיל סביבו כנופיה של אברכים ולדרוש לפניהם בעניני מחקר מתוך “מורה הנבוכים” או “הכוזרי”, והללו היו עומדים בפיות פעורים ושומעים את התעלומות מתוך התפעלות עצומה. אך משהתחילו הזקנים שבעיר מרננים אחריו ומקטרגים עליו, על שהוא גורם בדרשותיו לכפירה ר"ל, פסק רבי חיים־נח להפיץ מעינותיו חוצה. ומאז פרש מן הבריות קימעא, קימעא; וצמצם כל עולמו ברשות היחיד שלו, באותן החקירות הפילוסופיות, שזה יותר משלשים שנה הוא מתלבט בהן ואינו יכול להפרד מהן.
ב
עכשו הזקין רבי חיים־נח והסכין עם הפילוסופיה, שבאה אליו בנחת, מספרת עמו בלחש, מגלה לו סודות, מנחמת אותו בבדידותו, כדרך שנהוג בין ידידים רגילים זה אצל זה. אמנם, פעמים שגם כעת, בשעה שהוא יושב ומעיין בספר ומוצא בו רעיון מפליא בחדושו, הוא קופץ ממקומו מתוך התפעלות או משמיע קול צהלה כתינוק, אך ה“שגעונות” הללו – לפי דברי אשתו – כאין וכאפס הם לעומת זה שהיה בימי עלומיו.
בימי עלומיו, כשנגלתה אליו הפילוסופיה, פרצה פרץ בנפשו וזעזעה את כל לבו. פעמים שהיה מתמלא עליצות אין קץ, בשעה שנדמה לו, כי עולם חדש נפתח לפניו, עולם עליון, עולם שאין בו דאגת פרנסה, אלא רעיונות עמוקים מני ים, שהגו בהם אריסטו ואפלטון; ופעמים שהיתה תוקפת אותו עצבות עד לידי יאוש, כשהרעיונות החדשים של הפילוסופיה חתרו בלבו חתירה תחת יסודות האמונה והולידו בקרבו הרהורים שיש בהם מעין כפירה.
באותה תקופה היה רבי חיים־נח רגיל להתרחק מחוץ לעיר, להתיחד שם עם הרהוריו, להגות בהם, לקרבם ולרחקם. ופעמים שהיה שב לביתו מטיוליו אלו זעום פנים ומדוכא, יושב כשקוע בתנומה ואינו רואה דבר ואינו שומע דבר.
אשתו, שלא היתה עדיין מרת נפש כמו עכשו, שעדיין לא עמדה על טיבו של בעלה, שעדיין היתה צעירה לימים ונוטה להתרפקות, היתה לפעמים פונה אליו, קצת דדך תרעומת וקצת דרך חבה, ואומרת:
– רוצה הייתי לדעת, מה המחשבות שאתה שקוע בהן כל הימים?
– את לא תביני זאת – היה רבי חיים־נח עונה כמשתמט.
– וכי חסרת מוח אני? – היתה האשה שואלת מתוך עלבון קצת.
– פתיה, יש ענינים שהם למעלה משכלה של אשה.
– ואף־על־פי־כן – היתה פוצרת בו אשתו.
– נו, היש לך, למשל, מושג משאלת ידיעה ובחירה? – היה רבי חיים־נח שואל מתוך לגלוג.
– מה פירוש?
– כלומר, האם האדם עושה מה שעושה על פי גזירתו של הבורא, או על פי רצונו הוא.
– למאי נפקא מינה?
– שטיא, הלא אמרתי, כי לא תביני זאת… הרי זו שאלה פילוסופית עמוקה מאד…
– כל הדברים הללו הם עסק להולכי בטל – נפטרת האשה מבעלה מתוך עקיצה על שום שאינו עוזר לה בפרנסה.
ולא רק אשתו אלא גם ידידיו האברכים, שהיו באים עמו בדברים, רגילים היו להניא את לבו מאחרי הפילוסופיה. אם היה איש שיחו בר אורין, היה פוסק לו פסוק: “במופלא ממך אל תדרוש וכו'”; ואם יהודי פשוט היה הדובר אליו, היה מנענע בראשו ואומר: מה אנו ומי אנו, כי נבוא לעסוק בחקירות אלו?! אבותינו ואבות אבותינו חיו ומתו, אף אנו נחיה ונמות – ותו לא.
ואולם כל הטענות הללו לא הועילו לעקור מלבו של רבי חיים־נח את אהבתו לפילוסופיה, שלכדה אותו בקסמיה והוא לא יכול להחלץ ממנה.
*
עכשו זקן רבי חיים־נח, בא בימים, כבן ששים הוא, כפוף קומה קצת. והשׂיבה כבשה את זקנו, ורק עיניו התועות קימעא נוצצות באש שאינה מצויה. עכשו הוא חי עם הפילוסופיה בשלום ובמישור, כאדם שחי עם אשתו לעת זקנתו. היא מנעימה לו את בדידותו, בחברתה הוא מוצא שעות של קורת רוח, מקבל הוא באהבה את כל הרוגז והיסורים, שבת זוגו גורמת לו לפעמים, וקשה לו לתאר את חייו בלעדיה.
לא כן היה בימי עלומיו, בזמן שהתודע ראשונה אל הפילוסופיה. תחלה לקחה את לבו שבי, עד שבגללה נקעה נפשו קצת מן התורה. ימים ושבועות היה משקיע עצמו ב“מורה” וב“כוזרי”, מתעמק בחקירות פילוסופיות, עיון גורר עיון, חקירה מולידה חקירה. פעמים שרבי חיים־נח ראה את עצמו כעולה להר גבוה, מטפס ועולה מעלה עד השמים, ולבו מתמלא עליצות שאין לה גבול; ויש שנדמה לו, כי תעה בדרך והוא נכנס לשביל אחד ומתוכו לשביל אחר, וכח טמיר מושכו הלאה הלאה, ופחד גדול תוקף את נפשו.
פעמים שרבי חיים־נח היה תופס עצמו על רעיונות של כפירה, ואז נדמה לו, כי כל חקירותיו אינן אלא מעשי היצר, שבא להכשילו ולהסיר את לבו מאחרי האמונה. בזמנים אלו של הרהורי תשובה היה יושב כל היום בבית־המדרש ועוסק בתורה, כדי לגרש מלבו את המחשבות הרעות, ומתפלל בלב נשבר לה', שיצילהו מן הכפירה. שבועות שלמים היה מזיר עצמו מכל ספרי מחקר ומגרש מלבו כל רעיון שיש בו ריח של פילוסופיה. ויש שהיה יושב בתענית (בפני הבריות היה אומר, כי זוהי תענית חלום), כדי למרק עוונותיו ולטהר את נפשו.
זמן מה אחרי ימי התשובה האלה היה רבי חיים־נח נהפך לאיש אחר. היה יוצא לשוק, נכנס בדברים עם הבריות, שואל על עסקי החנות – לתמהונה של אשתו – ומבקש עצות במה להרבות את הפרנסה. רואה היה רבי חיים־נח את עצמו כחולה שקם מחליו והוא הולך ומתרפא ועוד מעט והיה בריא כאחד האדם.
אך ימי שלותו לא ארכו. הפילוסופיה היתה אורבת לו, מתקרבת אליו בדרך שלא פלל. לא הועילו לו כל זהירותו, כל השבעותיו, כל התרחקותו מעליה. פעמים שהיה עומד באמצע ענין של חול, מסדר חשבון ארוך בחנות מפי אשתו, עוסק בשיחת חולין עם מי שהוא – ופתאום היה תוקפו ה“שגעון”… היה מתבלבל, משתתק, אינו שומע מה שמדברים אליו או עונה שלא מן הענין, לרגזה של אשתו או לתמהונו של איש שיחו. שוב פגע בו ברבי חיים־נח חץ הפילוסופיה והוא נפל.
*
לאחר שראה ונוכח רבי חיים־נח, כי הפילוסופיה התגברה עליו וידה על העליונה ואין עצה ואין תחבולה להחלץ ממנה, נכנע תחת גורלו וחדל להאבק עמה.
וכך נעשה רבי חיים־נח פרוש מן העולם של חולין, שפל בעיני אשתו המפרנסת אותו בעמל כפיה, מובדל מן הבריות הרואים אותו כאדם שאינו מן הישוב, עני מדוכא שאין לו בעולם הזה כלום, מלבד חקירותיו ועיוניו.
ג
באחד מימי בדידותו, בשעה של התלבטות בסבכי הפילוסופיה, ברגע שבקשה נפשו איש בלבבו לספר עמו בדברים אלו העומדים ברומו של עולם, עלה בדעתו להעלות על הגליון את רעיונותיו וחדושיו בחכמה עליונה זו.
מתחלה היה כותב מגלות מגלות, על פסות נייר, על שולי הגליונות של ספריו, על החלק החָלק של מכתבים, אבל פעם אחת קנה במקרה פנקס גדול בן מאתים וחמשים דפים והוא ששמש לו יסוד לחבור שלם. על הפנקס הזה נוספו במשך הזמן עוד שנים.
זה יותר מעשרים שנה רבי חיים־נח עוסק בחבורו זה, שקרא לו בשם: “ברומו של עולם”, וכבר הגיע אל החלק השלישי, החשוב בעיניו ביותר, שעדיין לא נשלם.
החלק הראשון עוסק בשאלות פילוסופיות, כגון: “ידיעה ובחירה”, “שכר ועונש”, “השארת הנפש”, ועוד ועוד; החלק השני כולל חדושים והערות על ספרי הרמב“ם והרלב”ג וכדומה; ואולם בחלק השלישי רבי חיים־נח מורה דרך לחבר את האמונה עם הפילוסופיה, אשר “תהיינה כאחיות תאומות ולא תתפרדנה”.
חבור זה הוא חלקו של רבי חיים־נח מכל עמלו. בזמן שהתחיל בו לא עלה כלל על דעתו, כי עתיד הוא להיות ילד שעשועיו, שבו ימצא תנחומים על כל אבדות חייו, ולא כל שכן שלא קוה לזכות על ידו לפרסום ולגדולה. אך במדה שהתמלאו דפי הפנקס אותיות זעירות בכתב ידו של רבי חיים־נח, שנראו כזרועות ערוגות ערוגות על פני שדה לבן, במדה שהנייר החלק מצא תקון על ידי דברי מחקר עמוקים, לבש החבור בעיני המחבר צורה של נפש חיה, שאפשר להשתעשע בה, להגות אליה אהבה, לספר עמה, לחלום עליה.
כל היום אשתו יושבת בחנות הקטנה, ושתי בנותיו אף הן על פי רוב אינן בבית, ולפיכך יש לו לרבי חיים־נח יכולת לשבת כמה שעות רצופות ליד השלחן, לכתוב ולמחוק ולחזור ולכתוב, אך פעמים שאשתו, מרוב שיחה וכעסה על שאין פדיון בחנותה או מתוך התרגזות על ה“מפרנס” שלה שאוכל ואינו עושה, מתפרצת לתוך החדר, עומדת כלפי בעלה וממטירה עליו זלזולים על שעוסק הוא בלכלוך נייר ומקללת את עצמה ואת יום הולדה, ואזי מוכרח רבי חיים־נח להפסיק באמצע. הוא לובש בחטיפה את קפוטתו ובורח לבית המדרש ויושב ומעיין שם בספר. הרעיונות העמוקים, שהקיפו אותו בבית כיונים תמות, כאילו נבהלו מפני גערות האשה ופרחו להם, ומוחו של רבי חיים־נח ריק שעה רבה, ובזמן שהרעיונות מתדפקים שוב על דלתי לבו, רבי חיים־נח עולה לעזרת נשים ששם הוא יושב בדד ומעלה על הגליון בעט עופרת את מחקריו.
כך היה צער גדולו של החבור, עד שזכה רבי חיים־נח לראותו בצורה של ספר בכתב־יד ערוך ומסודר לשעריו, לפרקיו ולחלקיו.
פעמים שהיה רבי חיים־נח פותח את “חבורו”, מדפדף אותו, מעיין בו, כאילו היה זה ספר של מחבר אחר. מוצא הוא כמה וכמה דברים, שיש להעיר ולהשיג עליהם, והוא מעלה אותם על הגליון ומצרפם לחבורו בשם “נוספות”.
אין רבי חיים־נח חושב כלל להעלות את חבורו על מכבש הדפוס בחייו, אך פעמים שהוא חולם, כי שנים רבות לאחר פטירתו יקום חוקר ויגלה פתאום את חבורו ויוציאו לאור עולם, אף יכתוב עליו פירוש לבאר את המקומות הקשים שבו, והמעיינים מבני הדודות הבאים יעלו על שפתם את שמו, חיים־נח, בעל הספר “ברומו של עולם”.
ואולם בלבו יש תשוקה רבה, עצומה מאד, להראות בחייו את חבורו לפילוסוף אמתי ולראות בעיניו את הרושם שיעשה עליו ולשמוע באזניו מה שיאמר עליו. נדמה לו, לרבי חיים־נח, כי מן השמים סייעו בידו לגלות סודות בפילוסופיה, בחכמה עליונה זו, שלא שערום קדמונים. יש בחבורו פרקים אחדים, שרבי חיים־נח קורא אותם ברטט גיל, עד שקשה לו להאמין, כי ידו כתבה את הדברים האלה: עד כה עמוקים הם בעיניו, עד כה חדשים ונפלאים. כגון אלה ראוי היה, שפילוסוף אמתי יעיין בהם.
חוץ מזה נכספה נפשו של רבי חיים־נח זה כמה, אפשר לומר, כל ימיו, לדבר פעם אחת עם פילוסוף אמתי, כדי להרצות לפניו כמה שאלות וספקות, לשמוע מפיו חדושים בפילוסופיה, לעשותו לו לרב ולחבר כאחד.
אבל רבי חיים־נח כמעט שהתיאש מתקוה, כי חלומו זה יתגשם בזמן מן הזמנים. אמנם, בדור האחרון לבשה העיר שיבוטא צורה אחרת. היא מחוברת עכשיו במסלת־הברזל עם העולם, ועל ידי כך עוברים דרך העיר פנים חדשות, כגון: סוכנים־נוסעים, אגיטטורים של ה“בונד”, ציונים מפורסמים. זכתה שיבוטא פעם אחת, שעבר בה המיניסטר של הדרכים. ואולם פני פילוסוף לא נראו בה עד היום.
בשיבוטא עצמה קם אמנם דור חדש, שאינם זהירים במצוות, שמלגלגים על דברי חכמים ושקוראים לעצמם “משכילים”. הללו קוראים ספרים חדשים, שאין בהם לא תורה ולא חכמה אלא סתם דברים בטלים.
אך רבי חיים־נח הוא לא מהם ולא מהמונם. “בדוחק – אומר הוא – אפשר לכנותם בשם אפיקורסים, אבל פילוסופים – חס ושלום!”
*
אותם הבחורים המשכילים, שרבי חיים־נח מזלזל בהם, מתירים לעצמם לפעמים ללגלג על הבטלן הזה, שאינו יודע שום לשון אירופאית, ומלבד הפילוסופיה שלו אין לו שום ידיעה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה או בהנדסה – בכל אותם הלמודים הנקנים בגימנסיה.
ואף־על־פי־כן הם מתיראים לעמוד במחיצתו ולהתווכח עמו. רואים הם את עצמם בפניו כתינוקות בפני גדול. רבי חיים־נח מלגלג עליהם, שמשננים הם מלים של לשונות נכריות. “דומים הם – אומר הוא – לאותו עוף, שיודע לדבר בלשון בני אדם. הוא מוציא מפיו את המלים ששמו בפיו. מה שאין כן המדבר האמתי, האדם בעל התבונה, שמקדים מחשבה לדבור והפה הוא אצלו שליחו של הלב”.
אך פעמים שמתוך בדידות רבי חיים־נח נטפל לאחד ממשכילי העיר, הקורא ספרים ועתונים בלשון המדינה, והלה מספר לו דרך אגב שמות של פילוסופים גדולים, כגון: שפינוזה, לייבניץ, קאנט. רבי חיים־נח עושה אזניו כאפרכסת וחוקר מפי איש שיחו, שמא הוא יודע משהו מחדושי הפילוסופים האלה. אבל הלז אינו יודע מה להשיב. רבי חיים־נח מנענע בראשו ואומר: חבל, חבל!
ד
וכך היה רבי חיים־נח שנים רבות הפילוסוף היחידי בעיר שיבוטא. בני דורו, התורניים והמופלגים שבעיר, הלכו לעולמם אחד אחד, ועל מקומם קם דור חדש. צצו ועלו יהודים חדשים ההוגים בחכמות חיצוניות. זכתה שיבוטא לכך, שאחדים מבניה למדו בגימנסיה של עיר הפלך, ושנים מהם הגיעו למעלת רופאים, אבל בכל אלה לא נמצא אף אחד, שיש לו הבנה כל שהיא בפילוסופיה.
אך באחד הימים התפשטה השמועה בעיר, כי שב מחוץ־לארץ אהרן חפץ, בנה של האלמנה חפץ, והוא מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה.
– מה ענין “דוקטור” ל“פילוסופיה”? – תמהו רבים מיושבי שיבוטא.
נמצאו ידענים שבאו ופירשו, כי התואר “דוקטור” הוא מעין “סמיכה”, שנותנים לאדם הבקי בכל חדרי הפילוסופיה
– אבל ממה מתפרנס “דוקטור” שכזה? – לא נתקררה דעתם של השואלים.
– הוא כותב חבורים פילוסופיים.
– ומי קונה אותם?
– לכל יש קונים!
כשהגיעו הדברים לרבי חיים־נח, פג לבו משמחה. בא סוף סוף האיש שהתפלל אליו, שראהו בחלומותיו. עתה יראה אותו בעיניו, את הפילוסוף האמתי, ולא פילוסוף סתם, אלא “מוסמך”, זה שבקי בכל חדרי הפילוסופיה. היש עוד בעולם מאושר כמוהו?
רבי חיים־נח בא לביתו ולבו מלא על כל גדותיו עליצות. רצה לשתף את מי־שהוא בשמחתו, וכשראה את פני אשתו זועפים, כדרכה, פנה אליה ואמר:
– השמעת, שרה, אורח הגון בא לעיר…
– מי? – שאלה האשה בעקימת פנים.
– אהרן חפץ… מחוץ־לארץ בא… מארץ אשכנז… מלומד גדול הוא… דוקטור לפילוסופיה… לא דבר קל הוא… לא הכל זוכים… – נחפז רבי חיים־נח לספר הכל בנשימה אחת, שלא תפסיקו אשתו.
– תשמח ותגל אמו, אך מה לך כי תשיש?
– עכשו יהא אדם בעיר, שאפשר לספר עמו…
– כסבור הוא, שבנו של חפץ יעסוק בדברים בטלים כמוהו?! – פלטה האשה מתוך בוז כלפי אישה, ושבה למלאכתה בחדר הבשול.
ואולם רבי חיים־נח לא פסקה שמחתו. כל אותו הערב לא יכול לשבת על מקומו מרוב התרגשות. הוא נטל את חבורו; עיין בו וחזר ועיין, אחר כך התחיל מתהלך בחדרו אנה ואנה, ובדמיונו ראה את הוכוח שעתיד להיות בינו ובין אהרן חפץ, שמע בדמיונו את השגותיו של הלה והשיב עליהן בדמיונו… התלהב והתחיל מניע בידיו, מוציא מפיו דבורים קטועים, הברות בקול רם… שקע כל כך בוכוחו הדמיוני, עד שלא ראה את אשתו, שיצאה מחדר הבשול, עמדה על המפתן, הציצה בבעלה, רקקה וקראה בקול:
– משוגע! מטורף ממש!
ה
עוד בחייו של ר' יהושע חפץ יצא אהרן בנו לתרבות רעה, כלומר: שעזב את התלמוד ונעשה כרוך אחרי הספרים החיצוניים, התחבר אל הבחורים המשכילים שבעיר והיה להם לראש.
ואף על פי שר' יהושע חפץ היה יהודי תקיף ומטיל אימה בתוך ביתו, אך כיון שאהרן היה בן יחיד לו, ובכלל אי־אפשר בדור החדש לחנך את הבנים ביד חזקה, כמו שהיו נוהגים בדורות הקודמים, עשה האב את עצמו כאינו רואה והתיר לבנו כמה דברים וגרם שירננו הבריות אחריו על כך.
אולם כשבא אליו בנו פעם אחת ומתוך גמגום אמר לו, שרוצה הוא לנסוע לחוץ־לארץ “ללמוד”, נתן בו האב עיניו וענה: כל זמן שאני חי – לא תסע.
אהרן חפץ ידע את אביו, שמימיו לא הזיזו אדם מדעתו, ולפיכך לא העתיר עליו וקבל את גזר דינו. הנקמה היחידה שעשה אהרן חפץ באביו, כי לא הטה אוזן לשדכנים, שהיו באים לבית אביו לדבר בו “נכבדות”.
אבל ר' יהושע חפץ לא הצטער על כך, וכשהיתה אשתו קובלת ושואלת, “מה תהא התכלית”, היה בעלה מלגלג עליה ועונה:
– שטיא, וכי מה איכפת לך?… יבוא יומו… סוף גנב לתליה, סוף בחור לחופה… בת בוגרת שאני, אבל בן – אין אחריותו עלי.
– כלום לא הגיעה השעה, כלום אינך רוצה לראות מעט נחת בבנך היחיד? – היתה האשה שואלת בתרעומת.
– ודאי אני רוצה… ואם ירצה השם נזכה לכך…
אך השם לא רצה. ר' יהושע חלה ומת קודם זמנו.
*
לאחר שנעשה אהרן חפין עומד ברשות עצמו, הודיע את אמו, כי מחויב הוא לנסוע לחוץ־לארץ, לו רק לשנה או לשנתים.
הוא לא ידע עדיין ברור, מה יעשה שם ומה ילמד שם. משעה שהתחיל לומד חכמות חיצוניות, היה חולם לקבל תואר דוקטור. אלמלא עמד אביו ע“ה לשטן לו, כי אז היה הולך בדרך סלולה: היה נבחן בקורס של גימנסיה והיה נכנס לאוניברסיטה ולומד חכמת הרפואה ונעשה דוקטור ממש. אם לא היה עולה לו הדבר ברוסיה – מחמת גזרת ה”אחוזים" על היהודים – היה נוסע לחוץ־לארץ ותעודת בגרות בידו, זו הנותנת זכות להכנס לאוניברסיטה. אבל עקשנותו של אביו הרסה את כל הבנין שבנה בדמיונו. עכשו אין בידו תעודת בגרות וללמוד מדיצינה אי אפשר לו איפוא. נוסע הוא לחוץ־לארץ בלי מטרה קבועה, וכששאלה אותו אמו בתמימות, מה יעשה בחוץ־לארץ, ענה אהרן סתם:
– אלמד שם.
– וכי מי מעכב בידך ללמוד כאן?… אם לתורה הרי יש בית־המדרש ואם לידענות, להבדיל, הרי יש לך ספרים הרבה ויכול אתה לקנות עוד.
אבל אהרן באר לה, כי רצונו ללמוד באוניברסיטה מפי פרופיסורים…
– ומה לומדים שם?
– כמה חכמות יש: כימיה, מדיצינה, פילולוגיה… לכשאהיה שם, אראה במה לבחור.
שרה חפץ לא ידעה טיבן של החכמות הללו, אף לא רצתה לחקור על אדותן מפי בנה. למאי נפקא מינה? העיקר הוא, שהתעקש דוקא לנסוע ואין בידה להניאו. כשאב אומר “לא”, דבורו דבור, אבל אֵם – מה כחה ומה גבורתה? רק להתחנן היא יכולה, להוריד דמעה, כלום אפשר בזה לרכך את לב הבנים בזמננו?
רק תקוה אחת עודדה את לבה של שרה חפץ: לא יעברו ימים רבים והוא ישוב לביתו… יש בזה רק הפסד ממון ותו לא… אהרן לא יוכל לשבת זמן רב בנכר… מפונק הוא, כדרך בן יחיד, ובלי השגחת אם נבל יבול… וסופו שיעזוב במהרה את כל ההבלים וישוב לבית אמו… וסוף סוף הרי אין זו אמריקה, מדינת הים, ואפילו משם חוזרים בני אדם…
על סיועו של בנה להנהלת העסק יכלה שרה חפץ לוותר, עוד בחיי אישה היתה היא המוציאה והמביאה בחנות הגדולה (“ראש גבר לה” – היו הבריות מקלסים אותה), ונסיעתו של אהרן היתה בעיניה כעין שגעון של בן יחיד, כשאר השגעונות שחולפים חיש…
הפעם חשבה שרה חפץ וטעתה. אהרן בנה יצא לחוץ־לארץ ולא חזר מהר, אלא השתקע שם. חמש שנים רצופות ישב שם בארץ נכריה ואף פעם אחת לא בא לביתו. חושש היה שמא תעכבהו אמו בתחנוניה. והוא גמר בלבו לשוב לעירו לא אדם פשוט אלא דוקטור.
גם אהרן חפץ היה כאביו תקיף בדעתו. דבר שעלה על לבו לעשותו הגיע עד סופו. בחוץ־לארץ לא הלך לבו אחרי התענוגות, לא היה חוזר אחרי הנשים, לא השתתף בעסקי הקולוניה של הסטודנטים.
הפרופיסורים היו מקלסים אותו על שם רצינותו ושקידתו. כל הימים והלילות היה יושב בביבליותיקאות וקורא ורושם. בין הסטודנטים יצא לו שם של אדם, שאין לו בעולמו אלא ספרים. הסטודנטיות עשו כמה נסיונות למשכו ברשתן, אך הוא לא נלכד, וסוף סוף התיאשו מן הבחור המשונה הזה ועזבוהו לנפשו.
ואולם אהרן חפץ לא היה כלל מטבעו נזיר מן החיים ופרוש מן העולם. לא בלי עמל עלה בידו לכבוש את עצמו ולהתגבר על יצרו, שהיה משיאו לעזוב את חדרו ואת ספריו ולצאת לטיולים, ללכת לתיאטראות או לחזור אחרי נשים. וכשהיה אחד מחבריו מפתה אותו, קצת דרך ידידות וקצת דרך תוכחה, לצאת מחדרו ולראות את העולם הנאה, היה אהרן חפץ עונה מתוך חיוך:
– עכשו אין פנאי… אחר כך, אחר כך…
– מתי יבוא “אחר כך” זה?
אהרן חפץ היה שותק רגע ועונה במתינות:
– לאחר שבכיסי יהא מונח הדיפּלום.
*
רק במקרה, בלי ישוב־דעת מרובה, בחר אהרן חפץ בתורת הפילוסופיה. כיון שנבצר ממנו ללמוד חכמת הרפואה, שחלם עליה מנעוריו, מה חילוק יש, אם יקבל תואר דוקטור לכימיה או לפילוסופיה?
הפרופיסורים האשכנזים, שאהרן חפץ היה שומע תדיר את פרקיהם בהקשבה רבה, היו מחבבים אותו והאמינו, כי “הרוסי” הזה יש לו נטיה עצומה לפילוסופיה. התמימים האלה לא ידעו, כי אהרן חפץ קבל מאמו את הכלל: “כל עסק שיש לך, ואפילו הריוח הוא של פרוטות, אל תזלזל בו ותשקוד עליו”.
אורח־חיים זה גרם לו לאהרן חפץ, שיגמור את האוניברסיטה בלי שום פגע, ולא עוד אלא שהצליח לכתוב דיסרטציה יפה, שהפליאה את הפרופיסורים בבקיאותו הרבה של מחברה. ולאחר שנדפס חבורו ואהרן חפץ קבל את התואר “דוקטור לפילוסופיה”, ראה את עצמו בן חורין. עמד ומכר את ספרי הלמוד שלו והכין עצמו לדרך, לשוב לעירו ולביתו.
קודם שנסע אסף מכל העתונים את כל הרצנזיות, שספרו בשבחה של הדיסרטציה שלו, הדביק את קטעי הגליונות לתוך מחברת מיוחדה ונפרד מעל ארץ אשכנז ובלבו החלטה גמורה להסיח דעתו מכל הלמודים הפילוסופיים, שהוגיעו את מוחו זה חמש שנים.
הנה בא סוף סוף אותו “אחר כך”, שצפה לו אהרן חפץ ימים רבים.
ו
בשבועות הראשונים אחרי שובו לביתו היה אהרן חפץ מתרחק מכל חברה, ואפילו לטייל היה יוצא יחידי. בני העיר היו מרננים קצת, שלא בא לבית הכנסת אפילו בשבת, אבל לא הרבו לגנותו על כך: סוף סוף הרי “דוקטור” הוא, שאינו מחויב להיות ירא שמים. ואפילו על הפילוסופיה שלו לא היו מלגלגים: הרי עשיר הוא ולו נאה הכל.
הצעירים המשכילים שבעיר, שהיו מתהדרים בכבודו של אחד מהם, ספרו עליו גדולות ונפלאות: כי כתב ספר פילוסופי עמוק, עד שכל הפרופיסורים באשכנז השתוממו על עמקותו, ועל ידו יגדל כבוד ישראל בעולם.
כמה וכמה מבני העיר מצאו אמתלה להכנס לחנותה של שרה חפץ, אולי יעלה בידם לראות את פני בנה ולשמוע מפיו דבור כל שהוא, אך אהרן חפץ לא עבר את מפתן החנות, כדי שלא לבוא בדברים עם בני עירו. ורק בערב היתה שרה חפץ יושבת ליד בנה ומספרת עמו בעניני הבית ובעניני העיר, עד שבשנים שלשה ימים ידע אהרן את כל הקורות בעיר בחמש שנות נדודו ממנה.
כלאחר יד סחה לו אמו, כי זה שלש או ארבע שנים בא לדור בעיר סוחר־יערים עשיר, הורוויץ שמו, ומנהג ביתו כמו בכרכים: יש שם פסנתר, והבת הבכירה, שגמרה את הגימנסיה, היא המנגנת…
אהרן חפץ הבין את הכוונה הצפונה בספור זה, אך עשה עצמו כאינו מבין, ואף־על־פי־כן לא יכול להתאפק ושאל את אמו כלאחר יד:
– ואותה ריבה המנגנת על הפסנתר יפה היא גם כן?
שרה חפץ ענתה אף היא בלי התלהבות, כדי שלא ירגיש בנה בכוונתה הצפונה:
– מה שייך יפה?… הרי זה דבר שבטעם… בעיני אני, למשל, יפת תואר היא… והעיקר, פקחית היא… כשהיא באה אל חנותי, תענוג ממש לבוא עמה בדברים…
– כך, כך! – ענה אהרן חפץ כאילו לעצמו. רצה לשאול את אמו, אם אותה ריבה רגילה לבוא אל החנות לעתים קרובות, אך הוא התירא, שמא ישפיל בשאלה זו את ערכו, ולכן פתח ואמר:
– הידעת, אמי, משתעמם אני מאד בעיר הקטנה… רגיל אני בהמונו של כרך… כבר נתקתי מחיים שוממים אלו…
– וכי מי אשם? – מהרה שרה חפץ להגן על עירה – הרי אתה בעצמך בחרת בחיי פרוש, הלא אתה בקשת, שלא יכניסו אליך שום איש. הנה, למשל, כמה פעמים שאל עליך מר הורוויץ…
– מי זה?
– הוא הסוחר שספרתי לך… אף הוא אומר, כי אין לו בעיר עם מי לשוחח… ולאחר ששמע, כי באת, משתוקק הוא מאד להתודע אליך…
אהרן חפץ שתק. שתיקה זו גרמה שמחה רבה לאמו: לבה אמר לה, כי מחשבתה עתידה לצאת לפועל.
ואמנם כעבור זמן מה התחיל אהרן חפץ נכנס ויוצא בביתו של הסוחר מר הורוויץ, תחלה רק לשם “בקור”, ואחרי כן היה בא בכל יום ויושב שם שעות רבות. הוא מצא חן בעיני כל בני הבית: האב חוה דעתו, כי מלומד גדול הוא; האם העידה עליו, כי בעל נמוסים הוא כבן כרך ממש; והבת אמרה, כי בחור “סימפטי” הוא ואדם “מענין”.
*
עוד ביום הראשון, כשיצא אהרן חפץ לטייל עם בתו של הורוויץ, נמנו וגמרו בעיר, כי “חתן וכלה” הם. נמצאו ידענים שבאו וספרו, כמה נדוניא הורוויץ פוסק לבתו, נשאו ונתנו בשאלה, אם שדוך הגון הוא ומי משני הצדדים “מרויח” כאן יותר. אך לבסוף באו לידי החלטה, כי זווג נאה הוא. אמנם, אהרן חפץ אינו דוקטור ממש, כמו שרצה הורוויץ לבתו, אבל לאמו של החתן יש חנות גדולה והוא הבן היחיד. את זה צריך לשים בכף המאזנים.
ז
כל אותם הימים, שאהרן חפץ היה מתבודד בביתו ולא התראה בחוץ, לא העיז רבי חיים־נח פניו להכנס אליו, אף כי תשוקה עזה מלאה את לבו לראותו ולדבר עמו. פעם אחת עבר על פני חנותו של חפץ ושאל את שרה על בנה, והאם ענתה לו במנוד ראש: “הוא שב מחוץ־לארץ תשוש, חלש, עור ועצמות, אבוי לי!” ורבי חיים־נח הרהר בלבו: “העיון והמחקר מתישים כחו של אדם”.
אך לאחר שנראה אהרן חפץ ברחוב וגם התחיל לבוא בדברים עם אנשים, קרב אליו גם רבי חיים־נח ונתן לו שלום. המתין שעה קלה ושאל מתוך הכנעה:
– מתי יש לכבודו פנאי, כדי שאוכל לסור לביתו?
– היש לו ענין אלי? – תמה אהרן חפץ, ובלבו נצנצה מחשבה, כי ודאי שדכן הוא זה.
– הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן – ענה רבי חיים־נח בלשון חכמים.
– אמנם, אין לי הרבה פנאי, אבל יכנס נא ביום מן הימים – ענה אהרן חפץ במין גנדרנות.
בערב היום ההוא, בשעת שיחה עם אמו, ספרה לו זו מה טיבו של אדם זה וכי הוא משתוקק זה זמן רב להתודע אליו.
– יודע אני טפוס זה של בני אדם – ענה אהרן חפץ – טרדנים הם, מטורפים ומבולבלים, פגעים רעים. שומר נפשו ירחק מהם.
ולפיכך התאמצה שרה שלא להכניס את רבי חיים־נח אל בנה, כיון שלא לרצון הוא לו. וכשהיה בא, היתה מוצאה תמיד אמתלה להרחיקהו. אבל סוף סוף לא יכלה האשה לבייש יותר מדי יהודי זקן ותלמיד חכם, ופעם אחת נטלה רשות לעצמה להכניס את רבי חיים־נח לחדרו של בנה.
שעה קלה ישב רבי חיים־נח ושתק. ניטל הדבור מפיו. זה רק לפני שעה היה מוחו מלא המון רעיונות, שאמר להרצותם לפני הפילוסוף האמתי, ועכשו כאילו נתרוקן מוחו. מסתכל הוא בפניו העגולים והשמנים של הבחור המגולח, היושב כנגדו בגלוי הראש ומחטט בצפרניו, ואין בו רוח להשמיע לפניו את הדברים העומדים ברומו של עולם. רבי חיים־נח תאר לו בדמיונו פילוסוף אמיתי בצורה אחרת לגמרי.
אהרן חפץ הפסיק ראשון את השתיקה המעיקה.
– שמעתי שכבודו עוסק בחקירות פילוסופיות…
– מה שייך עוסק?… – גמגם רבי חיים־נח – מי אני ומה אני?… אלא מאי?… האדם בחיר היצורים הרי נבדל מן הבהמה בכח החושב שבו… ואף אני שוקע לפעמים במחשבה… הרבה והרבה חידות יש בעולם…
אהרן חפץ ישב כנגדו והוסיף לחטט בצפרניו, אחרי כן הוציא מכיסו מסרק קטן והתחיל סורק את בלוריתו, ולבסוף קם ממושבו ואמר:
– יסלח לי כבודו… היום אני צריך עוד לכתוב הרבה… אולי יסור אלי בפעם אחרת, אז נדבר באריכות…
רבי חיים־נח שמח בלבו על הפרישה הזאת. בקור ראשון זה לא הצליח. אולי יצליח בפעם השנית. סוף סוף, אל תסתכל בקנקן כתוב.
הוא הוציא מכיסו ספר בכתב יד, הושיטו לאהרן חפץ ובקול של התרפסות אמר:
– רצוני שכבודו יעיין בספרי קצת ויחוה לי את דעתו… זה חלקי מכל עמלי… הרי כאן אין איש, כלומר: בני אדם יש ויש, אבל איש אין…
– בתענוג רב – ענה אהרן חפץ, ונפטר מאורחו.
ח
שמו של אהרן חפץ יצא לתהלה בעיר שיבוטא ועל ידו הורם כבוד הפילוסופיה בעיני יושבי העיר, היו אומרים: יכול אדם להיות פילוסוף גדול ובכל זאת להיות בקי בהויות העולם – ואהרן חפץ יוכיח.
הסוחר הורוויץ, שרצה לרומם את ערכו של חתנו לוקח בתו, היה מתפאר בו לפני מיודעיו, כי מבין הוא בעניני מסחר כסוחר זקן ורגיל, והדברים נודעו בעיר והכל קלסו את האיש, שהפילוסופיה לא העבירה אותו על דעתו ולא נטלה ממנו את חכמתו.
ביחוד הרבו לספר בשבחו הזקנים שבעיר לאחר שסח הרב דמתא את אשר שמע מפורש מפי אהרן חפץ, בליל התנאים שלו בביתו של הורוויץ, כי כל הפילוסופיה אינה אלא הר תלוי בשערה ואשרי למי שחי באמונתו התמימה שקבל מאבות אבותיו, מפני שרק האמונה נותנת לאדם מנוחת הנפש.
גם הדור הצעיר שבשיבוטא, הבחורים המשכילים והבחורות המשכילות, מצאו באהרן חפץ את הגבר האידיאלי שעומד למעלה מדוקטור פשוט, העוסק כל ימיו ברפוי חולים וחולות. כמה נאות שיחותיו, המתובלות בבדיחות וחדודים, עד שאפשר להתפקע מצחוק לשמען! ובקי הוא בכל הנמוסים ובכל המנהגים, מדקדק הוא במלבושיו ויוצא אל הרחוב הדור, ומעורב הוא עם הבריות מאין כמוהו. בליל התנאים, שהוחגו בביתו של הסוחר הורוויץ ברוב פאר, כמנהג העשירים, נודע הדבר, כי החתן אהרן חפץ יודע לשחק בקלפים כאחד הותיקים ויודע לצאת במחולות כאחד המומחים. וכשספרו הקרואים בשבחו בפניו, קצת מתוך התפעלות וקצת דרך תמיהה, ענה אהרן חפץ ואמר:
– חייב אדם בן זמננו לדעת הכל ולהשתמש בו בשעת הצורך.
רק אדם אחד בשיבוטא היה מקטרג בלבו על התנהגותו של אהרן חפץ –הוא רבי חיים־נח. כל אותם הדברים שהכל דרשו לשבחו, דרש הוא, בינו לבין עצמו, לגנותו. נדמה לו, כי במנהגיו אלה גורם אהרן חפץ לחלול כבוד הפילוסופיה. כמה פעמים עלה בדעתו של רבי חיים־נח להעז פנים ולהעיר לפילוסוף, דרך רמז, במובן, כי לא טוב הוא עושה. אך אף פעם אחת לא עלה בידו לדבר עמו ביחידות בחדרו. כל הימים לא היה בביתו, ואמו היתה אומרת, כי מאחר הוא לבוא בלילה.
פעמים אחדות קרב אליו רבי חיים־נח ברחוב ושאל אותו, אם הספיק לעיין קצת בחבורו, אך הלה היה עונה: “לא נפניתי עדיין לכך”.
וטינא היתה בלבו של רבי חיים־נח על הדבר הזה, שנראה לו בזלזול בכבודו. “וכי מה הוא עושה כל הימים? משוטט ברחובות או מטייל מחוץ לעיר עם בחורים ובתולות!” אך את הרהוריו אלה לא גלה רבי חיים־נח לאיש, משום שהתרחק מלשון הרע.
ואולם פעם אחת נפלה קטטה בינו ובין אחד המשכילים שבעיר, והלז פלט מפיו מאמר:
– אהרן חפץ אמר, כי חבורך מלא פטפוטי הבל…
רבי חיים־נח נשתתק. פניו הלבינו, ברכיו רעדו. לאחר שעה קלה התאושש והוציא מפיו, כמדבר אל עצמו: “אכן…”
הוא כוון לבוא לביתו של חפץ בשעת הסעודה, וכשיצאה אליו שרה חפץ ובקשה אותו לסור אל הטרקלין ולהמתין שם עד שיגמור בנה את סעודתו, ענה רבי חיים־נח בזעזוע:
־־ איני רוצה כלל לראות פני בנך… באתי רק לקבל ספר שהנחתי אצלו…
כעבור שעה קלה חזרה שרה חפץ ובידה חבורו של רבי חיים־נח, כרוך בגליון של עתון.
*
זו היתה ראשית מדון בין שני הפילוסופים שבשיבוטא, בין רבי חיים־נח ואהרן חפץ.
מתוך כעס נזרק פעם אחת דבור מפיו של רבי חיים־נח:
– הרמב"ם לא שחק בקלפים, לא יצא במחולות עם בתולות.
כשהגיעו הדברים לאזני אהרן חפץ, לגלג ואמר מתוך בטול:
– אין זה אלא בטלן שוטה.
וכשנמצא איש שרצה להגן על כבודו של רבי חיים־נח, שפילוסוף הוא, פתח אהרן חפץ ואמר:
– החקרנים הללו למה הם דומים? – לחנות בעיר קטנה, שהכל מעורבב בתוכה: מעט פלפלין, מעט שמן, דגים מלוחים, גרוטאות של ברזל חלוד – ובסך הכל: דלות ועניות.
הבחורים המשכילים, שסחו את המשל הזה בעיר עד שהגיע לאזניו של רבי חיים־נח, היו שליחים נאמנים להביא לבעל המשל את תשובתו של רבי חיים־נח:
– והוא (כלומר: אהרן חפץ) למה הוא דומה? לחנות של דל גאה: על גבי האצטבאות מונחות תבות וקופסאות יפות מכל המינים, אך כולן ריקות ומאום אין בהן…
דברים אלו נראו בעיני המשכילים כחרוף וגדוף כלפי הפרופיסורים באשכנז, שחלקו לאהרן חפץ את התואר “דוקטור לפילוסופיה”. וכשנזרקה לו טענה זו לסתור את דבריו, ענה רבי חיים־נח מתוך התרגזות:
– וכי כל רב שקבל “סמיכה” הוא גדול בתורה?… אפשר שאהרן חפץ שלכם למד ספרי פילוסופיה, אך ברי לי, שלא למד מהם כלום… תדעו: הרמב"ם לא היה “דוקטור לפילוסופיה”… גם אריסטו ואפלטון לא קבלו “סמיכה”… ואלה היו הפילוסופים האמתיים!
(מספוריו של שמש זקן)
א לאמריקה
… לפנים היו הולכים לאמריקה חיטים, סנדלרים, ובעיר לא היה נכּר שחסרים אנשים… בימינו נוסעים הכל, הכל נוסעים, והעיירה מתרוקנת, מתרוקנת…
התאמינו לי? כל פעם שאני שומע, כי מי שהוא נוסע לאמריקה, צער תוקף את לבי ואימה נופלת עלי… נדמה לי, כי הכל, הכל בורחים ואני אשאר כאן לבדי, לבדי…
אבל לבי דוי ביתר עוז על רבי מרדכי… זה שלש שנים שהוא נסע, ועד היום איני יכול להסיח דעתי ממנו…
כלום אתם יודעים? כלום אתם יודעים? אילו באו אלי לפני חמש שנים ואמרו לי, כי עתיד ר' מרדכי להתגלגל לאמריקה, הייתי חושב את הדובר למשוגע… כל כך משונה הדבר… כל כך קשה הדבר להאמין… ואף־על־פי־כן, הרי כך הוא…
מי היה ר' מרדכי? הוא היה מן היהודים שהיו ואינם… לא הניחו אחריהם כמותם. רצונכם לדעת, מי הם גדולי הדור שבימינו, בואו ביום השבת לבית־הכנסת והביטו אל כותל המזרח… מי עומד שם? בוּרים שנתעשרו, אחד מגולח, השני… בל אחטא בשפתי. הרי בימינו גם מנדיל הרצען איש חשוב הוא, בעל דעה הוא, מתערב בעסקי הקהל…
ר' מרדכי היה לפנים איש עשיר, היה נוסע ל“ירידים”, עושה מסחרים גדולים. אך בסוף ימיו ירד מנכסיו, ואולם מכבודו וגדולתו לא נגרע דבר…
עשיר עם הארץ למה הוא דומה? לשק של בד גס שמלאוהו זהב, נתרוקן השק, מה נשאר?… אבל יהודים כר' מרדכי עשירים הם כל ימיהם, משום שהתורה עמהם ואיש לא יטלה מהם…
ועל זה אני דן תמיד עם בני שיחיו: מדוע בני אדם רודפים אחרי העשירות? יהודי זקוק רק לפרנסה ולא לעשירות… איזהו עשיר אמתי? מי שיש בידו תורה הרבה.
ור' מרדכי היה מופלג בתורה… הרב הזקן, זכרונו לברכה, היה אומר: “אלמלא ר' מרדכי, הייתי חושב שבר־אורין אני”… התבינו?
ובעל הדרת־פנים היה. רם־הקומה, יפה־תואר, בעל זקן ארוך, תענוג היה להסתכל בפניו של יהודי כזה…
ואחד מן התענוגים הגדולים היה לשבת בבית־המדרש בשעה שר' מרדכי היה לומד בצותא עם רבי נחום הדיין, עליו השלום… הנה הם יושבים שניהם בשקט ולומדים בנעימות… רגע הם מפסיקים ומחרישים ומקמטים מצחיהם, ורגע הם מתחילים צועקים, קמים ממקומם, מניעים בידיהם, רוקעים ברגליהם, והקולות עולים עד לב השמים… העומד מן הצד היה חושב, כי אנשים נצים פה בשל עסק… לא, חביבי, אין בני הדור הזה יודעים כלל טעמה של תורה… נתמעטו הלבבות… על לבי עולים הימים שעברו, בעת אשר כתלי בית־המדרש שמעו את קול התורה יומם ולילה… בחורים היו יושבים “משמרות” על התורה… היו גונבים מארגזי נרות, שלא הספיקו לכל, ואני הייתי עושה עצמי כלא רואה וכלא יודע… מה בצע לי עתה, כשהנרות מונחים חבילות חבילות בארגזי… ולא רק בחורים, אלא הכל למדו תורה, זקן ונער. מי בבוקר, עטוף בטלית ותפילין, מי בצהרים, בשעה שאין קונים בחנות, ומי בערב, אחרי כלות העבודה. גם בלילה היו רבים שלמדו לאורו של נר שעוה. עתה בית־המדרש ריק ושומם, כאילו עשו בני ישראל קנוניא לעזוב את התורה…
ולא רק שהיה ר' מרדכי לומד תורה, אלא שהיה גם מלמדה לאחרים. שתים או שלש חברות היו לו: “משניות”, “עין יעקב”, “חיי אדם”… משהגיע חודש אלול, היה ר' מרדכי מסלק לצד את ה“חיי אדם” ודורש לפני תלמידיו בהלכות תשובה… פיו מפיק מרגליות… הדברים יוצאים מן הלב… התלמידים יושבים ועיניהם נשואות אל רבם ולבם לשמים…
ה“חברות” היו אצלו – אישון עיניו. שכר־למוד לא קבל, חלילה. פעם אחת, לאחר שירד מנכסיו, הציעו לפניו גבאי החברה לקבל שכר, אך הוא ענה: אין אני עני כל כך, עד כדי למכור את חלקי לעולם הבא…
ור' מרדכי זה נתגלגל לעת זקנה לאמריקה!
בנים יש לו שם, שהיו מטרידים אותו כל הימים: “אבא, בוא אלינו, לא תהי חסר כלום”. שוטים! הם סוברים, כי אם יש לו לאדם אכילה ושתיה – אין הוא חסר כלום. ותורה ומצוות?
כמובן, לא הטה ר' מרדכי אזנו לכל שדולי הבנים. מה לו שם? אך הבנים לא חדלו להעתיר עליו שיבוא, כי חייהם אינם חיים בלעדיו… אגב רמזו לו, כי חוב מוטל עליו לבוא ולחנך את נכדיו לתורה ויראת שמים (הוי! ידעו הבנים, במה לצוד את לב הזקן…).
וסוף דבר היה, כי נצחו הבנים, ר' מרדכי נפתה לדבריהם, עמד ונסע לאמריקה…
אני זוכר כיום את שעת נסיעתו. הדבר היה ביום קיץ. בבקר לאחר התפלה (ר' מרדכי צם ביום ההוא) הלך לבית־העלמין ונפרד שם מעל קרוביו ומיודעיו… מי יודע, מה היה לבו אותה שעה?…
בין הערבים, בין מנחה למעריב, קרא “משניות” בפעם האחרונה לפני ה“חברה”. ואחרי תפלת ערבית נפרד מתלמידיו, נשק לכל אחד ואחד, נתן לכל אחד ואחד ברכה הראויה לו, מעיני רבים זלגו דמעות… ככה יפרד אב מבניו.
ובלילה, בשעה שבבית־המדרש לא היה איש בלעדי, נכנס ר' מרדכי, נגש אל ארון הקֹדש, סלק מעט את הפרוכת, הרכין ראשו אל המקום שעמדו שם ספרי התורה, וכעבור רגע שמעתי קול בכי חנוק… רטט עובר בבשרי, כשאני נזכר היום באותו הלילה…
אחרי כן עבר על פני ארונות הספרים, נשק כל ספר וספר, ישב שׁעה קלה לפני השלחן, שלמד על ידו כמה שנים, קם ויצא בפסיעות קטנות מבית־המדרש.
ממחרת הלכו כל בני העיר ללוות את ר' מרדכי. אך הוא המעיט בדבור, אלא הסתכל, הסתכל בפני כל אחד…
כשחזרתי העירה, היה לבי מלא יגון כמו אחרי לויה… ואולי עוד יותר…
כי בשעה שיהודי כמו ר' מרדכי נפטר מן העולם יש לבכות רק על זה שאנו נשארנו יתומים… חלקו הוא בעולם הבא ודאי יהא טוב…
אך לאמריקה? אולי טוב באמריקה לכל אדם, אך לא ליהודים כר' מרדכי… לבי לבי לו!…
ב לארץ־ישראל
… אולי חטא הוא… יהודי פשוט אני ואסור לי לדבר… אבל אל יחשוב לי אלהים לעון, אין אני מחבב את הרב החדש שלנו… אומרים, שיש לו שלשה “חבורים” בכתב־יד, גם מספרים, שבקי הוא בחכמות חיצוניות… אפשר… לא, ודאי שאדם גדול הוא, ועמי הוא מתהלך בענוה, מדבר אלי בלשון “אתם”… ובכל זאת, למה אכחד, אין לבי נוטה אליו,
אפשר שזהו משום שלנגד עיני עומדים תמיד פניו המאירים של רבנו הזקן… כשאני נזכר בו, לבי הומה אליו… מי שלא ראה את הרב הזקן שלנו, לא ראה יהודי אמתי מימיו. אני חושב, שאלה היהודים מן הדור ההוא היו דומים לשבת, ובני הדור הזה בכל גדולתם הם חול, חול…
עיירתנו היתה מהוללה בלמדניה הגדולים, בסוחריה העשירים, שקנו להם שם בכל הסביבה, אך פארה והדרה היה הרב…
זכרונו חי עמוק בלבי, הוא היה טוב וחביב לכל אדם, משום שהיה חנון ורך לב, אך לי היה כאב ממש… נכנס ויוצא הייתי בביתו, אוהב היה לספר עמי, לשאול לחיי, לשלום בני ביתי… ידיד נאמן היה…
פעם אחת ישבתי אצלו והוא היה שקוע במחשבות, פתאום הרים ראשו ופנה אלי:
– פרץ, צריך לעלות לארץ־ישראל,
– רבי – עונה אני – יחד עם כל ישראל.
נאנח ואמר:
– כן, ודאי שכך היה טוב יותר, אך ימי המשיח עוד אינם, והלב עורג לארץ־ישראל, כמה עורג…
רצונו לעלות לארץ־ישראל היה חזק בלבו כל ימיו. דמעות נראו בעיניו, כשהיה מדבר על ירושלים… אך כיצד יכול היה לנסוע, אם פרנסתו היתה תמיד בדוחק… כל ימיו חי חיי צער… ורק לעת זקנתו נתמלא רצונו…
ישרים דרכי ה', ואין אנו רשאים להרהר אחדי מדותיו, כביכול, כי מה אנו ומה תבונתנו? אך יש שמחנו הקטן מתבקע מפני המחשבה האסורה: וכי כך צריך להיות?
כלפי מה אני אומר זאת? – כלפי הרבנית זכרה לברכה.
יודעים אנו כלנו, וכך כתוב בספרינו הקדושים, כי ארץ־ישראל היא ארץ הקדש. וכשחטאו בני ישראל לפני המקום, הקיאה הארץ אותם. היוצא לנו מזה, כי בשביל לדור שם צריכים לזכות הצדיקים, שיש בידם מעשים טובים… ומי ידמה להרבנית ז"ל ומי ישוה לה במעשיה? שלשים ושבע שנה היתה עם אישה הרב ונשאה וסבלה עמו הרבה מאד. היא היתה כמלאך אלהים. טובת לב, רחמניה, אם לכל עני ודל. אורח הגון שבא לעיר, אצל מי הוא סועד? – על שלחן הרב. חולה עני שיש בעיר וצריך רפואה, אל מי פונים? – אל הרבנית. כל צדקה, כל דבר טוב היה נחתך על פיה. והיא, צדקנית זו, לא זכתה לעלות לארץ־ישראל… ובמקומה באה – מי? אשה פשוטה, בעלת ממון רב…
הרבנית נפטרה בעירנו כשנתים לפני נסיעת הרב. אֵם העיר מתה. ומי יוכל לתאר את צרת נפש הרב? זקנה יתרה קפצה עליו לאחר פטירת אשתו ועצוב רוח היה תמיד.. ולאחר ששדכו לו אשה, אלמנתו של עשיר גדול, החליט מיד לעלות לארץ־ישראל…
כשנתפשטה השמועה בעיר, התעצבו הכל… רק עתה הבינו בעיר את ערך האוצר… ובאמת, היש בדורנו רב כזה, שיהא רצוי לכל אדם? הן בעירנו לא היה אדם שלא מצא ברבנו את אשר שאל. הלומדים היו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים; הסוחרים היו אומרים, כי אין כמוהו איש, שיבין בדיני ממונות, כאילו היה כל ימיו סוחר; וההמון היו “מלקקים אצבעותיהם” בשמעם דרשותיו.
ויראת שמים? ועסקו בתורה כל ימיו?
יש שהיית עובר בחצות הלילה, בשעה שכל בני העיר ישנים, לפני חלון בית הרב ולאזניך מגיע קולה של תורה, ולבך מתמלא אור וחום…
אך עיקר העיקרים הוא, שהיה בעל לב יהודי אמתי…
הוא היה אב לעיר, ידיד נאמן… מדבר עם כל אדם בנחת ובחמלה… מימי לא ראיתיו כועס…
היש להתפלא, אם כל בני העיר היו מחבבים אותו וקשה היה עליהם להפרד מרבם?
… אני זוכר את השבת האחרונה שלפני נסיעתו… בית־הכנסת היה מלא מפה לפה אנשים, שבאו לשמוע את הדרשה האחרונה. כל העינים היו נשואות אל הרב הזקן, שעמד על הבימה, ופניו היו יפים אז שבעתים, ממש השכינה היתה שורה עליו… הנה נשמע קולו הרועד… הדברים נכנסים אל הלב, מעוררים, מעודדים… חבל, חבל שזכרוני רופף, איני יכול עתה למסור את דבריו, אך זוכר אני, כי דבר בשבח השלום והתחנן אל השומעים, כי לא יתנו את השטן של מחלוקת לבוא אל העיר גם אחרי נסיעתו (לבו נבא לו!). “אנכי אתפלל בעדכם תמיד לפני הכותל המערבי” – כה היו דבריו…
רבים בכו לשמע דרשתו, אף כי יום שבת היה.
בשלישי בשבת יצא לדרך… את היום ההוא לא אשכח כל ימי חיי…
בא להפרד מאביו הבן היחיד עם אשתו ושני ילדיו, בן קטן ובת קטנה, בן־יחיד היה לו לרבנו, “עילוי”, שעתיד היה להיות גאון, אך הוא נטה מדרך הישר ונסע מישיבת וואלוזין לחוץ־לארץ ללמוד חכמת הרפואה… הרבה דמעות שפך הרב אחרי האסון הזה, הרבה לילות לא נתן שֵנה לעיניו! שאלו את פרץ השמש ויגדכם. הוא ראה, הוא יודע. אך מה להם לבנים ולדמעות הוריהם?…
ובן־יחיד זה, יצחק’ל שמו, בא לקחת ברכת הפרידה מאביו.
אמרו עליו, שרופא עשיר הוא. אשתו היתה לבושה בגדי משי. והבנים יפי־מראה, מקושטים כבני מלכים…
הרב הלך על פני החדר אנה ואנה, שקוע במחשבות… אחר כך לקח את נכדיו על ברכיו, שם ידיו על ראשם ושפתיו לחשו תפלה או ברכה, כיעקב אבינו,
אחר קם ממקומו, ננש אל כלתו, אחז בידה, עיניו מלאו דמעות וקולו הרועד נשמע:
– בתי, הבטיחיני, כי תחנכי את בניך כיהודים…
והיא ענתה: “הן, אבא”.
אחרי כן נפל על צוארי בנו ויבך, ומתוך דמעות נשמע קולו:
– יהודי תשאר, בני!
האמינו לי, כי כל העומדים בבית עיניהם זלגו דמעות, גם אשת הרופא מחתה במטפחתה את עיניה, ואין צריך לומר, כי הבן בכה. ואני? – אל תשאלו! עיני נחל דמעה…
היש לי לספר, כי כל בני העיר מקטן ועד גדול יצאו ללוותו?
לי השאיר לזכרון את “סדורו”, וכשאני מתפלל או קורא בתהילים עומדת לנגד עיני דמות־דיוקנו של הרב…
אחרי נסיעתו ראיתי את עצמי כיתום נעזב… בכיתי רב בכי… תשאלו: למה? הלא עלה הרב לארץ־ישראל? הרי אשרי מי שזכה לכך!…
אבל… קשה לי להסביר לפניכם… הנה השֵׂאתי לפני שנים אחדות את בתי הצעירה… יפת תואר היתה ומושלמת… נזדמן לה שדוך הגון, שכל העיר קנאה בי… חתני היה עשיר… בביתי ידעה בתי רק דלות כל ימיה… אם כן, הרי שבח והודיה להשם יתברך… ובכל זאת, כשנסעה בתי מביתי לאחר חתונתה עם אישה, לא אכלתי ולא ישנתי בלילות מרוב געגועים… אף בכיתי!… שוטה שבעולם, שאלתי את עצמי, על מה אתה בוכה? וכי טוב היה לך, אילו ישבה בתך בתוך הדלות עד שילבין ראשה?… אך כלום אני בוכה?… הלב בוכה… כך דרכו של אדם! –
(מכרוניקה של עיר קטנה)
א בית־המדרש הישן
הדבר היה באותם הימים שהיהודים היו יראי שמים והיו מתפללים שלש פעמים בכל יום בצבור ובני ישראל פרו ורבו, עד כי משנה לשנה הלכה הקהלה וגדלה, משום שהעניים לא נסעו עדיין למדינות־הים, והעשירים לא ברחו עדיין לחוץ־לארץ. ואף־על־פי־כן לא היה בעיר אלא בית־מדרש אחד. בימות החול היו מתפללים כמה “מנינים” בזה אחר זה; אך בשבתות וימים טובים, ולא כל שכן בימים נוראים, היו עומדים צפופים והדחק היה רב מאד עד כדי חניקה, ובכל זאת לא עלה על לב שום איש לבנות בית־מדרש אחר. הכל ידעו, כי גם לתקון הגג הרעוע של בית־המדרש הישן אין כסף בידי הגבאים.
ומי יודע כמה ימים ושנים היו בני העיר עומדים צפופים בבית־המדרש הישן, אלמלא המאורע במנורות “הברק”. ומעשה שהיה כך היה:
באותו הזמן עלה לגדולה בעיר בֶּר־וולף, שמצא חן אצל ה“פריץ” ונעשה “תקיף” בחצר. בר־וולף זה לא היה מאן־דהוא. בר־אורין היה ובן משפחה יפה. אך בפני הזקנים שבעיר, המופלגים והצדיקים, לא היה פוצה פה, ואולם משנעשה עשיר התחיל לחוות דעה בבית־המדרש.
היה עומד ומרעיש עולמות על השלחנות והספסלים שנמצאו מלוכלכים בחֵלֶב; היה צועק ככרוכיה על שהרצפה מאחורי הבימה הרקיבה; היה קורא תגר על שאין אלונטית נקיה על יד הכִּיוֹר. ודרכו היה לאסוף סביבו כנופיה ולדרוש לפניהם “דרשה”, להוכיח להם כי אין סדרים בבית־המדרש והכל נוהג שם לא כהוגן.
הגבאי הזקן רבי איצילי, שהגבאות באה לו בירושה מאביו, היה עושה עצמו כלא שומע ולא שם לבו אל כל אותם ההבלים והיה משתומם על בני־אדם שעוסקים בדברים של מה בכך.
אך פעם אחת שב בר־וולף מן הכרך מלא התפעלות, שראה שם בבית־הכנסת מנורת־ברק והוא ספר נסים ונפלאות על האור הרב של מנורה זו, המאירה כ“שבע שמשות”.
והוא עמד ודרש, לא פחות ולא יותר, שיקנו בבית־המדרש שלש מנורות כאלו.
– ומנורות־הנחושת, התלויות בתקרה מה יהֵא עליהן?
– ימכרו אותן.
כאן התחולל רעש גדול, עד שבר־וולף בעצמו נבהל בתחלה מפני דבריו.
ראשית – טענו הזקנים – כיצד מוציא יהודי מפיו דבר כזה, שימכרו תשמישי־קדושה, שנמצאו במקום קדוש ימים רבים.
שנית, יש כאן משום עלבון המתים, אותם היהודים שנדבו את מנורות־הנחושת לבית־המדרש,
ושלישית… בכלל, חלול־הקדש הוא… בית־מדרש אינו בית־תיאטרון, להבדיל… ומנורות־הנחושת העתיקות נאות ויאות יותר…
בר־וולף אמנם נסה לטעון ולומר, כי מנורות־הנחושת עתידות ביום מן הימים לנפול ולחבל במי־שהוא, אך שומע לא היה לדבריו, שנראו כדברים בטלים. והזקנים נחלו הפעם נצחון.
ואולם באותו יום נולד בלבו של בר־וולף הרעיון לבנות בית־מדרש חדש.
היא לא גלה לאיש את הדבר, אך נדר נדר בלבו להוציא את מחשבתו אל הפועל.
ב בר־וולף בונה בית־מדרש
לאחר שסיעו בידו מן השמים ואלהים שלח לו שלש שנות ברכה, גמר בר־וולף בלבו, כי עכשו הגיעה השעה.
בעיר אמרו עליו, כי עשיר מופלג הוא והונו עולה לכמה אלפים.
השמועה כי בר־וולף אומר לבנות בית־מדרש חדש עוררה בעיר גם שמחה גם פחד.
שמוח שמחו על שיבוא הקץ להדחק בבית־המדרש; ופחד פחדו שמא, חס ושלום, לא יעלה בידו לגמור את הבנין וכל המשא יהא מוטל על העיר.
אך בר־וולף עשה את שלו, ועל כל השאלות שנשאל השיב תשובה אחת:
– ראה תראו לאחר מעשה.
מן היום שהתחיל בר־וולף מתעסק ב“בנינו” נהפך והיה לאיש אחר. יומם ולילה היה טרוד בעבודה. היה שוכר פועלים, קונה מכשירי בנין, מאסף נדבות, חושב חשבונות, משדל בדברים, מביא אנשים לראות בבנין… דומה היה, כי חוץ מעסק זה לא ידע בר־וולף כלום.
וכאשר באו הבנאים והתחילו בבנין, באו אנשים ונשים מכל קצות העיר להתבונן אל המראה.
– בנין גדול כזה… מהיכן יוקח הכסף הרב להקימו?
חִיֵך בר־וולף וענה:
– היד ד' תקצר?
מן הבוקר עד הערב היה בר־וולף עומד ליד הבנין ומתמלא שמחה לראות, כי הבנין עולה ועולה.
בביתו לא היה יושב. מקומו היה בחוץ, אצל הבנין.
ופעמים שגם בלילות על משכבו היה בר־וולף מדבר מתוך שנה, היה מזרז את הפועלים, צועק וגוער, עד שאשתו היתה מתעוררת בפחד ומעירה אותו.
שתי שנים ארכה מלאכת הבנין, וכאשר נגמר לא שבעה העין לראות בתפארתו.
– ארמון הוא זה.
– בית־מקדש.
– ממון רב שקוע בבנין זה.
– רק יהודי כבר־וולף יכול היה להקים היכל כזה!
– הלואי שאשׂתכר בשלש שנים, ולו גם בחמש שנים, הון זה שבזבז בר־וולף על בנין זה.
– למי לו כל הונו, אם בנים אין לו…
כך וכך היו בני העיר משיחים איש עם רעהו, ולא אחד היה, שקנא בבר־וולף, שעלה בידו מעשה רב כזה.
לאחר ששלמה המלאכה ערך בר־וולף “חנוכת הבית” בפאר והדר, בלהקת “כלי־זמרים”; אחר כך עשה סעודה רבה לכל בני העיר והכניס ספר תורה שלו לבית־המדרש החדש בתופים ובמחולות.
– אכן זה הוא שזכה לשני שלחנות: עולם הזה ועולם־הבא יחדו.
מובן הדבר, כי לגבאי בבית־המדרש החדש נתמנה בר־וולף. על דעת איש לא עלה, כי יכול אחר לכהן בכהונה זו.
ג בית־המדרש החדש
בשנים הראשונות היו זקני העיר עוינים את בית־המדרש החדש, היו באים לידי חיוך, כשמנו את אלה העומדים שם בכותל המזרח; רק זעיר שם זעיר שם יהודי ששיבה זרקה בו והשאר – “פרחחים”…
הזקנים לא דרכה רגלם על מפתן בית־המדרש החדש – “מוטב להתפלל ביחידות בבית־המדרש הישן מאשר להתפלל בצבור בבית־המדרש החדש”…
רב העיר היה דורש שם רק בשבת הגדול, כדי לצאת ידי חובתו, והחזן עם המשוררים היה עובר שם לפני התיבה רק ביום־טוב אחרון…
אך בר־וולף השקיע את כל רוחו לעשות את בית־המדרש “שלו” עליון… הוא תקן, כי הספסלים והשלחנות יהיו מצוחצחים ולא ימצא שום רבב עליהם; בשעת התפלה אסור היה לעסוק בשיחה. וכשהיה רואה מרחוק נערים משתובבים “אחורי הבימה”, היה יורד אליהם בכבודו ובעצמו לגרשם.
בבית־המדרש הישן היה מקומה של החברה ש"ס, שהיו לומדים שם בין־מנחה־למעריב – ובכן לא נח ולא שקט בר־וולף עד שבצר מקום בבית־המדרש החדש לחברה “משניות”, שהלכה וגדלה.
ולא נתקררה דעתו של בר־וולף עד שהביא “פרושים” מקובנא וספק להם כל צרכיהם, כדי שישבו וילמדו תורה בבית־המדרש שלו.
משנה לשנה עלה ערכו של בית־המדרש החדש… הזקנים של בית־המדרש הישן נפטרו מעט מעט, ובו בזמן הלכו ה“פרחחים” של בית־המדרש החדש והזקינו…
בימים ההם קם דור חדש אשר לא ידע את בר־וולף. נמצאו גם עזי־פנים שקראו תגר על בר־וולף, שעושה בבית־המדרש כאדם העושה בתוך ביתו שלו.
בראשונה היה בר־וולף עונה מתוך רוגזה:
– אם לא מצאתי חן בעיניכם – לא איכפת לי! בחרו לכם גבאי חדש…
ידוע ידע בר־וולף, כי איש לא יטול ממנו את הגבאות, משום שה“הוצאה” בבית־המדרש מרובה תמיד על ה“הכנסה” והוא רגיל למלא את הגרעון מכיסו.
אך לאחר זמן היה בר־וולף עושה עצמו כלא שומע ולא היה עונה כלום ל“צעקנים” הללו.
כך עברו שנים לא מועטות, עד שאירע המאורע ב“גאזולין”… ומעשה שהיה כך היה: בא לעיר אברך אחד, שהביא מנורה דולקת ב“גאזולין^”,^ והוא הסביר שזהו מין “איליקטרה” (חשמל). וכשהדליק אותו האברך את מנורתו, באו הכל לידי התפעלות… ראה ראו אש לבנה, ממש כאור הלבנה בשמים…
ובו ברגע נמצאו אברכים שאמרו, כי ראוי לקנות מנורה כזו לבית־המדרש.
אך בר־וולף ענה ואמר מתוך רוגז:
– כל זמן שאני חי אקנה מה שאני רוצה…
את מנורת הגאזולין אמנם לא קנו ביום ההוא; אך מאותו יום ואילך התגבר הקטרוג על בר־וולף.
איש לא העז להתריס כנגדו. אך הכל חכו למצביא בעל לשון… ולא היו ימים מועטים, עד שאדם כזה קפץ ובא – הוא “יוסקה”.
ד אלה תולדות יוסקה
יוסקה היה בן בעל־בית הגון. אביו היה חנוָני אמיד ויוסקה היה בן יחיד לו.
“באותן השנים”, כלומר, בימי המהפכה הראשונה, היה יוסקה דַבָּר ודברן של ה“חברה”, שאמרה לתקן את העולם. ולא עוד אלא שזכה לשבת שני שבועות בבית־האסורים, והכל בשביל “אותם הענינים”, ואביו שבע על ידי כך די בזיון וקצף, חוץ מזה שהדבר עלה לו בדמים מרובים.
אך לאחר ששקט הסער והעולם חזר למנהגו, שב גם יוסקה אל שלחן אביו כמו שנאה ויאה לבן אמידים, עזב מעשי ילדות ו“היה לאיש”.
נשא לו אשה בת עשירים, שהכניסה לו נדוניא, התחיל מבקש עסקים, נעשה בעל־בית בעיר, יהודי ככל היהודים.
ולאחר שמת עליו אביו פתאום ויוסקה הוא יורשו האחד, שב באמת אל דדך הישר, והסיר מלבו לגמרי את ההבלים של ימי בחרותו.
ויוסקה זה הוא הוא שנעשה שטן מקטרג על בר־וולף. מי ראה ומי שמע, כי איש אחד יהא נוהג בעדה של יהודים כמו בעדר של כבשים?… בית־מדרש הוא קנין הקהל וכל יהודי יש לו חלק בו…
וכאשר אמרו לשַדלו ולהסביר לו, כי בר־וולף הוא שבנה והקים אח בית־המדרש, ענה יוסקה: – ובכן? גדול שכרו בעולם הבא. אין אדם בא לקפח ממנו שכר מצוה זו, אך אין לו רשות להטיל שררה על הצבור…
ויוסקה זה עורר את המרד ימים רבים, עד שסוף סוף לא משל בר־וולף ברוחו, ופעם אחת כעס ואמר בקול רם:
– אם לא טוב אני בעיניכם – בחרו בגבאי אחר!
לדבור זה חכה יוסקה וענה:
– בחוֹר נבחר!
אפשר שבר־וולף התחרט תיכף על הדבור שיצא מפיו. אך את הנעשה אין להשיב.
ה הצַוָאָה של בר־וולף
בחול־המועד של סוכות נקבעו בבית־המדרש בחירות של גבאי. עד חצות הלילה ארכו הבחירות, וסופו של דבר היה, כי בר־וולף ירד מגדולתו ועל מקומו בא להיות גבאי – יוסקה.
בר־וולף שב כנזוף, נכנס לביתו ומבלי דבר דבר פשט את בגדיו ועלה על מטתו.
שעה מרובה שכב ולא יכול לנום. הוא התהפך מצד על צד, עד כי חרקה המטה חריקה גדולה ואשתו של בר־וולף התעוררה משנתה.
– אכן באת… מה יש?…
בר־וולף לא ענה מאומה, אך האשה המנמנמת לא חזרה על שאלתה ונרדמה.
ממחרת בבקר קם בר־וולף, נטל טליתו ותפיליו והלך להתפלל בבית־המדרש הישן – זו הפעם הראשונה במשך עשרים השנים האחרונות.
איש לא תמה על כך, איש לא הוציא מפיו דבר. הכל עשו עצמם, כאילו לא ראו כלל את בר־וולף.
מבית־התפלה שב בר־וולף סר וזעף, ותיכף לאחר פת־שחרית הלך ושכב במטתו.
– מה לך? – שאלה אותו אשתו בחרדה.
– קצת חולה אני… כנראה, קוראים לי לשוב הביתה… ללכת בדרך כל הארץ…
– מכאובים לראש שונאי! – רקקה האשה שלש פעמים – הנשמע כדבר הזה! מעשה בכל יום הוא שאדם חש קצת בראשו… ודאי שהצטננת… הרי אינך שומר את נפשך…
– יהודיה פתיה, מה כל החרדה אשר חרדת?.. הרי סוף כל אדם למות… והגיעה השעה…
– מה כחי כי אסבול?! – הפסיקה האשה את דבריו מתוך גערה – הלא תחדל לפטפט…
אך בר־וולף הוסיף בנחת מתוך מרירות:
– למי יש צורך בבר־וולף?… מה כחו ומה גבורתו?… יוסקה הוא הגבאי!…
– אהא, אכן נודע הדבר! ועל זה אתה מצטער? רק דאגה זו תשאר לנו לשנה הבאה!… כלום פרנסה יש לך מן הגבאות?…
– בהמה!… לא הייתי קובל, אילו היו בוחרים באיש… אבל יוסקה… יוסקה… הרי זה לא כבר… איני רוצה להוציא דבר מגונה מפי…
כעבור ימים מועטים נודע הדבר בעיר, בי בר־וולף הוא חולה מסוכן.
נכנסו הרב ועוד בעלי־בתים לבקר את החולה.
בר־וולף שכב במטתו ועיניו עצומות… על ידו ישבה אשתו ובכתה בחשאי.
בשפקח החולה את עיניו וראה את הרב, פנה אליו בקול חלש:
– רבי, אני רוצה… לכתוב… צואה…
– נו, מהיכא־תיתי, צואה לא תזיק. כתוב בספרים, שזו היא סגולה לאריכות ימים…
אחד מן החברים, יהודי בעל עט, ישב לכתוב.
בר־וולף הקריא לפניו וזה כתב מפיו ככל אשר צווה:
…ואת כל הספרים שלי, את הש“ס דפוס ווילנא, את ספרי הרמב”ם ושאר הספרים אני מנדב לבית־המדרש הישן…
– ודאי כונתך אל החדש? – נענה אחד מן המבקרים.
– לא, לא! – קרא החולה ברוגזה – דעתי לא נטרפה עלי… אמֹר אמרתי: לבית־המדרש הישן.
נגמרה כתיבת הצואה, ישבו הרב וחבריו עוד שעה קלה. אך לאחר שראו, כי החולה עצם עיניו כמנמנם, קמו בחשאי איש איש ממקומו.
בר־וולף התעורר בחרדה:
– רבי… בבקשה… אני חוזר מדברי… תַקנו נא… את ספרי אני מנדב לבית־המדרש שלי… על אפם ועל חמתם… בית־המדדש שלי הוא… שלי… שלי…
יש אשר תשא ימים רבים בלבבך זכרון איש ומעשהו מימי ילדותך, והאיש ומעשהו קלי ערך הם, ואינך יודע במה נחשבו, – ואולם הָמש לא תמישם מלבבך ימים רבים,
ואני, מדי שובי אל עיר מולדתי הקטנה והשוקטה, ומדי סורי אל “בית־העולם”, שם – וזכרתי למראה אחת המצבות תמונת “אדם קטן” אחד, איש נודד ומסכן, אשר לא ראיתיו בילדותי בלתי אם פעמים שלש, ובמקרה ראיתיו, – ואולם תמונתו לא משה מלבי עד היום.
“רגלוהי דבר־נש אינון ערבין ליה” – כן חקוק על גבי אותה המצבה; כי עובר אורח היה האיש, ויפגע בעירנו וימת בה. ומדי העיפי עין על כתב המצבה הזאת – ועלה זכר המסכן המת ההוא ונגע בלבבי מגע רך וצנוע, – כגעת הרוח הקלה בראשי הדשאים שבין הקברים, – בנחת, בנחת, ומשל בנפשי ממשלת השקט ושלוה, אבל רבה וגדולה, כמשול מבט דומם של עיני אם רחמניה בנפש בנה יחידה…
הבה והצבתי גם אני מצבת זכרון לאיש ההוא; חוב הוא, אשר חב לו לבי – ואשלמנו.
*
בן שמונה שנים הייתי בעת ההיא, ילד לבן־פנים ודל־בשר, אבל מפורסם בכל העיר ל“בעל מוח”. אבי התנהג עמי במדת הדין ותמיד הטיף לי מוסר על שאני, “בחור” שכמותי ונער בן תורה, שקוע יותר מדי בעולם הזה: “להוט” אחרי האכילה ומתעצל לקום בהשכמה לעבודת הבורא.
פעם אחת נשאר אבי, אחרי תפלת ליל שבת, בבית־הכנסת לשוחח מעט ולשמוע “חדשות”, כמנהג בעלי־בתים; ואני, מאפס מעשה וכדי להפיג מעט את רעבוני, שהיה מתגבר עלי תמיד בלילי שבתות, בין תפלה לסעודה, שוטטתי בבית־הכנסת אנה ואנה, בדקתי בכל החורים והסדקים, חפשתי ככל המקומות, אולי אמצא ענין לענות בו.
פתאום נגע השמש בשכמי ואמר אלי בלחש:
– שמע נא, בני, הנה האיש העומד מאחורי הבימה הוא ה“אורח” הסועד אצלכם בשבת זו; אמור נא אתה זאת לאביך, כי אני הולך מזה תיכף.
עיני נמשכו אל עבר המקום ששם ישב ה“אורח” שלנו, איש כבן ארבעים, קטן־הקומה ודל־הבשר, וספר פתוח לפניו.
נענעתי בראשי אל השמש, לאות הסכמה, נגשתי אל ה“אורח” ובקול “בעל־בית” חשוב קראתי: “שבתא טבא”!
האיש שם עיניו בי, ובצחוק קל על שפתיו השיב לי: “שנה טובה”!
כרגע הניח את הספר הצדה ונכנס עמי בדברים, וכאשר שמע מפי, כי הנני לומד גמרא, הבריקו עיניו משמחה וינסני ב“שאלות” שונות. למשמע תשובותי החרוצות גדלה עליצותו מרגע לרגע, דבורו היה בנחת ובחבה, ובכל פעם שהשיבותי כהוגן, החליק לחיי באהבה, עד כי שכחתי את רעבוני ונכון הייתי לעמוד שעות שלימות במחיצת האיש הטוב הזה.
וכשישבנו בעוד שעה אל השלחן, ואבי פנה אלי במוסרו על שאני דש בעקבי את הלכות “דרך ארץ”, מדעת ושלא מדעת, ענה האורח, שישב עד הנה מבלי דבֵּר דבר, ואמר:
– נער טוב הוא, הלואי שירבו כמותו בישראל… עוד לא ראיתי בחיי כמוהו.
לחיי אדמו, כי זאת לי הפעם הראשונה, ששמעתי שבחי בפני; אבי, אעפ"י שהיה משבחני בפני אחרים, בפני לא שבחני מעולם; חושש היה שמא תזוח דעתי עלי.
אמי הביטה אל האורח בעינים מפיקות תודה, על שיודע הוא להעריך כיאות את “אוצרה” הטוב.
ואבי הוריד את עיניו, שלא אכיר בעליצותו, והחליק את זקנו, כמו שאומר: “גם אני כמוך ידעתי זאת, ר' אורח, אבל אין מגלין רז זה לתינוק, לטובתו ולהנאתו”,
וכדי להחליש מעט את רושם התהלה, פנה אל האורח ואמר:
– הא לחוד והא לחוד! אמת הדבר, כי “בן תורה” הוא, אבל גם שובב מאין כמוהו. הנה למשל…
ואבי פותח פנקס חובותי וקורא… שורה שלמה של עבירות ומעשי ילדות בידו,
אבל האורח הפסיקו באמצע ואמר:
– כלום מדקדקין עם ילד כזה כחוט השערה?… אין רע, אם ישתובב, ובלבד שילמוד… התורה מכפרת על כל העוונות.
ברגע זה חפצתי לחבק ולנשק את האורח הטוב על הסניגוריא שלמד עלי. אבי רגיל להתאונן עלי בכל ליל־שבת באזני ה“אורח” הסועד על שלחננו. אך כל האורחים מנענעים בראשיהם לאות הסכמה לדברי אבי או שותקים לגמרי. מתיראים הם להגן עלי. שמא יקצוף אבא: מוראו גם עליהם. אך האורח הזה הוא הראשון, שהעז לבטל תלונות אבי…
ואבי, בראותו, שאין לפני האורח משוא פנים, התאמץ להסב את השיחה לענין אחר.
– כבודו יש לו בנים? וכמה? – שאל את האורח.
– ברוך השם, יש לי, בלי עין־הרע, שש בנות, לאורך ימים, אך לא בן זכר אחד…
בדברים האחרונים נשמע צער עמוק, ופני האורח, העליזים תמיד, נתכסו בעננה קלה.
אבי רצה לנחמו.
– רב חסדא אמר: בנתי עדיפן לי מבני.
– רב חסדא?! – ענה האורח בצחוק קל – הוא יכול להגיד זאת. ודאי איש עשיר היה, ונדוניא לבנותיו לא חסרה לו… וכי צריך היה כמוני להיות נודד, בשביל להשיא בנותיו?… וגם השם בעצמו: “רב חסדא” די היה, כי ירוצו אליו “חתנים” מכל עבר… אבל תולעת כמוני…
אבי מתאמץ להפיג צער האורח והוא הולך ומספר צער גדול בנים.
בזמן הזה צריכים לספור את כל צעדיהם של הבנים, כי, בעוונותינו הרבים, הם יוצאים מהרה לתרבות רעה, אם אתה גורע עין מהם רגע אחד… ואחרי כן, כשמגיעים לשנות בחרות, הלא מתחילות צרות אחרות…
אבל האורח לא קבל תנחומין, כנראה; מפני שענה בהתלהבות:
– תנחומין של הבל!… הן בשביל “בן” כדאי לסבול הכל… מה הייתי חסר, למשל, אילו היו לי שלשה בנים כאלו של כבודו, או אפילו רק בן אחד… בן זכר – יש לך הנאה ממנו בעולם הזה ובעולם הבא…
אבי נשתתק. בלבו הסכים גם הוא לדברי האורח.
אחרי ברכת המזון עוד ישבו כל בני הבית לפני השלחן, והאורח ספר לאבי את תולדותיו ומצב ביתו. יש לו חנות קטנה, שאשתו עוסקת בה… היא בריה נפלאה… והוא יושב כל ימיו בבית־המדרש… אבל בתו הבכירה הגיעה לפרקה וצריכים להשיאה… על כן עזב את ביתו לפני שנה ויהי ל“מגיד־נודד”… אין ברירה אחרת…
אבי משתתף בצערו באנחה, אמי – דמעה נוצצת בעיניה, ואני בפעם הראשונה לימי חיי נתאויתי ברגע זה להיות עשיר גדול… ודמיוני תאר לפני, איך שבמוצאי שבת לאחר “הבדלה” הייתי מוציא כיסי ומושיט לאורח שלש מאות רובל והייתי אומר: הא לך ושוב לביתך…
הנרות הולכים ודועכים. האורח קם ממקומו ללכת, אך אבי מעכבהו ושואל:
– איפה ילין כבודו?
– בבית “הכנסת אורחים”.
– לא טוב הדבר, שם הלא המקום אינו לאנשים כמוך… הלילה הזה תלין פה בביתי, ואחרי כן נראה.
שמחתי שמחה גדולה על האושר הרב שנפל בחלקי: ללון בחדר אחד עם האורח.
לאחר שעזבו הורי את חדר־האכל נגש האורח אלי והחליק לחיי ואמר:
– תלמוד, בני, תורה הרבה, אז אקחך לחתן לבתי… יש לי ילדה יפה וחכמה, בת גילך…
לבי התמוגג מעדן ורוך.
ומן היום ההוא נקשרה נפשי ב“אורח” הזה, ומאד שמחתי כי גם אבי הראה לו פנים שוחקות ואמר עליו: “זה הוא יהודי כשר”. אל התואר הזה לא זכה אף אחד מבני עירנו, אשר נחשבו בעיני אבי ל“פחותים” ועברינים, ואמי הוסיפה ואמרה, כי בפעם הראשונה לימי חייה היא רואה איש טוב כזה. אין פלא, כי מני אז היה ה“אורח” כמו קרוב למשפחתנו, ובכל עת בואו אל עירנו, היה סר אל ביתנו והיה מתקבל בחבה יתרה.
*
שמונה שנים עברו למן פגישתי הראשונה עם האיש הזה.
לאחר הייתי. מילד תמים נהפכתי לעלם, אשר נפשו עורגת אל החיים וברוחו הוא מהפך עולמות… איש ריב ומדון הייתי לאבי אשר ראה, כי תוחלתו ממני נכזבה ולא אהיה עוד “גדול בישראל”, כאשר נבאו עלי רבים. ואולם הוא לא התנהג עמי במדת הדין, אף לא דבר אתי קשות, כי הטילו עליו אימה ולחשו לו, שצריך הוא ל“הזהר” מאד… “בזמן הזה” – הזהרו בבנים!… ה' ירחם!
הוא סבל הרבה, אך לא גלה לבו לאיש. גאונו לא נתן לו להודות, כי עליו ל“הכנע”, ירא היה שמא ישמחו לאידו.
משכיל הייתי בעצם חומי והשתדלתי להבליט “השכלתי” לעין רואים, אף התאמצתי לעשות נפשות ל“בת־שמים” זו, למורת רוח אבי, אשר הגיעו לאזניו השמועות על אודות דרכי בנו ועלילותיו.
בעת ההיא נקרה שנית אל ביתנו האיש הנפלא הזה,,ואבי שמח עליו כל כך, כאילו זכה לראות בביתו איזה “גאון”. הוא קדם את פניו בידידות רבה, כאשר לא קדם כן אבי פני איש מעודו.
וה“אורח” בא כבן־בית, וחקר ושאל לכל השנויים שנעשו במשך הזמן הזה, ונתן את לבו לדעת כל קטנה וגדולה.
לבסוף התחילו שניהם, אבי והאורח, מכפרים זה לזה נגעי לבבם:
– ברוך השם, שלש בנותי כבר נִשאו… חתני הם יהודים פשוטים, אבל ישרים… אין לי מה להתאונן על הקב“ה… בתי הבכירה אמנם חולה תמיד, כי היא מקשה לילד… חתני השני הוא חלש, ובאין רואה הוא רוקק דם… גם בתי השלישית היא מחוסרת פרנסה, ר”ל, כי בעלה הוא כורך־ספרים, – וכורכי ספרים עניים הם… אבל, בכלל, יהי שמו הגדול מבורך… די לי, שאני וביתי יהודים אנו… כלום אושר קטן הוא?… אני טוען תמיד עם אשתי ועם בנותי, המתאוננות תמיד על מזלן… שוטות! כלום יש להן שטר על הקב"ה, שמחויב הוא להמציא להן מחסורן?… מתפלל אני רק על זה, שיעזרני ה' להשיא את שאר בנותי הבתולות… זולת זה אין לי כל טענה עליו, כביכול…
אבי שומע את כל הדברים ומהרהר, כנראה, בתשובה על שאינו שמח בחלקו כאיש הזה.
אחרי רגעים אחרים של שתיקה הוא אומר:
– אח, אח, אח! אמנם, גדולה “צרת הבת”, אבל בימינו “צרת הבן” קשה ממנה. הנה, למשל אנכי, יש לי בנים…
והוא הולך ומספר לאורח את כל התלאה, אשר מצאתהו בשלי, בנו הבכור, שלא לבד שיצאתי בעצמי לתרבות רעה, אלא שמושך אני את כל בני הבית אחרי ומרבה בכל העיר אפיקורסים… חוטא ומחטיא…
האורח מאזין ומנענע בראשו. אחר כך הוא עונה:
– רבי ישראל, רבי ישראל, יושב אתה כל הימים בעיירה קטנה ואינך יודע כלל את הנעשה בעולם… אני אומר לך, כי בדור הזה רבים הצדיקים מבכל דור… אתה שוחק, אבל כן הוא באמת… “לא צדיק הוא ה”מרא דאתרא" המתפלל בכל יום, כי מה יש לו לעשות? היצר הרע בעצמו אינו מעז כלל להסיתו, שלא יתפלל, אלא הרצען העני, היושב כל היום כפוף על מלאכתו, כשהוא מתפלל – אם גם שלא בכונה – הרי זה צדיק גמור" – כך היה אומר מורי ז"ל… בדורנו אין לבקש כלל דקדוק במצוות, רק הניצוץ היהודי… אני מטיף מוסר רק על דברים שבין אדם לחבירו… בדברים שבין אדם למקום, כל יהודי בזמן הזה יוצא ידי חובתו…
אבי אינו מסכים לדבריו, ולולא פני האורח התמימים ועיניו המפיקות תום ויושר, אז היה חושדו, כי אחד מבני חבורתי הוא, “הרבנים המקילים”, כמו שהיה רגיל לכנותני בלעג מר.
אבי מלמד קטגוריא על הדור החדש, אשר “אין אלהים בלבו” ועושה מה שלבו חפץ, כאילו “העולם הוא הפקר”. ואולם האורח מפסיקו ומשיב:
– הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם… אני חושב תמיד על זה… פעם אחת ישבתי בבית־המדרש בעיר אחת ועיינתי בספר… נכנסו צעירים אחדים מבני העיר… הוציא האחד מהם מכיסו “גזטה”, קרא לפני חבריו… שם היו שמועות על אדות גזירות רעות, המתרגשות לבוא על ישראל… הבטתי בפני הצעירים, שהפיקו יגון וצער… ובעיני אחד מהם ראיתי גם דמעות, באמונתי… באותה שעה הרהרתי בתשובה… גם אנכי הייתי כמוך שונא את העברינים האלה עד היום ההוא… אבל עתה נכון אני להגן עליהם…
אבי שומע את הדברים שלא ברצון: רואה הוא, כי ה“אורח” הוא סלחן יותר מדי, אך להתוכח עמו אינו רוצה, מפני שירא הוא להתקוטט עמו. ואחרי שתיקה קצרה הוא אומר בלצון:
– אילו היו הדברים כמו שאתה אומר, כי אז היו הימים טובים. אבל בעוה"ר הלא משנה לשנה הולך מצבנו ודל: האם לא בעון הדור הזה?
– מי יודע את דרכי ה'?!… אולי כך צריך להיות… אבל אני מדעתי לא אזוז… אין לו להקב"ה להתאונן על בניו… עתה תראה, בנך יהיה יהודי כשר, אף כי לא יהיה “רב”… היכן כתוב, כי כל יהודי מחויב להיות רב?… אבל יהודי יהיה… אני תוקע לך כפי על זה… לא כך? – פונה הוא אלי ושואלני בחבה.
*
ועל לבי עולה זכרון הפגישה האחרונה, שהיתה לי עם חביבי זה.
באחד מימות הגשמים, בשעה שישבנו כלנו כלואים בבית ושוממים, נפתחה הדלת ו“אורחנו” נכנס הביתה, כפוף קצת, כדרכו, וצרורו בידו.
מה זקן האיש! מה שונו פניו ומה הועמו! והצחוק הקל, המרחף תמיד על שפתיו, כאילו הזקין גם הוא, ואין בו אותם ההוד והעליצות, שהיו לו בימים שעברו.
והלא רק שנות מספר עברו למן היום שראיתיו, ומדוע הכרתיו רק בקולו המלא רוך וחבה: “שלום לכם, בני!”
כלנו קדמנו את פניו בשמחה רבה, וגם אבי, שישן אז שינת צהרים, קם ממשכבו ויגש אל האורח להושיט לו ידו: שלום עליכם! ופני אבי הביעו עליצות וחדוה, כמו בשעה שהוא מסיים “סוגיא חמורה” והכל אתי שפיר,
– מדוע פניך דלים כל כך? – שואל אבי.
ולמענה על השאלה הזאת נשמע קול שעול חזק, שעוה וקמט את פני ה“אורח”.
– זו השנה השנית, שבא עלי זה השעול… אלהים יודע, מאין בא אלי… הוא מוצץ את כחי ולחי… אבל אין בכך כלום… כשהוא סר רגע, הנני איש אחר…
אבי מנענע בראשו לימין ולשמאל וממשש בידו את זקנו, להביע בזה את השתתפותו בצערו של ידידו. ואמי עומדת ומציעה “רפואות בדוקות” לשעול.
– לא כדאי לטרוח בשביל זה… יש לי בשבילכם בשורה טובה… ודאי תשמחו על זה… תודה לאל… רק אנוח מעט, ואחר כך אספר לכם…
לאחר שעה קלה, כשישבנו כלנו אל השלחן לסעוד, פנה ה“אורח” אל אבי, וכלנו הטינו אוזן לשמוע את הבשורה.
– הלא ידעתם, כי שש בנות היו לי… יאריך ה' ימיהן… חמש מהן כבר נשואות… נשארה רק האחת, הצעירה, רחל שמה… אין לי להתאונן, חס־ושלום, על חתני… כולם יהודים ישרים, ברוך השם… ולי הם מחלקים כבוד יותר מן הראוי… כשאני בא לימי החג אל ביתי ונכנס אל איש מהם, אז השמחה גדולה מאד… החותן, החותן, כבוד וגדולה… כאילו הבאתי להם מתנות… אבל בכל זאת אינני שוהה אצלם… מה לי שם?… אני שואל לשלומם ולפרנסתם – ותם ונשלם… בדברי תורה הם אינם מומחים, ובהויות העולם הלא “עם־הארץ” אנכי… ובמה יש לנו איפוא לדבר… ולכן גמרתי בלבי, כי את בתי הצעירה אשיא לתלמיד חכם… גמרתי, אני אומר, כאילו הדבר תלוי רק ברצוני… ככע, ככע!…
השעול, שתקף את הדובר, הפסיק לרגעים אחדים את השיחה.
– מלבד זאת, הנה בתי הצעירה ראויה לתלמיד חכם… צנועה היא וטובת לב מאין כמוה… ובריה נפלאה היא… אורגת ותופרת, אופה ומבשלת… אומרים עליה, כי גם יפה היא מאד… אבל כלום שאר בנותי מכוערות הן?!…
– בקצור, מצדי אין מניעה… ודאי אני רוצה בתלמיד חכם לחתן… אבל איפה אמצאהו?… הן לא בין עשירים חלקי… ואולם שמעו נא נפלאות ה'… אני אומר לכם, כי אי־אפשר כלל לכפור בהשגחה פרטית… רואים אנו זאת בעליל… פעם אחת, במוצאי שבת שלפני החג, ישבתי לי בבית־המדרש… איש לא היה שם, כי הכל הלכו לבתיהם, מלבד “בחור” אחד שישב בכותל המזרח ועיין בספר… פתאום עלה על לבי להזמין את ה“בחור” הלז למשתה תה… בזמן שהנני בעירי, הלא “בעל־בית” אנכי… וה“בחור” לא סרב לי והלך אתי… הוא זר בעיר, אין לו קרוב וגואל… על פי שיחתנו נודע לי, כי ה“בחור” הוא יתום מאביו ורק אם עניה לו בעיר קטנה… מן הערב ההוא היה ה“בחור” בא אל ביתי בכל יום, והייתי מתענג לשמוע דבריו… מלבד שהוא בן תורה, מופלג ממש, עוד הוא בקי בעניני העולם… גם “בעל לשון” נפלא הוא, “כתבא רבא”, אני אומר לכם… הנה מכתביו עמי – הפלא ופלא…
והאורח משמש בכיסו והוציא משם חבילה של כתבים. אבי קרא בכמה מהם והביע את התפעלותו, לשמחת לב האורח.
– גם בימי החג – הוסיף האורח לספר – סעד על שלחני, על פי בקשת אשתי… כלנו נקשרנו אליו ואהבנו אותו… אבל כל מחשבה זרה לא עלתה על דעתי… אך לאחר החג, כשהכינותי את עצמי לדרך, נגש אלי איש, שעוסק לפעמים ב“שדכנות”, והציע לפני שדוך עם ה“בחור” הלז… מתחלה השתוממתי מאד על הדבר… הלא בזמננו מקבל בחור כזה אלפים נדוניא… אולם השדכן גלה לי, כי ה“בחור” בעצמו שלח אותו… בתי מוצאת חן בעיניו מאד… לא האמנתי למשמע אזני… ראיתי, כי אצבע אלהים היא…
– קצור הדברים, באותו שבוע נכתבו תנאים,.. וכך אמרתי לו: בני, איני רוצה להונות אותך… וכי בשביל שיתום אתה מותר לגזול אותך?… שלש מאות, אבל במזומנים אתן לך… כמאתים כבר יש לבתי, ובמשך שנה אחת אשלים את הסכום… עוד חצי שנה עלי להיות נודד… אחרי כן אניח את מקלי מידי ואשתקע בעירי… לי ולאשתי יספיק כמה שהוא… אין בי עוד כח להיות בנכר… דרושה לי מנוחה… עתה יניח לי ה'… אמנם, הוא, החתן, כותב אלי, כי אשוב לביתי ומוחל הוא לי את החסר לשלש מאות… הוא אומר במכתבו: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם”… וכי מה הדבר בעיניכם?… אך אנכי לא אשוב מדברי… אסור להונות כל אדם, ואף כי עלוב כמוהו… עבירה היא…
*
ובאותו שבוע חלה האורח ונפל למשכב.
זוכר אני, כי בימי מחלתו למד בעל פה. ופעם אחת הגיד לאבי: כשעמדתי על דעתי גמרתי לשנן בעל פה מסכת אחת… באופן כזה אתה יכול ללמוד תמיד בכל מקום שהוא… ועוד, כלום יש לי שטר על הקב"ה, שעיני תהיינה רואות כל ימי חיי?… ומה אעשה, אם פתאום אסתמא?…
כשגברה מחלתו, התחיל מתחטא לפני אביו שבשמים.
– כלום היו לי תביעות עליך מעודי?… חפצת, כי אהיה עני – קבלתי גזירתך באהבה… צוית, כי אהיה נודד יותר מעשרים שנה – לקחתי לי מקל ואעזוב את ביתי… לא היתה לי נחת מבניי – מסתמא איני ראוי לכך… הנשמה לך והגוף שלך… אך עתה עלי להשיא את בתי האהובה… אחרי כן, אם יהי רצון מלפניך, שאעזוב את העולם – הנני… אבל כעת אי אפשר לי למות…
ובאזני מצלצלים כיום דבריו האחרונים לפני מותו: “רבונו של עולם, רק עוד שנה אחת!”…
תמיד הם נראים זה בצד זה: בבית־המדרש ליד התנור בלילות החורף, בשוק מסביב לעגלות הכפרים, בבית־המרזח של חנה האלמנה וברחוב הצוענים, ששם הם דרים בשכנות תחת גג אחד.
שניהם הם זקנים לימים, בעלי־שיבה, ומדברים לכל אדם בלשון “אתה”.
בעיר מולדתם הקטנה הרי הם כנבדלים מן הקהל, כבני ארץ נכריה, אף אם הכל יודעים ומכירים אותם והם מתנהגים כיהודים פשוטים.
כשנפגשים אתם ברחוב, מסתלקים העוברים אל הצד; הנשים מוציאות אנחה חרישית למראיהם; התינוקות מתיראים מהם ובורחים מפניהם.
אלה הם הקברנים שבעיירה או, כמו שהם קוראים לעצמם, “המעבירים את הגבול” מן העולם־הזה אל העולם־הבא.
זקנים הם, ואין בית בעיר אשר לא ראה אותם ביום אבל…
“אך לב אבן לאנשים האלה” – דנים בהם הכל. אין הם מתעוררים על ידי דמעות, אנחות, יללות.
הנה נפטר באחד הימים רב העדה, גאון, צדיק. מן העיירות הסמוכות באו רבנים לספוד לו. כל העיר ירדה בבכי. והם – אף לא דמעה אחת.
אסון גדול קרה בעיר. בתו היחידה של בן־ציון הקמחי, כלה נאה, מתה כשבועים קודם יום חתונתה. כל העיר היתה כמרקחה: הכל התאבלו, והם – לא כלום.
גדולה מזו, יש שהם מתלוצצים, מלגלגים, מתקלסים, בשעה שבן־אדם מוריד דמעות.
– שוטה, למה אתה מתאבל על אשתך? כלום לא תמצא אחרת נאה הימנה? הלואי שהייתי אני במקומך!
– שמע, אל נא תרים קולך בבכי, פן תקיץ חותנתך ותקום לתחיה. ואתה הלא אינך רוצה בכך!
– יהודיה שוטה! היא שלחה ביום חורף את בתה הקטנה “להיות למליץ טוב עליה בעולם האמת”. וכי כך עושה אם? מוטב שהיתה הולכת בעצמה…
האברכים המשכילים שבעיר מבארים את הדבר על פי חקירה, כי בדרך הטבע צריכים בני־אדם הללו להתעלל במות, מתוך שלבם גס בו.
תינוקות של בית־רבן מספרים זה לזה מעשיות נוראות בשואל הקברן, שהלך פעם אחת בליל מוצאי־שבת על יד בית־הקברות, נפלו עליו המתים ורצו לחנקו. נס גדול היה, ש“תפילין” היו מונחות בכיסו…
ויהודים פשוטים אומרים: זה הוא אחד מפלאי אלהים, שאין השכל האנושי יכול להשיגו.
שני האנשים האלה עסוקים בעבודה אחת, שניהם יושבים תמיד יחדו, שניהם מלגלגים על החיים ועל המתים, אבל על פי מראה פניהם הם נראים כשני עולמות.
שואל הקברן הוא יהודי גוץ וכרסן, בעל זקן עבה ושׂב, וגבות עבות מאפילות על שתי עיניו הקטנות, שמתוכן נשקף מבט זועם. דומה, שיהודי זה כועס על העולם כלו. הוא מדבר מעט, אך מפרק לפרק הוא זורק מפיו שנינה דוקרת ומכאיבה.
הוא אלמן מאשתו זה שנים מספר. בניו נדדו כולם למדינות־הים, והוא נשאר אחרי מות אשתו עם נכדתו הקטנה, יתומה, ילדה כבת שבע, המנהלת עתה את משק ביתו.
הקברן השני, זליג, הוא בעל קומה ודל בשר, וזקן דק מכסה את קצה סנטרו, ופניו כפני צעיר לימים.
יש ששואלים אותו:
– רבי זליג, מפני מה אינך מזקין כלל?
– משום שאין אני חי… וגם מפני שאשתי מקצרת ימי ושנותי…
עיניו הגדולות והכחולות מביטות על העולם בצחוק של חבה, ותמיד אתם מוצאים אותו כשהוא מדבר. לא לחנם מגדפת אותו אשתו בשם “פטפטן” או “טחנה”.
אין הוא אוהב לשבת בביתו, כל הימים הוא יושב אצל שכנו שואל.
על מי ועל מה משיחים שני האנשים האלה, שאינם באים בחברה אחרת? – אין איש יודע.
ושנים רבות חיו שניהם יחדו. יחדו ישבו על כוס יי"ש, יחדו ידעו עוני ומחסור ויחדו חלקו את לחמם.
*
באחד מימי הקיץ בערב נכנסה נכדתו של שואל ואמרה:
– רבי זליג, סבא קורא לך.
זליג הפסיק באמצע סעודתו, ברך בחטיפה ויצא אל בית שכנו ומצא אותו שוכב במטה.
– הה, מה זאת?
– מאתמול אני חש… עצמותי מתפרקות וקר לי. היכן היית כל היום?
– הלא מחר “סעודה” של חברה־קדישא, וטרוד הייתי. אבל מה לך כי נסכלת?
– חולה אני.
– הבלים! נסה נא להשתמש ברפואה הבדוקה: קח צנצנת של “המים המרים”…
שואל גחך קצת.
– הוי, אחא, הן זוהי הצרה, כי גם ל“גמיאה” אין בי רוח…
זליג התבונן רגע אל פני החולה, ואחרי דומיה קצרה אמר:
– האשלח לקרוא לרופא?
– נמתין עד מחר, אולי אקום,
בבית שררה אפלולית, בעד החלונות הקטנים הציצו צללי ערב.
זליג ישב על ספסל, סמוך למטת החולה, ושתק.
– אילו ידעת, זליג, מה שחלמתי הלילה…
– דהיינו?
– בחלומי והנה הרבי שלנו, ליב המלמד… הנה אני הולך לי ולקראתי ליב זה צולע ומשענת בידו… נתן עיניו בי: בן־סורר, ההתפללת “מנחה”?… ותוך־כדי־דבור נעלם ואיננו… זליג לא מצא בפיו מלים לפתור את החלום.
– הזוכר אתה, זליג, איך היה ליב זה מלקה אותנו ב“חדר” וצועק: אתם, ממזרים, תורידוני שאולה… לבו נבא לו… כי אמנם אנחנו קברנו אותו…
– ואת “הרבנית” אתה זוכר? – נענה זליג – פעם אחת לכדנו את העז שלה וגרשנו אותה מחוץ לעיר, והרבנית שלנו הלכה הלוך ובכה: היכן אוצרי? היכן מפרנסי? היכן יחידתי?…
על פני שואל נראה חיוך קל, כשהתחיל זליג מחקה את קול האשה ויללותיה.
– כמה שנים כבר חלפו מאז?
זליג התעמק רגע ברעיונותיו.
– זה לנו כ… ששים ושש… הם, לא… טועה אני… הא?… לא, כן הוא, ששים ושש שנים.
– חבילה חשובה של “פגעים” נשאנו במשך הזמן הזה.
שעה קלה שררה דומיה. שני החברים נשתקעו בהרהוריהם. לא את הכל יכלו להוציא מפיהם. תמונות שונות מחייהם הארוכים עברו לנגד עיניהם. בעיירה אחת נולדו, יחדו גדלו, סבלו שנות רעה ונהנו מרגעי אושר. ואולם בדמיונם עתה קבלה כל התקופה שחלפה צורה של עדן, כאילו השכיח העבר את זכרון הרעה, והשאיר רק את הרושם של רגעי הטובה.
– הן, כמדומה, כל זה היה לא כבר? – נענה זליג.
בבית הדליקו נר. לאור המנורה נעלמה הילדות, והחברים שבו להיות זקנים כשהיו.
*
לא עברו ימים רבים ושואל הובל לקברות, המון רב לא הלך אחרי מטתו. כבוד לא נחלק לו, הספדים לא נשמעו.
בבית־העלמין היה “מנין” מצומצם.
רק נערה צעירה עמדה והורידה דמעות: זו היתה נכדת הנפטר.
אחרי סתימת הגולל קמה מהומה קלה: מי יאמר את ה“קדיש הראשון”? נס היה שנזדמן שם פרוש אחד, שהיה זהיר גם במצוה קלה, ואמר “קדיש” לנשמת יהודי פשוט.
המלַוים המעטים עזבו את בית־הקברות, לא נשאר שם בלתי אם זליג הקברן.
הוא טפל בבנין הגל שעל גבי הקבר לתקנו ולחזקו כראוי.
גמר את עבודתו, הרים מעל הארץ את אתו, את מעדרו ואת מטהו ועמד ממתין קצת.
הנה חסר לו דבר.
שנים רבות הוא עושה מלאכתו, ומעולם לא נראה לו המות איום ומוזר כמו היום.
“האמנם לא יקום שואל עוד, לא יתהלך, לא ידבר, לא ישתעל?”
זליג רוצה ללכת ונשאר עומד.
הוא זורק מבטו על פני שדה־הקברות ומעיניו יורדת דמעה…
רוח קל נשב, העצים העומדים שם הניעו עליהם כמתלחשים… כמה שנים הם מתגוררים במקום הזה, ועד היום לא ראו את הקברן בוכה.
צפור קטנה פרחה בצפצוף, כאילו קראה לאחיותיה, כי תבאנה ותראינה את הפלא הגדול: זליג בוכה!…
באחד מימי הקיץ הובל לקברות זקן־העדה רבי מרדכי, אחד מבני הדור הישן, מאלה שזוכרים עוד את “הימים הטובים”, בעת שלמדו לאורו של נר שעוה…
וכבוד גדול נעשה לו במותו, אחרי מטתו הלכו כל בני העיר מקטן ועד גדול, והכל ספרו בשבחו של המת.
בבית־הקברות הספידו הרב בדברים חמים ויעורר למוסר את השומעים, כי יפשפשו במעשיהם, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וסימן רע הוא לעולם, כשהצדיקים מתים…
פה ושם נשמעו אנחות. איזה אנשים העמידו פנים של עצבות, כאילו הרהרו בתשובה. אך בכה לא בכה איש, ומלבד הרב בעצמו לא הוריד איש דמעה, גם הנשים, הבכיניות המפורסמות, נטו הפעם ממנהגן.
ולא מפני שרבי מרדכי, על פי מעשיו, לא היה ראוי לכך, אדרבא, הכל ידעו, כי לא רבים כמוהו נשארו בעיר, ובדורות הללו אין כלל אנשים כמותו. אלא משום שזקן מופלג היה רבי מרדכי, ולא לנצח הן יחיה איש… “גם אלמנה ויתומים קטנים לא נשארו אחריו, והוא מת ב”שיבה טובה“, ומה יש כאן לבכות? הלואי, שנגיע כלנו לשנותיו^”^…
וכששבו בני העיר מבית־הקברות לא נשמעו קינות ותאניות. רוב המלוים עסקו בשיחות של חול, ואלה שהזכירו את הנפטר דנו והתוכחו על אדות שנות חייו.
– בן כמה היה?
– בן שמונים וחמש.
– מה אתה סח? בודאי יותר. הלא אבי ז"ל כשנפטר היה בן שמונים ושלש, והוא היה זקן הרבה מאבי.
– אלה הם הדורות שעברו! בני דורנו לא יגיעו לזקנה כזו.
וכשקרבו אל העיר, כבר נשכח המת מלב. איש איש שב אל עבודתו ודאגותיו. ומראה המות הזה לא הפחיד כלל את לבות החיים…
*
רק איש אחד שב מבית־הקברות בלב מלא פחד ובנפש חרדה מאימת המות, זה הוא שמעיה החיט.
הוא הלך אט בראש כפוף, לבדו, דומם, ועיניו הכהות מזֹקן זלגו דמעות.
רוצה הוא להתקרב אל איזה איש ולספר דברים מחיי הנפטר, שרק הוא לבדו יודע. הלא אתו יחד למד רבי מרדכי בחדר אחד, אלא שבבחרותם נפרדו והלכו לשני דרכים: זה בא אל בית־המדרש ונעשה “למדן” והוא יצא מן ה“חדר” ללמוד מלאכה.
והוא יודע היטב את הנפטר, את תולדותיו ודברי ימי חייו, ורוצה הוא להשתתף עם איש בזכרונותיו, אלא שהוא ירא…
זה שנים אחדות, מיום שמתה עליו אשתו, והוא מסר את בית־מלאכתו לבניו, ניטלה ממנו שמחת החיים ומפחד הוא מפני המות.
מקפיד הוא ומתרגז, כששואלים אותו לשנותיו. ירא הוא מפני עין הרע.
ובשנים האחרונות הוציאו עליו קול, כי “עובר ובטל” הוא, והדבר הזה גרם לו צער הרבה.
“מה עשה להם רעה, לאנשים הללו, שרוצים הם במותו? וכי מה איכפת להם אם הוא חי? ממי הוא נוטל פרנסתו?”
כה חשב תמיד, ומעט מעט נתחזקה בלבו הדעה, שכל בני העיר שונאים אותו וחפצים במיתתו… ולכן מאס בחברה והיה יושב לו בדד, יחידי, בלי דבֵּר דבֵּר עם איש.
רק לעתים רחוקות, כשפגשוֹ הזקן רבי מרדכי, היה שואלו לשלומו ולחייו, ומפניו לא כסה דבר והיה מספר לו דברים כמו שהם, מה רע ומר לעת זקנה להשאר אלמן ולגור בבית הבנים…
רבי מרדכי היה אומר לו דברי תנחומין, ופעם אחת הזמינו למשתה תה.
ועתה מת גם הוא…
והוא, החיט הזקן, נשאר בודד בין המון “שונאים”…
והוא חפץ לגרש מלבו את הרהורי המות ואינו יכול.
כששב אל ביתו מצא את בנו עומד אצל שלחן־המלאכה, שעליו פרוש אריג, ובנו אוחז חתיכת קרטון בידו ומתישב בדעתו כיצד לחתוך את האריג.
והוא, האב, מביט על האריג ועל הקוים הלבנים שנעשו בקרטון ומבין את הקשה פה לבנו, ורוצה הוא לתת עצה לבנו ומתחיל לדבר:
– לפי דעתי, טוב היה, אילו…
אך הבן מפסיקו בקצר־רוח ואומר:
– שב, אבא, ואל תתערב, אינך מבין כלל…
“כן, כן, הוא, שעסק במלאכה זו כל ימיו, אינו מבין כלל”.
ודברי הבן הוא חושב לו לעלבון כבודו, אך אינו רוצה לענות, כי מה יועיל הדבור?…
ושעות אחדות הוא יושב בפנה דומם, הוא מביט לפעמים על כלתו ועל נכדותיו, ההולכות ושבות, המפטפטות וצוחקות, והוא חש איזה עלבון, על אשר לא ישים איש אליו לב…
השמש שוקעת והוא עודנו יושב על מקום אחד. הנה בא נכדו הקטן מן החדר, בשאון וברעש, הניח את הסדור ורץ מן הבית החוצה…
הוא חוסם בעדו את הדרך, אוחזו בידו ורוצה לדבר עמו דברים אחדים, אך הילד מתחמק ממנו ועוזבו.
“גם הקטן הזה, גם הוא יחפוץ במותו”.
ובלב מלא מרירות הוא קם ממקומו ללכת אל תפלת המנחה, קשתה עליו ההליכה והוא צועד אט ורועד כלו…
כבר אחר את זמן ה“מנחה” והוא מצטער, שלא מצא “מנין” וצריך להתפלל ביחידות.
הערב יפה מאד ובבית־המדרש מעטו היושבים. הוא בוחר לו מקום לשבת ולהמתין עד “מעריב”.
אך הנה עבר על פניו ה“קברן”, זה האיש הלועג תמיד למות, והחיט הזקן משים עצמו כאינו רואה….
ואולם הקברן עמד לפניו ואמר:
– שמעיה, למה אתה יושב פה, הגיעה העת לך ללכת אל המקום, שהלך רבי מרדכי היום…
ורטט עבר בגוף החיט. לוּ היה בו כח, כי אז היה קורע את ה“חצוף” כדג, אך חלש הוא, אין אונים… ואולם מפיו יוצאים דברים מקוטעים:
– גם אתה לא לעולם תחיה… במיתה משונה תמות… שקץ…
– וכי אני ירא את המות? רצוני תחלה לקבור את אשתי הארורה, ואחר כך אני מוכן ומזומן למות…
ושמעיה שומע את הדברים האלה ומתפלא על הקברן, שמדבר על אדות המות בנפש כל כך שוקטה.
וכל הלילה ההוא לא יכול שמעיה לישון. כשנם רגע באו חלומות להפחידו… נדמה לו כי רואה הוא את רבי מרדכי העומד עטוף לבנים ומושכו אליו בכח…
והוא הקיץ משנתו בחרדה. אז שכב בעינים פקוחות. אך לא הונח לו… אויבו הנורא, שיעולו, המציק לו זה שנים אחדות ושבימים האחרונים סר ממנו מעט, שב בלילה הזה אליו ומתיש את כחו. ומחדר המטות שומע הזקן קול תלונה: “אי אפשר לנוח”…
והוא מתאמץ לעצור בעד שיעולו, אך, כמו להכעיס, נעור זה האחרון בכל קשיו ולא הרפה ממנו…
“התקררתי היום; לא היה לי ללכת להלויה” – חולף רעיון במוחו – “הנה גם נשימתי כבדה”…
וכשעלה עמוד השחר ושמעיה רצה לקום ממטתו הרגיש פתאום, כי רגליו כבדות וגופו מוטל כעופרת…
הנה כבר קמו בני הבית ושמעיה עודנו שוכב. הבן נגש אליו ושאלהו לשלומו. ולשמעיה נדמה ברגע זה, כי פני בנו מבהיקים משמחה, ולכן הפך פניו אל הקיר ולא ענה דבר…
*
ובצהרים עמד הבן אצל ביתו וקרא אנשים שיעמדו בשעת יציאת נשמה!
– האב גוסס…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.