בעוונותינו הרבים עלתה לנו, שראינו בעינינו איך שבני ישראל מן הדור החדש למדו אל דרכי הגויים להגיס לבם בשפיכות דמים… הרי זוכרים אתם את הימים ההם… לא כך היה בימים שעברו. כל יהודי ויהודי ידע, כי “הידים ידי עשו”… מי שחי על חרבו, מי שהורג את הנפש, מי שיש בלבו רציחה הרי יצא מכלל זרעו של יעקב… “גזלן יהודי” היה למשל בפי הליצנים.
המאורע שאני אומר לספר לכם אירע לפני חמשים שנה, בשעה שהייתי עדיין נער קטן. ואף־על־פי־כן אני זוכר אותו כאילו היה הדבר אתמול.
כידוע, על פי רוב, קטטה נופלת בין יהודים על עסקי פרנסה. בימים ההם היו אמנם הצרכים מועטים, אבל הפרנסה היתה מועטה יותר. היו ערים קטנות שזכו ל“פריץ” או, להבדיל, ליהודי עשיר, שבחסדיו מצאו פרנסה כמה וכמה משפחות, אך אותה העיירה, שבה אירע המאורע, היתה בבחינה זו עיר הנדחת, וכל יושביה היו עניים ואביונים, עד שהערים הסמוכות היו קוראים לה “דלפונה”. ה“מגידים” וה“משולחים”, שהיו נוסעים בכל תפוצות ישראל, היו על פי רוב פוסחים עליה, משום שלא היה ממי לקבל פרוטה. אפילו הקבצנים המחזרים על הפתחים היו מזלזלים בה… בקצור, מעשרה קבים של עניות שירדו לעולם, נטלה דלפונה תשעה וחצי.
כל פרנסתה של העיירה היתה על השוק. החנונים, התגרנים, בעלי־מלאכה – הכל צפו ליום השוק, שבו היו באים מן הכפרים הסמוכים האכרים עם נשיהם וטפם. היו מוכרים וקונים, נושאים ונותנים – ומתפרנסים בדוחק.
ולעיירה דלפונית זו בא לגור יהודי אחד, שנשא לו אישה מבנות המקום, ופתח לו חנות חדשה והתחיל גם הוא קונה בשוק “מכל הבא בידו”. והקול יצא בעיר, כי “גר” זה הולך ומתעשר, הולך ונוטל את פרנסת כל העיר, מפני שהוא קונה הכל ומוכר הכל.
היו הנשים מקללות את ה“רוצח” הזה קללות נמרצות, היו האנשים מחרפים ומגדפים אותו בכל מיני חרוף וגדוף, היו בעלי אגרוף מאימים עליו שיכוהו מכות רצח, היו בעלי עצה מבקשים תחבולות “לשלחו מן העיר”… אך החנוני החדש לא השגיח בהם ובהמונם והיה עושה את שלו.
ובאמת האירה לו ההצלחה פנים. חנותו היתה מלאה קונים. ואותו האכר שהיה מחזר על פתחי החנויות, עומד על המקח ויוצא בלא־כלום, כיון שנכנס אל ה“חנות החדשה” שוב לא יצא בלי “חבילה”, ועיני שאר החנונים רואות וכלות. וכך היה גם בשוק בשעת הקניות מן האכר, המונים עומדים סביבו ומשתדלים לקנות ממנו תבואתו, והלה קשה כאבן ומבקש מחיר “שלא נשמע כמוהו”, והתגרנים מסתלקים לצדדין. והנה צף ה“חנוני החדש”, בא בדברים עם המוכר העקשן ולאחר שעה קלה – הפרקמטיה בידו. אפשר שהיה איש זריז וחרוץ יותר משאר בני העיר, ואפשר שנמשכו אליו לקוחות, משום ש“חדש” היה, ובני־אדם אוהבים את החדש, ואולי גרם לזה מזלו, הרי הכל תלוי במזל.
ופעם אחת, לאחר שהיה בעיירה ה“יריד הגדול” שמצפים לו כל ימות השנה, והחנוני החדש התעשר ממש ביום ההוא (כך שערו כל בני העיר), נפלה קטטה בינו ובין חנוני אחד סמוך לו. מתחלה שפך עליו בעל־דבביה קתון של גדופים, כנהוג, ולאחר שראה, כי אויבו עומד ומלגלג, הרים עליו את ידו… ברגע אחד נתאספו המונים המונים, וכאן מצאו בעלי־חוב מקום לגבות את חובם. הקיפו את החנוני החדש והמטירו עליו מכות, עד שנפל לארץ מתעלף, ואז נפוצו ההמונים. נשארו רק רחמנים שנטלו ונשאו אל ביתו את המוכה, שדמו היה שותת, וביום המחרת יצאה נשמתו. אמנם, אמרו עליו שהיה חולני, אך הוא מת מן המכות ולא ממחלתו. כל העיר היתה כמרקחה…
ביום הקבורה בערב, לאחר תפלת ערבית, הכריז שמש בית־הכנסת מטעם הרב, כי גוזרים למחר תענית ומבקשים את הקהל להתאסף לבית־הכנסת, והרב ידרוש דרשה… הדבר הזה הטיל אימה על העיירה. כיון שגזרו תענית, סימן הוא שצרה גדולה באה… וחוץ מזה ראוי להוסיף, כי הרב לא היה רגיל בדרשות, ומלבד הדרשה ב“שבת הגדול”, שהיה מחויב לדרוש על פי התחיבותו בכתב־הרבנות, הניח את הדרשנות ל“מגידים” הרבים בימים ההם. דרשתו זו של הרב אולי החרידה יותר את הלבבות מן התענית…
בית־הכנסת היה מלא מפה לפה. כל הקהל היה שרוי בעצבות של ערב יום הכפורים. מעזרת נשים נשמעו גניחות מעין הקדמה לבכיות. הכל צפו לרגע שיעלה הרב על הבימה לפני ארון הקודש, ובו ברגע שנראו פניו המביעים יגון, תקף פחד את כל העומדים. הוא גחן על הספר המונח לפניו ופתח בקול בוכים: “כי ימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו”… ואחרי פתיחה זו אנחה עמוקה שהרעידה את הלבבות… מעזרת נשים נשמע קול בכי… “רבותי!…” והוא געה בבכי. “רבותי!… צרה גדולה באה… נמצא חלל… ואין לנו רשות לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”… הרי כל ישראל ערבים זה בזה… ובין העדה שלנו יש רוצח, שופך דמים… אוי לי, שכך עלתה בימי!… ויהודי שכזה יעלה לתורה, ירד לפני התיבה להתפלל… אוי לי, אוי לי!… קין, קול דמי אחיך צועקים מן האדמה… רבותי, צרה גדולה באה”…
זו לא היתה דרשה כלל… הקהל שמע רק פסוקים פסוקים יוצאים מפי הרב בקול נהי ויללה. ואחרי כל פסוק ופסוק הציף גל של דמעות את השומעים. והבכי בין הקהל הגיע למרום קצו כשהסב הרב את פניו אל ארון הקודש והסתיר ראשו בין ספרי התורה וקולו החנוק מדמעות נשמע: ואף־על־פי־כן, רבון העולמים, כפר לעמך ישראל…
מבית־הכנסת יצאו אבלים ונזופים… כל יהודי חש, כי העון הגדול של שפיכות דמים רובץ על העיר כענן כבד שמקדיר את פני השמש…
ממחרת נודע, כי בלילה ההוא יצא מדעתו אליה החנוני, המכונה “אליה הארוך”. הוא התחיל רץ ברחובות ומכה על לבו ואומר: חטאתי, עויתי, פשעתי… ופעמים שהיה אוחז בכנף יהודי עובר ברחוב וצועק בקול משונה: אני, אני הוא קין… ובלילה היה תועה בעיר ובוכה ומילל: “גדול עוני מנשא… רבונו־של־עולם, כפר לעמך ישראל”…
ואלה שהיו באותו מעמד, בשעת המאורע, בשעה שהקיפו את ה“חנוני החדש”, העידו, כי אליה הארוך לא נגע אפילו באצבע, אלא יצא ועמד בפתח חנותו הסמוכה לזו של ההרוג, ובראותו איך שמכים את ה“חנוני החדש” קרא במין דיצה: כך יפה, כך יפה לו! הכו, הכו!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.