יש ערים קטנות שזוכות לכך, שידור בהן עשיר גדול, אף־על־פי שמנהג העולם הוא, כי הכרכים מושכים את העשירים… כיוצא בזה יש שעיר קטנה זוכה, שידור בה רב גאון, שראוי לו להיות רשכבה"ג, שמקומו בעיר ואם בישראל.
עיר זכאית כזו היתה ב., שישב בה על כסא הרבנות הגאון המפורסם רבי איצילי, שרק במקרה נודע שמו בעולם. פעם אחת עבר דרך ב. אחד מגאוני הזמן, ושהה שם יום או יומים. כמנהג הימים ההם, סר אל ביתו של ה“מרא־דאתרא”. כשנזדמנו שני רבנים למקום אחד, פתחו בדברי תורה, כנהוג. וכאן מצא רבי איצילי מקום להראות את גדלו ורוב עשרו…
אומרים שאותו יום הזמין הגאון העובר־אורח את שבעה טובי העיר ואמר להם:
— ליהוי ידוע לכם, שאוצר גנוז יש בעירכם… גאון הדור הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…
ובאותו יום נמנו וגמרו באספה רבה להוסיף לו על ה“שכירות” עשרה זהובים לשבוע…
מן העת ההיא התחילו גאוני הדור מריצים אליו שאלות ותשובות ומפארים אותו בשם “מאור הגולה” ומזמינים אותו להשתתף ב“דיני־תורה” מסובכים, שהיו נחתכים על פי כנופיה שלמה של גאונים…
ולא היו ימים מועטים ואל רבי איצילי באו מעיר ג. והביאו לו “כתב”, ואמרו ל“גנוב” אותו מב. (אם בני העיר לא יתנו לו לצאת). אך הדבר לא עלה בידם. יהודי ב. בזבזו והוסיפו לו עוד עשרה זהובים לשבוע, ורבי איצילי נשאר על מקומו.
כשהיו חבריו הגאונים מטרידים אותו ושואלים מפני מה הוא מסרב להעתיק מושבו לעיר גדולה ובוחר לשבת בעיר קטנה ולחיות בדוחק, היה רבי איצילי מחַיֵך ואומר:
– חז"ל אמרו: “מאן דביש ליה בהאי מתא, ליזיל למתא אחריתא”, אבל מה שאין כן אני… איני חסר כלום, ברוך השם… הרי אני כבן שבעים ומעלה… שלש בנות כבר נִשאו, ובני היחיד גם כן, שבח לאל, מצא בת־זוגו… הרבנית שלי אומרת, כי עכשו יש בידה לתת צדקה, משום שהפרוטה מצויה אצלה… עתה הגיעה לי השעה ללמוד תורה מתוך הרחבה…
קצור הדבר, עמדה לה זכות לעיר ב., שרבי איצילי יהא דר בתוכה עד יום מותו.
העיר קטנה, שאלות “איסור והיתר” פוסק הדַיָן, ו“דיני תורה” מועטים מאד, עד שרבי איצילי יושב כל ימיו ועוסק בתורה, כותב “שאלות ותשובות” ואינו יודע שום דאגה.
אך פתאום, לעת זקנתו, קפצה על ביתו צרה גדולה. ומעשה שהיה כך היה:
בתו הבכירה, שהיתה נשואה לסוחר הדר בכרך, היו לה בן ובת, שלמדו שניהם בעיר המלוכה. ובימים ההם עמדו קצת מן הסטודנטים ומרדו במלכות, ולא עוד אלא שקשרו קשר על המלך, ונם נכדי רבי איצילי היו בין המורדים והקושרים.
לא היו ימים מועטים וכולם נתפסו למלכות, וחרב חדה היתה מונחת על צוארם… בימים ההם, כידוע, היו דנים דין קשה את הללו…
חתנו של רבי איצילי נסע לעיר־המלוכה, בזבז ממון. הגיע גם עד הבארון גינצבורג – אך ננעלו כל השערים. אמרו לו, כי יהודים שמרדו אין להם כפרה… הקטרוג גדול מאד… הקצף יצא… וסופם לתליה…
בעת צרה זו באה הבת אל אביה… כשמסרה את בניה לבתי־ספר של הגויים, לא הלכה לשאול עצה מפי אביה רבי איצילי. עכשו כשבאה עליה פורענות בשביל כך, התפרצה לבית אביה בבכי ויללה, כדרך נשים…
כששמע רבי איצילי את הדבר, מת לבו מפחד, מה יש בידו לעשות?… מה כחו ומה גבורתו?…
ובתו אמרה לו מפי בעלה, שיש בעיר המלוכה אדם אחד, יהודי מומר, שהוא מקורב למלכות, ורק אדם זה יש בידו להציל… אלא שמומר זה, אדם זקן, שונא ישראל הוא ואינו נותן לאיש יהודי לדרוך על סף ביתו… אולי ינסה רבי איצילי את כחו להגיע עד אותו מומר… אפשר שיחלוק כבוד לרב זקן… יש מומרים כאלה…
לא אאריך לספר לכם את כל ההרפתקאות שעברו על רבי איצילי, עד שהגיע לעיר המלוכה. אומרים שקודם נסיעתו כתב רבי איצילי צואה, משום שהאמין כי הולך הוא למות… למעלה משבעים היה אז.
וכשבא לעיר המלוכה, עלה בידו להכנס לביתו של אותו מומר (כמובן, היתה יד הבארון גינצבורג באמצע), וזה נטל על עצמו לעשות מה שבידו…
תחלה התקצף והתרגז על היהודים הקושרים והמורדים ואמר שהוא עצמו היה מעלה אותם כולם לגרדום, ולא כל שכן שלא יבוא ללמד זכות עליהם. אך לאחר שהסתכל בפניו של רבי איצילי שעה קלה, שככה חמתו והתחיל מדבר רכות…
– מי שיודע את הליכות המדינה, מבין מדעתו, כי המרידה היא העון החמור שבחמורים… אפשר ללמד זכות על כל מיני פשע, אך לא על עון מרידה… כל הפשעים הם רק בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה הרי היא חתירה תחת היסוד…
רבי איצילי יושב ושומע את הדברים ומנענע בראשו: סימן שמסכים הוא להם. והמומר מוסיף ואומר:
– הקיסר ירום הודו אינו מוצא שום זכות למורד, לא זכות עצמו ולא זכות אבות… כמה וכמה פעמים דנו למיתה קרובים למלכות, קרובים ממש, שעמדו ומרדו…
רבי איצילי שומע את הדברים, פניו מלבינים ועיניו מביעות יסורי יאוש. “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר”. המומר מבין את אשר בלבו של הרב, שותק שעה קלה, אחרי כן הוא פותח ואומר:
– אף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… כשהקיסר רואה בפני החוטא חרטה גמורה, פעמים שהוא סולח… העיקר הוא שיבקשו רחמים…
וסופו של דבר, שבעצת המומר ערכו כתב־בקשה אל הקיסר, ורבי איצילי עצמו היה צריך לבוא לפני המלך עם הכתב… “הקיסר חולק כבוד לכהני דת – אמר המומר – ומראה פני רב זקן, איש שיבה, יכול לעורר רחמים בלבו”…
והוא הורה את רבי איצילי את אשר יעשה בו ברגע, שיראה לפניו הקיסר, ושם בפיו את הדברים אשר ידבר…
אבל בו ברגע שהכניסו את רבי איצילי אל ארמון הקיסר שכח את כל תלמודו של המומר, ולאחר שהופיע לעיניו הקיסר בכבודו ובעצמו כמעט שפרחה נשמתו והיה לנציב שיש… עיניו זולגות דמעות ובידיו הרועדות הוא אוחז את כתב־הבקשה. הוא לא פתח פיו… הקיסר עמד רגע ויצא…
לא היו ימים מועטים ונכדי רבי איצילי יצאו לחפשי, ובזכותם נגאלו גם הרבה מחבריהם שהיו עמהם בעצה אחת.
קודם שיצא רבי איצילי מעיר המלוכה נכנס שוב לביתו של המומר, כדי לברכו על החסד שעשה עמו. אותו יום היו פניו של המומר צהובות, עיניו היו שוחקות, ופיו היה מלא דברי נועם. נִכּר היה, שלבו טוב עליו. הוא קבל את רבי איצילי בסבר פנים יפות ואמר לו, שהקיסר ירום הודו הזכיר אותו לשבח לפני גדולי המלכות… ואל יהי דבר זה קל בעיניכם…
ובעל־הבית, הוא המומר, הזמין את רבי איצילי אל שלחנו. כמובן, לא סעד אצלו – הרי לא יאכל רבי איצילי טרפות – אלא שתה כוס תה מפני הכבוד.
אחרי כן נטל המומר והלך עם רבי איצילי דרך חדרים רבים, עד שהגיעו לחדר אחד מופרש, וכיון שנכנסו לשם, אמר בעל־הבית אל אורחו:
– הרי זה רשות היחיד שלי… שום בן־אדם מלבדי לא עבר מפתן חדר זה… כאן אני מתיחד עם עצמי…
רבי איצילי פקח את עיניו וראה ארונות מלאים ספרים וכל החדר – כעין רוח הקודש שורה עליו, כמין בית־מדרש להבדיל…
הושיב המומר את רבי איצילי על הכסא ממולו ופתאום פתח לדבר יהודית…
– רבי, אתה לא הכרתני, אבל אנכי הכרתיך…
ותוך־כדי־דבור הוסיף מתוך הלצה:
– נפרדתי ממך בחתימת־זקן, ועתה הריני לפניך בלי חתימת־זקן וגם… בלי צלם אלהים.
קצור הדבר, מתוך השיחות הוברר, ששני הזקנים למדו בבחרותם יחדו בישיבת וואלאז’ין, אלא שזה נתקיימה תורתו בידו ונעשה לגאון בישראל – וזה שנה ופירש ויצא לתרבות רעה…
ומענין לענין סח המומר לרבי איצילי ואמר:
– כל מה שאני מזקין והולך, לבי מתגעגע יותר ויותר על התורה… אני רואה כי הכל הבל… יש לי בעולמי רק תענוג אחד: לשבת ולעיין בגמרא עם תוספות…
רבי איצילי החליק את זקנו הלבן ולא ענה דבר. והמומר הוסיף לדבר:
– ודאי שמעת שאומרים עלי, כי שונא־ישראל אני… אבל שהדי במרומים, שאני לובש צורה זו, כדי שאוכל לעמוד ליהודים בשעת דחקם… הגויים חושדים באוהבי־ישראל, ודבריהם אינם נשמעים, ולפיכך צריך להתחפש לשונא־ישראל… כמה וכמה גזירות רעות על ישראל עלה בידי לבטל ב“שנאתי” זו…
רבי איצילי הרים עיניו ובלשון רכה אמר:
– זכות גדולה היא… הקב"ה לא יקפח שכרך… ודאי לא יקפח…
ופתאום נתן המומר עיניו ברבי איצילי ושאל:
– רבי, מה אני לעולם הבא?…
שתק רבי איצילי. והמומר הוסיף:
– הרי אמרו: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, ועוד אמרו: “ישראל אף־על־פי שחטא – ישראל הוא”…
רבי איצילי שתק; והמומר פותח ואומר:
– וכי מה?… איני כדאי?… אמנם חטאתי, אבל כלום לא טוב אני מכמה וכמה יהודים, שעוברים על כל עבירות שבתורה…
רבי איצילי השפיל עיניו וענה כמו לעצמו:
מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא… כל הפשעים הם בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה זו היא חתירה תחת היסוד… אין שום זכות למורד במלכות, לא זכות עצמו ולא זכות אבות…
לאחר שהרים רבי איצילי עיניו וראה את פני המומר שהלבינו ואת ראשו שהשפיל, הוציא מפיו בלשון של תנחומין:
– ואף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… אלהים יודע לבבות… חרטה גמורה… תשובה… צריך לבקש רחמים!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.