בַּמַּעַר, מִסָּבִיב לְסַדָּנִים יְשָׁנִים וּשְׁחֹרִים, הָיוּ הַרְבֵּה פְּרָחִים אֲדֻמִּים, חַרְדַּל-הַשָּׂדֶה, וּבְעֶטְיָם נִרְאָה כָּל הַמַּעַר אָדֹם, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָיוּ כָּאן הַרְבֵּה יוֹתֵר אַמְנוֹן-וְתָמָר – פְּרָחִים כְּחֻלִּים-לְמֶחֱצָה, צְהֻבִּים-לְמֶחֱצָה. הָיוּ גַם פִּרְחֵי בַּבּוּנָג לְבָנִים רַבִּים, פַּעֲמוֹנִיּוֹת כְּחֻלּוֹת, שִׂמְלַת-הַקּוּקִיָּה מִצֶּבַע הַלִּילָךְ – אֵלּוּ פְּרָחִים לֹא הָיוּ שָׁם! אַךְ בִּזְכוּת חַרְדַּל-הַשָּׂדֶה הָאָדֹם, דּוֹמֶה הָיָה, כִּי כָּל הַמַּעַר אָדֹם. וְסָמוּךְ לַסַּדָּנִים הַשְּׁחֹרִים אֶפְשָׁר הָיָה עוֹד לִמְצֹא תּוּת בָּשֵׁל וּמָתוֹק. לְעִתּוֹת הַקַּיִץ אֵין הַגֶּשֶׁם מַפְרִיעַ כְּלָל, וַאֲנִי חִכִּיתִי עַד אֲשֶׁר יִפָּסֵק – לְרַגְלֵי הָאַשּׁוּחַ; לְכָאן, לַמָּקוֹם הַיָּבֵשׁ, נִתְקַבְּצוּ גַּם הַיַּתּוּשִׁים מֵחֲמַת הַגֶּשֶׁם, וְכַמָּה שֶׁלֹּא פָּלַטְתִּי עֲלֵיהֶן עָשָׁן מִמִּקְטַרְתִּי, הוֹסִיפוּ לְהָצִיק לְכַלְבִּי יָרִיק. נֶאֱלַצְתִּי לַעֲרֹךְ מְדוּרָה. הֶעָשָׁן שֶׁעָלָה מֵאִצְטְרֻבְּלֵי הָאַשּׁוּחַ הָיָה סָמִיךְ מְאֹד, וְעַד מְהֵרָה נִפְטַרְנוּ מִן הַיַּתּוּשִׁים שֶׁנִּמְלְטוּ אֶל מִתַּחַת לַגֶּשֶׁם. רַק זֶה נִפְטַרְנוּ מֵהַיַּתּוּשִׁים וּכְבָר פָּסַק הַגֶּשֶׁם. גֶּשֶׁם קַיִץ – אֵין כָּמוֹהוּ לְתַעֲנוּג.
אַף-עַל-פִּי-כֵן שָׁהִינוּ כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה לְרַגְלֵי הָאַשּׁוּחַ עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַצִּפֳּרִים לְחַפֵּשׂ מָזוֹן וְיַשְׁאִירוּ עִקְּבוֹת רַעֲנַנִּים בְּטַלְלֵי הַגֶּשֶׁם. כְּשֶׁיָּצָאנוּ אֶל הַמַּעַר הָאָדֹם הוֹרֵיתִי לְיָרִיק: “חַפֵּשׂ, יְדִידִי!”
פְּעָמִים תְּכוּפוֹת אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּאַפּוֹ שֶׁל יָרִיק וְאוֹמֵר לְנַפְשִׁי: “אִלּוּ נִתַּן לִי מַכְשִׁיר כָּזֶה, כִּי עַתָּה הָיִיתִי רָץ עַל פְּנֵי הַמַּעַר הָאָדֹם הַפּוֹרֵחַ וְהָיִיתִי קוֹלֵט וְקוֹלֵט רֵיחוֹת הַמְעַנְיְנִים אוֹתִי!”
“לֵךְ, חַפֵּשׂ, רֵעִי!” חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לוֹ.
וְהוּא הִתְחִיל עוֹגֵל עִגּוּלִים עַל פְּנֵי הַמַּעַר הָאָדֹם.
עַד מְהֵרָה הִתְעַכֵּב יָרִיק בִּקְצֵה-הַיַּעַר לְרַגְלֵי עֵצִים, הֵרִיחַ בַּחֲרִיצוּת אֶת הַמָּקוֹם, הִטִיל בִּי בִּרְצִינוּת מַבָּט מְלֻכְסָן, הִזְמִינַנִּי לַעֲקֹב: אָנוּ מְבִינִים אִישׁ לְרֵעִהוּ בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים. הוּא הוֹלִיכַנִּי אַחֲרָיו לְאַט-לְאַט, וְאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ קִפֵּל אֶת רַגְלָיו תַּחְתָּיו, הִשְׁפִּיל אֶת גּוּפוֹ וְהָיָה דוֹמֶה לְשׁוּעָל.
כָּךְ הִגַּעְנוּ לִשְׂדֵה-קוֹצִים סָמִיךְ, שֶׁרַק יָרִיק מְסֻגָּל הָיָה לְעָבְרוֹ. אַךְ לָתֵת לוֹ עַצְמוֹ לַעֲבֹר לֹא הָיִיתִי מַסְכִּים, שֶׁכֵּן הוּא לְבַדּוֹ מְסֻגָּל הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הַצִּפֳּרִים, לִרְדֹף אוֹתָן, הָרְטֻבּוֹת מִגֶּשֶׁם, וּלְהַכְשִׁיל אֶת כָּל עֲמַל הַמֶּחְקָר שֶׁלִּי. בְּצַעַר רַב עָמַדְתִּי לְהַחֲזִירוֹ מִשָּׁם, אַךְ לְפֶתַע פִּתְאֹם כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ הַמְּפֹאָר, הַדּוֹמֶה לִכְנַף צִפּוֹר, וְהִתְבּוֹנֵן בִּי. הֲבִינוֹתִי – הוּא אָמַר:
– הֵן לָנוּ הַלַּיְלָה כָּאן, וְסָעֲדוּ בַּשְּׁדֵמָה.
– וּמַה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו? – שָׁאַלְתִּי.
הוּא הֵרִיחַ לַפְּרָחִים: לֹא הָיוּ עִקְּבוֹת. וְהַכֹּל בָּרוּר הָיָה: הַגֶּשֶׁם הֵדִיחַ אֶת כָּל הָעִקְּבוֹת, וְאִלּוּ הָעִקְּבוֹת שֶׁהָלַכְנוּ אַחֲרֵיהֶם נִשְׁתַּמְרוּ, יַעַן כִּי הָיוּ לְרַגְלֵיהֶם שֶׁל הָעֵצִים. לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה אֶלָּא לַעְגֹּל עִגּוּל חָדָשׁ. אַךְ יָרִיק לֹא הִגִּיעַ אֲפִלּוּ לְמַחֲצִית הָעִגּוּל – הוּא נִתְעַכֵּב לְיַד שִׂיחַ לֹא גָדוֹל אַךְ סָמִיךְ. רֵיחַ תַּרְנְגוֹלוֹת-הַבָּר תְּקָפוֹ בִּמְלֹא הִלּוּכוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִתְעַכֵּב בְּצוּרָה מוּזָרָה מְאֹד, עָשָׂה גּוּפוֹ כְּטַבַּעַת, וְאִלּוּ רָצָה, אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְהִתְעַנֵּג וּלְהִסְתַּכֵּל בִּזְנָבוֹ הַמְּפֹאָר. חַשְׁתִּי לִקְרָאתוֹ, לִטַּפְתִּיו וְאָמַרְתִּי בְּלַחַשׁ:
– הַמְשֵׁךְ, אִם אֶפְשָׁר!
הוּא הֵישִׁיר אֶת גּוּפוֹ, נִסָּה לִצְעֹד קָדִימָה, וְהַדָּבָר נִתַּן לוֹ, בְּצַעַד אִטִּי מְאֹד. וְכָךְ, הִקִּיף אֶת כָּל הַשִּׂיחַ סָבִיב, וְרָמַז לִי:
– הֵן שָׁהוּ כָּאן בְּעֵת הַגֶּשֶׁם.
וּכְבָר הוֹלִיכַנִּי אַחֲרֵי הָעֲקֵבוֹת הָרַעֲנַנִּים בְּיוֹתֵר, וְשַׂעֲרוֹת זְנָבוֹ הָאֲרֻכּוֹת נָגְעוּ בָּאֲדָמָה – דָבָר זֶה הֲבִינוֹתִי מֵחָזוּתוֹ שֶׁל יָרִיק; וְהוּא הוֹדִיעַנִּי לְפִי דַּרְכּוֹ:
– הֵן צוֹעֲדוֹת לְפָנֵינוּ, קְרוֹבוֹת מְאֹד.
הֵן נִכְנְסוּ כֻּלָּן לְתוֹךְ שִׂיחַ הָעַרְעָר הַגָּדוֹל, וְכָאן חָנָה יָרִיק אֶת חֲנָיָתוֹ הַקְּפוּאָה הָאַחֲרוֹנָה. עַד הֵנָּה אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לִפְעֹר אֶת פִּיו מִזְּמַן לִזְּמַן וּלְשַׁרְבֵּב אֵת לְשׁוֹנוֹ הַוְּרֻדָּה הָאֲרֻכָּה; וְאִלּוּ עַכְשָׁו הִדֵּק אֶת לִסְתּוֹתָיו הָדֵק הֵיטֵב, וְרַק קָצֶה קָטָן שֶׁל לְשׁוֹנוֹ, אֲשֶׁר לֹא הִסְפִּיק לְהִמָּלֵט אֶל פִּיו פְּנִימָה, שֻׁרְבַּב מִבַּעַד לִשְׂפָתוֹ, בְּדוֹמֶה לְעַלְעָל וָרֹד. יַתּוּשׁ אֶחָד יָשַׁב עַל הַקָּצֶה הַוָּרֹד, נִנְעַץ בּוֹ, הֵחֵל לִמְצֹץ, וְנִרְאֶה הָיָה אֵיךְ רִטֵּט קְצֵה אַפּוֹ-הַחוּם-הַכֵּהֶה, הַדּוֹמֶה לְאֶרֶג מְדֻנָּג, שֶׁל יָרִיק, מֵרֹב כְּאֵב, וְהוּא רוֹקֶד מִכֹּחַ הָרֵיחַ, אַךְ לִמְשֹׁךְ אֶת הַלָּשׁוֹן פְּנִימָה אָסוּר; כִּי אִם יִפָּתַח הַפֶּה, יִתָּכֵן וְיִפְרֹץ קוֹל גָּדוֹל שֶׁיַּבְהִיל אֶת הַצִּפֳּרִים.
אֶלָּא שֶׁאֲנִי לֹא נִתְרַגַּשְׁתִּי, בְּדוֹמֶה לְיָרִיק, וְנִגַּשְׁתִּי בִּזְהִירוּת, בִּסְנוֹקֶרֶת זְרִיזָה גֵרַשְׁתִּי אֶת הַיַּתּוּשׁ וְנֶהֱנֵיתִי מִמַּרְאֵהוּ שֶׁל יָרִיק מִן הַצַּד: הוּא עָמַד כְּשֶׁזְּנָבוֹ הַדּוֹמֶה לְכָנָף מָשׁוּךְ לוֹ בְּקַו יָשָׁר עִם גַּבּוֹ, וְאִלּוּ בְּעֵינָיו נִתְכַּנְסו כָּל הַחַיִּים בִּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת.
בַּחֲשַׁאי הִקַּפְתִּי אֶת הַשִּׂיחַ וְעָמַדְתִּי מִמוּלוֹ שֶׁל יָרִיק, כְּדֵי שֶׁהַצִּפֳּרִים לֹא תִּתְחַמֵּקְנָה מֵאַחֲרֵי הַשִּׂיחַ, אֶלָּא תִּתְרוֹמַמְנָה אֶל עָל.
שָׁהִינוּ כָּךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה, וּמוּבָן שֶׁהֵן יָדְעוּ שָׁם בְּתוֹךְ הַשִּׂיחַ, כִּי אָנוּ נִצָּבִים מִשְּׁנֵי צְדָדִים. צָעַדְתִּי צַעַד אֶחָד לְעֵבֶר הַשִּׂיחַ וְהִבְחַנְתִּי בְּקוֹל אֵם תַּרְנְגוֹלוֹת-הַבָּר. הִיא קִבְקְבָה וּבְזֹאת אָמְרָה לְאֶפְרוֹחֶיהָ:
– אֲנִי עָפָה, אֶרְאֶה, וְאִלּוּ אַתֶּם חַכּוּ לְעֵת-עַתָּה.
וּבְרַעַשׁ נוֹרָא חָרְגָה וְהִמְרִיאָה מִשָּׁם.
אִלּוּ עָפָה מֵעָלַי בְּמֵישָׁרִין, כִּי עַתָּה לֹא הָיָה יָרִיק זָז מִמְּקוֹמוֹ, וְאִלּוּ הָיְתָה אֲפִלּוּ עָפָה פָּשׁוּט מֵעָלָיו, לֹא הָיָה שׁוֹכֵחַ, כִּי הַטֶּרֶף הָעִקָּרִי מָצוּי בְּתוֹךְ הַשִּׂיחַ וְכִי פֶּשַׁע נוֹרָא הוּא לִרְדֹּף אַחֲרֵי צִפּוֹר שֶׁחָרְגָה מִמְקוֹמָהּ. אַךְ הַצִּפּוֹר הָאֲפֹרָה, הַגְּדוֹלָה כִּמְעַט כְּתַרְנְגֹלֶת, הִתְגַּלְגְּלָה פִּתְאֹם בַּחֲלַל הָאֲוִיר, עָפָה וְהִגִּיעָה כִּמְעַט אֶל אַפּוֹ שֶׁל יָרִיק, וְהִמְשִׁיכָה לָעוּף לְאַט-לְאַט עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע כִּמְעַט, מְפַתָּה אוֹתוֹ בִּקְרִיאָה:
– הַשִּׂיגֵנִי נָא, אֵינִי מְסֻגֶּלֶת לָעוּף!
וּכְמוֹ הֲרוּגָה צָנְחָה בְּמֶרְחָק עֲשָׂרָה צְעָדִים עַל הַדֶּשֶׁא וְרָצָה עָלָיו, מְנִיעָה אֶת הַפְּרָחִים הַגְבֹהִים.
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא מְסֻגָּל הָיָה לָשֵׂאת עוֹד יָרִיק. הוּא שָׁכַח אֶת תּוֹרָתִי – וְזִנֵּק.
הַמְּזִמָּה הִצְלִיחָה. הִיא הִרְחִיקָה אֶת הַחַיָּה מֵאֶפְרוֹחֶיהָ וְקָרְאָה אֲלֵיהֶם לְתוֹךְ הַשִּׂיחַ: “עוּפוּ, עוּפוּ כֻּלְּכֶם לְכָל הַצְּדָדִים!”, וְהִיא עַצְמָהּ הִמְרִיאָה פִּתְאֹם מֵעַל לַיַּעַר, וְנֶעֶלְמָה; אֶפְרוֹחֶיהָ נִתְפַּזְּרוּ לַצְּדָדִים, וְאֵין סָפֵק, כִּי אָזְנֵי יָרִיק קָלְטוּ מִמֶּרְחַקִּים:
– טִפֵּשׁ! טִפֵּשׁ!
– חֲזֹר! – קָרָאתִי לִידִידִי הַמְרֻמֶּה.
הוּא הִתְאוֹשֵׁשׁ, וְכְאָשֵׁם הִתְחִיל מִתְקָרֵב אֵלַי. בְּקוֹל מְיֻחָד, סְפוּג צַעַר, שְׁאִלְתִּיו:
– מָה עוֹלַלְתָּ? הוּא רָבַץ.
– לֵךְ, לְךְ!
הוּא זוֹחֵל כְּמִי שֶׁאָשֵׁם, מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ עַל בִּרְכַּי, מִתְחַנֵּן שֶׁאֶסְלַח לוֹ.
– טוֹב, – אוֹמֵר אֲנִי, בְּהִתְיַשְּׁבִי לְיַד הַשִּׂיחַ, – בּוֹא אַחֲרַי, שֵׁב בְּשַׁלְוָה. הָבָה וְנַעֲרִים עַל הַקָּהָל הַזֶּה.
לְאַחַר עֶשֶׂר דַּקּוֹת שָׁרַקְתִּי בְּלַחַשׁ, בְּדוֹמֶה לְאֶפְרוֹחֶיהָ שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת-הַבָּר:
– פִיאוּ, פִיאוּ!
כְּלוֹמַר: "הֵיכָן אַתְּ, אִמָּא?
– קְבוֹךְ, קְבוֹךְ! – עוֹנָה הִיא.
כְּלוֹמַר: “אֲנִי בָּאָה!”
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁרְקוּ מַעֲבָרִים שׁוֹנִים, בְּדוֹמֶה לִשְׁרִיקָתִי:
– הֵיכָן אַתְּ, אִמָּא?
– אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה! – עוֹנָה הִיא.
אֶפְרוֹחַ אֶחָד מְצַפְצֵף סָמוּךְ לִי. אֲנִי עוֹנָה לוֹ. הוּא רָץ, וְהִנֵּה רוֹאֶה אֲנִי – לְיַד בִּרְכִּי מַמָּשׁ זֶע הַדֶּשֶׁא.
אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינֵי יָרִיק, מְאַיֵּם עָלָיו בְּאֶגְרוֹפִי, אֲנִי מְכַסֶּה בְּחָפְזָה בְּכַף יְדֵי אֵת הַמָּקוֹם הַזָּע וַאֲנִי שׁוֹלֵף אֶפְרוֹחַ אָפֹר, שֶׁגָּדְלוֹ כְּגֹדֶל יוֹנָה.
– לֵךְ, הָרִיחָה, – אֲנִי לוֹחֵשׁ לְיָרִיק.
הוּא מַפְנֶה אֶת אַפּוֹ: חוֹשֵׁשׁ הוּא שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בּוֹ כֹּחוֹ וְהוּא יַחֲטֹף אֶת הָאֶפְרוֹחַ.
– לֹא, אָחִי, לֹא, – אֲנִי מְבַקְשׁוֹ בְּקוֹל מָלֵא צַעַר, – הָרִיחָה נָא.
הוּא מֵרִיחַ, וְהוּא עַצְמוֹ – כְּמוֹ קַטָּר.
זֶה הָעֹנֶשׁ הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר.
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹרֵק בְּבִטָּחוֹן וַאֲנִי יוֹדֵעַ – הָאֵם תָּבוֹא אֵלַי לְלֹא כָּל סָפֵק, הִיא תְּכַנֵּס אֶת כֻּלָּם, אֶחָד יֶחְסַר לָהּ, וְהִיא בּוֹא תָּבוֹא אֶל הָאַחֲרוֹן.
מִנְיָן כֻּלָּם, מִלְּבַד זֶה שֶׁבְּיָדִי, שִׁבְעָה. אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֵיךְ כֻּלָּם, אֶחָד אַחֲרֵי מִשְׁנֵהוּ, מוֹצְאִים אֶת הָאֵם, מִשְׁתַּתְּקִים, וּכְשֶׁנִּשְׁתַּתְּקוּ כָּל הַשִּׁבְעָה, שׁוֹאֵל אֲנִי, הַשְּׁמִינִי:
– הֵיכָן אַתְּ, אִמָּא?
– בּוֹא אֵלֵינוּ! –הִיא עוֹנָה.
– פִיאוּ, פִיאוּ! (“הָבִיאִי אֶת כֻּלָּם”…)
הִיא בָּאָה, רָצָה. אֲנִי רוֹאֶה כִּי מִן הַדֶּשֶׁא, הִנֵּה פֹּה וְהִנֵּה שָׁם, מִתְבַּלֵּט צַוָּארָהּ, הַדּוֹמֶה לְצַוָּארוֹ שֶׁל בַּקְבּוּק, וּבְעִקְּבוֹתֶיהָ זָע בְּכָל מָקוֹם הַדֶּשֶׁא, וְכָל אֶפְרוֹחֶיהָ נָעִים אַחֲרֶיהָ. כֻּלָּם עָמְדוּ בְּמֶרְחַק שְׁנֵי צְעָדִים מִמֶּנִּי. עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹנֶה לְיָרִיק:
– אַל תִּהְיֶה שׁוּב טִפֵּשׁ!
וַאֲנִי מְשַׁחְרֵר אֶת הָאֶפְרוֹחַ. הוּא מַכֶּה בִּכְנָפָיו בַּשִּׂיחַ, וְכֻלָּם מַכִּים כְּנָפַיִם, כֻּלָּם מַמְרִיאִים. וַאֲנִי וְיָרִיק מִתְבּוֹנְנִים מִבֵּין הַשִּׂיחִים בְּעִקְבוֹת הַצִּפֳּרִים הֶעָפוֹת וְצוֹחֲקִים: “הִנֵּה אֵיךְ רִימִינוּכֶם, יְדִידִים!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.