¹

 

א ²    🔗

מקום־המרפא ריינהערץ, 29 אוגוסט 1906.

ידידי הטוב.

“מוטב שתאחר משלא תיזכר” – טוב שנוהג אדם בעצמו מנהג של פשיטת־רגל.

לאחר “פאמיליע צבי”³ אֵין “זרובבל”⁴ יכול לעשוֹת רושם גדול. אך מלאכת־מחשבת היא הלשׂון העממית בחלקים המבקשים לחקות את מגילת אסתר. אני משתדל שיציגו כאן את “פאמיליעֶ צבי”, אך מי יודע אם הצנזורה תסכים להשתכנע – לפי שעה אין הדבר מצליח.

שלחתי לשפּראכנעֶר⁵ דראמה “הנסיון”.⁶ ורוצה אני לבקש ממך, לקרוא אותה אצלו ולפקח פיקוח ספרותי על ההצגה. אינני יודע אם השׂחקנים יבינו אותה. אין זו דראמה רגילה. כתבתי לו מכתב על־כך; אך אני כותב, כהרגלי, בקצרה. קרא נא אותה וכתוב לי את דעתך. אך ככל המהר. אני רוצה למסור את הדראמה הזאת לדפוס ואוהב לשמוע ביקורת, ואם היא צודקת – להתחשב בה. לאחר ההדפסה – אבוד. שבשתא כיוָן דעל – על.

– שמעתי, כי הוספת מערכה אחת אל “שוועֶסטעֶר”,⁷ האם זה נכון? אם כן, האם לא הייתי יכול לקבּל את המערכה הזאת?

 אנו יש לנו כאן 3 תיאטראות ושלוש להקות. בכל אחד נמצאים כמה כשרונות; בדרך כלל שוּנד.

– במשך הזמן כתבתי הרבה מאד, האם אתה קורא? שתי פּואימוֹת בפרוזה, האם הגיעו לידך?

בדרישת שלום לבבית

י"ל פרץ

 

ב    🔗

[בערך 1906]

ידידי הטוב,⁸

לא עניתי על המכתב הראשון, חכּיתי לשני, שבו עמדת לכתוב במפורט על הדראמה שצריכה להביא מ. קאליש⁹ מן הדרך.

בינתים קבּלתי היום מכתב ממר שפּראכנעֶר, ומכתב מגוחך מאד. הוא כותב, כי בנוגע להדפסת הדראמה אמתין, משום שהוא ממתין עד שאני אענה לך…

סליחה. שכחתי שאין אתה יודע, במה הדברים אמורים.

מר שפּראכנער שילם לי בעד הדראמה, בשביל לשׂחק אותה, 200 רוּבּל. מטמון של כספים! לא עמדתי על המיקח, משום שהייתי סבור, שיהיה לי שׂכר־סופרים. אך הנה אני מקבּל מכתב ממר שפּראַכנעֶר, שהוא רוצה כי הדראמה לא תידפס. משיב אני לו: מסכים, אך במקרה זה – רוצה אני ששכר־ההצגה יהיה 400 רוּבּל, ואני מחכּה חודש ימים לתשובה. באה התשובה: המתּן!

ולהמתין קשה מאד! ה“וועג”¹⁰ פשט את הרגל, הולך לי לאבּוּד מעט כסף. והרי אתה יודע, מה תמיד מצב קוּפתי… מילא, יקח הרוח את כל הדבר הזה, אך לדעת הרי צריך אתה?

האם כתבת עוד מכתב והוא הלך לאבּוד?

אם אתה יכול, אנא עשׂה סוף לדבר. או שהוא ישלם, או שאני אדפיס, אם הוא אינו יכול או אינו רוצה לשלם.

נדמה לי, כי בין כך וכך 200 רוּבּל הם מחיר מגוחך.

אולי אפשר, כי שפּראכנעֶר ישלח מיד כסף, ובמקרה הגרוע ביותר – יישאר בתורת מקדמה בעד עבודה מאוחרת יותר?

הסבר לי את התנאים ב“שוּק” האמריקאני.

מה שנוגע ל“מה שהיה לפנים” – קונם עלי אם אני זוכר משהו.

בזכרוני לא נשתמר סימן כלשהו של עלבון, וגם – מעולם לא נעלבתי בגלל ענייני־כסף. אני זוכר רק, שבמשך כל הזמן התפלאתי שאינך כותב. הרהרתי והרהרתי בדבר ולא פסקתי מלהרהר, עד שהתרגלתי להרהורים…

על “די מוטעֶר¹¹” כתבתי ב“וועג”.¹² האם לא ראית את הרשימה הזאת?

על “פאמיליע צבי”, שיצא אך זה עתה בהוצאה מוּתּרת, הריני כותב, ואם אין אתה מקבּל את ה“וועֶג” – אשלח לך את הגליון הזה, או הגליונות האלה. משום שאני חושב לקשור זאת עם ה“יהודים” של צ’יריקוב¹³. תהיה מרוצה… תהיה משול לגברת פּאריסאית, הרוצה להגביר את יוֹפיה והיא יוצאת לטייל עם אחת מכוערת ביותר. פטפטן הוא, צ’יריקוב זה, אך יורים על הבמה, ונשים מתעלפות…

אם לא תמצא גליון “סער וועג” עם רשימתי על "די מוּטעֶר – כתוב לי ואשלח לך.

מה שלומך? מה שלום בני־ביתך וכמה הם? מה מעשׂיך?

שלך י. ל. פּרץ

מי הוא שפּראכנעֶר? נצלן?

 

ג ¹⁴    🔗

[בלי תאריך. 1906]

ידידי,

אני מתחיל לשלוח לך. אינני בקו הבריאות, אני יוצא למעון־קיץ.

אם ארגיש עצמי טוב יותר, אעבוד. דרישת שלום לאשה, לילד. אני במצב־רוח רע מאד…

שלך פּלאי¹⁵

 

ד    🔗

[גלויה שלוחה ממקום־המרפא ריינהערץ.

התאריך של חותמת־הדואר ניו־יורק: 29

[אוגוסט 1906.]

פינסקי היקר,

בזה הרגע בריינהעֶרץ גמרתי את הדראמה.¹⁶ אני מאמין שהיא – טובה, טובה מאד. אבל אין לי כאן מעתיק. בעוד שבוע ומחצה אהיה בבית. וכמה ימים לאחר זה אני שולח.

דורש בשלום רעיתך עם הרבּית.

אני מצפה לרושם עצוּם. – אנוס לשלוח את הגלויה לווארשה, שיוסיפו את הכתובת הנכונה.

שלך י. ל. פּרץ

 

ה    🔗

[ראשית 1907]

פינסקי היקר,

קבּלתי את מכתבך היום ואני משיב מיד; זהו סימן דלוּת ואגב כך אני משיב על השאלה “מה שלומי”. כשמשׂתּכּרים – מוצאים, ואחר־כך נפסקת ההכנסה –ונשארים בחוסר־כל. ה“וועֶג” אינו משלם, אל־כן “ירדתי מעל הדרך”; למן הראשון (לפי הנוסח הישן). וכאן אני מרגיש עצמי מוּחלש והייתי צריך לנסוע לאיזה מקום מרפא. אך כזה הוא מהלך העניינים, והקב"ה או שהוא מסייע בידי אדם או שאינו מסייע.

אני שׂמח על “היינריך היינה”¹⁷ שלך, אם כי היינה הזקן כבר מזמן אבּד את חנו בעיני. לי, לפחות, גרם נזק גדול. יהי אלוהים עמו, הוא הדביק אותי בנגיעה־הקלילה ובמעשׂה ההעוָיה, לפחות בעבודות הראשונות שלי, אך גם בדברי שבכובד־ראש אין איש הצחוק מרפה ממני. החשק להפוך את המראָה על צדה האחר, החשוּך, דבר מסוכן הוא.

“האם” שלך ודאי אינה מה שסובר ד"ר אֶליאשעֵב,¹⁸ אך את דעתי אין אני יכול לבטל. אינני יודע, איך “הגברת על שׂפת הים” נראית באוריגינל; אינני יודע, איזה תרגום קראת. אני יודע רק, כי זה שהיה לי היה טוב. האשה על שׂפת הים מדברת בלשונה היא. אך יתּכן גם, כי אשם בכך יותר התיאטרון היהודי, שבו אפילו הטובים שבשׂחקנים מדקלמים, אבל אינם משחקים. להתחיות בטפּוס מסוים, ללמוד את תנועותיו, ליצור את הדמות הריאלי המתאימה לאידיאל – הנה הדבר הזה עוד זר לשׂחקן היהודי, זר מאד. הוא עומד תמיד ואזנו נטויה אל הלחשן, ולפיכך אנוס הצופה להביט ישר לתוך פיו. אם משהו אינו מגיע לאוזן, אף־על־פי שרואים את הנעשׂה, מאבְדים את הקשר. ורע מזה המצב בתפאורות. מן “הסביבה” אין מקבלים שום מוּשׂג. חדר או יער? פרוזדור או סאלוֹן? אמריקה או הוֹציפּלוֹץ? אל אלוהים הוא היודע…

עכשיו בנוגע ל“נסיון”.

ביקורתך צודקת. המערכה השלישית היא אֶפיזוֹדית. וזאת כבר ידעתי מיד לאחר שילוּח כתב־היד. אך עצתך, כיצד לתקן זאת, אינה נכונה. ראשית: מפני מה אני ראיתי את המערכה השלישית? ומה רציתי בה, שלא בידיעה גמורה? אמנם, ה“תורה” של ישׂראל משעממת, אבל למה נתכוַנת בזה?

ביצעתי רק בלא הצלחה את תכניתי, משם שניגשתי אליה גישה יותר מדי ספרותית ופחות מדי בימתית.

והנה מה שהסברתי:

הבעיה היא: 1) אדם בלא אמונה אי־אפשר לו שיחיה (אמונה באלוהים, בעולם, באידיאל שלו…); 2) תכופות יקרה, שאיש האמת אנוס להונות; שאם לא כן, לא יוכלו אחרים לחיות, והוא מזייף את חייו מתוך רחמנות לבריות; 3) האדם הרע, המאמין בכוחו, סופו לנצח על האדם הישר והטוב, שאין בו אמונה בכוחו.

האמונה צריכה להיות בדראמה הזאת משולשת וצריכה להבּקע בקיעה משולשת:

1.  האמונה החסידית; פּוקעת לחלוטין אצל יונתן במערכה הרביעית.

2.  האמונה המתנגדית – צריכה לפקוע אצל גבריאל.

3.  וההשׂכּלית – אצל לאה.

המספר 2 מבוצע שלא כראוי. את גבריאל אין הצופה רואה נופל מאין אמונה.

מלבד זה יוצא משום־מה, כי יונתן נעשׂה רבי לשם פרנסה, ורצוֹ רציתי אני משהוּ אחר ושונה מזה: יונתן מפקפק והוא נדהם ממעשׂה־פּלא! נס שעשׂה אותו ישׂראל…

ותקן אתקן את הדראמה באופן זה:

1.  במערכה הראשונה יופיע ביתר בליטוּת ר' חיימ’ל, אדם רע. המאמין בכוחו, מסכסך ומנצח; כמובן, במערכה הרביעית.

תיוָסף תמונת־אהבה קטנה, ברוח ההשׂכּלה, וזה – על־פי הצעתך שלך. זה חייב להיות.

3) במערכה השלישית יורם המסך כבר בשלוש־סעודות. ישראל אינו אומר תורה. למתנגדים אין הוא רוצה לומר תורה (וזאת תהיה תמונה מפוארה), לאה באה ונכנסת באמצע. משׂיחתה ליד שולחן־הנשים (בשעה שהגברים אוכלים) עם אשתו של יונתן, גיסתה, מתברר מיד כל ספּוּר־המעשׂה. ליד שולחן־הנשים משתתקת באמצע השׂיחה, משום ששולחן־הגברים, שהיה עד עתה עסוק באכילה, מתחיל מדבּר. ישראל מעורר שוב את משאלת הנסיעה. יונתן אינו רוצה, קרובים צוחקים, גבריאל אינו רוצה להתערב. ישׂראל מזהיר את גבריאל, שהוא חוטא בכך… שלשלת הזהב… הקב"ה עונש. אך אמר זאת – בא השליח! גבריאל מחזיק מעמד. יונתן נדהם, שואל את לאה: מה מתרחש? היא אינה יודעת. הוא שואל: כן להאמין? כל־כך הרבה שקרים ראה! לא להאמין? כל־כך הרבה נסים! והנה, רק גבאי בלבד, אמר דבר – וכבר בא העונש. לאה מבקשת להסיח דעתו, אבל אגב שׂיחתה מתגלה כל ספּוּר־ המעשׂה שלה (אף זו תמונה מפוארת!). “אינני יודעת”, אומרת לאה. ואם לאה איננה יודעת, מאבּד הוא את משענו האחרון – והוא יסע. ישׂראל אומר: הרי אתה רואה – מן השמים…

ישׂראל בעל הדבּוּר הבטוח, החזק והחריף, מנצח. יונתן נוסע, לוקח את חוֹתנו וחוֹתנתו אליו; וכולם מתכנסים אל הנסיון – במערכה הרביעית. כולם מגיבים, כולם הם נגד הנסיון… גבריאל נופל ברוחו, מדוכדך…

חיימ’ל בא בחפזה כמנצח. אך אותה שעה מרים ישׂראל את יוֹסלי הקטן ומכריז: זה הוא הרבי! שלשלת הזהב לא תינתק.

והיקרא יקרא המחזה: שלשלת הזהב! לא: נסיון!

ושפע של עֶפעֶקטין נוֹסף…

אבל, הרי דרוש היה לי כסף, וממך לא קבּלתי מכתב, על־כן מכרתי את הדבר להדפסה…

אחר השבועות עתיד המחזה להידפס.

אם אפשר, יעשה שפּראכנעֶר כך, שיהיה לי מה לשלם בחזרה למו“ל. ואתה היה נא לי לעֵזר. קבע אתו כמה אני מקבּל בעד “שלשלת הזהב”. יתּן לך שפּראכנעֶר בשבילי מראש סכום גדול יותר, ואתה או הוא שלחוהו אלי. עם המשלוח אתה מטלגרף אלי מלה אחת: טוב! או: נשלח. ואני לוֹוה לי כסף (אם כי זה קשה) ומחזיר למו”ל ואינני מדפיס. אני לוקח בחזרה את הטופס היחיד (עכשיו הוא בצנזוּרה) ושולחו לכם.

ובפירוש הוּתנה אם שוּב לא ייראה לך, ואתה תתן שוב עצות ואני לא אסכים להן – הריני כותב בשביל שפּראכנעֶר דבר חדש, מן החיים, או מסיים בשבילו את ה“רויבּעֶר”.¹⁹

מסכים?

כתוב לי מיד תשובה, או, אם כפי שהצעתי קודם, טלגרף לפני המכתב.

הריני דורש בלבביות בשלום רעיתך. מפני מה אינה מוסיפה משהו בכתב־ידה? דומה, הרי היינו לפנים מכּרים טובים?

שלך

פרץ

פ.ס. לפי הנוסח החדש מתבלט בבהירות עוד משהו מעניין ביותר: התנהגותן של הנשים לגבי בעליהן. חוָה לגבי גבריאל, אסתר לגבי יונתן, ולאה לגבּי הרוקח. שלושה עולמות ושלושה מיני התנהגות.

אני בטוח, שהיצירה הזאת תהיה ראויה עכשיו לשמה.

י"ל פּרץ