רקע
משה בן־אליעזר
הוא בוכה...

תמיד הם נראים זה בצד זה: בבית־המדרש ליד התנור בלילות החורף, בשוק מסביב לעגלות הכפרים, בבית־המרזח של חנה האלמנה וברחוב הצוענים, ששם הם דרים בשכנות תחת גג אחד.

שניהם הם זקנים לימים, בעלי־שיבה, ומדברים לכל אדם בלשון “אתה”.

בעיר מולדתם הקטנה הרי הם כנבדלים מן הקהל, כבני ארץ נכריה, אף אם הכל יודעים ומכירים אותם והם מתנהגים כיהודים פשוטים.

כשנפגשים אתם ברחוב, מסתלקים העוברים אל הצד; הנשים מוציאות אנחה חרישית למראיהם; התינוקות מתיראים מהם ובורחים מפניהם.

אלה הם הקברנים שבעיירה או, כמו שהם קוראים לעצמם, “המעבירים את הגבול” מן העולם־הזה אל העולם־הבא.

זקנים הם, ואין בית בעיר אשר לא ראה אותם ביום אבל…

“אך לב אבן לאנשים האלה” – דנים בהם הכל. אין הם מתעוררים על ידי דמעות, אנחות, יללות.

הנה נפטר באחד הימים רב העדה, גאון, צדיק. מן העיירות הסמוכות באו רבנים לספוד לו. כל העיר ירדה בבכי. והם – אף לא דמעה אחת.

אסון גדול קרה בעיר. בתו היחידה של בן־ציון הקמחי, כלה נאה, מתה כשבועים קודם יום חתונתה. כל העיר היתה כמרקחה: הכל התאבלו, והם – לא כלום.

גדולה מזו, יש שהם מתלוצצים, מלגלגים, מתקלסים, בשעה שבן־אדם מוריד דמעות.

– שוטה, למה אתה מתאבל על אשתך? כלום לא תמצא אחרת נאה הימנה? הלואי שהייתי אני במקומך!

– שמע, אל נא תרים קולך בבכי, פן תקיץ חותנתך ותקום לתחיה. ואתה הלא אינך רוצה בכך!

– יהודיה שוטה! היא שלחה ביום חורף את בתה הקטנה “להיות למליץ טוב עליה בעולם האמת”. וכי כך עושה אם? מוטב שהיתה הולכת בעצמה…

האברכים המשכילים שבעיר מבארים את הדבר על פי חקירה, כי בדרך הטבע צריכים בני־אדם הללו להתעלל במות, מתוך שלבם גס בו.

תינוקות של בית־רבן מספרים זה לזה מעשיות נוראות בשואל הקברן, שהלך פעם אחת בליל מוצאי־שבת על יד בית־הקברות, נפלו עליו המתים ורצו לחנקו. נס גדול היה, ש“תפילין” היו מונחות בכיסו…

ויהודים פשוטים אומרים: זה הוא אחד מפלאי אלהים, שאין השכל האנושי יכול להשיגו.

שני האנשים האלה עסוקים בעבודה אחת, שניהם יושבים תמיד יחדו, שניהם מלגלגים על החיים ועל המתים, אבל על פי מראה פניהם הם נראים כשני עולמות.

שואל הקברן הוא יהודי גוץ וכרסן, בעל זקן עבה ושׂב, וגבות עבות מאפילות על שתי עיניו הקטנות, שמתוכן נשקף מבט זועם. דומה, שיהודי זה כועס על העולם כלו. הוא מדבר מעט, אך מפרק לפרק הוא זורק מפיו שנינה דוקרת ומכאיבה.

הוא אלמן מאשתו זה שנים מספר. בניו נדדו כולם למדינות־הים, והוא נשאר אחרי מות אשתו עם נכדתו הקטנה, יתומה, ילדה כבת שבע, המנהלת עתה את משק ביתו.

הקברן השני, זליג, הוא בעל קומה ודל בשר, וזקן דק מכסה את קצה סנטרו, ופניו כפני צעיר לימים.

יש ששואלים אותו:

– רבי זליג, מפני מה אינך מזקין כלל?

– משום שאין אני חי… וגם מפני שאשתי מקצרת ימי ושנותי…

עיניו הגדולות והכחולות מביטות על העולם בצחוק של חבה, ותמיד אתם מוצאים אותו כשהוא מדבר. לא לחנם מגדפת אותו אשתו בשם “פטפטן” או “טחנה”.

אין הוא אוהב לשבת בביתו, כל הימים הוא יושב אצל שכנו שואל.

על מי ועל מה משיחים שני האנשים האלה, שאינם באים בחברה אחרת? – אין איש יודע.

ושנים רבות חיו שניהם יחדו. יחדו ישבו על כוס יי"ש, יחדו ידעו עוני ומחסור ויחדו חלקו את לחמם.

*

באחד מימי הקיץ בערב נכנסה נכדתו של שואל ואמרה:

– רבי זליג, סבא קורא לך.

זליג הפסיק באמצע סעודתו, ברך בחטיפה ויצא אל בית שכנו ומצא אותו שוכב במטה.

– הה, מה זאת?

– מאתמול אני חש… עצמותי מתפרקות וקר לי. היכן היית כל היום?

– הלא מחר “סעודה” של חברה־קדישא, וטרוד הייתי. אבל מה לך כי נסכלת?

– חולה אני.

– הבלים! נסה נא להשתמש ברפואה הבדוקה: קח צנצנת של “המים המרים”…

שואל גחך קצת.

– הוי, אחא, הן זוהי הצרה, כי גם ל“גמיאה” אין בי רוח…

זליג התבונן רגע אל פני החולה, ואחרי דומיה קצרה אמר:

– האשלח לקרוא לרופא?

– נמתין עד מחר, אולי אקום,

בבית שררה אפלולית, בעד החלונות הקטנים הציצו צללי ערב.

זליג ישב על ספסל, סמוך למטת החולה, ושתק.

– אילו ידעת, זליג, מה שחלמתי הלילה…

– דהיינו?

– בחלומי והנה הרבי שלנו, ליב המלמד… הנה אני הולך לי ולקראתי ליב זה צולע ומשענת בידו… נתן עיניו בי: בן־סורר, ההתפללת “מנחה”?… ותוך־כדי־דבור נעלם ואיננו… זליג לא מצא בפיו מלים לפתור את החלום.

– הזוכר אתה, זליג, איך היה ליב זה מלקה אותנו ב“חדר” וצועק: אתם, ממזרים, תורידוני שאולה… לבו נבא לו… כי אמנם אנחנו קברנו אותו…

– ואת “הרבנית” אתה זוכר? – נענה זליג – פעם אחת לכדנו את העז שלה וגרשנו אותה מחוץ לעיר, והרבנית שלנו הלכה הלוך ובכה: היכן אוצרי? היכן מפרנסי? היכן יחידתי?…

על פני שואל נראה חיוך קל, כשהתחיל זליג מחקה את קול האשה ויללותיה.

– כמה שנים כבר חלפו מאז?

זליג התעמק רגע ברעיונותיו.

– זה לנו כ… ששים ושש… הם, לא… טועה אני… הא?… לא, כן הוא, ששים ושש שנים.

– חבילה חשובה של “פגעים” נשאנו במשך הזמן הזה.

שעה קלה שררה דומיה. שני החברים נשתקעו בהרהוריהם. לא את הכל יכלו להוציא מפיהם. תמונות שונות מחייהם הארוכים עברו לנגד עיניהם. בעיירה אחת נולדו, יחדו גדלו, סבלו שנות רעה ונהנו מרגעי אושר. ואולם בדמיונם עתה קבלה כל התקופה שחלפה צורה של עדן, כאילו השכיח העבר את זכרון הרעה, והשאיר רק את הרושם של רגעי הטובה.

– הן, כמדומה, כל זה היה לא כבר? – נענה זליג.

בבית הדליקו נר. לאור המנורה נעלמה הילדות, והחברים שבו להיות זקנים כשהיו.

*

לא עברו ימים רבים ושואל הובל לקברות, המון רב לא הלך אחרי מטתו. כבוד לא נחלק לו, הספדים לא נשמעו.

בבית־העלמין היה “מנין” מצומצם.

רק נערה צעירה עמדה והורידה דמעות: זו היתה נכדת הנפטר.

אחרי סתימת הגולל קמה מהומה קלה: מי יאמר את ה“קדיש הראשון”? נס היה שנזדמן שם פרוש אחד, שהיה זהיר גם במצוה קלה, ואמר “קדיש” לנשמת יהודי פשוט.

המלַוים המעטים עזבו את בית־הקברות, לא נשאר שם בלתי אם זליג הקברן.

הוא טפל בבנין הגל שעל גבי הקבר לתקנו ולחזקו כראוי.

גמר את עבודתו, הרים מעל הארץ את אתו, את מעדרו ואת מטהו ועמד ממתין קצת.

הנה חסר לו דבר.

שנים רבות הוא עושה מלאכתו, ומעולם לא נראה לו המות איום ומוזר כמו היום.

“האמנם לא יקום שואל עוד, לא יתהלך, לא ידבר, לא ישתעל?”

זליג רוצה ללכת ונשאר עומד.

הוא זורק מבטו על פני שדה־הקברות ומעיניו יורדת דמעה…

רוח קל נשב, העצים העומדים שם הניעו עליהם כמתלחשים… כמה שנים הם מתגוררים במקום הזה, ועד היום לא ראו את הקברן בוכה.

צפור קטנה פרחה בצפצוף, כאילו קראה לאחיותיה, כי תבאנה ותראינה את הפלא הגדול: זליג בוכה!…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!