רקע
משה בן־אליעזר
שמאי והלל

הכל יודעים, שהגאון רבי שמואל ז“ל, בעל “פרי שמים”, היה בזמנו מפורסם בכל תפוצות הגולה, עד שכנו אותו בשם רשכבה”ג, בימיו, כידוע, עוד רבו בישראל עוקרי הרים ובקיאים בכל חדרי התורה, ואף על פי כן לא זכה אף אחד מהם למקצת מן המקצת של פרסום כגון זה. בכל עיר ובכל מדינה ידעו את שם הגאון הזה, אפילו במקומות שאין התורה מצויה שם, והיו פונים אליו בשאלות ותשובות מכל קצוי ארץ, והיו באים מארצות רחוקות לראות את פניו, והיו שולחים אליו אגרות או שליחים להתיעץ עמו בעניני הכלל.

ואף על פי שהיה רבן של כל בני הגולה, לא הזניח את עניני העיר, ועינו היתה פקוחה על כל החברות של צדקה, ולבו היה פתוח לכל אדם מישראל שבא לתנות צרתו לפניו, ונוח היה לבריות, מפני שידע את צערם ונגעי לבם.

זכורני ששמעתי מפי יהודי פשוט, בן עירו, שאמר עליו: “הוא אינו רב בישראל, אלא אב בישראל”. ולפיכך לא היה אז הדור יתום…

נמצאו בימים ההם כמה גאונים, שרגנו בסתר אהלם על הכבוד המרובה שחולקים לרבי שמואל, אלא שלא היה אף אחד, שחשד בו, כי רודף הוא אחרי הכבוד הזה… ולפיכך היו שופכים כל חמתם על “המשתחוים לעץ ולאבן” (דבור זה נזרק מפי גאון אחד) או על “השוטים שנתנו עיניהם בשמואל הקטן” (הלצתו של אחד ה“עלויים”).

פעם אחת נזדמנו כמה רבנים גדולים לביתו של הגאון רבי יחזקאלי, שהיה מפורסם לחריף יחיד בדורו והיה רגיל לבטל את כל הגאונים, שהיו בעיניו כקלפת השום, נתגלגלה שיחה על דבר הגאון רבי שמואל… צפו הרבנים המסובים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי דבור שנון, כדרכו, הפוגע בכבודו של “מפורסם”… אלא שרבי יחזקאלי, שהיה אז כבן שבעים, ישב והחליק את זקנו הלבן, שתק שעה קלה ואחר אמר:

– אמנם שמואלקה זה (כך היה נוהג לקרוא לכל הגדולים בשם הקטנה) “גוי” גמור הוא, ובכל זאת אל תגעו בו… גדול בישראל הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…

וכשהשתוממו הרבנים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי, שהיה רגיל ללגלג על כל ה“גאיונים” (הגאונים), דברי קלוס אלו, פתח הזקן ואמר:

– לפני ארבעים שנה, כשהייתי עדיין אברך, וישבתי על כסא הרבנות בעיר קטנה, נפטר הרב מק“ק מתא־חדתא, עיר גדולה הרבה מעיר מושבי. עלה בדעתי לנסוע לשם ו”לקחת את הרבנות“. צררתי בצרור את הבגד של שבת ואת הטלית־ותפילין. נטלתי עמי מסכת סנהדרין שׁנפלה לידי, ישבתי בעגלה ונסעתי. הגעתי לשם בערב שבת. העגלה הביאה אותי לאכסניא היחידה שבעיר, ששם יחדו לי חדר קטן. נכנם אלי בעל האכסניא, נתן לי שלום והחזרתי לו שלום. בתוך שׁאר הדברים סח לי אותו הפונדקאי, שאתמול בא לעיר עוד רב אחד, ואף הוא מתאכסן אצלו. “מי היא רב זה”? – שאלתיו. “מק”ק בליזן הוא” – ענה הפונדקאי. “להיכן הלך?” – אני שואל. “לבית המרחץ!” – הוא עונה. “מסתמא בלן הוא ולא רב” – הרהרתי.

לאחר שתי שעות בא אלי הגבאי של בית־המדרש ואמר לי, כי מכיון שאותו הרב הבליזנאי בא לעיר יום אחד קודם, דין הוא שיהא הוא דורש תחלה דרשתו בשבת בצהרים ואנכי אדרוש דרשתי אחר המנחה, “מילא – אמרתי – יהא כך”. כשיצא הגבאי, ואנכי נשארתי לבדי בחדרי, מה יעשה אדם שלא יטול ספר לעיין בו?! וכך עשיתי. בינתים שב מבית המרחץ אותו הרב, שחדרו נמצא סמוך לחדרי, ורק מחיצת קרשים דקים הבדילה בינינו. אף הוא לא מצא תענוג אחר, נטל ספר וישב לעיין בו, כפי שראיתי דרך הסדקים שבמחיצה. וכך היינו יושבים שנינו, זה בפנה זו וזה בפנה זו, ומעיינים. דרך עיוני נתקלתי בסוגיא חמורה ושקעתי כל כך בענין זה, עד ששכחתי את האכסניא ואת העיר ואת כל העולם. פתאום אני שומע: מתדפקים על הדלת. “מי כאן?” – אין עונה. עזבתי את הגמרא, נגשתי אל הדלת, פתחתי – והנה אשה עומדת בפתח. “מה לך?” – שאלתי. “אשה אומללה אני…” אך אנכי הפסקתי דבורה. “לכי, לכי לך, אין לי פנאי”. אבל היא התעקשה ולא זזה ממקומה. אז הרימותי קולי, רקעתי ברגלי וגערתי: “צאי, חצופה, צאי כרגע!” כעסתי על שני דברים. ראשית, גרמה לי בטול תורה ובלבלה את רעיונותי, ושנית, הרי עון “יחוד”… האשה נבעתה מפני והלכה לה. לאחר שחזרתי אל שלחני ואל ספרי, הייתי כמי שהעירוהו באמצע חלום טוב, גז החלום וגם השֵׁנה נדדה… חמתי בערה עוד על אשה פטפטנית זו, שהוציאה אותי מעולמי.

עד שאני יושב כך תוהה ושרוי בכעס, והנה הגיעה לאזני דפיקה על דלת שכני הרב. “יטעם גם הוא טעם של לכלוכית זו” – הרהרתי. ואני עושה אזני כאפרכסת ושומע איך שאותו הרב קם ממקומו, נגש אל הדלת, פתחה ועמד על המפתן כנגד האשה (לא הכניסה לחדרו משום חשש “יחוד”) ואמר לה בקול רך: “מה רצונך, בתי?” והאשה פתחה ואמרה: “שמעתי שבאו רבנים לעיר, חשבתי: שבח לאל!… הרי כשאין רב בעיר, חושך בעיר…” וכך הלכה והאריכה באותה הקדמה, עד שבאה לגוף הענין. וגוף הענין היה חלום שחלמה זה שני לילות… והיא ספרה את החלום ברוב דברים, בפרטי פרטים, וסוף דבר היה, כי בקשה מאת הרב שיפתור לה חלומה… הרב עמד כל אותה שעה ושמע את הדברים, ולאחר שסיימה הודיע לה, כי חלום טוב הוא זה, ואם ירצה השם, הכל יהיה טוב… האשה יצאה ופיה מלא ברכות ותשבחות לראש הרב, “שהפיח בה נשמה חדשה”. והרב סגר את הדלת וחזר למקומו ולמשנתו.

לא עברו אלא רגעים מועטים ושוב דפיקה על דלתו. עוד הפעם קם ונגש אל הדלת ופתחה, ושוב אותה אשה עומדת לפניו. “ראשה עליה כגלגל, עד ששכחה לגמרי, בי בעיקר הדבר באה אל הרב לשאול עצה מפיו”. והיא התחילה מספרת נגעי לבה, איך שבעלה היה חולה ואיך שמכרה את כל כלי ביתה לרפאותו ואיך שלא הועיל שום דבר ובעלה מת והיא נשארה אלמנה עם ששה ילדים… הדבר היה לפני שתים עשרה שנה… בקצור, מגלה שלמה של פגעים, צרות בתוך צרות, צרות הבת, צרות האח, צרור צרות… וסוף דבר, כי בתה הבכירה הניעה לפרקה ונדוניה אין לה… כבר שכחתי את כל הענין לפרטיו, אך זוכר אני שאותו הרב דבּר אליה תנחומין, אף הבטיח לה, כי לאחר השבת, אם ירצה השם, יעשה בשבילה איזה דבר. והאשה הלכה בלב מלא שמחה.

כעבור חצי שעה באה האשה בשלישית ועמה נער כבן שלש עשרה. היא דפקה שוב על הדלת והרב יצא אליה. והיא פנתה אליו ואמרה: “רבי, רצוני שתאציל ברכה לנער יתום זה, צעיר בני”. הניח הרב ידיו על ראשו של הנער ואמר: “יהי רצון שיהי יהודי ירא שמים”.

אך האשה עמדה ומחתה: “הזו היא כל הברכה? רצוני, שבני יהיה למדן”. והרב הניח שוב ידיו על ראש הנער ואמר: "יהי רצון שלבו יהא פתוח לתורת ה' ".

מה אאריך לפניכם, רבותי? לאחר שיצאה האשה והלכה, הרהרתי בתשובה… בינתים הגיעה שעת הדלקת נרות וצריך הייתי ללכת לבית הכנסת. המתנתי בפתח חדרי, עד שיצא אותו רב, וכשעמדנו שנינו בפרוזדור, נגשתי אליו, נתתי לו ידי ואמרתי לו: “שלום עליכם, רבי הלל!” הוא הרים עיניו אלי ואמר בתמימות: “שמי לא הלל אלא שמואל”. ועל זה אמרתי לו: “שמי יחזקאל, ואף על פי כן יאה לי השם שמאי…”

וסופו של דבר? בשבת אחרי הצהרים דרש הרב ההוא דרשה לפני “הלומדים” שבעיר, והפלפול שלו היה הבל, ו“החלוק” שלו היה הבל הבלים, אלא שלבסוף אמר דברים אחדים יוצאים מן הלב לפני המון היהודים הפשוטים שעמדו צפופים והביטו אליו ביראת הכבוד. וכשירד מעל הבמה, נגשתי אליו ואמרתי לו: “מזל טוֹב! תמה אני, אם יש מי שראוי להיות רב בישראל יותר ממך…”

וכך הוה. אותו הרב הבליזנאי עלה על כסא הרבנות בק"ק מתא־חדתא, ולא היו ימים מועטים ולוקח אחרי כבוד לעיר גדולה מזו, ומקץ שנים אחדות שלחו לו כתב רבנות מכרך א., מקום ששמשו שם ברבנות גאוני הדור. ובכל מקום שישב שם הרב הבליזנאי היו מעריצים אותו וחולקים לו כבוד מתוך אהבה ולא מתוך יראה. ולא כל גאון זוכה לכך! ועד היום אני אומר וחוזר ואומר: שמואלקה אינו גדול בתורה, אבל הוא גדול בישראל… ואל יהי הדבר הזה קל בעיניכם!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!