רקע
קארל צ'אפק
סודות כתב היד
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“רובנר,” אמר העורך הראשי, “אתה תיגש לראות מה הולך אצל הגרפולוג הזה ינסן, יש לו הערב הצגה לנציגי העתונות; אומרים שזה דבר יחיד במינו, ינסן זה. אחר־כך תכתוב על זה חמש עשרה שורות.”

“טוב,” נהם רובנר באי רצון נאות של מילוי תפקיד.

“אבל שים לב שלא יוביל אותך באף,” הדגיש העורך הראשי. "בדוק את זה טוב, ככל האפשר אישית. זאת הסיבה שאני שולח אותך, כאדם מנוסה – – "

" – – ובכן אלה הם, רבותי, העקרונות הבסיסיים של הגרפולוגיה המדעית, ליתר דיוק הפסיכומטרית," סיים אותו ערב הגרפולוג ינסן את הסבריו התיאורטיים בפני נציגי העתונות. “כפי שאתם רואים, כל המערכת בנויה על בסיס ניסויי טהור; אם כי השימוש המעשי במיתודה הדווקנית הוא מורכב במידה כזאת, שלא אוכל להציגו בשלמותו במהלך הרצאה אחת. אגביל את עצמי להצגה מעשית של ניתוח שניים או שלושה כתבי יד, מבלי להסביר הסבר תיאורטי מלא את שלבי עבודתי; לזה לא יספיק לצערי הזמן. אבקש מאחד האדונים הנוכחים לתת לי כתב יד כלשהו.”

רובנר, שהיה כבר דרוך לכך, הגיש מייד לינסן הגדול גליון נייר, כתוב בכתב יד. ינסן הרכיב את משקפי הקוסם שלו והתבונן בו.

“אה, יד אשה,” העווה את פניו. "כתבי יד של גברים הם בדרך כלל רבי הבעה יותר ומעניינים יותר, אבל סוף כל סוף – – " תוך שהוא נוהם משהו, הוא השקיף בריכוז רב על גליון הנייר. “הממ, הממ,” אמר מפעם בפעם וסובב את ראשו; היתה דומיה עמוקה.

“האם זאת אולי… אשה הקרובה לך?” שאל לפתע הגרפולוג.

“מה פתאום,” מיחה רובנר מהר.

“יותר טוב כך,” אמר ינסן הגדול. “תשמע, הנקבה הזאת משקרת! זה הרושם הראשון מכתב היד הזה; שקר, שקר מתוך הרגל, שקר כמצג חיים. אגב, האשה היא בעלת רמה נמוכה למדי; איתה היה אדם משכיל מתקשה לשוחח על כל נושא שהוא – היא חושנית נורא; הכתב הזה יש לו צורות ממש בשרניות. ונורא בלתי מסודרת; סביבתה וודאי נראית – נו! אלה קוי האופי הראשוניים שעליהם דיברתי קודם; הדבר הראשון שאתה יכול לזהות באדם הוא הרגליו, הוה אומר תכונות המגיעות לידי ביטוי מעצמן, ממש מיכנית וחיצונית. הניתוח הפסיכולוגי גופא מתחיל רק בתכונות, אשר האישיות המנותחת תכחיש אותן או תדחיק אותן, כי אחרת היא תחשוף את עצמה לסביבתה. ובכן, למשל,” אמר תוך שהוא מניח את אצבעו על קצה אפו, “האשה הזאת לא היתה מודה בפני איש, מה היא חושבת. היא שטחית, אבל שטחית בשני מובנים; היא מתבטאת באורח שטחי, יש לה תחומי התעניינות רדודים מאד, אבל בכל אלה היא בעצם רק מכסה על מה היא חושבת באמת; ואף ה”אני" החבוי הוא בינוני נורא; הייתי אומר חטאת הנשלטת על ידי עצלות רוחנית. לדוגמה, ראו נא: הכתב הזה הוא חושני עד כדי אי נעימות – זהו גם סימן היכר לבזבזנות – ויחד עם זאת שקול באורח וולגרי; האשה הזאת אוהבת יותר מדי את נוחיותה מכדי לחפש איזו הרפתקה חושנית; כמובן, אם מזדמנת לה הזדמנות – – אבל זה לא מענייננו. – עצלה באופן יוצא דופן, ויחד עם זאת דברנית; כאשר היא עושה משהו, תדבר על זה חצי יום, עד מאוס – היא מתעסקת בעצמה יתר על המידה; רואים שאין היא אוהבת איש; רק לצרכי נוחיותה היא תיתלה על מישהו כמעמסה ומנסה לשכנע אותו שהיא אוהבת אותו ושהיא דואגת לו מי יודע מה. זאת אחת מאותן נשים שבפניה כל גבר חלוש; הוא פשוט ייהפך לחלוש מרוב שעמום, מפטפוטי הסרק שאין להם סוף, מכל אותה חומרנות משפילה. שימו לב לצורה של התחלות המלים ובמיוחד המשפטים: איכשהו ברחבות וברכות. האשה הזאת רוצה לתת פקודות ובאמת היא נותנת אותן; אלא שאין בהן אנרגיה, אלא מעין דימוי של חשיבות והרבה דברנות; לפעמים הרודנות השפלה ביותר, הוה אומר רודנות הדמעות. זה מוזר: אחרי כל התרוממות רואים מין שקיעה, נסיגה מובהקת, דכדוך כזה בולט לעין; האשה הזאת נבלמת על ידי משהו, היא כל הזמן נבהלת ממשהו – כנראה שלא ייצא החוצה דבר שיאיים על נוחיותה החומרית; מוכרח להיות פה משהו מאד מביך ומוחבא בשקדנות, הממ, אני לא יודע; כנראה משהו בעברה. רק לאחר התגובה הזאת היא חוזרת אל כוחה, או יותר נכון אל שגרת חייה, בכדי לסיים את כתיבת המלה בצורה הקונוונציונלית ביותר – כמובן בצירוף הזנבון המתחנחן והמתמשך לקראת הסוף; אז כבר חוזרת אליה מודעותה העצמית. הנה לכם הניתוח של הרושם הראשון של שקרנות. כאן תוכלו להיוכח, רבותי, כיצד מגיע הניתוח המפורט לבסוף לאישושה של ההתרשמות הראשונה, הכללית, האינטואיטיבית קמעה; את ההתאמה הסופית הזאת אני מכנה האימות המיתודי.

אמרתי – רמה נמוכה; אבל הרמה הזאת איננה תוצאה של פרימיטיביות, אלא של דיסהרמוניה; הכתב הזה מתחזה, מציג את עצמו יפה יותר משהוא באמת, אבל עושה זאת בזוטות. האשה הזאת מטפחת בזוטות מין קורקטיות; היא מקפידה בנקודות שבראש האות i, אבל בגדולות היא לא־איכפתית, בלי משמעות, בלי מוסר, פשוט זנוחה. המדהים ביותר הם פסיקיה: הכתב הוא בעל נטיה נורמלית ימינה, אבל הפסיקים פונים לכיוון ההפוך. זה משרה רושם מוזר כזה כמו דקירות סכין בגב. יש בזה משהו ערמומי ובוגדני. הייתי אומר בלשון ציורית, שהאשה הזאת היתה מסוגלת לדקור אותך מאחור; אבל היא איננה עושה זאת בגלל נוחיותה – ובגלל חוסר דמיון. – אני חושב שזה מספיק. האם יש למישהו כתב יד אחר, מעניין יותר?"

אותו ערב חזר רובנר הביתה כמו ענן שחור.

“סוף סוף אתה בא,” אמרה גברת רובנר. “אכלת ארוחת ערב?”

רובנר הביט בה זעוף פנים. “שוב את מתחילה?” נהם בנימת איום.

גברת רובנר הרימה את גבותיה בפליאה. “תגיד לי, מתחילה – מה? אני רק שאלתי האם אתה רוצה ארוחת ערב.”

“תראו־תראו,” אמר רובנר בגועל. "על משהו אחר את לא יודעת לדבר מאשר על חתיכת אוכל. אלה תחומי ההתעניינות הרדודים שלך. זה כל כך משפיל, הדברנות הנצחית הזאת, החומרנות והשעמום – " רובנר נאנח וביטא בתנועת יד את ייאושו. “אני יודע, בזה הופכים את הגבר לחלוש.”

גברת רובנר הניחה את תפירתה בחיקה והתבוננה בו בריכוז. “פראנצי,” אמרה מתוך דאגה. “קרה לך אולי משהו בלתי נעים?”

“אהא,” התפרץ רובנר ברשעות. “שוב את דואגת לי, מה? אני מבקש, אל תחשבי שתשכנעי אותי! חביבתי, פעם מוכרח האדם לזהות את כל מסכת השקרים; יום אחד הוא יבין, איך מישהו נתלה על כתפיו רק בשביל הנוחיות שלו, ורק מתוך חושניות. פויה,” שאג רובנר, “הבנאדם מקבל בחילה!”

גברת רובנר נענעה בראשה ורצתה לומר משהו; אבל העדיפה לנעול את שפתיה והתחילה מהר לתפור; השתרר שקט.

“איזה פנים יש לבית,” התפרץ רובנר כעבור דקה בקול שורקני ושלח מבטים מסביב. “אי סדר ובלגן. – כמובן בזוטות את מקפידה על סדר וקורקטיות, אבל בעניינים החשובים – מה אלה הסמרטוטים פה?”

“אני מתקנת את החולצות שלך,” הוציאה גברת רובנר בקושי מגרונה החנוק.

“מתקנת חולצות,” לעג רובנר; “תראו – מתקנת חולצות! וכל העולם חייב לדעת על זה, מה? חצי יום צריך לדבר על זה שמישהו מתקן חולצות! כמה דיבורים מתבזבזים על דבר כזה חשוב! ואת חושבת שבגלל זה יש לך פה זכות לתת פקודות? אה, גברת, זה עכשיו ייפסק!”

“פראנצי”, נשפה גברת רובנר בתדהמה, “עשיתי לך משהו?”

“מה אני יודע?” זעף רובנר. “אני לא יודע מה עשית; אני לא יודע על מה את חושבת ומה את זוממת; אני לא יודע עליך כלום, לגמרי כלום, כי את מסתירה, לעזאזל, מה מתרחש בתוכך פנימה! אני אפילו לא מכיר את עברך!”

“תרשה לי,” התפרצה גברת רובנר, "זה כבר יותר מדי! אם תאמר עוד מלה – " בכל כוחותיה הצליחה להבליג. “בן־אדם,” היא אמרה באימה, “מה קרה אתך?”

“אהא,” הכריז רובנר כמנצח, “הנה, רואים! ממה נבהלת כל כך? אולי שמשהו ייצא החוצה שיאיים על הבטחון האישי הקטן שלך, אה? אנחנו הלא יודעים; אפילו בתוך כל הנוחיות – פעם תגיע ההזדמנות לאיזו הרפתקה קטנה, מה?”

גברת רובנר ישבה כמו הפכה אבן. “בן־אדם,” הוציאה בקושי תוך בליעת דמעותיה, “אם יש לך משהו נגדי… אז תגיד את זה בגלוי!”

“כלום, לגמרי כלום,” אמר רובנר באירוניה צורבת, “איפה, שום דבר אין לי נגדך! זה הלא שום דבר, שיש לאדם אשה ללא משמעת, ללא מוסר, שקרנית, בלתי מסודרת, וולגרית ועצלנית, בזבזנית ונורא חושנית! וגם עוד רמה כל כך רדודה – –”

גברת רובנר פרצה בבכי וקמה, בהניחה את התפירה על הרצפה.

“תפסיקי עם זה,” צעק בעלה בבוז, “זאת הרודנות השפלה ביותר, רודנות הדמעות!”

אלא שאת זאת גברת רובנר כבר לא שמעה, כי היא ברחה, חנוקה מבכי קורע לב, אל חדר השינה.

רובנר צחק צחוק פרא טראגי ותחב עוד את ראשו אל בין הדלת. “לתקוע לאדם סכין בגב,” צרח, “את זה אולי היית יודעת, אלא שבשביל זה את עצלנית מדי!”

בערב הבא נכנס רובנר לפונדק הרגיל שלו. “אני קורא פה בעתון שלך,” קיבל את פניו אדון פלצ’קה, תוך שהוא מביט אליו מעל למשקפיו, “כמה הם משבחים את הגרפולוג הזה, ינסן. יש בזה משהו, אדוני העורך?”

“יש – והרבה,” אמר מר רובנר. “ובכן, מר ינצ’יק, תן לי אולי מנה מהצלי הזה, אבל שלא יהיה קשה. תשמע זה פנומן, זה ינסן; ראיתי אותו אתמול. הוא מנתח את כתב היד ממש באורח מדעי.”

“אז זאת רמאות,” סבר מר פלצ’קה. “אדוני, אני מאמין לכל דבר, פרט למדע. קח את הויטמינים; כל זמן שלא היו ויטמינים, ידע הבן־אדם מה הוא אוכל; עכשיו אתה לא יודע, עכשיו יש לך בצלי הזה כל מיני גורמי חיים. פויה, גועל נפש,” אמר מר פלצ’קה בבחילה.

“זה משהו אחר,” הכריז רובנר. “בשביל זה הייתי צריך לספר לך המון, אדון פלצ’קה, מה זה פסיכומטריה, אוטומטיזם, סימנים ראשוניים ושניוניים ודברים שכאלה. אני רק אומר לך שהאיש הזה קורא מכתב היד כמו שקוראים מספר. והוא פוגע בול, מתאר לך את האדם כך שאתה רואה אותו כאילו הוא עומד לפניך; יגיד לך איך הוא, מה העבר שלו, מה הוא חושב, מה הוא מסתיר, נו, הכל! אני הייתי נוכח, אדוני!”

“מה אתה שח!” נהם מר פלצ’קה בספקנות.

“אז אני אספר לך על מקרה אחד,” פתח מר רובנר. “אדון אחד – אני לא אקרא בשמו, אבל אדם ידוע מאד – מסר לינסן הזה גליון נייר עם כתב ידה של אשתו. וינסן זה רק ככה מסתכל על הנייר ומתחיל מיד: ‘האשה הזאת שקרנית מבטן ומלידה, בלתי מסודרת, חושנית נורא ושטחית, עצלנית, בזבזנית, פטפטנית, שתלטנית בבית, בעלת עבר רע וגם זוממת לרצוח את בעלה!’ – – תתאר לעצמך, האיש החוויר כמו סיד, כי זאת היתה אמת לאמיתה. רק תחשוב, עשרים שנה הוא חי אתה באושר ולא הרגיש בכלום! בעשרים שנות נשואין הוא לא ידע על האשה הזאת אפילו עשירית ממה שהינסן הזה מצא בה במבט ראשון! זה משהו, לא? אדון פלצ’קה, זה מוכרח לשכנע אפילו אותך!”

“אני מתפלא,” סבר מר פלצ’קה, “שהטמבל הזה, הבעל, במשך עשרים שנה לא הרגיש כלום.”

“תשמע,” אמר מר רובנר מהר, “הלא האשה הזאת היתה כל כך זריזה בהעמדת פנים, והבעל הזה היה די מאושר אתה. – – אדם מאושר כזה אין לו עיניים בכלל. וחוץ מזה, אתה מבין, לא היו לו המיתודות המדעיות הדווקניות. זה ככה: מה שאתה רואה בעיניים הפשוטות שלך כלבן, זה מבחינה מדעית יש בו כל הצבעים. הנסיון, בן־אדם, זה לא סופר; היום יש לבני אדם רק מיתודות דווקניות. אז אל תתפלא שהזהו לא היה לו מושג, איזו מפלצת יש לו בבית; פשוט הוא לא ניגש אליה במיתודה מדעית, זהו.”

“ועכשיו הוא מתגרש ממנה?” הצטרף לשיחה הפונדקאי ינצ’יק.

“אני לא יודע,” אמר מר רובנר באדישות. “בשטויות כאלה אני לא מתעניין. אותי רק עניין שאפשר לקרוא מתוך כתב היד מה שאחרת אף אחד לא יראה. חשוב על זה: אתה מכיר איזה אדם המון שנים כאדם טוב והגון, ופתאום טראך! אתה רואה בכתב היד שלו שהוא גנב או נוכל בכלל. אדוני, אסור לבן־אדם להאמין למישהו בגלל פרצופו; רק אנליזה כזאת תראה, מה יש בתוכו!”

'ימה אתה אומר, מה אתה אומר," התפלא מר פלצ’קה, מדוכא קמעה. “בא לך לפחד בכלל לכתוב למישהו.”

“זהו זה,” אמר מר רובנר. “תתאר לך, איזו חשיבות תהיה לגרפולוגיה נגיד בשביל הקרימינליסטיקה. אדוני, עכשיו יוכלו לשלוח את מישהו לכלא לפני שהוא גנב; כתב היד שלו יגלה שיש בבחור קו אופי שניוני לגניבה, וחת־שתיים, לכלא! לזה יש עתיד עצום. אני אומר לך, זה מדע מושלם, בזה לא יכול להיות שום ספק.” מר רובנר הציץ בשעון. “נו, השעה עשר; אני צריך ללכת הביתה.”

“מה כל כך מוקדם היום?” נהם מר פלצ’קה.

“מה אגיד לך,” אמר מר רובנר ברוך, “אשתי אולי תכעס שאני משאיר אותה כל הזמן לבד.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!