“תשמע, מר דסטיך,” אמר קצין המשטרה ד"ר מייזליק המהורהר לקוסם הזקן, “אני בא אליך בעצם להתייעצות. יש לי פה מקרה אחד שאני אובד עצות לגביו.”
“אז דבר,” אמר מר דסטיך. “במי דברים אמורים?”
“בי,” נאנח ד"ר מייזליק, “כמה שאני חושב על זה יותר, אני מבין פחות. תשמע, אפשר להשתגע מזה.”
“אז מי עשה לך מה?” שאל מר דיסטיך כמנחם.
“אף אחד,” התפרץ ד"ר מייזליק. “זה הצד הגרוע בזה. אני בעצמי עשיתי משהו ואיננו מבין את זה.”
“אולי זה לא יהיה כל כך נורא,” הרגיע אותו דסטיך הזקן. “אז מה עשית, איש צעיר?”
“תפסתי שודד קופה,” ענה ד"ר מייזליק בארשת פנים קודרת.
“וזה הכל?”
“זה הכל.”
“והשודד הזה לא היה האיש הנכון, כנראה,” סייע מר דסטיך.
“מה פתאום, הלא הוא הודה. הוא עשה את הקופה של אגודת הצדקה היהודית, אתה מבין? זהו אחד רוזנובסקי הידוע גם בשם רוזנבאום מלבוב,” נהם ד"ר מייזליק. “מצאו אצלו את כלי הפריצה והכל.”
נו, ומה היית רוצה לדעת?" חקר דסטיך הזקן.
“אני הייתי רוצה לדעת,” אמר קצין המשטרה השקוע בהרהוריו, “איך אני תפסתי אותו. חכה, אני אספר לך את זה לפי הסדר. לפני חודש, ליתר דיוק בשלשה במרץ, הייתי בתפקיד עד חצות. אני לא יודע האם אתה זוכר, שירד אז גשם במשך שלשה ימים רצופים. אז קפצתי לרגע לבית קפה, ואחר־כך התכוננתי ללכת הביתה, לרובע האחד־עשר. אבל במקום זאת הלכתי לכיוון ההפוך, דרך רחוב הרצפים. אני מבקש ממך לדעת, מדוע הלכתי דווקא לכיוון הזה?”
“אולי סתם ככה במקרה,” סבר מר דסטיך.
“תשמע, במזג אויר כזה אף אחד לא יסתובב סתם ככה ברחובות. אני הייתי רוצה לדעת, מה, לכל הרוחות, רציתי שם. מה אתה חושב? אולי זאת היתה תחושת הנולד? אתה מבין, משהו כמו טלפתיה”?
“אהה,” אמר מר דסטיך. “זה בהחלט אפשרי.”
“אתה רואה,” המשיך ד"ר מייזליק מתוך דאגה. “הנה הגענו. אבל גם היה יכול להיות בזה רצון תת־מודע לראות מה קורה ב’שלש הבתולות'.”
“זהו בית המרזח ההוא ברחוב הרצפים,” נזכר מר דסטיך.
“בדיוק. שם נוהגים ללון אלה שודדי הקופות, וכייסים מבודפשט או מגליציה, כשהם באים לעבוד בפראג. אנחנו על המקום הזה שמים עין. מה אתה חושב, האם זה לא היה פשוט הרגל של שוטרים, שהלכתי להעיף שם מבט?”
“זה יכול להיות,” הסיק מר דסטיך. “דברים כאלה עושה האדם לפעמים באורח מכני לגמרי, בעיקר כשיש לו חוש מפותח למילוי חובתו. זה לא משהו מיוחד.”
“אז אני הולך לי לאורך רחוב הרצפים,” המשיך ד"ר מייזליק, “אני זורק מבט, כבדרך אגב, בפנקס האורחים של ‘שלש הבתולות’, ואני ממשיך בדרך. בקצה רחוב הרצפים אני נעצר ופונה שוב לחזור; אני מבקש ממך, תגיד לי מדוע הסתובבתי לחזור על עקבותי?”
“הרגל,” סבר מר דסטיך, “ההרגל של סיור משטרתי.”
“זה אולי אפשרי,” הסכים קצין המשטרה. “אבל אני כבר לא הייתי בתפקיד, ורציתי ללכת הביתה. אולי זה היה מקרה של ראיית הנולד”
“מקרים כאלה קורים,” הסכים מר דסטיך. “אבל במקרה כזה של ראיית הנולד אין שום מסתורין. זה הלא ידוע שיש לבן־אדם איזה כישורים גבוהים יותר…”
“לעזאזל,” צעק ד“ר מייזליק, " אז זה היה הרגל, או איזה כישורים יותר גבוהים? את זה הייתי רוצה לדעת! – אז חכה: כמו שאני צועד לי ככה, בא מולי איזה בן־אדם. תגיד לי, מדוע לכל הרוחות לא יכול מישהו לעבור באחת בלילה ברחוב הרצפים? זה הלא לא דבר חשוד. אני עצמי אפילו לא חשבתי על כלום; אבל עובדה שנעצרתי מתחת לפנס הרחוב והדלקתי לי סיגריה. אתה מבין, כך אנחנו נוהגים, כשאנחנו רוצים לשים עין על מישהו בלילה. מה אתה חושב: האם זה היה מקרה, או הרגל, או… או איזה מין אזעקה שמתחת לסף ההכרה”?
“אינני יודע,” אמר מר דסטיך.
“גם אני לא,” צעק ד"ר מייזליק בכעס. “לכל הרוחות! אז אני מדליק לי סיגריה מתחת לפנס והאדם הזה עובר על פני. אדוני, אני לא הסתכלתי לו באף, רק ככה אני שם עין כלפי האדמה. כאשר הגבר הזה עבר, משהו לא מצא חן בעיני. שד משחת, אמרתי לעצמי, משהו פה לא בסדר – אבל מה בעצם? הלא אפילו לא ראיתי את פרצופו של האדון הנכבד. אני עומד לי ככה בגשם מתחת לפנס הרחוב וחושב; ולפתע בא לי לחשוב: נעליים! הבן־אדם הזה היה לו משהו מוזר בנעליים. ובלי משים אני אומר בקול רם: אפר.”
“איזה אפר?” שאל מר דסטיך.
“נו, אפר. באותו רגע נזכרתי שהאדם הזה היה לו אפר בין החלק העליון של נעליו ובין הסוליה.”
“ולמה שלא יהיה לו אפר על הנעליים?” סבר מר דסטיך.
“זה הלא מובן,” קרא ד"ר מייזליק. “באותו רגע, אדוני, אני ראיתי, כן, ראיתי, קופת בטחון מפוצחת שממנה נשפך אפר על הרצפה. אתה מבין, האפר שיש בין לוחות הפלדה. ואני ראיתי, איך שהנעליים דורכות באפר.”
“אז זאת היתה אינטואיציה,” החליט מר דסטיך. “אינטואיציה גאונית, אבל מקרית.”
“שטויות,” אמר ד"ר מייזליק. “בן־אדם, אלמלא הגשם, לא הייתי שם לב לאפר הזה אפילו. אבל כשיורד גשם, אז אין לאנשים בדרך כלל אפר על הנעליים, אתה מבין”?
“אז זה היה היסק אמפירי,” אמר מר דסטיך בבטחה. “זה היה היסק מצויין על יסוד נסיון. ומה היה הלאה”?
“ובכן, אז הלכתי בעקבות הגבר הזה: כמובן, הוא נכנס ל’שלש בתולות', אז צלצלתי לשלוח שני בלשים ועשינו שם חיפוש; מצאנו את אדון רוזנבאום, עם האפר ועם כלי הפריצה ושנים עשר אלף מקופת אגודת הצדקה היהודית. זה כבר כלום. כמובן, בעתונים כתבו שהפעם הפגינה המשטרה עירנות ניכרת. – שטויות כאלה! תגיד בעצמך – אילו לא הייתי הולך במקרה לרחוב הרצפים ולא הייתי מסתכל לנוכל הזה על הנעליים… כלומר,” אמר ד"ר מייזליק מתוך דכדוך, “אם זה היה סתם מקרה. זה כל העניין.”
“זה הרי לא חשוב,” סבר מר דסטיך. “איש צעיר, זאת היתה הצלחה, שמותר לך להתגאות בה.”
“להתגאות,” התפרץ ד“ר מייזליק. “אדוני, מה זאת אומרת להתגאות, כשאני לא יודע במה? בחדות ראייה בלשית נפלאה? או בהרגלים מכניים של שוטר? או במזל סתם? או באיזו אינטואיציה או טלפתיה? תראה, זה היה המקרה הבולט הראשון שלי; צריך שיהיה לאדם במשהו להאחז בו, נכון? נגיד, מחר יתנו לי איזה מקרה רצח; אדון דסטיך, מה אני אעשה? להתרוצץ ברחובות ולהסתכל לאנשים בעין בוחנת בנעליהם? או ללכת לפי כיוון האף ולצפות שאיזו תחושת עתיד או איזה קול פנימי יובילו אותי ישר אל הרוצח? אז אתה רואה, זהו העניין. בכל המשטרה עכשיו אומרים: זה מייזליק זה, יש לו אף; הצעיר הזה הממושקף יגיע רחוק, יש לו כשרון בלשי. הרי זה מצב מייאש,” נהם ד”ר מייזליק. “איזושהי שיטה הרי צריך שתהיה לבן־אדם. עד למקרה הראשון שלי האמנתי בכל מיני שיטות מדוייקות ודווקניות; אתה מבין, הסתכלות, נסיון, חקירה שיטתית ושטויות כאלה. אבל כשאני עכשיו מנתח את המקרה הזה, אני רואה, ש – – תשמע,” פלט מתוך הקלה, “אני חושב שזה היה סתם מקרה ומזל.”
“כך זה נראה,” אמר מר דסטיך בארשת חכם. “אבל גם היה בזה לא מעט כושר הסתכלות ולוגיקה שכזאת.”
“ושגרה מכנית,” שח הקצין הצעיר בעצב.
“ואינטואיציה. וגם קצת מתנת שמיים של ראיית הנולד. ואינסטינקט.”
“אל אלהים, אז הנה אתה רואה,” נאנק ד"ר מייזליק. “אדון דסטיך, איך אני יכול עכשיו לעשות משהו”?
“– – ד”ר מייזליק לטלפון," קרא המלצר הראשי, “מטה המשטרה על הקו.”
“הנה זה בא,” נהם ד"ר מייזליק בדכדוך; וכאשר שב מתא הטלפון, היה חוור ועצבני. “חשבון, מלצר,” צעק כמרוגז. “ככה זה. מצאו איזה תייר הרוג בבית מלון. לכל ה־ –” ויצא. נראה היה שהאיש הצעיר והנמרץ הזה סובל מאימת הבמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.