רקע
קארל צ'אפק
החרצית הכחולה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“אז אני אספר לך,” אמר פולינוס הזקן, "מה מקורה של קלרה. בימים ההם סידרתי את הגן של הרוזן מליכטנברג אשר בלובנץ – שמע, אדוני, הרוזן הזקן הזה היה מומחה ראוי להתכבד; עצים שלמים הביאו לו מוייטץ' מאנגליה, ורק מפקעות הולנדיות הוא ייבא שבעה עשר אלף יחידות; אבל זה רק דרך אגב. ובכן, בבוקרו של ראשון־בשבת אחד אני הולך ברחובה של לובנץ, ואני פוגש את קלרה; אתה יודע, היא היתה שוטת הכפר, בחורה חרשת־אלמת וקצת משוגעת, שהיתה נוהגת לפלוט תקיעות של אושר בכל אשר הלכה – אולי אתה יודע, אדוני, מדוע אלה האידיוטים כל כך מאושרים? בדיוק כשרציתי לסור מדרכה בכדי שלא תדביק לי נשיקה – אני רואה לפתע שיש לה זר פרחים בטלפיה; זה היה איזה שמיר וכל מיני עשבי שדה, אבל מתוך כל אלה, אדוני – אני כבר ראיתי דברים מעולם, אבל אותו רגע כמעט קיבלתי שוק. המטורפת הזאת החזיקה בידיה בתוך הזר שלה פרח אחד של חרצית ענק, שהיתה כחולה! אדוני, כחולה! זה היה כחול דומה ל־ Phlox Laphami; קצת בגוון פצלים, עם שוליים ורודים קמעה בגוון האטלס, בפנים דומה ל־Campanula turbinata, מלאה להפליא, אבל כל זה עוד לא כלום: אדוני, הגוון הזה היה אז, והוא גם היום, בלתי ידוע לחלוטין אצל חרציות הודיות! לפני שנים הייתי אצל וייטץ' הזקן; Sir James התפאר בפני, אדוני, שבשנה הקודמת פרחה אצלו חרצית אחת, שייבא הישר מסין, בגוון קצת כעין סגלגל, אבל בחורף לדאבונו קמלה. וכאן המשוגעת המקרקרת הזאת נושאת בטלפיה חרצית כחולה, כל כך כחולה, כפי שהלב רק יכול לבקש. טוב.

ובכן, קלרה זו פועה בשמחה ודוחפת לי את הזר שלה. נתתי לה מטבע של כתר ואני מראה לה באצבע על החרצית הזאת: קלרה, איפה מצאת את זה? קלרה מקרקרת בהתלהבות וצוהלת; יותר לא הוצאתי ממנה. אני צועק עליה, מראה בידיים, אבל הכל לשווא; היא רצתה לחבק אותי ויהי מה. אני רץ אל הרוזן הזקן עם החרצית הכחולה היקרה מפז: רוממותך, הזהו צומח פה באיזה מקום בסביבה; בוא נלך לחפש את זה. הזקן הורה מייד לרתום את הסוסים, ושניקח את קלרה אתנו. אבל קלרה בינתיים נעלמה ואי אפשר היה למצוא אותה. עמדנו על יד המרכבה וקללנו, ככה שעה בערך – הלא הרוזן היה בימיו הטובים בחיל הפרשים. אבל לפני שגמרנו, מופיעה קלרה חרוצת לשון ודוחפת לי בידיים זר שלם של חרציות כחולות קטופות זה עתה. הרוזן הגיש לה שטר של מאה כתר, אבל קלרה פרצה ביבבת בכי של אכזבה; מסכנה, מימיה לא ראתה שטר כזה. הייתי חייב לתת לה מטבע של כתר בכדי להרגיע אותה. היא התחילה לרקוד ולצעוק, אבל אנחנו הושבנו אותה על מושב העגלון, הצבענו על החרציות, ו־ קלרה, תובילי אותנו!

קלרה הריעה בששון מעל מושב העגלון; אתה לא יכול לתאר לעצמך את הזעם העצור של הוד מעלתו העגלון על שאלצו אותו לשבת לידה. מלבד זאת התחילו הסוסים מדי רגע להשתולל מהצווחות והקרקורים שלה, קיצורו של דבר היתה זאת נסיעה משוגעת. אחרי נסיעה של שעה וחצי אני אומר: “רוממותך, אנחנו כבר עברנו לפחות ארבעה עשר קילומטר.”

“לא איכפת לי,” המהם הרוזן, “שיהיה מאה קילומטר.”

“בסדר,” אני עונה, “אבל קלרה חזרה עם הזר השני כעבור שעה. המקום הזה לא יכול להיות יותר משלשה קילומטר מלובנץ.”

“קלרה,” צועק הרוזן ומצביע על החרציות הכחולות, “איפה זה צומח? איפה מצאת את אלה?”

קלרה פצחה בגעגוע והצביעה לכיוון קדימה. כנראה נהנתה מזה שהיא נוסעת במרכבה. תשמע, אני חשבתי שהרוזן יהרוג אותה; אלהים אדירים, זה ידע לרתוח! מהסוסים כבר טפטף קצף זעה, קלרה קרקרה, הרוזן ניאץ את שם שמיים, העגלון כמעט בכה מרוב בושה ואני רקמתי תוכניות איך למצוא את החרצית הכחולה. “רוממותך,” אני אומר, “ככה זה לא ילך. אנחנו צריכים לחפש בלי קלרה. נצייר במחוג על מפה עיגול של שלשה קילומטר, נחלק את השטח לקטעים ונחפש מבית לבית.”

“בן־אדם,” אמר הרוזן, “בטווח שלשה קילומטר מלובנץ אין הרי שום גן ציבורי!”

'“וזה טוב,” אני אומר. “בגן ציבורי לא תמצא כלום; אלא אם תחפש ageratum או canna. תסתכל, פה למטה, בקצה התחתון של הגבעול, יש קצת אדמה. זה לא humus, זה הוא לס נמרח, כנראה מזובל על ידי הזהו של בני אדם. צריך לחפש במקום שיש הרבה יונים; על העלים יש המון זבל יונים. כנראה שהיא צמחה בקרבת גדר עשויה מענפים בלתי מקולפים, כי כאן בתוך כיס העלה יש חתיכונת של קליפת אשוח. כך, אלה סימנים מובהקים.”

“איזה?” שואל הרוזן.

“נו, כאלה,” אומר אני, “שצריך לחפש בכל בית בטווח שלשה קילומטר; נתחלק לארבע קבוצות: אתה, אני, הגנן שלך והעוזר שלי וונצל, וזהו.”

טוב. בבוקר – הדבר הראשון שקרה היה שקלרה הביאה לי צרור חדש של חרציות כחולות. אחר־כך בדקתי את הקטע שלי, בכל פונדק שתיתי בירה פושרת, אכלתי גבינה בשלה ושאלתי אנשים על חרציות כחולות. אדוני, אל תשאל איזה שלשול אני קיבלתי מכל הגבינות האלה; היה חם, כפי שלפעמים קורה בחודש ספטמבר, ואני נכנסתי לכל בית, ונאלצתי להשלים עם הרבה גסויות, כי האנשים חשבו שאני או משוגע, או סוכן או מישהו מהשלטונות. אבל דבר אחד היה בטוח עם ערב: בקטע שלי לא צמחה שום חרצית כחולה. גם ביתר שלושת הקטעים לא מצאו כלום. רק קלרה הביאה צרור חדש של חרציות כחולות.

ברור לך, רוזן שכזה הוא אדון גדול, בסך הכל; הוא הזמין את אנשי משמר הגבול, לכל אחד תחב ביד פרח אחד של חרצית כחולה והבטיח להם אני לא יודע מה אם ימצאו איפה זה גדל. אנשי משמר הגבול, אדוני, הם אנשים משכילים, קוראים עתון וככה; מלבד זאת הם מכירים כל אבן ויש להם השפעה רבה. אדוני, תאר לעצמך, אותו יום חדרו ששה אנשי משמר הגבול, שוטרים, ראשי מועצות מקומיות, תלמידי בתי הספר עם מוריהם וכנופיית צוענים אחת, לכל חור בכברת הארץ הזאת בטווח של שלשה קילומטר, קטפו כל דבר פורח שבא ליד והביאו את זה לטירה. אל אלוהים, היה שם מלא כמו באיזו חגיגה; אבל חרצית כחולה, כמובן, אף לא אחת. על קלרה שמנו מעקב במשך כל היום; בלילה ברחה, ואחרי חצות הביאה מלוא חופניים חרציות כחולות. דאגנו להכניס אותה לחדר המעצר, שלא תקטוף את כולן; אבל היינו במבוי סתום. חי נפשי, זה היה כמו כישוף; תאר לעצמך, נוף כמו כף היד –

תשמע, לבן־אדם יש זכות להיות גס כשהוא נמצא בצרה גדולה או אם קרה לו מקרה של כשלון; אני מכיר את זה; אבל כאשר הוד רוממותו אמר לי בזעם, שאני אידיוט בדיוק כמו קלרה, השבתי שלא אתן לזקן מיובש כמוהו לקלל אותי, והלכתי ישר לרכבת; מאז לא הייתי בלובנץ. אבל כאשר ישבתי בקרון הרכבת, והיא זזה, אני פרצתי בבכי, אדוני, כמו ילד קטן, שכבר לא אראה שום חרצית כחולה ושאני נוטש אותה לתמיד. וכשאני ככה מתייפח ומסתכל מהחלון, אני רואה על יד המסילה משהו כחול. אדון ציאפק, זה היה חזק ממני: זה העיף אותי מהמושב ומשך בידית בלם החירום – אני אפילו לא ידעתי; הרכבת נזדעזעה מהבלימה הזאת, ואני נזרקתי אל המושב שממול – ותוך כדי כך שברתי את האצבע הזאת. וכאשר בא הקונדוקטור, גמגמתי ששכחתי משהו בלובנץ, ושלמתי קנס מחורבן. אדוני, אני קיללתי כמו אנקור מצייץ וחזרתי בצליעה לאורך פסי הרכבת אל הכחול ההוא. מטומטם שכמוך, אמרתי לעצמי, אולי זה סתם אסתר הסתיו או איזה משהו כחול אחר, ואתה הולך ומבזבז על זה הון תועפות כזה! הלכתי בערך חמש מאות מטר; כבר חשבתי שהכחול הזה לא היה יכול להיות כל כך רחוק, שכבר עברתי את זה או שאולי בכלל רק היה נדמה לי, כאשר פתאום ראיתי על דייק קטן כזה בקתה של שומר הרכבת, ומעבר לגדר הענפים של הגן שלו מציץ הכחול הזה. היו אלה שני שיחים של חרציות כחולות.

אדוני, כל ילד יודע מה שומרי הרכבת האלה מגדלים בגינות שלהם. מלבד כרוב ואבטיחים אלה לרוב חמניות, כמה ורדים אדומים, חלמיות, tropaeolum ואיזה דליות; הבחור הזה כאן לא היה לו אפילו זה, רק קצת תפוחי אדמה, פול, סמבוק אחד ופה בפינה שני שיחי חרצית כחולה.

“בן־אדם,” אני אומר לו מעבר לגדר, “איפה השגת את הפרחים הכחולים האלה?”

“הכחולים?” אמר השומר. “כן, אלה נשארו פה אחרי צ’רמק מנוחתו עדן, זה שהיה פה שומר לפני. אבל פה על המסילה אסור להלך, אדוני. יש פה לוח ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, מה אתה מחפש פה?”

“דוד,” אני אומר לו, “אני מבקש ממך, באיזו דרך אפשר להגיע אליך?”

“לאורך המסילה,” שח השומר. “אבל זה לא עסקו של אף אחד לבוא הנה. מה אתה רוצה פה? תסתלק, מטומטם אחד, אבל במסילה אסור לגעת אפילו בכף רגל אחת!”

“אז באיזו דרך להסתלק?” אומר אני.

“זה לא איכפת לי,” צועק השומר, “אבל לא דרך המסילה וזהו!”

אני מתיישב אם כן על הסוללה ואומר: “תשמע, סבא, תמכור לי את הפרחים הכחולים האלה.”

“אני לא מוכר,” נוהם השומר. “ותסתלק מפה. פה אסור לשבת!”

“ומדוע לא?” אומר אני לו. “זה לא כתוב בשום לוח שאסור לשבת פה. ללכת אסור, אז אני לא הולך.”

השומר עצר לרגע והסתפק בכך שקילל אותי מעל לגדר. הוא היה כנראה מתבודד; כעבור שעה קלה הפסיק לקלל ודיבר עם עצמו. כעבור חצי שעה נוספת יצא בכדי לסייר לאורך המסילה.

“אז מה,” נעצר לידי, '“אתה הולך מפה או לא?”

“אני לא יכול,” אומר אני, “ההליכה לאורך המסילה אסורה, ודרך אחרת מפה אין.”

השומר שקע לרגע במחשבה. “אז אתה יודע מה?” אמר לבסוף, “אחרי שאהיה מעבר לדייק הזה, תסתלק מפה דרך המסילה; אני לא אראה אותך.”

הודיתי לו בחום, וכאשר הוא עבר אל מעבר לדייק, קפצתי על הגדר שלו לגינה ובמעדר שלו שלפתי את שתי החרציות הכחולות האלה. אני גנבתי אותן, אדוני. אני בן־אדם ישר, וגנבתי בחיים שלי רק שבע פעמים; ותמיד זה היו פרחים.

כעבור שעה ישבתי ברכבת ובידי שתי החרציות הכחולות שגנבתי. כאשר עברנו על פני בית השומר, עמד שם השומר עם דגלון ביד ופניו קדרו כפני שד. נופפתי לו בכובע, אבל אני חושב שלא זיהה אותי.

אז אתה רואה, אדוני; מכיון שהיה שם שלט ובו כתוב ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, לא עלה על דעתו של איש מאתנו, לא אנחנו ולא אנשי משמר הגבול, ולא הצוענים, ולא הילדים, שאפשר ללכת שם לחפש חרציות כחולות. זהו כוחו של לוח הורייה. אפשר שיש בתי שומרים שלידם גדלות רקפות כחולות או עץ הדעת או שרכים מזהב, אבל איש לעולם לא יגלה אותם, כי ההליכה לאורך המסילה אסורה בהחלט, וזהו. רק קלרה המשוגעת הגיעה לשם, מכיון שהיתה אידיוט ולא ידעה לקרוא.

אשר על כן קראתי את שמה של החרצית הכחולה קלרה. אני כבר מטפח אותה חמש עשרה שנה. אבל נדמה לי שהאדמה הטובה והלחות שהשפעתי עליה פינקו אותה – הגבר הגס ההוא אפילו לא השקה אותה, היא גדלה באדמה קשה כמו בדיל; בקיצור באביב היא מלבלבת, בקיץ נושרים עליה ובאוגוסט היא קמלה. חשוב על זה, אני היחיד בעולם שיש לו חרצית כחולה ואינני יכול לצאת אתה לאור היום. איפה Bretagne או Anastasia, אלה קצת נוגעות בגוון סגלגל; אבל קלרה, אדוני, עד שקלרה יום אחד תניב לי פרח, אז ידברו בה בכל העולם."


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48236 יצירות מאת 2692 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20637 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!