(זכרונות משפחה)
לאחר תפלת שחרית היה סבא יושב בבית־המדרש עטוף בטלית־ותפילין ושונה את פרקו. שעה זו היתה כולה קודש. סבא היה רגיל ללמוד בעיון בלבד בלי השמעת קול, ומרחוק היה נראה כמסומר אל מקום אחד. השיחות בכותל המזרח, במקום שהוא יושב, לא הגיעו לאזניו וההמולה שמאחורי הבימה לא עוררה אותו. הלמוד היה בולע את כל רוחו.
גמר את פרקו, היה סוגר את הגמרא ומביט על סביבותיו, כאדם שבא מן הדרך ורוצה להכיר את המקום שהגיע אליו. היה כורך בנחת את טליתו ותפיליו, זוקף את קומתו ויוצא מבית המדרש בפסיעות קטנות ולבו טוב עליו, כאדם שפרע כל חובותיו ויודיע כי “נאמן” הוא.
אותה שעה היה סבא מתרכך ומתעדן והיה נוח לבריות, אף־על־פי שמטבעו היה קפדן. התורה האצילה עליו מנדיבותה וצרפה את לבו. כל העולם נראה בעיניו ראוי לאהבה מתוך חמלה. כך מסתכל בעולם אדם הרואה את עצמו עליון ומרוחק מן הבריות והמונן.
היה סבא פוגע בתינוק הרץ אל ה“חדר”, עצר בעדו, צבט בלחיו בחבה, שאל בן מי הוא ונתן לו אגורה לקנות אגוזים.
בא אל ביתו ולא מצא את סבתא, היה מוציא את מקטרתו ובנחת היה ממלא אותה טבק, יושב על יד החלון ומעשן מתוך מין קורת־רוח, כאילו היה בטוח, כי הנאה קטנה זו בעולם־הזה מותרת לו לכל הדעות אחרי שלש שעות של עבודת הבורא.
לאחר שעה קלה היתה נדחפת אל הבית אשה גוצא בעלת פנים מקומטים, ובהעיפה עין על היושב, היתה נבהלת אל בית־המבשלות. זו היתה סבתא.
בעוד רגע היא עומדת לפני סבא ומתנצלת לפניו על שאחרה לבוא.
– הן עיר שכולה גזלנים היא… שמעתי שחנה האלמנה חולה ונכנסתי לבקרה… מצאתיה שוכבת באין־אונים, בבית קר, הילדים בוכים… והרי שכנים גרים שם ואיש לא בא לסעדה… יכול אדם לגווע ולמות ואין פוצה פה… הסקתי שם את התנור, האכלתי את הילדים, הושטתי לחולה קצת מרקחת להשיב נפשה.. בין כך ובין כך עברה השעה…
סבא שומע את כל השיחה במנוחה שלמה, רגיל הוא בכך ויודע, כי אשתו “קובצת” מצוות. על פי רוב הוא שותק בשעה שסבתא מספרת בענינים כאלה. על פניו מרחף לגלוג קל. כך מביט עשיר־נכסים, המכניס בכל יום מאות ואלפים, על העני המלא שמחה כשהרויח כמה פרוטות.
ואולם יש שהוא פונה לסבתא ואומר:
– מה בצע לך בכל המצוות שאת צוברת, אם הכל־הכל שייך לי… כך נאמר בגמרא: “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”, ובכן…
סבתא שומעת וחיוך קל עובר על פניה.
– הן לא תהי אכזר כל כך עד כדי ליטול ממני את כל רכושי, לא כך?… אין רע, אין רע, עוד אתבע אותך לדין־תורה… לעת־עתה טול ורחץ, ארוחת־הבקר נכונה.
*
ביתו של סבא עומד בקצה ככר־השוק. זהו בית־חומה שהדרת זקנה חופפת עליו. ממולו גם מימינו ומשמאלו בתים חדשים שנבנו אחרי ה“שׂרפות”, או בנינים מחודשים שנתקנו “לפי רוח הזמן”, אך הוא לבדו נשאר איתן ולא שנה את מראהו.
לפנים, בעת שה“פריצים” היו יושבים באחוזותיהם, הדרך אל הכרך היתה מהלך שני ימים ולילה אחד, היערות בסביבות המקום היו רבים וגדולים, ואמריקה היתה רחוקה־רחוקה בקצה תבל – בימים ההם היה בביתו של סבא – המלון הגדול – צנור “פרנסה”, שהיה משפיע על חצי העיר.
בימים ההם היתה סבתא טרודה מן הבקר עד הערב. החדר הגדול הפונה אל השוק היה בית־מרזח; והחדרים הפנימיים שמשו מעון ל“סוחרים” ול“פריצים”, שהיו באים אל העיר בשביל עסקיהם. כל היום היו נכנסים ויוצאים אל המלון סרסורים, חוכרים, חנונים, בעלי־אומנות. השאון היה רב, הדלת סבבה על צידה בכל רגע, והכל נשאו עין אל גרי המלון.
סבא לא התערב מימיו בעסקי פרנסה. על פי רוב היה יושב בחדר המיוחד לו, שמעולם לא השׂכירו אותו, ומעיין בספר או ישן שנת־צהרים. הוא היה ה“אורח” הכי חשוב במלון וסבתא היתה מטפלת בו תמיד ביתר דאגה מאשר בכל ה“פריצים”. בעיר היו מקנאים בסבא שיש לו שני עולמות: עולם־הזה ועולם־הבא.
כל זה היה לפנים. עכשיו שבאה אנדרלמוסיא לעולם: ה“פריצים” נעלמו ואינם, מסלת־הברזל קרבה את העיר הקטנה אל הכרך, היערות נהפכו לאדמה צחיחה ועליה פסי־ברזל, ואמריקה נתפרסמה בעיר והכל רצים אליה – ירד גם כבוד המלון. בית־המרזח שמם. פעם בפעם, בימות השוק, אכרים זקנים סרים אל הבית, שואלים לשלום סבתא, מנענעים בראשיהם, מעלים את זכר הימים הטובים שעברו, שוהים שעה קלה ויוצאים. ושם בחדרים הפנימיים מתגורר לפעמים “מגיד” או “משולח” במקום ה“פריצים” וה“סוחרים”.
ואולם “העתים הרעות” באו לבעלי המלון בזמן שבניהם ובנותיהם כבר יצאו לרשות עצמם. נשארו רק סבא וסבתא, שצרכיהם אינם מרובים ופרנסתם מצויה להם גם היום מן הבית, שיש בו “דירות” רבות.
סבתא נותנת לעתים שבח והודיה להבורא יתברך המנהיג עולמו בחכמה רבה. שהרי אלמלי היו השנים כמקדם, היתה שקועה כל ימיה ב“פרנסה” ולא היתה מספיקה לרכוש לה עולם־הבא.
וכל אותן השנים האחרונות עסוקה סבתא בצבור “מצוות”. היא זריזה לעשות כל דבר שיכניס לה משהו עולם־הבא. נראה הדבר, כאילו היא רוצה להשיג עתה מה שהחסירה בימי “השפע”.
ובכל אלה אין די לה. היא מקנאה בסבא המסובל בתורה ובמעשים טובים. מתוך הספרים הקדושים שקראה יודעת סבתא, כי השכר בעולם־הבא שנותנים בשביל תלמוד־תורה אין לו שעור. ואישה הרי עסק ועוסק בתורה כל ימי חייו, ומה רב ועצום אפוא השכר הצפוי לו!
לעתים היא מהרהרת אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא על אשר נתן את כל התורה לגברים, ומה היה איכפת לו, אילו היה גם לנשים חלק בה?
והיא באה לידי מסקנא, כי כשם שאין אנו מבינים בעניני עולם־הזה, מפני מה יש לו לאחד רבוא רבבות ולשני אין כל, כך קשה לנו להבין דרכי אלהים, מדוע האשיר את הגברים והעליב את הנשים…
*
לאחר שנת־צהרים רגיל סבא לשתות חמין בהרחבה. יש לו מלבוש מיוחד למשתה זה, הקבוע בכל יום בשעה מיועדה.
כשהוא יוצא מחדר־המטות, הרי הוא מוצא על השלחן מיחם מוכן ועליו כוסות וקערות קטנות. הוא נגש אל הארון, מוציא משם ספר ומניחו על השלחן. מוזגין לו כוס ראשונה והוא פותח את הספר.
סבתא יושבת בריחוק מקום ממנו, סורגת פוזמק ושפתיה נעות, מביטה היא לעבר פני סבא המעורר בקרבה בשעה זו יראת־כבוד.
כבר הספיקה סבתא להכיר בפני סבא את תוכן הספר שהוא מעיין בו. אם מצחו מתקמט, ראשו מתנועע אט־אט וידו הימנית אוחזת בזקנו – “גמרא” הוא לומד. וכשהפנים שקטים, רק העינים תועות, ומפיו יוצאות הברות קטועות: “כיצד”? “האיך”? – הרי זה “שלחן־ערוך”. אם סבא מעיין בספר שלא מתוך כובד־ראש – אין זה אלא “חבור” של אחד הרבנים הרגילים.
הרבנים המחברים העוברים דרך העיר רגילים לסור אל בית סבא ולסעוד על שלחנו בשבתות. ויש אשר סבא מתחיל לדון עמהם בדברי תורה; מעט מעט מתלקח ריב, העינים נוצצות, הקולות מורמים. העומד מרחוק יאמר בלבו, כי אנשים נצים כאן. אך סבתא רגילה במחזות כאלה ויודעת, כי זו היא מחלוקת של תורה…
השם “תורה” מעורר בלבה של סבתא את הרגשות היותר עדינים. איזה קסם נפלא שורה על המושג הזה. הדמיון של סבתא מתאר לה את ה“תורה” בדמות דבר נאצל, שאין ערוך לקדושתו וליפיו.
יש לה הרבה ספרים קדושים ב“עברי־טייטש”, שהיא בקיאה בהם ומתענגת עליהם. אך כל אלה אינם מגיעים בעיניה למדרגת “תורה”. כולם הם רק צלה של התורה ולא יותר.
הנה על פני כותל המזרח תלויות התמונות של בנה ונכדיה. בכל ערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, הרי היא רגילה לגשת אל הפרצופים החביבים, לנעוץ בהם את עיניה ולקרוא: “שבת טובה, מחמדי!”
אבל כעבור רגע לבה מתמלא געגועים רבים… “הלא אלה רק צללים”, אשרי עין הזוכה לראות את הצורה האמתית…
ששה בנים וחמש בנות ילדה סבתא, אך מכולם לא נשארו בחיים כי אם בת־יחידה נשׂואה לאיש עשיר ובן־יחיד היושב על כסא הרבנות בעיר רחוקה.
ואף על פי שהבת מתגוררת בעירה, אין סבתא מצויה אצלה, קצת מחמת שבת זו אינה חביבה עליה ביותר, וקצת מפני שסבא אינו אוהב את בעל־בתו.
ולפיכך שמו ההורים כל מעינם בבנם היחיד. הוא הוא גאון המשפחה, והוא הוא ממלא את לבות סבא וסבתא רגשות עדינים.
יש שהם יושבים שניהם לפני השלחן ואין ביניהם שום שיחה. שותקים שעה ארוכה, כאילו נזדמנו שני אנשים זרים לפונדק אחד, ואיש איש מהם חי ברשות היחיד שלו. ואולם כיון שעולה זכר הבן, מיד הם מתקרבים זה לזו ועולמם נעשה משותף.
– כמדומני, שזה שלשה שבועות אין מכתב מאברהם שלנו – פותחת סבתא.
– מה יש לו לכתוב? – עונה סבא.
והשיחה הולכת ומתגלגלת על אודות אברהם. סבא מספר בשבחו ומפליג את גדלו, וסבתא מזכירה את ימי ילדותו, את מנהגיו והרגליו.
אותו היום שמתקבל מכתב מאברהם יום־טוב הוא. סבא יושב וקורא מקרא ותרגום. הוא מתרגם ומסביר את הדברים באריכות. וסבתא שומעת כל דבור בהקשבה רבה, ויותר ממה שהאוזן שלה קולטת הרי העינים מבינות על פי תנועות הפנים של סבא. ועל כולם בא הדמיון שלה ומשלים את פגימת התרגום של סבא.
ואחרי כל קריאה וקריאה, אחרי כל שיחה ושיחה סבתא מתפללת תפלה קצרה: הלואי שאזכה לראות אותו בחיי!
*
אותה הבת המתגוררת בעיר אחת עם הוריה יש לה גם היא בת יחידה, שזה שנים רבות משדכים לה שדוכים ואינם עולים יפה. ולכן כאשר אנה אלהים את המיועד היתה השמחה רבה מאד. החתן היה בן עשירים ומיוחס והדור במנהגיו, השביע רצון גם את המחותן והמחותנת ונם את הכלה עצמה.
מובן, כי ההכנות אל החתונה היו רבות וגדולות. כל אחד מבני המשפחה השתדל להציע דבר, אשר יגדיל ויאדיר את תפארת החתונה, למען ישאר זכר היום הזה לאורך ימים.
אז באה המחותנת, אם הכלה, אל סבא וסבתא ואמרה, כי מן היושר הוא, שיבא אברהם אל החתונה.
מתחלה העמיד סבא פנים מתרעמים וסרב בדבר: “זוהי טרחה יתרה לרב לנוע ממקומו לשבוע ימים”. אבל כאן עמדה סבתא והודיעה, כי כדאי הוא להשתמש בהזדמנות זו. “זה עשר שנים שלא ראיתי את פניו, ומי יודע מתי אזכה לראותו”.
אפשר כי גם סבא השתוקק לראות את פני בנו יחידו, ואולי רצה לעשות נחת־רוח לסבתא; אך בין כך ובין כך נתן את הסכמתו והבטיח להזמין את אברהם ליום החתונה של נכדתו.
ואותו היום שקבלו ההורים את פני בנם היה חג גדול בחייהם. הוא בא ביחד עם אשתו ובניו. ואחרי שאילת־השלום נתחלקו האורחים לשני מחנות: הרב נכנס לרשותו של סבא, וסבתא התחילה מטפלת בכלתה ונכדיה.
מי שלא ראה את פני סבא בעמדו בבית־המדרש על־יד בנו הרב הגדול, לא ראה פנים מאושרים מימיו. רבי אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל קומה ובעל בשר, פניו העדינים ועיניו הטובות הפיקו את האצילות של סבא ואת הנדיבות של סבתא. על כל תנועותיו היה טבוע חותם של רבנות.
סבא היה זורק מבט לעבר פני בנו והרהור קל היה חולף בלבו: "זהו אברהמי’ל שלי,, ומעין חיוך היה עובר על פניו.
ואולם סבתא התמכרה בכל נפשה ומאדה אל הילדים בני אברהם. אל בנה יכלה רק להביט מרחוק, וכאשר חבקה ונשקה את נכדיה, עמד לפניה אברהמי’ל שלה…
*
כבר עברה השעה של “קבלת־הפנים” ביום החתונה; המחותנים משני הצדדים כבר נתקוטטו ועשו שלום ביניהם; הבית מלא אנשים ונשים וטף, העומדים צפופים ומאזינים אל נגינות “כלי־הזמר” ואל חרוזי הבדחן; “מחותנים” עדויים ומקושטים נכנסים ויוצאים.
באותה שעה שקודם החופה יושבת בחדר קטן חבורה קטנה: סבא, סבתא ורבי אברהם. שלשתם שותקים שקועים במחשבות.
סבתא מפסיקה את הדממה.
– זה היום שצפיתי לו… לא אזוז מכאן עד שיבטיח לי, כי כן יהי…
– אין אני מבין כראוי, מה אמא שואלת – ענה אברהם ואמר,
– מה יש כאן להבין? רצוני שיתן לי כתוב וחתום, כי כל המצוות שעשיתי בחיי שיכות רק לי, ומן השׂכר שיקבל לאחר מאה ועשרים שנה בעד התורה שלמד יתן גם לי חלק…
סבא שישב במנוחה קפץ ממקומו והניע בידו לאות כעס, עיניו נעשו נזעמות ומפיו יצא דבור:
– דברי שטות!
על פני רבי אברהם הופיע צחוק קל. בעינים מלאות חבה ורחמים נסתכל בפני אמו המקומטים ואחז בידה וענה:
– אמא, אל תדאגי, הקדוש־ברוך־הוא לא יקפח את שכרך… הוא יודע את המעשים הטובים שלך…
אבל סבתא לא נרגעה ובהחלטה גמורה הודיעה:
– בחיי, אם לא אקבל את הכתב, לא אלך אל החופה…
־ תהי אפוא החופה בלעדיך! – ענה הסבא בקלס.
נשתתקה סבתא, ובעיניה נראו דמעות.
רבי אברהם הפנה ראשו אליה והתחיל משדל אותה בדברים:
– למה תבכי, אמא? אבא נכון לוותר על חלקו בהמצוות שלך ולך לבדך תהיינה. לא כך, אבא?
סבא נענע בראשו. אבל סבתא לא נרגעה.
– הוא מחויב לחלק לי מן התורה שלו…
– אי־אפשי! – פסק סבא.
שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התחילה סבתא מדברת כמו אל עצמה:
– חמשים וארבע שנים עברו מיום שנשֵאתי… יאמר נא, כלום יש לו טענה עלי?… האם לא עשיתי כל מה שבכחי לנהל את הבית בשלום ובמישור?…
– הלא זוהי חובתך! – לא התאפק סבא.
– חובתי? כלום כל העולם נוהג כך להטיל את כל העול של פרנסה על האשה? האם בחיי ידעתי תענוגות אחרים מלבד ה“תענוג” לעמוד כל היום ולשרת את “הגוים”.
– מי כמוהו יודע – הוסיפה סבתא – כמה ימים רעים עברו עלינו בשנות חיינו. ואני השתדלתי תמיד להרחיק מעליו כל פגע וכל דאגה. היו ימים שה“חובות” שלנו עצמו ומוחי היה מתפוצץ מפני החשבונות במה לשלם להנושים – והוא לא ידע מאומה. צער גדול בנים – הה, רבונו־של־עולם! כמה לילות נדודים, כמה דמעות, כמה בלהות – כל אלה שׂבעתי – ועליו הייתי חסה להפריעו מלמודו. וכעת הוא אומר, כי אין לי כל חלק בתורתו…
נשתתקה סבתא. ראשה נשען על יד הכסא שישבה עליו. בעוד רגע התחילו עיניה זולגות דמעות…
רבי אברהם פנה אל סבא:
– אבא, הבטיחה לה…
– כועס אני על התביעות… וכי אין אני יודע כי ראויה היא לשׂכר בעד תורתי?… אלא שונא אני את הטענות…
דלת החדר נפתחה. איש בא לקרוא את רבי אברהם.
סבא נשאר יושב על מקומו לפני שלחן קטן. עיניו הפיקו מחשבה וידו החליקה את זקנו הלבן: סימן לסדור הרעיונות.
לאחרונה קם ממקומו לצאת, אך בעברו על יד הכסא, שעליו ישבה סבתא תפוסה במחשבותיה ועיניה מלאות דמעה, נתעכב רגע, נסתכל בפניה ואמר:
– קומי, נלכה, לא נאה, מה יאמרו הבריות?…
שתיקה.
– שרה – פנה סבא אליה – יש לי צער מזה… חדלי נא…
סבתא העיפה עין עליו, אך לא זזה ממקומה.
– שרה – התחיל סבא – וכי כך אני בעיניך? אין את מאמינה לי בלי כתב… האמנם קמצן אני עד כדי לקחת הכל בשביל עצמי?…
קולו של סבא היה רך ומלא חמלה בהוסיפו:
– אלהים בשמים יודע ועד, כי כל ימי הגה לבי שבח לך בעד כל מה שעשית למעני… תמיד שמרתי בלבי את הרעיון: היא עמלה לעולם־הזה לשנינו ואני עמל לעולם־הבא לשנינו… חלק כחלק לנו, מחצה על מחצה… – – – – – – –
*
אחרי החופה התחילו המחולות. הצעירים והצעירות הראו “נפלאות” ברגלים. ובשעה מאוחרת בלילה, כשהמחוללים והמחוללות ישבו לנוח “מעבודתם הקשה”, פקדה סבתא על “כלי־הזמר” לנגן והיא לבדה יצאה במחול…
כל הקהל עמד מסביב לה בעגול, ובחדוה רבה התבוננו הכל אל הרקוד הנפלא של סבתא. אך איש לא ידע ולא הבין אותו הכח הצפון ברקוד זה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.