א ¹    🔗

[ראשית 1909]

ניגר היקר,

מאמרך² מצוין, יש בו רק חיסרון אחד: המכתב המוּבא בשלימותו³ צריך להיות בהערה. ובפּנים – רק תוכן קצר. וכך אעשׂה, אם אתה לא תמחה, אני כבר מביא זאת בחשבון לספר החמישי.

שלך יל"פ

 

ב ⁴    🔗

מר ניגר היקר,

אך זה עתה קבלתי את כתובתך, ואני מבקש ממך, – אני מוציא קובץ של 20 גליונות. – את המאמר על ביאליק. זה יהיה חשוב מאד למען הספר, למען הקהל ובכלל למען אלוהים ובריותיו. ענה לי, אם תעשׂה זאת.

שהות: 3–4 שבועות. וכל המזדרז הרי זה משובּח.

שלך י. ל. פּרץ

 

ג    🔗

ניגר היקר.

משׂמח אותי מאד. שיהיה אפילו 1¹/₂ גליון, ובלבד – בוַדאות! שכּן, אם אתה מאכזב אותי, אתה מאכזב את כלל ישׂראל.

שלך פּרץ

 

ד    🔗

מר ניגר היקר,

את מאמרך יכולתי רק עכשיו לקרוא. הייתי טרוד מאד. עכשיו הייתי מוכרח, מפני שהמו"ל כבר ניגש להדפיס. המאמר שלך באמת פראַגמעֶנטרי. אבל – אין לשנות, אני מדפיסו כמות שהוא. – למען הקורא ביידיש היה הרבה יותר טוב תאור־חיים של ביאליק; אך זה הוא עניינך.

יצוֹא יצא הקובץ רק בסוכות.

משלי יצאו לאור: 1) “מפי העם”, 2) “בפליש על השלשלת”, 3) “שלשלת הזהב”. בשבוע הבא, יצא 4) “די צייט” (הזמן), ואשלח הכול ביחד.

שלך י. ל. פּרץ

 

ה    🔗

ניגר היקר,

האלמאנאך נדפּס רק עכשיו ואני בא אך זה עתה מן הדרך… בשובי מחוץ־לארץ מצאתי את עבודתך בשביל האלמאנאך מודפסת רוסית בפּטרבּוּרג ויידיש באמעֶריקא… השם עמך ויהי השם עמך גם להבא, אך בשביל האַלמאַנאַך שלח לי משהו אחר. כסף תקבּל מיד; כמובן, לא הרבה מאד…

שלך י. ל. פּרץ

 

ו ⁵    🔗

אך זה עתה קראתי את 2 המאמרים שלך עלי. מובן מעצמו, ממחמאות כל אדם מרוצה. אך המדובר הוא על שני מקומות, שאינם מחמאות כלל. ומה שנוגע לשני המקומות, לאחד אני מסכּים ולשני לא. אתה צודק בּנוגע לשלוש או לארבע החופּות. לא השתלטתי על החומר (ולאמיתּו של דבר, חומר אוֹפּעֶראי), ויצא – העגל הזה. כנגד זה הערתך בדבר חלומו של החייט בפורים אינה נכונה. זה בשום פנים לא בנוסח שלום־עליכם. זה הוא משל! ספּוּר־המעשׂה של ההתבוללות, התבונן יפה יותר! אך לא דאגתי היא זאת. בדרך כלל גם־כן היה לי מה לומר, אבל אישית.

 

ז ⁶    🔗

מר ניגר היקר,

לא עניתי לך על מכתּבך, משום – משום שאנו עומדים בנקודות־מוצא שונות, אתה – בזו של המנצח, המבקש כלים בשביל התזמורת; ואני בזו של סוֹליסט, הרוצה שהתזמורת תלווה אותו… ובכן, לא־כלום. אני אשלח מה שארצה, ואם לא יהיה לך כדאי להדפיס – תחזיר לי, ושוב נחיה בשלום. נכון?

אך יודע אתה, מי כותב, למשל, “בּאַשטעֶלעֶן” ולא “”בעֶשטעֶלעֶן"?⁷ חרש, שאיננו שומע את ההבדל שבצליל, ונוסף לזה עיור, שאיננו רואה. בהברה הראשונה של “בעֶשטעֶלעֶן” נוגעים נגיעה קלילה בשׂפתים, ואילו בהברה הראשונה של “בּאַשטעֶלעֶן” מניעים אותן כמו שבוּטית על קרש־הדגים…

אבל גם זה לא חשוב…

שלכם ה“עבודה זרה” הזאת (עשוּיה מיידיש הכשרה), ושלכם בית־המקדשוֹן (הקלייזל) הווילנאי, ושלכם הכוהן־הגדול של ידיעת־הלשון והכתוב…

את השטות הזאת נבלה גם־כן, בעזרת השם.

י. ל. פּ.

 

ח    🔗

מר ניגר היקר,

מסכים אך בתנאי שתשיב לי תיכף ומיד על־פי כתובתו של דינזון את “המלמד הליטאי”⁸ אבל תיכף ומיד, כי אני מוכרח לשלח אותו תיכף ומיד..

מה שנוגע לתבליט,⁹ עשׂה כרצונך. דרוש בשלום עצמך, בשלום קלעצקין וכל בני־אדם הטובים.

בדבר המוּזיאון¹⁰ שלחתי אך זה עתה אל ה“היינט” “קרן זוית”. אם ידפיס, אינני יודע.

שלך י. ל. פּרץ

 

ט    🔗

מר ניגר היקר,

אני שולח לך יחד עם זה ברשוּם את הקטע השני “זכרונות”. וַדאי יש בו הרבה שביאות. נתעייפתי מן ההעתקה, ואתה מאיץ, על־כן מוכרח אתה לשלוח לי בהחלט הגהה. לא אעכּב אותה לך: אשיבה מיד.

החזרתי לך את ההגהה הראשונה של הספר. היה צרור נאה של שגיאות.

למען־השם, לתקן את המטריצות.

שלך, י. ל. פּ.

דרישת־שלום נלבבת לך, ש. ניגר היקר, מה נשמע בדבר ה“פנקס”¹¹?

היה לי בריא וחזק

שלך, דינזוֹן

 

י    🔗

אל מערכת “יוּדישעֶ וועלט”¹²

מערכת נכבדה.

אני מפסיק את ה“זכרונות” בכתב־העת שלכם. ומבקש בתוקף אפילו את הפרק הזה לא לגמור ולשלוח לי בחזרה את כתב־היד: את מחצית־הפרק ואת הפרק השלם ששלחתי.

יכולים אתם להדפיס הודעה, שהפסקת הפירסום נגרמה על־ידי סבּה שאינה תלויה בכם.

בכבוד

י.ל. פּרץ

 

יא    🔗

מר ניגר היקר,

מכתבך הביא אותי במבוכה; עדיין אינני יודע, מה אשיב לך.

הדבר פשוט:

עוד לפני שבועות וחדשים כתבתי לכם, שאם תחלקו לי את הפרקים, אהיה אנוס לחדול מלהדפיס אצלכם את הזכרונות.

ואתם, בלי לשים לב לדבר, שוב חילקתם…

מר קלעֶצקין אמר לי בסטארעֶבוֹ, שהזכרונות מוכרחים להסתיים עד השנה החדשה, ואתם מחלקים עוד.

מה נשאר לי לחשוב? חושב אני בפשטותי, הזכרונות אינם עסק בשביל כתב־העת שלכם, אך אתם מתביישים לסרב לי… וסירבתי אני.

עכשיו אתה כותב על כעס ועל עונש. שני הדברים כאחד רחוקים ממני, לא מובנים לי. וידוֹע ידעתי: יד דינזון באמצע, הוא מיצמץ בעינים. ומבין אני: הוא כותב שלא בידיעתי, מאחורי גבי…

ושתקתי.

מפני מה כותב אני עכשיו? אני רוצה, –

ראשית, שתבין כי אני נותן את החבּוּר הזה בפרקים, כי זוהי הצורה שבהם הזכרונות משתפכים אצלי, וכשאתם מחלקים – אתם פשוט מבלבלים אותי, ואני סובר, את הקורא – עוד יותר.

ואחרי־כן שנית –

האם אינך יכול עם ההגהה לשלוח גם את כתב־היד? עושׂים אצלכם שגיאות כאלה, שאינני יכול לפענח אותן; ממש גאוניוּת! ואני אנוס לכתוב מחדש, ומטליא טלאים; ושוב אין זו יציקה אחת…

ועוד פעם:

לא רגע אחד של כעס, של כוָנת עונש; דבר זה היה בוַדאי שטוּת, ואני נעלב, אם חושבים אותי לשוטה.

שלך י. ל. פּרץ

מסור דרישת שלום. למי – אתה מבין בעצמך. התחל תתחיל בוַדאי מאשתך?