הראשון שזעזע את בטחונה ההיסטורי של אירופה היה אוסבלד שפנגלר בספרות “שקיעת המערב” שהופיע אחרי מלחמת־העולם הראשונה. הוא קבע בפעם הראשונה שתרבות־המערב היא בת־חלוף ככל התרבויות וגורלה יהיה כגורל הקודמות לה. הוא ראה את מסלולה של כל תרבות כקבוע בחוקיות גורלית: צמיחה, פריחה וכמישה – ומבחינה זו גם גורלו של המערב נחתך וסופו הוא בלתי־נמנע. ההיסטוריון האנגלי טוינבי לוקח לו לנקודת־מוצא את השקפת שפנגלר שבתרבות אירופה היא ככל התרבויות, עלולה להשתנות וגם לחלוף, אבל אין הוא מגיע למסקנותיו הפסימיות של האחרון. לפי דעתו של טוינבי אין לקבל את הדטרמיניזם השפנגלרי כחוק־טבע. נסיוננו בהיסטוריה האנושית הוא דל ומוגבל מאד. כי מה ערכו של נסיון של ששת אלפי שנות ההיסטוריה של התרבות האנושית לעומת שמונה מאות אלף השנים של קיום המין האנושי או לעומת שמונה מאות מיליוני השנים של קיום החי על כוכבנו? הלא הם כרגע בחיי אנוש וכניד־עפעף בחיים האורגניים בכלל. אין איפוא ביכולתנו להסיק מסקנות לעתיד ועל אחת כמה וכמה לקבוע חוקים לו. נוסף לכך אין טוינבי מסכים לדעה המקובלת בהיסטוריה, שכל תרבויות־העולם חלפו או חולפות ללא שוב. לפי דעתו תרבות יוון ורומי לא חלפה, אלא התמזגה בתרבות אחרת, הנצרות, וזו האחרונה חשובה ועילאית משתי התרבויות ששימשו יסודות למזיגתה. ואולם המשטר המדיני של יוון ורומא הוא אשר בטל וחרב. חורבנן של מדינות אלו באו בגלל הניגודים שבין התפתחותן הפנימית לבין הנסיבות החיצוניות שנוצרו בעקב התפתחותן זו.

יוון התפתחה והתפשטה למזרח ולמערב, אבל לא יכלה להתגבר על הרגליה הפרטיקולאריים משנות דור. אתונא, אספרתא, קורינתוס ושאר הערים־המדינות היווניות הוסיפו להיות מדינות־ערים. גם ברית דלוס לא הביאה אותן לידי מזיגה מדינית, לא הקימה גוף מרכזי. הברית התפרקה, פרצו מלחמות פילופונס, שהרסו לחלוטין את האחדות הרפה. כתוצאה מזה נפלו כל ערי יוון לפני הכוח המרכז של פיליפוס ממקדוניה ואחר־כך לפני כוחה המלכד של האימפריה הרומית. גם רומא, שהתקיימה זמן ממושך יותר, נפלה בגלל ניגודיה הפנימיים. התרבות הרומית היתה נחלת שיכבה דקה של אזרחים בעלי זכויות שחיו על חשבון ההמונים העצומים של האזרחים משוללי הזכויות והעבדים, ולכן לא נתקיימה בהם, אבל היא התמזגה עם התרבות המזרחית־סורית, ועל ידי ההמונים העשוקים נוצרה התרבות הנוצרית. חרב איפוא רק המשטר, נתנוונה השיכבה השלטת, אבל התרבות נתקיימה.

את השקפתו זו ממחיש טוינבי במשלים אלה: המטבעות שיצק פיליפוס מלך מקדוניה התפשטו ושימשו דוגמה עד בריטניה בצפון ועד אסיה המרכזית במזרח. אך את עקבות הדוגמה היוונית אפשר למצוא בנקל במטבעות של הארצות הסמוכות ליוון, אבל בה במידה שהארץ מתרחקת מיוון, צורת מטבעותיה מיטשטשת ודמיונה למקור הולך ומחוויר, עד שבמטבעות בריטניה אפשר למצוא את עקבות המקור רק על ידי סידורים לפי הארצות בסדר גיאוגרפי, כלומר: עריכת שורה של מטבעות, שהקיצונית שבהם תהיה המטבע המקורי של פיליפוס ובקצה השני מטבע בריטניה, וביניהם מסודרים כל השאר לפי ריחוקם מארץ מוצאם. והא הדין ביחס למטבעות או לפסילים שמוצאם מארצות אסיה. אבל בין שני המשלים יש הבדל אחד: המטבעות מדרכם לבריטניה ערכם האמנותי יורד ומתנוון עם טישטוש צורת מקורם, ואילו בפסילים ובמטבעות היווניים המתפשטים למזרח, הערך האמנותי משתנה אבל אינו יורד, הוא מתמזג במקור אחר הבא מסין ויוצר סגנון חדש בפיסול וביציקת מטבעות שהוא מזיגה של שני סגנונים מקוריים – סגנון יווני וסיני. כך קרה גם לתרבות היוונית בדרך התפשטותה. עד איטליה במערב ועד סוריה במזרח נשארה התרבות היוונית במקורה ובלשונה, ומשם והלאה היא הולכת ולובשת צורות אחרות. בסוריה היא נתקלת בתרבות המזרחית, בפולחני תומוזי, אוזיריס, מיטרה ואלים אחרים ונוצר פולחן ישו בן־האלהים שמת וקם לתחיה – הדת הנוצרית.

גם תרבות אירופה נתונה להשפעות חיצוניות כדוגמת התרבויות שקדמה לה. אותה מציין רק הבדל אחד המבדיל אותה מכל שאר התרבויות, והוא גלובליות התפשטותה. דרכי התחבורה החדשים, שבני אירופה גילו במאות החמש־עשרה והשש־עשרה ואמצעיה שנתגלו במאה התשע־עשרה איפשרו לאירופים להתפשט ולהשתלט על כל כדור הארץ. שאר התרבויות: ההודית, הסינית במזרח, האצטקית ופרואַנית במערב, או שנשמדו או שנכנעו לשלטון אירופה שנמשך מאות שנים. משום כך היתה רווחת עד היום הדעה, ששלטון אירופה בכל העולם הוא יחיד ונצחי. אבל כמה דוגמאות מהעבר ועובדות מההווה מפריכות את ההשקפה הזאת. לשם דוגמה משתמש טוינבי בדעותיו של בבור־חן משנת 1500 מושל זה היה הדור החמישי לטימור־חן, הכובש הגדול של המאה הארבע־עשרה. קודם כל היה נסיך פיאודלי בבקעת פירגנה שבאסיה המרכזית, אחר־כך כבש את כל השטח הענקי של אסיה המזרחית והדרומית והכניע את סין והודו. הוא היה גם אדם משכיל בדורו וידע להרצות רעיונותיו בכתב בלשונו הטורכמנית. לפי דעתו מלכותו היא מרכז העולם. חשובה היא גם האימפריה התורכית, משום שהתורכים הם מוסלמים ומפיצים את דת המאמינים בחרב וכלי־נשקם הוא משוכלל (הוא גם למד מהם להתקין כמה כלי נשק מודרניים) מאחורי גבול התורכים יושבים הפרנקים אנשי מערב ברבריים, כופרים וחסרי כל ערך… ואין פלא בהשקפה זו: העולם בזמן ההוא ידע רק שתי דרכים המקשרות את המערב והמזרחי: דרך הים – ים–סוף ואוקינוס הודו – בה השתמשו רק לעיתים רחוקות, ודרך־היבשה, והיא לאורך ערבות אסיה הקטנה, מדבריות אירן ואסיה התיכונית, שהיתה עיקרית בימים ההם. הדרך השניה היתה כולה בידו. ומניין יכול היה בבור־חן לנחש ולדעת שאותם הפרנקים, שבהם הוא מזלזל, עתידים להקים קשר חדש בין המזרח והמערב? בבור־חן אמנם ידע ששנתיים לפני כתבו את הדברים הנ"ל נחתו כמה מאנשי המערב בהודו ארצו. אבל לא ייחס כל ערך למאורע זה.

כבבור־חן חשב גם הבוגדיחן של סין קין־לון בשנת 1735. נציג בריטניה מסר לו בשם מלכו הצעה לקשור קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם בריטניה. על הצעה זו השיב הבוגדיחן הגא בסירוב גמור “כי” – כך ענה במכתבו – “אנשים אינם יודעים את נמוסי ארצנו וגם לא ילמדו אותם”… קין־לון יכול היה לחשוב את עמו לעם הנבחר, כי הסינים באמת פעלו גדולות במזרח הרחוק, אבל זמן קצר (וכמה עשרות או כמה מאות שנים הן ביחס להיסטוריה העולמית רק רגע קט) אחרי בבור־חן הפכה דרך הים לדרך העיקרית בין המערב והמזרח והפרנקים, “הברברים” בעיני בבור־חן, השתלטו כמעט על כל האימפריה שלו. ו־120 שנה אחרי מכתבו של קין־לון הרעישו האנגלים את פקין, בירת “מלכות השמים”, והכריחו את הסינים לפתוח את שעריהם למסחר האופיום לפני האירופאים. גם בני אירופה חשבו שהם השאור שבעיסה, העם הנבחר נושא התרבות לעולם כולו. עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה היו משבע המעצמות – רוסיה, גרמניה, אוסטריה־אונגריה, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית ויפן – חמש הראשונות מאירופה ושתי האחרונות, האחת מהן בת אירופה, והשניה תלמידתה. ומי יכול היה לשער שבמשך זמן קצר ישתנה הכל מעיקרו?

כיום נשארו רק שתי מעצמות בעולם – ברית־המועצות וארצות־הברית של אמריקה הצפונית. בין מעצמות אירופה רק אנגליה הפוטנציאל המלחמתי שלה יכול להשתוות לפוטנציאל של כל אחת מהשתים הנזכרות, אבל מצב זה הוא רק להלכה, אם האימפריה הבריטית תרצה להפוך את הפוטנציאל שלה לכוח ממשי, ואז עליה לארגן את האימפריה על יסודות טוטליטריים, מה שמתנגד לכל מהותה של האימפריה, ולמעשה גם בלתי־אפשרי. אנגליה אינה יכולה איפוא להמשיך ב“איזולציה המזהירה” שלה, בה עמדה עד מלחמת־העולם הראשונה. עליה להכנס עם כל הדומיניונים שלה לתוך ברית אירופה מערבית. בברית זו היא אמנם תפסיד חלק מאי־התלות שלה, אבל אין לפניה דרך אחרת, אם רוצה היא להציל את העולם כולו מקטסטרופה עולמית, ממלחמת־עולם שלישית. אבל גם ברית אירופה עם האימפריה הבריטית ביחד אין בכוחה להתמודד עם ברית־המועצות בלי עזרת ארצות־הברית. הברית האירופאית יכולה רק לתווך בין שני היריבים האיתנים – רוסיה ואמריקה – ואולי גם לשמש שלב־מעבר בין המשק המתוכנן והטוטליטרי של רוסיה למשק בעל יזמה פרטית בלתי מוגבלת של אמריקה. באירופה אין רמת־החיים של הפועל גבוהה כמו באמריקה, אבל אינה בשפל המדרגה כמו ברוסיה. ואולי מקש־מעבר, שיהיה מתוכנן אבל לא טוטליטרי בהחלט ויתן מקום גם ליזמה הפרטית, ישמש כסינטזה של שני המשטרים הקיימים עכשיו במזרח ובמערב. ואולי ערכה של אירופה הוא בזה שתשמש גורם מאחד ושלב־מעבר לאיחוד עולמי, שיקום אחר־כך כתוצאה ממזיגת משטרים ותרבויות. והתרבות בעתיד תהיה גם היא מזיגה של התרבות הנוצרית והמזרחית של הודו וסין.

תפקיד מיוחד באיחוד העולמי ימלא, לפי דעת טוינבי, האיסלם. האיסלם התמודד פעמיים עם תרבות המערב – במאה השמינית ובמאה השתים־עשרה בימי צלח־אדין. בפעם הראשונה שאף האיסלם להתפשט במערב ונעצר במהלך־הנצחון שלו, ובמאה התשע־עשרה השיב בהתקפת־נגד על התקפת המערב במסעי־הצלב. בפעם השלישית ניסו התורכים לחדור לאירופה ולא הצליחו. מאז נמצא האיסלם במצב של התגוננות מפני התוקפנות האירופית. לפניו כעת, כלכל תרבות ירודה ומשועבדת, שתי דרכים של התגוננות: דרך הקנאים ודרך ההורדוסיים הראשונים כלומר: הקנאים מתקופת המכבים וזמן החורבן, שאינם נכונים לעשות כל פשרות עם התרבות המשתלטת הגבוהה יותר, נלחמים בה בעקשנות עיוורת עד שנופלים, ודרך ההורדוסיים המשתעבדים למראית־עין כדי ללמוד מהתרבות הגבוהה את דרכיה ולהתגבר עליה. הראשונים מביאים תמיד להשפלתה ולחורבנה של התרבות המתגוננת. כזה היה בסופו של דבר גם נצחון המכבים, לדעת טוינבי, והאחרונים מסתגלים וסופם שמתגברים על המשתעבדים. כזו היתה דרכם של היפנים והתורכים מזמנו של אתאתורך, והם ראויים לכל עזר. בדרך הקנאים הולכים האימאם בתימן ומלך סעודיה, אבל הם יחזיקו מעמד בפני אירופה כל עוד אין זו זקוקה לאוצרותיהם ומדינותיהם, אבל כשיהיה לה צורך בכך תדכא ותשפיל אותם. על האיסלם איפוא להתפשר עם תרבות אירופה ולהיכנס לאיחוד העולמי. מה הם הערכים שיכניס אל תרבות העולם? שנים הם: ההינזרות מאלכוהול וההתנגדות לתורת הגזע, לרע הגדול ביותר של תקופתנו.

אשר לברית־המועצות רואה טוינבי את יורשתה של ביצנץ שנפלה. ביצנץ היא טיפוס המדינה הטוטליטרית, הכובשת והמשעבדת כל תנועה חברתית וגם את הדת בכלל זה. בביצנץ היתה הדת תמיד מוסד ממלכתי, וביצנץ ברוב גאוותה לא הכירה כל תרבות אחרת חוץ משלה והתיחסה בבוז ובביטול לכל העולם מחוצה לה. משום כך לא הצליחה להיות למטרופולין דתית לעמים הברברים. העמים, שרצו להזדקק לתרבות המערב, קיבלו את הנצרות מידי הראש הרומי, כי ממנו לא נשקפה כל סכנה לחירותם הלאומית. לא כן ביצנץ, אשר שעבדה אחר־כך כל עם שמרצון או לא מרצון קיבל את הנצרות מאת האפטריארך הקושטאי. יוצא מכלל זה הוא העם הרוסי, שקיבל את הדת הנוצרית מקושטא, כי היה יותר מדי רחוק מהשתעבד אליה. עם נפול קושטא בידי התורכים קיבלו הנסיכים הגדולים ממוסקבה את תארם של הקיסרים בקושטא. מאז רואים הרוסים את עצמם כנושא התרבות היוונית היחידים. ברם, קרו גם מקרים של התקרבות רוסיה למערב. זה היה בזמנו של פטר הגדול ואחרי המהפכה האוקטוברית. בשני המקרים האלה נטלו הרוסים מהמערב רק את הטכניקה, אבל מהשקפותיהם על המערב לא הסתלקו. גם הבולשביקים לקחו מהמערב רק את התורה המרקסיסטית, ואת שאר ערכי המערב בטלו בתכלית הביטול. אביו של הבולשביק היה סלביאנופול, זקנו פרבוסלבי אדוק – שונה היא רק הצורה. אבל התוך נשאר ביצנטיני כמו קודם.

*

טוינבי הוא כיום ההיסטוריון הפופולרי ביותר. מלבד החידוש שבהשקפותיו יש בהן גם משום הכרת־מה בדעות המתקדמות של זמננו. אבל כשמתעמקים בכמה פרשיות ממשנתו יש למצוא בהן את עקבות ההיסטוגרפיה הישנה, כגון חיבתו המיוחדת לקתוליות כנושאת התרבות המערבית. גם השקפתו על האיסלם לקוחה מתורת המומחים של הקולוניאל אופיס הלונדוני שנתקבלה בספרות המערבית, זו שהעלימה עין מכל הרקבון הפיאודלי־ריאקציוני שבארצות המזרח תמות ההסתגלות ה“הורדוסית” (לפי הטרמינולוגיה הטוינבית) למערב, שפירושה מתן שדה־פעולה רחב לחברות הרכושניות שלו. גם טוינבי נכון לתת לאיסלם חלק בעולם־הבא של האיחוד העולמי ונחלה ביסודות התרבות הממוזגת והעולה, בזכות ההינזרות מאלכוהול וסבלנות כלפי כל הגזעים. מדוע זה דווקא האיסלם, המורעל מחשיש, מאופיום ומסמים משכרים אחרים, יכול לשמש מורה־דרך בנזירות מאלכוהל? זה בלתי מובן, ופחות מזה מובנת ה“סובלנות” המוסלמית. כיצד יכול עולם מפולג למאות עמים ואלפי שבטים המסוכסכים זה בזה וממלאים את כל ארצותיהם רצח ושפיכות־דמים לשמש דוגמה לסובלנות גזעית? הנחה זו היא לדעתי פרי דמיון יותר מאשר פרי מחקר היסטורי.

ביתר זהירות יש להתייחס להערותיו ולמסקנותיו של טוינבי ביחס ליהדות, הלקוחות מהספרות הנוצרית האויבת לנו את או מההיסטוריוגרפיה המשוחדת של הסופרים הרומיים. כזאת היא הערתו אל אופן הקריאה “הרבני” הרואה את צורת האות הכתובה בעוד שהקריאה היוונית רואה את תוכן הספר – השקפה לקוחה מהאבנגליון, אבל היא נכונה ביחס לכל קריאה דתית, אפילו לאבנגליון עצמו. כלום לא נהרגו אבות הכנסיה על פירוש קוצו של יוד באבנגליון ולא שפכו דמים בגלל מנהג תפל ואגדה אוילית כגרועים בקנאי הדת? על יסוד מה יש לייחס רק ל“רבנים” סגולה זו של קריאה? תמוהה עוד יותר חלוקת העמים המשועבדים, הנאבקים על קיומם, ל“קנאים” ול“הורדוסיים”. לפי זה יוצא שהורדוס היה פטריוט עברי מרחיק־ראות ודרכו היתה הנכונה, והיא היתה מובילה את העם, אילו הלך בדרכו זו, לעתיד טוב יותר. לשם מה בחר דווקא בטיפוס של עריץ, שהתעלל בעמו בחייו וחילק לפני מותו את ארצו, כנחלתו הפרטית, בין בניו, לסמל התכונה הלאומית? רק למחבר פתרונים. טוינבי טרח וכלל בין ה“קנאים” גם את המכבים שלפי השקפתו “נכשלו” במלחמתם ה“קנאית” בממלכה הסורית “הנאורה”. יוצא שהחשמונאים, שעמדו בראש עם קטן ונלחם על חירותו ודתו המוסרית נגד מדינה מתפרקת מרוב שחיתות ונגד עם לבנטיני אלילי, הם מורדי האור שהתקוממו לתרבות גבוהה יותר… לידי מסקנה אבסורדית זו הגיעה רק ההיסטוריוגרפיה הגרמנית, היונקת מתורתם האנטישמית של חוקרי המקרא. אבל טוינבי הנוצרי הרואה את גאולת העולם בעבר בנצרות, כיצד הגיע הוא להערכה כזו את תקופת החשמונאים? אין צורך בבקיאות יתירה בתקופה ההיא כדי להבין מה עצום היה ערכו התרבותי של נצחון המכבים. כי מה היה עולה לכל הנצרות אילו התבולל השבט היהודי הקטן בין כל המזרח הלבנטיני? מי היה מפיץ את עיקרי התורה, מניין היו נמצאים היסודות “הסוריים” שבם התמזגה לפי טוינבי, התרבות היוונית־רומית?

אבל אם גם נייחס את ההערות הנ“ל לפליטת קולמוסו של ההיסטוריון, קשה להבין את תורתו על מזיגת התרבות היוונית־רומית בתרבות ה”סורית" ששינתה את הנצרות. אין להבין לאיזו “תרבות סורית” הוא מתכוון? האם לזו שהשאירה אחריה כמה ספרים חסרי־ערך ושנשארה רק בדיאלקט בתלמוד הירושלמי? או לאיזו שהיא אחרת? ומה הם העיקרים של התרבות הנוצרית, האם רק המיתוס על בן־האלהים שמת וקם לתחיה או ערכים מוסריים אחרים שמקורם רק ביהדות? ואם האחרונים הם העיקר, לשם מה הסילוף הזה על איזו תרבות סורית מיסתורית, ומדוע לא לכנות את הילד בשמו ולקרוא בשם מקור מחצבתו – היהדות? עם כל דעותיו המתקדמות והטפתו לאיחוד עולמי, עוד לא השתחרר טוינבי בכמה מהשקפותיו מהדעות הקדומות של ימי־הביניים.