“נכדו של צמית, בנו של עריץ. חונכתי בשוט ובמכות.. הרגילוני לכניעה ולצביעות… עכשיו עלי לעבוד שנים על שנים כדי לסחוט טיפה טיפה את העבד שבקרבי”… “בילדותי לא היתה לי ילדות”. – כך מספר צ’יכוב על עברו גם נעוריו היו קשים, וכל ימיו עמל ותלאה. אלה הן בקיצור תולדות חייו הקצרים של גדול המספרים הרוסים אנטון צ’יכוב. סבו יגור צ’יך היה צמית. בעמל עשרות שנים צבר את הסכום של שלושת אלפים וחמש מאות רובל ופדה את עצמו ומשפּחתו מעבדות. אביו פאבל צ’יכוב היה חנווני בעל השכלה מסויימה ואפילו בעל נטיות אמנותיות – הוא ניגן על כנור וניהל את המקהלה בכנסיה. הוא גם עשה כמיטב יכולתו כדי להקנות לבניו השכלה טובה. אבל היה עריץ באופיו ובעל השקפות “פטריארכליות” כל החיים. הוא הכריח את כל משפּחתו לציית ציות עיוור לכל פקודותיו. מכות ושבטים היו אמצעי החינוך שלו. “עד היום איני יכול לשכוח את עלבון המלקות שספגתי בימי ילדותי” – התאונן אנטון צ’יכוב לפני גורקי. בשנתו השש־עשרה, בעוד אנטון תלמיד בגימנסיה בטאגאנרוג, עיר מולדתו, נהרס קן המשפּחה: אביו פשט את הרגל, ביתו נמכר במכירה פומבית וכל המשפּחה עקרה למוסקבה רק אנטון לבדו נשאר כמורה עוזר במשפּחת האיש שקנה במרמה את ביתם. הנער בן השש־עשרה לא רק פירנס את עצמו אלא גם חסך משכרו הדל כמה רובלים בחודש ושלח למשפחתו הרעבה. בשנת 1879 סיים אנטון את לימודיו בגימנסיה, קיבל סטיפנדיה מהעיריה בסכום של מאה רובל ונכנס למחלקה המדיצינית של האוניברסיטה במוסקבה. אז החל לפרסם רשימות קצרות בעתונים היתוליים תחת השם אנטושה צ’יכונטה. רשימותיו וסיפוריו נתקבלו ברצון, בשכר־הסופרים הדל שלו פירנס כמעט את כל משפחתו. ולא רק בחומר, כי־אם גם ברוח השתלט אנטון על כל המשפחה. בעדינות, אבל ביד חזקה התנגד לשרירות לבו של אביו וגמלהו מכמה מידות של עריצות. בשנת 1884 גמר אנטון את המחלקה המדיצינית ונתמנה לרופא באחד מבתי־החולים של ה“זאמסטבו” בסביבות מוסקבה. בעבודתו זו נפגש עם העם הרוסי על כל שכבותיו – איכרים, עירונים ואצילים; ממקור זה שאב אחר כך את החומר לרוב יצירותיו.

עד 1884 היו יצירותיו קלות־ערך – רשימות קצרות, היתוליות, סיפורים קצרים, אניקדוטות וכדומה. אבל גם מבין אלה מבצבצות יצירות אמנותיות החורגות ממסגרת ספרות משעשעת. הנה, לדוגמה, “הסמל פרישיבייב”. התיאור אינו אלא מעין פרוטוקול ממהלך משפט, והמעשה הוא רגיל מאד. הסמל בפנסיה, פרישיבייב, פגע בדברים ובידים בכבודם של השוטר וזקן־הכפר בשעת מילוי חובתם. בשעת המשפט מדבר רק פרישיבייב. יריביו מפסיקים אותו רק בקריאות־ביניים; אך מדבריו מתגלה כל עברו ואופיו: כל ימיו היה “דוד ומדריך” בצבא הצארי, חינך והדריך טירונים, שהיו נתונים לשרירות לבו ושלטונו עליהם היה בלתי־מוגבל. הוא “חינכם” בגידופים, במהלומות ובעונשים אחרים. מתוך אורח־חייו נוצרה אצלו “השקפת־עולם” מיוחדת על ה“המון הנבער”: כולם צריכים להתנהג לפי פקודות הרשות. מה שלא הותר – אסור. והוא, הסמל פרישיבייב, אחראי להתנהגות “העם”. בתפקיד זה, שנטל על עצמו, הוא מטיל אימתו על כל הכפר: אינו נותן להדליק אור במושבותיהם, לשיר שירים, הוא משגיח על היחסים האינטימיים של הצעירים, ואם מתנהגים שלא כרצונו, הוא מרביץ, כי “את העם יש להדריך גם במכות”, לפי דבריו. במקרה הנתון הורה דעת את השוטר ואת ראש הכפר, וכשלא קיבלו דעתו – הרביץ בהם. פרישיבייב מקבל עונשו מהשופט, אבל אין הוא מבין בשל מה נענש. לפי הכרתו טעה השופט. אין הוא מוחה (כי לאדונים, לפי דעתו ונסיונו, מותר לטעות). אבל בצאתו מבית־המשפט ובראותו את הקהל שנתאסף מסביב, אין הוא עוצר ברוחו ופוקד בקול מצווה: “התפזר!”… כאילו לא קרה במשפט דבר.

לכאורה, לפנינו אניקדוטה רגילה מהווי החיים היום־יומיים, אבל כזו היתה אוירתה של כל רוסיה הגדולה והרחבה, בה שליט “אבא” הצאר, ובה כל עושי דברו הם פרישיבייבים. ההבדל בין הגדול לקטן הוא רק במידת השלטון, האופי הוא אחד. בלשון אחת דיברו ברוסיה הסמל וראש המדינה פובידונוסצב. מהראש עד אחרון השוטרים שיטה אחת היתה להם, היא שיטת אפיטרופסות “אבהית”, הרואה בעם “המון נבער” הזקוק ל“טיפול” במקל וברצועה. הסמל היה לסמל לכל רוסיה הצארית. והשם פרישיבייב “זכה” למקום כבוד ליד שמותיהם של חליסטקוב, מנילוב, סובאקביץ, פליושקין ועוד, שנעשו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות מסויימות. בדבר אחד נבדל פרישיבייב מחבריו, גבורי גוגול, דוסטוייבסקי וגונצ’ארוב שבספרות הרוסית, שבהם נתנו הסופרים סימני תכונה אנושית ידועה, בצבעים גדושים, בהפלגה. הם מסמלים את התכונה המופשטת יותר מאשר את המציאות. ואילו פריבישייב וכל חבריו ביצירות צ’יכוב הם פשוטים וריאליים יותר. כולם מתוארים כמו שהם ומשום כך רושם מעשיהם הוא מזעזע יותר; הקורא על פליושקין, מנילוב יכול להתנחם כי אלה הם יוצאים מן הכלל, אך חצי־נחמה זו לא תנחם את קוראיו של סיפורי צ’יכוב: טיפוסיהם כל כך טבעיים ושכיחים.

בשנת 1884 הוציא צ’יכוב את קובץ־רשימותיו הראשון, ובשנת 1885 – את השני (סיפורים מגוונים). הספרים מפרסמים את שמו. הוא נעשה סופר מבוקש בכל העתונים ההיתוליים. אך הבקורת הרשמית ראתה בו רק מחבר אניקדוטות ועברה עליו בשתיקה. מצד אחר עוררו יצירותיו האמנותיות יותר אי־רצון אצל עורכיו. הללו רצו ברשימות מבדחות, משעשעות את הקורא, ולא בדברים העלולים לעורר מחשבות נוגות בלב הקורא או גם לעורר חשדים בלב הצנזור. גם צ’יכוב עצמו לא העריך את דבריו ביותר וראה ביצירותיו רק סיפורים מבדחים, שאין להם ערך ספרותי רב. אך בשנת 1886 הרגיש בו הסופר הידוע גריגורוביץ (מחבר הסיפור “אנטון המיסכן”) ופנה אליו במכתב מעודד ויעץ לו להתמסר כולו לספרות. צ’יכוב פרש לאט לאט מהעתונים ההיתוליים ועבר להשתתפות־קבע בעתון הגדול “נובויה וורמיה” (“זמנים חדשים”), שאז עוד לא נדרדר לשפלותו האנטישמית־הפוגרומית שלאחר כך, ובעתונים רציניים אחרים.

בשנות השמונים הגיע צ’יכוב למלוא כוחו הספרותי. הופיעו אז סיפוריו הגדולים “בערבה” וגם מחזותיו הראשונים. התקופה ההיא, שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, היתה עת רעה לעם הרוסי: בכפר חי העם חיי דלות מנוולת ומנוונת, שקוע בבערות, שכרות וזנות, והתנוון ללא כל מדריך ומורה. ובעיר, היא העיר המחוזית, האופיינית לפרובינציה הרוסית, שרר קפאון: הפקידים חורקים בקולמוסי־הנוצה שלהם כשהם שחוחים על ניירותיהם הטפלים, כופפים גבם בפני הממונים עליהם ומתרפסים לפניהם עד כדי התבטלות גמורה. מעמד הסוחרים, הם “האגרופים”, אינו נבדל ברמתו התרבותית ממעמד האיכרים, אך מושחת יותר ממנו, והאינטליגנטים המעטים עומדים אין־אונים בפני אדישות החברה ומבלים ימיהם בקלפים או בפטפוטי־הבל על דא והא ועל אחרית הימים. ואם מי מהם מתעורר ומתקומם נגד הנחשלות הסובבת אותו, רוצה לפעול, לעורר, לשנות במשהו את המציאות העגומה, הריהו נתקל בקיר אטום של אדישות וטמטום ושל לעג שאננים, החורצים מראש שהכל הבל ולא יועיל דבר. ועל גב כל העם הרוסי רוכב הערפד הצאריזם המנוון. מוצץ מהעם את שארית לשדו, שולח שלוחותיו אל כל פינות ארצו ומרעיל את כל שכבות העם ברקבונו המוסרי.

מצב זה הביא את טובי הסופרים והעסקנים הרוסים לידי יאוש, ובכללם גם צ’יכוב. אך הוא לא פסק מהוקיע את כל ליקויי עמו. חוג ראייתו היה רחב; הוא הקיף כמעט את כל שכבות החברה ובכולן גילה את אותם הנגעים: עצלנות פיסית ורוחנית, רשלנות וחוסר־אחריות פושעת, אדישות וטמטום. “רוסיה היא ארץ של זוללים, עצלנים. הם מרבים לאכול, ישנים גם בצהריים בקול נחרה. הפסיכולוגיה שלהם היא זו של כלב; מכים אותם – והם מייללים בקול נמוך, מלטפים אותם – והם מלקקים את יד המלטף… עבדים אנחנו. איש אינו מאמין בדבר אלא באפשרות ללגום כל יום חמיצה שמנה ואינו מרגיש דבר מלבד פחד מפני התקיף שיבוא ויכהו”. – אלה היו דבריו לפני גורקי. בעיקר שנא את הצביעות ואת הנבלות. בתכונות אלו נלחם כל ימי חייו, ואותן הוקיע בכל צורותיהן. את מלאכתו זאת עשה צ’יכוב בדרך מיוחדת: הוא לא הביע דעתו, לא הילל ולא חילל, אף לא גילה ביצירתו כל יחס סובייקטיבי לגיבוריו – לא אהבה לטובים ולא שנאה לרעים. הוא רק נתן להם לדבר בעדם ולפעול בעצמם. הוא גם לא המציא עלילות מפתיעות מיוחדת שבהן מתבלטות תכונות הגיבורים. הוא בחר בעלילות השכיחות ביותר וצירף את דברי האנשים ומעשיהם בצירופים כאלה, שתכונותיהם ומחשבותיהם הכמוסות נחשפו לפני ידידיו. וכך יעץ לגורקי: “כשאתה מתאר מסכנים ואומללים ורוצה לעורר רחמים בלב הקורא, התאמץ להישאר קר במידת האפשר – זה נותן לצער הזולת רקע, עליו הוא מצטיין באופן בולט יותר”. ובמקום אחר הוא אומר: “על סיפור אפשר לבכות ולהיאנח, אפשר לסבול ביחד עם הגיבורים, אבל את זה יש לעשות בלי שקורא ירגיש בכך. ככל שהיצירה אובייקטיבית יותר כן חזק יותר הרושם שלה”.

הנה הרשימה הקצרה בשם “בת אלביון”. אציל גבוה, ראש האצילים בפלך, עוסק באחוזתו בדייג ולשם יתר נוחיות הוא מתפשט עירום כביום היוולדו, בלי שים לב למחנכת בניו היושבת במרחק צעדים מספר ממנו. לכאורה עושה רשימה זו רושם הומוריסטי, הסיטואציה פיקנטית, אך מתוך הערתו הקצרה של האציל ביחס אליה, “בת אלביון”, הנאמרת כלאחר־פה, מגלה האציל השבע והמדושן־עונג את בוזו לזרה, למסכנה התלויה בחסדו. ואתה חורק שינים למראה שפלות הנפש של השבע ולמראה צערו ועלבונו של האדם הקטן. לא כל הרשימות והסיפורים הובנו בזמנם כראוי. אבל היו כאלה שזעזעו מיד את כל הלבבות. אחת “הרשימות” (כך קרא לה צ’יכוב) היא “האולם מספר 6”, שכתב בשנת 1892 בשובו ממסעו על פני האי סאכאלין (“האי סאכאלין הוא חרפת העם הרוסי” – אמר אז). וזה תכנה:

בעיר מחוזית אחת יש בית־חולים, אותו מנהל הרופא אנדרי יפימיץ ראַגין. הסדרים בבית־החולים הם כרגיל בכל בתי־החולים ברוסיה הגדולה: זוהמה, לכלוך, גניבות ויחס איום לחולים. אנדרי יפימיץ בא לכאן בעודו צעיר. הוא היה אז מלא רעיונות, אידיאלים ושופע מרץ. מובן שבית־החולים עשה עליו תחילה רושם מזעזע. הוא השתער בכל כוחותיו לתקן את המעוות. אבל כאן נתקל בהתנגדות החברה ותקיפיה. הוא רצה לפטר עובד שנתפס בגניבה, התערב בדבר ראש האצילים, שקרובת הגנב שירתה בביתו, וביטל גזירתו והגנב הוסיף לגנוב בגלוי, כשאר חבריו. נסיונותיו האחרים של אנדרי יפימיץ נתנפצו באותו האופן. ובאמת, כיצד יעמוד אנדרי יפימיץ רך־הלב ועדין־הנפש, שאינו מעז לצוות אפילו למשרתת ביתו, בפני כל החברה?… רפו ידיו של אנדרי יפימיץ, חדל להתעניין בנעשה במוסדו, מילא חובותיו אוטומטית ולא השגיח בכל הנעשה בתוכו. מרוב יאוש ביקש לו הרופא הגלמוד נחמה בספרי פילוסופיה ונאחז בכמה מרעיונותיו של מרקוס אורליוס. ברצות אדם יכול הוא להרגיש עצמו מאושר מאחורי מנעולים כבחדרו החם והנעים. ואם כן, הלא אין הבדל. כעני כרש סוף כולם המות. ומצפונו נרגע. באחד הימים סר אנדרי יפימיץ אל המחלקה לחולי־רוח, לחדר מספר 6, בו שלט השומר ניקיטה באגרופיו שלטון בלי מצרים. במחלקה זו מצא חולה מעניין, את איבאן דימיטריץ גרומוב. זה היה פקיד שנשבר מתחת אסון משפחתי ויצא מדעתו. מאז נשאר סגור בלי שאיש ידאג לו. אנדרי יפימיץ נכנס אתו בדברים וגילה בו אדם אינטליגנטי מאד, כמעט האינטליגנטי בכל העיר. אתו יכול היה לשוחח על ענינים רמים ומופשטים. אלא שגרומוב לא הסכים לפילוסופיה שלו: מחזיקים אותנו כאן מאחורי הסורג, מכים ומענים בכל מיני עינויים, הלא אין הבדל בין חדרי עינויינו לחדר־עבודה חם ונוח… האם לא כן? – פילוסופיה זו נוחה מאד, היא משחררת את נושאה מכל אחריות ויסורי מצפון… אבל נסה נא, אדוני להכניס אצבעך אל בין הדלתות עד שתילחץ, אז תוציא קול צווחה… ועוד איך תצווח!…

השיחות התדירות שבין הרופא לחולה־הרוח מעוררות בלב החברה את החשד שגם דעתו של הרופא אינה שפויה. בזה משתמש סגנו, השואף לרשת את מקומו, מפיץ עליו דיבה ומכניסו לבסוף לאותו האולם מס' 6… כשאנדרי יפימיץ מרגיש על גבו ועל ראשו את מהלומות אגרופיו של השומר ניקיטה, הוא מוחה ומתמרמר וברגע זה מנצנץ במוחו המהומהם הרעיון הנורא, שכאב כזה הרגישו אנשים אלה יום יום, כל זמן כהונתו. הוא אינו יכול להבין איך זה קרה שבמשך עשרים שנה ומעלה לא היה לו מושג על הכאב הזה “ומצפונו שהיה שתקן וגס כאגרופו של ניקיטה הקפיא את דמו מראשו עד כף רגלו”. ברוב יאושו מתודה אנדרי יפימיץ לפני ידידו לגורל איבאן גרומוב ואומר: “הייתי אדיש, הגיתי ברעיונות נשגבים ועליזים עד שהגיעה הרעה לעצמי, ואז נפלתי ברוחי… חלשים אנו שנינו, סמרטוטי־אדם, נפלנו עם המהלומה הראשונה”…

אנדרי יפימיץ מת באותו הלילה משבץ הלב.

סיפור זה, דומה לכאורה לרבים מסיפוריו של צ’יכוב. המוטיב הזה חוזר אצלו לפעמים קרובות. אינטליגנט צעיר בא מהמרכז לפרובינציה, אמר להפוך עולמות וסיים ימיו בבית־המרזח, או במועדון האזרהים ההגונים ליד הקלפים, ומת משבץ־לב. אך סיפור זה חורג ממסגרת סביבתו. אנדרי יפימיץ לא רק על עצמו בא להעיד; הוא נציגו של מעמד שלם וקריאתו האחרונה היא קריאת־יאוש של הסופר על אדישותה של החברה הטובה כלפי מעשי־הזוועה של ניקיטה וחבריו. האולם מספר 6 מתרחב ומגיע עד קצות גבולות האימפריה הרוסית העצומה. כל נתיני הצאר נהפכים לתושבי האולם מספר 6.

כבחיי האינטליגנט הרוסי כך גם בחיי האיכר גילה צ’יכוב את האמת כמו שהיא במציאות ולא כפי שתוארה בספרות על ידי סופרים שקדמו לו. צ’יכוב לא הירבה לכתוב על חיי האיכרים, אך במה שכתב חשף את המציאות של חיים אלה בכל כיעורה. זוהמה, עבודה מפרכת, מחלות, שכרות וזנות, מרירות ושנאה לקרוב ולרחוק. וכשם שהסיר את פני הלוט הרומאנטי מעל פני חיי האיכרים, כך קרע את המסוה מעל פני האצולה. עד צ’יכוב היתה הספרות הרוסית בעיקרה ספרות אצילים. האיכרים ושאר שכבות העם שימשו רק רקע אחורי לפאסאדה האצילית (פרט לאוסטרובסקי שמחזותיו הם בעיקר מחיי הסוחרים). מפושקין עד ל. ג. טולסטוי קסמה לנו האשה האצילית: טאטיאנה לארינה החולמת, נאטאשה רוסטובה־בזוכובה המלאה חן־ילדות ושמחת־חיים ועד כל גבורות “קן האצילים” ו“מימי האביב” לטורגנייב סימלו הנשים האצילות את האשה הרוסית האידיאלית. אחרות הן הנשים האצילות בסיפורי צ’יכוב. בעודן צעירות ויפות ותקיפות הן טורפות ודורסות את כל הנמצא בקרבתן, וברדתן מנכסיהן הן נהפכות לבריות עלובות, לצללי העבר. את הטיפוס מהסוג הראשון נתן לנו ב“נסיכה”. הנסיכה עשירה מופלגת. אחוזותיה מאוכלסות רבבות אנשים העמלים בשבילה. היא יפה ומלאת־חן, יודעת להיות אדיבה אפילו לתלויים בה. באחד הימים היא פוגשת במי שהיה רופא באחוזותיה, הדוקטור קורוליוב, והיא שואלת ברוב אדיבות לשלומו ולשלום אשתו. אך הלה, תחת לענות באדיבות לאשה יפה זו, שופך עליה קיתון של חירופים: “אַת אינך יודעת אהבת־אדם, כל האנשים הטורחים למענך הם רק בשר־תותחים לך, כמו לנפוליאון; אך לנפוליאון היתה אידיאה ולך אין כלום מלבד אנוכיותך… אַת מכריחה עשרות אנשים אינטליגנטים, רופאים, מורים, אגרונומים לשרתך כמוקיונים, כדי לשעשך…” ברם, למחרת נבהל הרופא הזקן מדברי עצמו ומיהר לבקש סליחה מגברתו, והיא ברוב חסדה סלחה לו והגישה לו את ידה לנשקה. הרופא נשק את ידה הענוגה בפנים מביעות חרטה… גבורי צ’יכוב אינם לוחמים אמיצים. הסיפור נגמר בלגלוג קל על חולשת האדם.

כבר בשנות השמונים הוצגו על הבימה כמה ממחזותיו הקלים של צ’יכוב כגון: “איבנוב”, “הדוב”, ו“הצעה”. בדראמה התחיל רק בשנת 1885. מחזהו הגדול הראשון היה “בת השחף”. השם לקוח מאפיזודה אחת במחזה: הגיבור הראשי קונסטנטין טרפליוב ירה בבת־שחף והטיל את גופתה לרגלי נינה אהובתו. הסופר טריגורין, שהיה באותו מעמד, מעיר שמקרה “בת־השחף” יכול לשמש נושא לסיפור מעניין זה: מעשה בבתולת־חן, ששכנה על חוף האגם, אהבה את מקום משכנה, התענגה על יפי מראהו… עד שבא אדם אחד, הרגיש בה ואיבדה מן העולם. מקרה זה במחזה נהפך לסמל לכל אלה אשר כשחף הם חיים חיי דרור וללא דאגה עד שמזדמן הצייד ומשמידם. במחזה זה מצויים כמה מומנטים אבטוביאוגרפיים. בסופר טריגורין יש להבחין בכמה מתכונותיו של המחבר. צ’יכוב בחר לו כאן בדרך מיוחדת: אין הגיבור הראשי תופס את כל תכנו של המחזה, אלא רוב הנפשות הפועלות נמצאות במרכז יחד אתו. העלילה מתפתחת ועולה עם התפתחות כל הגיבורים. התיאור במחזה הוא ריאליסטי. כבכל יצירותיו של צ’יכוב, אבל העלילה הריאליסטית מתעלה לסמל ומצטרפת לרעיון העיקרי שבמחזה, רעיון השאיפה אל־על והמאבק על שאיפה זו. בלעדי השאיפה החיים הם חסרי כל תוכן, חיים של שובע פיסי השוקעים בשפלות־נפש ומתנבלים. אך גם מטרה ללא מאבק מנוונת את נושאה. הנה טריגורין, סופר מצליח ומפורסם, מודה שכל מה שהוא יוצר, הוא עושה בלי לב ובלי רגש, ואף־על־פי שתיאוריו יפים אין בהם חיים, כי אין לו מטרה בחיים. גם אהבתו אינה מרוממתו. היא חולפת וחסרת־אחריות. קונסטנטין טרפליוב אמנם שואף אל על, הוא גם מבטיח בראשית כסופר וכאמן, אך אין בו הכוח והרצון להיאבק על כשרונו, הוא מדשדש במקום אחד ואינו עושה דבר, וסופו שמתאכזב מאמונתו ומאהבתו גם יחד ונופל כשחף שדוד – מאבד את עצמו לדעת. לעומתם נינה זרצ’ניה מתעלה על ידי אהבתה האומללה ואסונותיה למעלת גיבורה דרמטית; הרצון לעלות ולהידמות לאידיאל של אהובה ממריץ אותה להיאבק על מקומה בבימה. היא נכשלת, נופלת וקמה, עד שהיא משיגה את שלה – חיי אָמן מלאים. “אני אינני בת־שחף! לא אתן את עצמי טרף לצייד” – במלים אלו היא מסיימת את דבריה. המחזה “בת־שחף” הוצג לראשונה בתיאטרון האלכסנדרוני בפטרבורג ונכשל כשלון חרוץ. המחבר שישב באולם ברח באמצע ההצגה בהחלטה שלא להוסיף לכתוב מחזות. אבל בשנת 1898 הוצג אותו המחזה על ידי התיאטרון האמנותי במוסקבה בהצלחה בלתי־רגילה. בהשפעת ידידיו כתב בשנות 1899–1903 את המחזות “הדוד ואניה”, “שלוש האחיות” ו“גן הדובדבנים”.

“הדוד ואניה” הוא מחזה מרוכז יותר מ“בת־השחף”. רעיונו העיקרי כבר מצא ביטויו בכמה מסיפוריו (“הנזיר השחור”, “המרפרפת”, “הנסיכה” ועוד). ענווי־עולם צנועים עמלים וטורחים כל ימיהם למען טפילים. הם נשארים תמיד בצל, בו בזמן שהאחרונים מבריקים וממלאים חללו של עולם ביופים המדומה או בפראזות הריקות שלהם. יש שהראשונים מתמרדים נגד מנצליהם ומטיחים כלפיהם דברים מרים, אך סופם ששבים לשפל מצבם. “יכול הייתי להיות אדם גדול, שופנהויאר, דארוין, לולא עבדתיך כל ימי” – מתמרמר הדוד וואניה באזני הפרופסור טרביאקוב, פראזיולוג ריק ואנוכי… אבל בסופו שב הדוד ואניה לשעבודו. נחמתו ונחמתה של בת אחות סוניה, שותפתו לגורל, היא, שבחיים אחרי המות יבואו על שכרם. גם הדוקטור אסטרוב, בעל הכוחות העצומים והנפש הרחבה, הרוח החיה בכל סביבתו, זה שמרפא, בונה וזורע אור בקרב העם החשוך, גם ידיו קצרות לשנות את המציאות, גם הוא אינו יכול אלא למחות. את מחאתו הוא מביע באזני יילינה אנדרייבנה, אשת הפרופיסור היפהפיה, הקרה והריקה, שהוא אוהב, ואומר: “בכל אשר אתם באים, אתם מביאים הרס ורקבון! לכו מזה!”… וסופו שנופל לתוך יאוש ונותן בכוס עינו. מנצחים הרשעים הטפילים, והטובים מנוצחים.

אחרת היא התפתחות המחזה ב“גן הדובדבנים”. הגבורים הראשיים הם בת־האצילים ואנבסקייה ואחיה גאייב. בנים הם לגבורי טורגנייב. אבותיהם חיו על חשבון המשועבדים להם והם עצמם גמרו לבזבז את שארית הרכוש הגזול. חייהם הם בטלה וריקים מכל תוכן; הם מהלכים בעולם כצללי העבר, אינם יכולים לחיות גם למות אינם רוצים. זמנם כבר חלף, שוב אין להם אחיזה בחיים, אין להם לא יכולת ואף לא רצון להיאחז בהם. דבריהם אינם אלא פטפוט, צערם אינו צער, תמימים הם כילדים ותשושים כזקנים. הם מוקפים במשרתים ומשרתות, אשר כאדוניהם לא יצלחו לכל דבר ושכלם אינפאנטילי. כל הופעתה של חברה זו, האדונים והמשרתים יחד, עושה רושם של מחזה־בלהות, של רוחות לא מעולם זה, של גרוטסקה ופארס. רק אחת ויחידה בכל החברה הזאת היא אניה בת ראנבסקיה, שואפת לחיים חדשים ועוזבת את הבית, שנגזרה עליו כליה, כדי לצאת לעולם הרחב. לכאורה אין כאן אלא קומדיה או וודביל, ובכל זאת משאיר המחזה רושם עגום. צ’יכוב התפלא כשסיפרו לו שהצופים במחזה שפכו דמעות בשעת ההצגה.

“גן הדובדבנים” הוצג בינואר 1904. הצלחת ההצגה היתה יוצאת מן הכלל. למחבר, שנוכח בהצגה זו, נערכה קבלת־פנים רבת־התלהבות. אבל צ’יכוב עצמו כבר עצר כוח בקושי לעמוד על רגליו. הוא כולו היה אכול מחלה ממארת, וזו הפילתהו למשכב שממנו לא קם. מיד אחרי ההצגה חזקה עליו פקודת הרופאים לצאת לבדנוויילר, ושם מת ב־2 ביולי 1904. כבכל ימי חייו כן גם במחלתו שמר על עצמו מפני הכיעור והסתיר את מכאוביו אפילו מאשתו. כמה שעות לפני מותו עוד בידר והצחיק אותה בסיפור מבדח שבדה באותה שעה. הוא שמר על קור רוחו עד הרגע האחרון בו איבד הכרתו.

מעטים וקשים היו ימיו של אנטון צ’יכוב, אך גדולה הירושה שהשאיר אחריו בספרות. סיפוריו ומחזותיו גילו את המציאות הרוסית על כל צלליה וזוועותיה וגם על אורותיה; כמה מהם זעזעו את הלבבות ועוררו את מצפון העם. צ’יכוב היה אחד הסופרים הלאומיים של העם הרוסי, אך עם זה גם אחד המספרים האוניברסליים ביותר של הספרות הרוסית. ברבות מיצירותיו נשתמרו עד היום רעננותן וחיוניותן; כמה מגיבוריהן, כגון ה“אדם בנרתיק”, ה“סמל פרישיבייב”, נהפכו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות כלליות ולנחלת הספרות העולמית.