באחד מימי הקיץ הובל לקברות זקן־העדה רבי מרדכי, אחד מבני הדור הישן, מאלה שזוכרים עוד את “הימים הטובים”, בעת שלמדו לאורו של נר שעוה…
וכבוד גדול נעשה לו במותו, אחרי מטתו הלכו כל בני העיר מקטן ועד גדול, והכל ספרו בשבחו של המת.
בבית־הקברות הספידו הרב בדברים חמים ויעורר למוסר את השומעים, כי יפשפשו במעשיהם, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וסימן רע הוא לעולם, כשהצדיקים מתים…
פה ושם נשמעו אנחות. איזה אנשים העמידו פנים של עצבות, כאילו הרהרו בתשובה. אך בכה לא בכה איש, ומלבד הרב בעצמו לא הוריד איש דמעה, גם הנשים, הבכיניות המפורסמות, נטו הפעם ממנהגן.
ולא מפני שרבי מרדכי, על פי מעשיו, לא היה ראוי לכך, אדרבא, הכל ידעו, כי לא רבים כמוהו נשארו בעיר, ובדורות הללו אין כלל אנשים כמותו. אלא משום שזקן מופלג היה רבי מרדכי, ולא לנצח הן יחיה איש… “גם אלמנה ויתומים קטנים לא נשארו אחריו, והוא מת ב”שיבה טובה“, ומה יש כאן לבכות? הלואי, שנגיע כלנו לשנותיו^”^…
וכששבו בני העיר מבית־הקברות לא נשמעו קינות ותאניות. רוב המלוים עסקו בשיחות של חול, ואלה שהזכירו את הנפטר דנו והתוכחו על אדות שנות חייו.
– בן כמה היה?
– בן שמונים וחמש.
– מה אתה סח? בודאי יותר. הלא אבי ז"ל כשנפטר היה בן שמונים ושלש, והוא היה זקן הרבה מאבי.
– אלה הם הדורות שעברו! בני דורנו לא יגיעו לזקנה כזו.
וכשקרבו אל העיר, כבר נשכח המת מלב. איש איש שב אל עבודתו ודאגותיו. ומראה המות הזה לא הפחיד כלל את לבות החיים…
*
רק איש אחד שב מבית־הקברות בלב מלא פחד ובנפש חרדה מאימת המות, זה הוא שמעיה החיט.
הוא הלך אט בראש כפוף, לבדו, דומם, ועיניו הכהות מזֹקן זלגו דמעות.
רוצה הוא להתקרב אל איזה איש ולספר דברים מחיי הנפטר, שרק הוא לבדו יודע. הלא אתו יחד למד רבי מרדכי בחדר אחד, אלא שבבחרותם נפרדו והלכו לשני דרכים: זה בא אל בית־המדרש ונעשה “למדן” והוא יצא מן ה“חדר” ללמוד מלאכה.
והוא יודע היטב את הנפטר, את תולדותיו ודברי ימי חייו, ורוצה הוא להשתתף עם איש בזכרונותיו, אלא שהוא ירא…
זה שנים אחדות, מיום שמתה עליו אשתו, והוא מסר את בית־מלאכתו לבניו, ניטלה ממנו שמחת החיים ומפחד הוא מפני המות.
מקפיד הוא ומתרגז, כששואלים אותו לשנותיו. ירא הוא מפני עין הרע.
ובשנים האחרונות הוציאו עליו קול, כי “עובר ובטל” הוא, והדבר הזה גרם לו צער הרבה.
“מה עשה להם רעה, לאנשים הללו, שרוצים הם במותו? וכי מה איכפת להם אם הוא חי? ממי הוא נוטל פרנסתו?”
כה חשב תמיד, ומעט מעט נתחזקה בלבו הדעה, שכל בני העיר שונאים אותו וחפצים במיתתו… ולכן מאס בחברה והיה יושב לו בדד, יחידי, בלי דבֵּר דבֵּר עם איש.
רק לעתים רחוקות, כשפגשוֹ הזקן רבי מרדכי, היה שואלו לשלומו ולחייו, ומפניו לא כסה דבר והיה מספר לו דברים כמו שהם, מה רע ומר לעת זקנה להשאר אלמן ולגור בבית הבנים…
רבי מרדכי היה אומר לו דברי תנחומין, ופעם אחת הזמינו למשתה תה.
ועתה מת גם הוא…
והוא, החיט הזקן, נשאר בודד בין המון “שונאים”…
והוא חפץ לגרש מלבו את הרהורי המות ואינו יכול.
כששב אל ביתו מצא את בנו עומד אצל שלחן־המלאכה, שעליו פרוש אריג, ובנו אוחז חתיכת קרטון בידו ומתישב בדעתו כיצד לחתוך את האריג.
והוא, האב, מביט על האריג ועל הקוים הלבנים שנעשו בקרטון ומבין את הקשה פה לבנו, ורוצה הוא לתת עצה לבנו ומתחיל לדבר:
– לפי דעתי, טוב היה, אילו…
אך הבן מפסיקו בקצר־רוח ואומר:
– שב, אבא, ואל תתערב, אינך מבין כלל…
“כן, כן, הוא, שעסק במלאכה זו כל ימיו, אינו מבין כלל”.
ודברי הבן הוא חושב לו לעלבון כבודו, אך אינו רוצה לענות, כי מה יועיל הדבור?…
ושעות אחדות הוא יושב בפנה דומם, הוא מביט לפעמים על כלתו ועל נכדותיו, ההולכות ושבות, המפטפטות וצוחקות, והוא חש איזה עלבון, על אשר לא ישים איש אליו לב…
השמש שוקעת והוא עודנו יושב על מקום אחד. הנה בא נכדו הקטן מן החדר, בשאון וברעש, הניח את הסדור ורץ מן הבית החוצה…
הוא חוסם בעדו את הדרך, אוחזו בידו ורוצה לדבר עמו דברים אחדים, אך הילד מתחמק ממנו ועוזבו.
“גם הקטן הזה, גם הוא יחפוץ במותו”.
ובלב מלא מרירות הוא קם ממקומו ללכת אל תפלת המנחה, קשתה עליו ההליכה והוא צועד אט ורועד כלו…
כבר אחר את זמן ה“מנחה” והוא מצטער, שלא מצא “מנין” וצריך להתפלל ביחידות.
הערב יפה מאד ובבית־המדרש מעטו היושבים. הוא בוחר לו מקום לשבת ולהמתין עד “מעריב”.
אך הנה עבר על פניו ה“קברן”, זה האיש הלועג תמיד למות, והחיט הזקן משים עצמו כאינו רואה….
ואולם הקברן עמד לפניו ואמר:
– שמעיה, למה אתה יושב פה, הגיעה העת לך ללכת אל המקום, שהלך רבי מרדכי היום…
ורטט עבר בגוף החיט. לוּ היה בו כח, כי אז היה קורע את ה“חצוף” כדג, אך חלש הוא, אין אונים… ואולם מפיו יוצאים דברים מקוטעים:
– גם אתה לא לעולם תחיה… במיתה משונה תמות… שקץ…
– וכי אני ירא את המות? רצוני תחלה לקבור את אשתי הארורה, ואחר כך אני מוכן ומזומן למות…
ושמעיה שומע את הדברים האלה ומתפלא על הקברן, שמדבר על אדות המות בנפש כל כך שוקטה.
וכל הלילה ההוא לא יכול שמעיה לישון. כשנם רגע באו חלומות להפחידו… נדמה לו כי רואה הוא את רבי מרדכי העומד עטוף לבנים ומושכו אליו בכח…
והוא הקיץ משנתו בחרדה. אז שכב בעינים פקוחות. אך לא הונח לו… אויבו הנורא, שיעולו, המציק לו זה שנים אחדות ושבימים האחרונים סר ממנו מעט, שב בלילה הזה אליו ומתיש את כחו. ומחדר המטות שומע הזקן קול תלונה: “אי אפשר לנוח”…
והוא מתאמץ לעצור בעד שיעולו, אך, כמו להכעיס, נעור זה האחרון בכל קשיו ולא הרפה ממנו…
“התקררתי היום; לא היה לי ללכת להלויה” – חולף רעיון במוחו – “הנה גם נשימתי כבדה”…
וכשעלה עמוד השחר ושמעיה רצה לקום ממטתו הרגיש פתאום, כי רגליו כבדות וגופו מוטל כעופרת…
הנה כבר קמו בני הבית ושמעיה עודנו שוכב. הבן נגש אליו ושאלהו לשלומו. ולשמעיה נדמה ברגע זה, כי פני בנו מבהיקים משמחה, ולכן הפך פניו אל הקיר ולא ענה דבר…
*
ובצהרים עמד הבן אצל ביתו וקרא אנשים שיעמדו בשעת יציאת נשמה!
– האב גוסס…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.