מסתכל אני בדור החדש ורואה, שחסר הוא לא רק צדיקים יסודי־עולם, אלא שגם אפיקורסים גדולים אין בו…
לכאורה, תמוה הדבר, הכיצד? בדור שהותרה הרצועה, שרבו מחללי שבת בפרהסיה, שאפילו אביונים הם בעלי עבירה, כלום אין בו אפיקורסים?
אבל הוא הדבר, שכל העולם טועה בו. מי שמחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא מופקר; מי ששטוף בדברים שבצנעה, הרי הוא בעל־תאוה; מי שדש בעקבו מצוות חמורות שבחמורות, הרי הוא קל־שבקלים. הצד השוה שבהם, שכולם אינם ראויים לשם אפיקורס. זה הוא מין מיוחד בפני עצמו. ואותו המין היה מצוי רק בזמן שהיו בעולמנו יהודים מאמינים ויראי־שמים תקיפים בדעתם.
ואלמלא הייתי חושש שמא תלגלגו עלי, הייתי אומר, שהאפיקורס האמתי הרי הוא מאמין, ולפיכך אין לו מקום בדור אין אמונה לו…
אבל מוטב שאספר לכם מעשה באפיקורס, שידעתי בימי נעורי, כדי שתשמעו ותבינו, עד כמה אין דורנו מוכשר כלל לגדל גִדולים כאלה.
אותו אפיקורס היה “אברך משי”, חתנו של אחד מעשירי העיר (רבי ירוחם שמו), יהודי פשוט, שהזמין לו הקדוש־ברוך־הוא עסקים טובים ונתעשר, וכנהוג בימים ההם, לקח לו לבתו היחידה “עלוי” מבני העניים ופרנס אותו, והלה היה יושב כל ימיו בבית־המדרש ועוסק־בתורה.
בימינו מתחתנים העשירים בעשירים, ולפיכך אתה מוצא עכשו, שהעשירות גסה היא ומנוולת. לא כך היה באותם הימים. יהודי שזכה לעשירות, היה משתדל להתחתן בעני בן תורה, ועל־ידי־כך לבשה העשירות צורה נאה. התורה האצילה מהודה עליה… אבל זה הוא דרך אגב.
ואברך בן־עניים זה (שמו היה לוריא) ראה בבית חותנו העשיר עולם מלא כל טוב. אוכל היה על שלחנו בימות החול מה שלא אכל על שלחן אביו ביום חג; מלובש היה בגדי תפארה, כמו שנאה לאדם שזכה לשני שלחנות; וחביב היה ומכובד על הבריות, מפני שידעו כי גברא רבא הוא, וגם משום שחותנו היה חביב בעיר, אף־על־פי שעשיר היה…
אשתו היתה נאה מאד, נאה בפניה ונאה במעשיה, וחלקה לבעלה כבוד מתוך חבה, והחבה באה מתוך כבוד. עכשו בקיאות כל בנות ישראל בהלכות אהבה, מה שאין כן באותם הימים. אפילו רומן אחד לא קראה דבורה’לי (אשת לוריא), ואף־על־פי־כן אהבה את אישה…
ולאחר שנולד להם בן מלאה כוס אשרם, כי מה יהודי חסר אם דאגת־פרנסה אין לו, שלום־בית יש לו, ואין הוא הולך ערירי?
כך עברו על הזוג שנים מועטות בחיים של ברכה, חיים של שלוה, עד שבא השטן ונגע בנפשו של אברך־המשי… יצא עליו בעיר שם אפיקורס, והתחילו מרננים אחריו.
אמנם, גם קודם לכך ידעו בעיר, שלוריא זה קורא ספרים חיצונים בביתו, אבל איש לא הטיל בו שום חשד על־כך. מה שאסור לבחור עני מותר לחתנו של עשיר, ומה גם כשהוא גדול בתורה. אך משהתחיל להרביץ תורתו החדשה ברבים, עמדו זקנים ומיחו כנגדו. חותנו, שהיה רך־המזג ואהב אותו כבן, התחנן לפניו, שיחדל מ“דרשותיו” ומ“וכוחיו” בבית־המדרש, גם אשתו העתירה עליו, שיעשה זאת למענה. ואמנם הבטיח להם לשמור פיו, אך כך דרכה של אפיקורסות, שצר לה המקום בלבו של היחיד והיא מתפרצת לצאת לחוץ, לרשות הרבים… לוריא לא עמד בדבורו ופעם בפעם היה מלגלג על דברי חכמים, אומר על אסור שמותר, עד שבא קימעא קימעא לידי כפירה… והעיר היתה כמרקחה…
באותו הזמן אירע, שחלה התינוק שלו. אמרו בעיר, שבעון אביו חלה, אף־על־פי שגם תינוקות של חסידים ויראי־שמים חולים… ולאחר שהתגברה מחלתו של הילד, והרופא אמר שאין לו רפואה, בא הרב לביתו של לוריא ואמר לו, כי יפשפש במעשיו ויקבל על עצמו לעקור מלבו את הכפירה, אז ירחמו על בנו היחיד מן השמים… אך הלה נתן בו עיניו וענה:
– אם הטבע גזר מיתה על אדם, אין עצה ואין תחבולה, ומן השמים לא יועילו כמו שלא יועילו מן הארץ…
כידוע, כופרים האפיקורסים באלהים ומאמינים בטבע. כששמע הרב דברים אלו, שהם כפירה ממש, חורו פניו כסיד, עמד על רגליו וקרא:
– כופר, מין, אילו היתה יד ישראל תקיפה…
לא גמר את דבריו, קם ויצא בחפזון מן הבית, ובאותו יום מת הילד…
ובעיר נתפשטו שמועות, שלוריא אמר בפני הרב, כי אין אלהים ואין תורה מן השמים… נמצאו בעלי־אגרוף, שרצו לקנא קנאת ה' צבאות ולהכות את המגדף… קצורו של דבר, התחילו מן היום ההוא לשדל את רבי ירוחם, שיכריח את בתו לקבל גט־פטורין מבעלה, ואם לאו…
מתחלה לא רצתה דבורה’לי כלל לשמוע את הדבר, ולא עוד אלא שגערה באביה על עצתו… אחר כך, כשהעתירו עליה והציקו לה, ישבה ובכתה… אבל מעט מעט נכנסו הדברים אל לבה… הלא בת־ישראל כשרה היתה, וכיון שהכל אמרו לה כי בעון בעלה, שכפר באלהים, מת ילדה, התחילה מאמינה..
קצור הדבר, דבורה’לי הלכה עם בעלה אל הרב להתגרש… אמנם, ברגע שקבלה את הגט נתעלפה, אבל אין בכך כלום: הגט כשר.
ובו ביום שנתן לוריא גט לאשתו ירד מנכסיו… אפילו מקום־לינה לא היה לו ביום ההוא… פתאום היה זר לכל ומנודה מכל…
הוא ישב בעיר עוד ימים מועטים – דר היה באכסניא כאורח – ולא דבר עם איש דבר… זקנה קפצה עליו… מצחו נתקמט, מאור עיניו כבה, פניו נעשו קודרים… בעל־האכסניא ספר, שמן הבוקר עד הערב היה ה“אורח” פוסע אנה ואנה בחדרו, מנענע בידו, צובט את קצה זקנו, ומוציא מפיו הברות מקוטעות. דומה היה לאיש שנטרפה עליו דעתו…
מה היה יכול אברך כזה לעשות? – הוא נסע אל אחת העיירות הסמוכות, בא לבית־המדרש וישב ללמוד תורה. נמצאו יהודים רחמנים, שידאגו להספקתו וגם יִחדו לו מקום ללון בבית השמש… קצורו של דבר, הוא נעשה “פרוש”.
מפני מה בחר לשבת בעיר קטנה? ולמה לא נסע לכרך, כדרך המשכילים באותם הימים, שהיו פורשים מן התורה ויוצאים ללמוד חכמה, על מנת שיהיו רופאים או פרקליטים?
אפשר משום שלא רצה להתרחק מן המקום, שהיה שם ביתו… אדם שמת, נשמתו תועה שנים עשר חודש במקום שהיה חי; אדם לא־חי ולא־מת לא כל שכן, שקשה לו להפרד מן המקום שראה שם חיים…
וסופו מוכיח… לוריא זה לא האריך ימים, לא עברו ימים רבים והוא חלה… גופו נצטמק, פניו דלו, שעול תקף אותו, התחיל רוקק דם. הרופא אמר, שצריך הוא לנסוע אל הארצות החמות להתרפאות… אבל לוריא ה“פרוש” הרי האמין בטבע, ועל־פי דרך הטבע עני שחלה בשחפת נגזרה עליו מיתה… וכשתקפה עליו מחלתו, אסף את שארית כחו ונסע לעיר, ששם ביתו… הוא אמר, שרצונו לשאול ברופא המומחה שדר שם, אבל זו היתה רק אמתלא… על צד האמת, רצה לראות קודם מותו את מקום חייו… ובמקום שחי שם מת…
*
כששבו מן ה“לויה” של לוריא, ראיתי את הרב שעמד ליד בית־הקברות ועיניו זלנו דמעות.
– אילו אפשר היה – אמר אלי – להספיד יהודי שנטה מן הדרך, אזי ראוי הוא לוריא להספד גדול… הוא היה בעל־אמונה… הוא היה אמנם כופר באמונה, אבל היה מאמין בכפירה… ולא כל אדם מגיע למדרגה זו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.