“אתה יודע, טוניק,” סיפר השופט החוקר מאטס לחברו הטוב, "זהו עניין של נסיון; אני לא מאמין לשום תירוצים, שום אליבי ושום ברבורים; אני לא מאמין לא לנאשם ולא לעדים. האדם משקר, גם בלי כוונה; נניח עד שכזה יישבע לך שהוא אינו נוטר שום טינה כלפי הנאשם, ועם זאת, הוא אפילו איננו יודע שבעומק נפשו, אתה מבין, בתת־ההכרה, הוא שונא אותו מתוך איזו שהיא קנאה או משטמה מודחקת. כל מה שיעיד לפניך הנאשם, הוא מחושב מראש ומפוברק; כל מה שיעיד עד יכול שהוא מודרך על ידי כוונה מודעת או בלתי מודעת לעזור לנאשם או להכביד עליו. חביבי, אני מכיר את העניינים: הבן־אדם הוא נבלה ספוגת שקרים.
"למה אני מאמין, אם כן? למקרה, טוניק; לתנועות או מעשים או מלים הנפלטים לו לאדם פה ושם כלאחר יד, בלא כוונה או, איך לומר, ללא ביקורת. את הכל אפשר לזייף או להסוות, בכל יש העמדת פנים או איזו כוונה נסתרת, רק במקרה – לא; את זה מזהים במבט ראשון. לי יש שיטה כזאת: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את מה שהם בדו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו אני מאמין להם, ואני עוד עוזר להם, בכדי שפיהם יברבר כמו מכונה משומנת, ואני אורב, עד שתיפלט להם המלה הזאת, האקראית והבלתי מכוונת; אתה מבין, לזה צריך האדם להיות משהו כמו פסיכולוג. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מפסיקים אותו תדיר ומבלבלים אותו עד כדי כך שהבחור יודה להם בכל, אפילו שהוא רצח את המלכה אליזבט. אני רוצה בטחון מוחלט; לכן אני מחכה לאט ובסבלנות, עד שמתוך מסכת השקרים והתירוצים המכונה בעגה המקצועית “עדות”, יבהיק נתח בלתי מכוון של האמת. אתה מבין, האמת הטהורה תימצא בעמק הבכא שלנו רק באקראי: רק כאשר איזה יצור אנוש נכשל בלשונו או במעשה ידו.
"תשמע, טוניק, לפניך אין לי שום סודות; אנחנו הלא חברים מימי ילדותנו – אתה זוכר איך חטפת מכות כאשר אני שברתי חלון. לאיש לא הייתי מגלה את זה, אבל אני כל כך מתבייש במה שקרה, שאני מוכרח להוציא את זה החוצה; אין מה לעשות, יש בבן־אדם הצורך בווידוי. אספר לך, כיצד השיטה הזאת שלי הוכיחה את עצמה בימים האלה… בתחום הפרטי ביותר של חיי; בקיצור בחיי הנשואין שלי. ואחר־כך תגיד לי, אני מבקש ממך, שהייתי מטומטם וגס רוח; זה מגיע לי.
"בן־אדם, אני… נו טוב, אני חשדתי באשתי, במרתה; פשוט קנאתי כמו משוגע. נכנס לי לראש שיש לה משהו עם הזה… עם הצעיר הזה… אני אקרא לו ארתור; אני חושב שאתה אפילו לא מכיר אותו. שמע, אני לא איזה כושי; אילו ידעתי בבטחון שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל הגרוע מכל היה שלא היה לי שום בטחון; טוניק, אין לך מושג איזה עינויים אלה. לכל הרוחות, זאת היתה שנה ארורה! אתה יכול לתאר לך איזה שטויות עושה בעל קנאי כזה: עוקב, אורב, חוקר את עוזרת הבית, עושה סצינות… אבל עכשיו תחשוב על זה, אני במקרה שופט חוקר; בן־אדם, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה היו חקירת שתי וערב בלתי פוסקת מהבוקר עד…. נו, עד המיטה.
"הנאשמת, רוצה לומר מרתה, החזיקה מעמד – כל הכבוד; גם כאשר בכתה, גם כאשר שתקה נעלבת, גם כאשר העידה היכן היתה כל היום ומה עשתה, ארבתי לשווא שתיכשל בלשונה או תגלה משהו באקראי. ברור, היא שיקרה לעתים קרובות, אני מתכוון רוב הזמן, אבל זה כבר הרגל כזה של נשים; אשה לא תגיד לך ישר בעיניים שהיתה שעתיים אצל מעצבת כובעים – תעדיף לבדות שהיתה אצל רופא שיניים או בבית הקברות על קברה של אמא. ככל שעיניתי אותה – – טוניק, גבר קנאי הוא גרוע מכלב שוטה – ובכן ככל שייסרתי אותה, הלך בטחוני ופחת. כל מלה שלה, כל תירוץ שלה – עשר פעמים הפכתי בהם וניתחתי אותם; אבל לא מצאתי מאומה מלבד אותם חצאי־אמת־חצאי־שקר הרגילים המהווים את מרביתם של קשרי אנוש, ובמיוחד קשרי הנשואין, ברור לך. אני יודע, איך אני הרגשתי בזה; אבל אם אני חושב על זה מה עבר על מרתה המסכנה, אז, בן־אדם, הייתי רוצה לקום ולהלקות את עצמי.
"אז השנה נסעה מרתה למרחצאות – אתה מבין, אותם ענייני נשים וכך, ובכלל, בקיצור היא נראתה לא טוב. ברור, אני דאגתי למעקב אחריה – שילמתי לבחור כזה נקלה, שדרך אגב לא עשה כלום חוץ משסובב בפונדקים… זה מוזר, איך שכל החיים מושחתים כאשר בפן אחד משהו לא בסדר; אתה כולך טמא כאשר דבק בך כתם אחד. מרתה כתבה לי… איכשהו בחוסר בטחון ובדכדוך… כאילו איננה יודעת מה לכתוב; מובן מאליו, אני חיטטתי במכתבים האלה וחיפשתי בין השיטין… פעם אחת קיבלתי שוב מכתב ממנה, על המעטפה כתוב ‘פרנטישק מאטס, שופט חוקר’ וכן הלאה; וכאשר אני פותח את המעטפה ושולף את המכתב, אני רואה את הכותר: ארתור היקר!
"בן־אדם, ידי נפלו. אז הנה זה – סוף דבר. זה הלא קורה כאשר אדם כותב כמה מכתבים – שמכניסים אותם למעטפות הלא נכונות. נכון, מרתה יקירתי, זה מקרה מטופש, מה? אפילו הרגשתי איזו חמלה כלפיה, שהיא ככה הסגירה את עצמה לידי.
"אל תחשוב, טוניק, הדחף הראשון שלי היה להחזיר את המכתב המיועד לאותו… לאותו ארתור, ישר למרתה, בלי לקרוא בו; הייתי עושה את זה, אבל הקנאה היא תאווה מלוכלכת וחזירות; חבר, אני את המכתב הזה קראתי, ואני אראה לך אותו, כי אני נושא אותו אתי. אז תסתכל מה כתוב בו:
'ארתור היקר,
אל נא תכעס שלא עניתי לך עד כה; אבל הייתי מודאגת מזה שפראנצ’י – זה, ובכן, אני, אתה מבין? – 'לא כתב כבר מזמן; אני יודעת שיש לו המון עבודה, אבל כשאת מתהלכת הרבה זמן בלי ידיעה מבעלך, אז את כמו גוף בלי נשמה; אבל את זה אתה, ארתור, לא תבין. בחודש הבא יבוא הנה פראנצי, אז אולי תצטרף גם אתה. הוא כותב לי שיש לו עכשיו איזה תיק מאד מעניין, אבל לא כותב מה, אני חושבת שזהו הרצח של הוגו מילר; אותי זה היה מאד מעניין. אני מצטערת שפראנצי קצת התרחק ממך, אבל זה רק בגלל עומס העבודה שלו; אילו זה היה כבעבר, יכולת להניע אותו לצאת אתו בין אנשים או לטיול במכונית. אתה היית תמיד ידיד טוב לנו, וגם עכשיו אינך שוכח אותנו, אם כי זה לא מה שיכול היה להיות; אבל פראנצי לפעמים מוזר ועצבני. אפילו לא כתבת לי מה שלום נערתך. גם פראנצי מתאונן שבפראג עכשיו חם מאד; היה צריך לבוא הנה ולהשתחרר קצת, אבל הוא בטח יושב עמוק לתוך הערבים במשרד. מתי תיסע לים? אני מקווה שתיקח את נערתך אתך; אתה אינך יודע מה זה, כשאנחנו הנשים מתגעגעות.
אני דורשת בשלומך, ארתור,
שלך
ממרתה מאטס.'
"ובכן, טוניק, מה אתה אומר? אני יודע שזה לא מכתב רב השראה; זה הישג קטן מאד מבחינת הסגנון והעניין; אבל, בן־אדם, איזה אור זה שופך על מרתה שלי ויחסיה עם אותו מסכן ארתור! לעולם לא הייתי מאמין לה, גם אילו אמרה לי מה שלא תאמר; אבל כאן יש לי ביד משהו כל כך אקראי, משהו כל כך בלתי נשלט על ידי רצונה… אז מכאן אתה רואה, שהאמת, האמת הבלתי מעורערת שאין ספקות לגביה, תתגלה רק באקראי. אני רציתי לבכות משמחה – וגם מבושה שהייתי קנאי מטופש שכזה.
"ומה עשיתי? ובכן, קשרתי את מסמכי הוגו מילר בחבל, נעלתי אותם במגירה ולמחרת נסעתי למרחצאות. כאשר מרתה ראתה אותי, הסמיקה במבוכה כמו ילדה; היא נראתה כמי שעשה מעשה נורא. אני כלום. ‘פראנצי,’ היא אומרת לאחר רגע, ‘קיבלת את המכתב שלי?’
" ‘איזה מכתב?’ מתפלא אני. ‘את הלא כותבת מעט מאד.’
"מרתה מסתכלת בי בתמהון כלשהו ופולטת אנחה, כאילו הוקל לה. ‘אז אני כנראה שכחתי בכלל לשלוח אותו,’ אמרה וחיטטה בארנקה, עד ששלפה ממנו דף נייר מקומט במקצת. הוא פתח במלים: ‘פראנצי יקירי!’ צחקתי בלב: מר ארתור כנראה החזיר מייד מה שלא נועד לו.
"אחר־כך כבר לא נאמרה בנושא אפילו מלה אחת; כמובן התחלתי לספר לה על הפשע שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שלא קיבלתי את המכתב בכלל.
"נו, וזה הכל; מאז יש אצלנו שלום בית. תגיד, האם לא הייתי מטומטם, שקנאתי בגסות כזאת? מובן מאליו, עכשיו אני עושה הכל לפצות את מרתה; רק מהמכתב הזה למדתי כמה היא מסכנה דואגת לי. כך. עכשיו זה כבר יצא החוצה; האדם מתבייש יותר באוילותו מאשר בחטאיו.
“אבל הסיפור הזה הוא מקרה קלאסי להראות את עוצמת ההוכחה של המקריות הטהורה, נכון?”
★
בערך אותה שעה אמר האיש הצעיר, שכונה כאן ארתור, לגברת מרתה: “אז מה, ילדה, זה עזר?”
“מה, מותק?”
“המכתב ההוא, ששלחת לו אז כאילו בטעות מקרית.”
“עזר,” אמרה גברת מרתה ושקעה במחשבה. “אתה יודע, מותק, אני אפילו מתביישת שהוא, פראנצי, עכשיו כל כך מאמין לי. הוא כל כך טוב אלי מאז … את המכתב הוא נושא אתו כל הזמן על לוח לבו.” גברת מרתה התחלחלה. “בעצם זה נורא, ש… שאני ככה מרמה אותו, אתה לא חושב?”
אבל אדון ארתור לא חשב כך; לפחות טען שבהחלט לא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.