רקע
קארל צ'אפק
המכתב שאבד
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“בוז’נקה,” אמר השר לרעייתו, תוך שהוא מגיש לעצמו מנה הגונה של סלט, “היום אחרי הצהריים קיבלתי מכתב, זה יעניין אותך. אני צריך להגיש אותו לישיבת הממשלה. לו דלף העניין הזה, היתה מפלגה מסויימת מוצאת את עצמה בבוץ עמוק. הנה, תסתכלי,” אמר השר, בהכניסו את ידו לכיס מקטורנו השמאלי, ואחר הימני. “חכי, לאן אני – –” נהם השר בחדשו את חיפושיו בכיס השמאלי; אשר בעקבותיהם הניח את המזלג והחל לחפש בכל יתר הכיסים. משקיף חד עין היה מבחין בכך שלשר שכזה יש מספר מפתיע של כיסים על פני חלקי גופו השונים והמשונים מכל צדדיו, ממש כמו לכל גבר אחר הראוי לשמו; ושבכיסים האלה יש מפתחות, עפרונות, פנקסים, עתוני ערב, קופסאות סיגריות, מסמכים רשמיים, שעון כיס, קיסמים, אולר, מסרק, מכתבים ישנים, ממחטה, גפרורים, כרטיסי קולנוע ישנים, עט נובע וחפצים רבים אחרים לשימוש יומיומי; וכי בחטטו בכל כיסיו הוא נוהם “לאן רק תחבתי את זה”, “מה, אני משוגע”, “חכה רגע”, ממש כפי שהיה עושה כל יצור אנוש אחר המחטט בכיסיו הרבים. אבל רעיית השר לא הקדישה לארוע תשומת לב מיוחדת, אלא אמרה, כפי שהיתה עושה כל רעייה אחרת: “אני מבקשת ממך, מוטב תאכל; האוכל יתקרר.”

“טוב,” שח השר, תוך שהוא מחזיר את תוכן כיסיו למקומותיו, “כנראה שהשארתי את זה על השולחן בחדר העבודה. שם קראתי את המכתב הזה. אז מה תגידי,” התחיל בעליצות ולקח לעצמו נתח צלי, “מה תגידי, מישהו שלח לי את המקור של מכתב – – רק רגע,” אמר באי שקט וקם מהשולחן. “אני רק אסתכל בחדר העבודה. כנראה שהשארתי את זה על השולחן.” והלך.

כאשר הוא בושש לחזור גם כעבור עשר דקות, הלכה גברת בוז’נה לחדר העבודה לראות מה קורה. השר ישב באמצע החדר על הרצפה, ועבר, דף אחרי דף, על כל המסמכים והמכתבים שהוריד משולחן העבודה.

“לחמם לך את האוכל?” שאלה גברת בוז’נה בקול מרצין במקצת.

“מייד, עוד רגע,” אמר השר בפיזור הדעת. “כנראה שתחבתי את זה באיזה מקום בין הניירות האלה. זה יהיה עסק ביש אם לא אמצא את זה… – אבל זה בלתי אפשרי; זה מוכרח להיות פה באיזה מקום.”

“אז קודם תאכל,” יעצה הגברת, “ואחר־כך תחפש.”

“מייד, מייד,” אמר השר ברוגזה. “רק קודם אמצא את זה. זה היה במעטפה צהובה כזאת – נו, אני משוגע?” נהם, בעברו אל ערימת הניירות הבאה. “פה ליד השולחן קראתי את זה, ולא זזתי מפה עד שקראת לי לארוחת ערב – לאן זה רק נעלם?”

“אני אשלח לך את ארוחת הערב הנה,” החליטה הגברת ועזבה את השר כשהוא שרוי על הרצפה מוקף בניירותיו. אחר־כך השתרר שקט, בעוד שבחוץ רשרשו העצים ובשמיים נפלו כוכבים. היה כמעט חצות, כאשר גברת בוז’נה התחילה לפהק והלכה בזהירות לראות מה קורה בחדר העבודה.

השר, בלי מקטורן, פרוע שיער ומיוזע, עמד באמצע חדר העבודה שהיה הפוך לגמרי; בכל מקום על הרצפה היו פזורות ערימות של ניירות, הריהוט הורחק מהקירות, השטיחים נערמו בפינת החדר; על השולחן ניצבה ארוחת הערב, שהשר לא נגע בה.

“אלהים אדירים, מה אתה עושה, בן־אדם?” נזדעקה גברת בוז’נה.

“למען כל הקדוש, עזבי אותי,” התקצף השר, “האם את צריכה להפריע לי כל חמש דקות?” הוא כמובן הרגיש מייד שעשה לה עוול, ואמר בנימה מפוייסת קמעה: “צריך לחפש באופן שיטתי, את מבינה? נייר אחרי נייר. באיזה מקום זה מוכרח להיות, כי איש לא נכנס הנה מלבדי. רק אילו לא היה לי פה המון כזה של ניירות ארורים!”

“אני אעזור לך, אינך רוצה?” הציעה גברת בוז’נה את שירותיה מתוך דאגה לשלומו.

“לא, לא, את תבלבלי פה את הכל,” התגונן השר, כשהוא מנופף בידיו באמצע התוהו ובוהו שלא יתואר. “תלכי לישון, אני תיכף – –”

בשלוש בבוקר הלך השר לשכב, כשהוא נאנח בכבדות. זה לא ייתכן, אמר לעצמו. בשעה חמש הביאו לי את הדואר ובו המכתב במעטפה צהובה; קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה, שלידו עבדתי עד שעה שמונה; בשמונה הלכתי לאכול ארוחת ערב, וכעבור כחמש דקות רצתי לחדר העבודה לחפש. בחמש הדקות האלה הלא לא יכול היה איש לבוא –

לפתע קפץ השר ממיטתו והסתער אל חדר העבודה. כמובן, החלונות היו פתוחים; אבל זה היה בקומה השניה, ועוד בצד הפונה לרחוב – זה הלא בלתי אפשרי, חשב השר, שמישהו ייכנס לכאן דרך החלון! אבל בבוקר, החליט בלבו, אני חייב לבדוק את העניין גם מהצד הזה.

השר שב והשכיב את גופו הכבד במיטתו. חכה, נזכר, קראתי פעם באיזה ספר, שדברים כאלה נמלטים מתשומת לב דווקא כשהם מונחים מול העיניים! לכל הרוחות, מדוע לא חשבתי על זה קודם? הוא רץ שוב אל חדר העבודה, בכדי לראות מה נמצא מול העיניים; וירא ערימות ניירות, מגירות שלופות, אי סדר ללא שיעור וללא תקווה שנותר מחיפושיו – – בהשמיעו קללות ואנחות, שב השר אל מיטתו מבלי להרדם עוד.

הוא החזיק מעמד רק עד שש בבוקר; בשש כבר צעק לתוך הטלפון בדרישה להעיר את שר הפנים “בענין חשוב, בן־אדם, אתה שומע?” כאשר סוף סוף הוקם הקשר, פתח בקדחתנות: “הלו, חבר, אני מבקש ממך, שלח לי מייד, אבל מייד, שלושה או ארבעה אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לך… נו, כן, בלשים… מובן מאליו, את המהימנים ביותר. הלך לי לאיבוד מסמך בעל חשיבות עליונה… ידידי, זה מקרה שאי אפשר לתפוס… כן, אני אמתין. – – להשאיר את הכל במצב שבו זה נמצא? אתה חושב שזה מוכרח להיות? – – טוב. – – – גנבה? אני לא יודע. – – – כמובן, בסודיות גמורה; אל תאמר מלה לאיש. – – – אז אני מודה לך, וסלח לי ש־… שלום, ידידי!”

לקראת השעה שמונה התברר שמספרם של המוכשרים ביותר והמהימנים ביותר מגיע לשבעה; שכן שבעה גברים בכובעים שחורים נוקשים התייצבו בביתו של השר.

“אז אנא הסתכלו, רבותי,” הסביר השר, בהכניסו את שבעת המהימנים ביותר לחדר עבודתו, “כאן בחדר הזה השארתי אתמול איזה… הממ, איזה מכתב חשוב מאד… במעטפה צהובה… הכתובת רשומה בדיו בצבע סגול…”

אחד המהימנים ביותר פלט שריקה של יודע דבר: “זה עשה פה איזה בלגן,” אמר בהתפעלות “חזיר שכמוהו.”

“כלומר מי?” אמר השר, פגוע.

“הגנב הזה,” אמר הבלש, תוך שהוא סוקר בעין בוחנת את התוהו ובוהו שבחדר העבודה.

השר הסמיק קלות. “כלומר,” אמר מהר, “אני ככה קצת עשיתי פה אי סדר כאשר חיפשתי את זה; זה ככה, רבותי, אני… הממ, אני לא יכול לומר בבטחה שהמכתב הזה איננו נמצא פה באיזה מקום… חבוי או נחבא… אם להתבטא בדייקנות, הוא איננו יכול להיות בשום מקום מחוץ לחדר הזה. אני חושב, ש־… אפילו הייתי קובע זאת, שצריך לערוך חיפוש שיטתי בחדר הזה. אבל זה כבר, רבותי, עניין שבידיכם בכדי שייעשה… כל מה שבידי אנוש לעשות.”

רבים הם הדברים שהם בידי אנוש; לפיכך הסתגרו שלושה מהמוכשרים ביותר בחדר העבודה לשם עריכת חיפוש שיטתי בו; שניים חקרו את עוזרת הבית, את המבשלת, את שרת הבית ואת הנהג; ושני האחרונים פרשו ליעד בלתי ידוע בעיר בכדי, כדבריהם, לפתוח בחקירה.

בערוב היום הודיעו שלושת המוכשרים ביותר שמן הנמנע הוא לחלוטין שהמכתב האבוד נמצא בתוך חדר עבודתו של כבוד השר; כי הם הוציאו אפילו את התמונות ממסגרותיהן, פרקו את הרהיטים ומיספרו כל דף מבין הניירות. שני האחרים מצאו שלחדר עבודתו של כבוד השר נכנסה רק עוזרת הבית, שהביאה לשם, לפקודת גברת בוז’נה, את ארוחת הערב, בעוד כבוד השר שרוע על הרצפה בין ניירותיו; מכיון שאין זה בלתי אפשרי לחלוטין שהיא יכלה לקחת אתה איזה מכתב, נפתחה חקירה בדבר זהותו של אהובה – היה זה פקיד של רשת הטלפונים, שהושם עליו עתה מעקב דיסקרטי של אחד האנשים. שני האחרונים חקרו אי שם בבלתי נודע.

אותו לילה נדדה שנתו של השר; כל העת הוא חזר ושיחזר: בשעה חמש הגיע המכתב במעטפה הצהובה, קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה ולא עזבתי שם עד שעת ארוחת הערב; לפיכך המכתב מוכרח היה להשאר שם – והוא איננו שם. היה עצוב לו, וחנקה אותו התעלומה המגעילה והבלתי אפשרית; אשר על כן לקח כדור שינה וישן כמו בול עץ עד הבוקר.

בבוקר הוא שם לב שסביב הבית מפטרל (לא ידוע לשם מה) אחד המוכשרים ביותר; היתר ככל הנראה פתחו בחקירה בכל רחבי המדינה.

“העניינים זזים,” טלפן לו שר הפנים, “ואני מקווה שבקרוב ידווח לי; על פי מה שאמרת לי, קולגה, על תוכן המכתב, אנחנו יכולים להסיק מי הם העלולים למצוא בו עניין… אילו יכולנו לעשות חיפוש באחת המזכירויות או באחת ממערכות העתונים, היינו יודעים יותר; אבל אני אומר לך שהעניינים זזים.”

השר הודה בקול רפה: הוא היה כעוס ורצה לישון. ואכן בערב רק נהם משהו בחצי פה והלך למיטה.

קרוב לשעה אחת אחר חצות – היה זה ליל ירח בהיר – שמעה גברת בוז’נה צעדים מכיוון חדר הספריה. לפיכך התחמשה בכל מידת האומץ של אשה חשובה וצעדה על בהונות רגליה אל הספריה. הדלת היתה פתוחה לרווחה, ארון ספרים אחד פתוח ולפניו עמד כבוד השר בכותונת לילה כשהוא מזמזם משהו ומעלעל בארשת פנים מרצינה באחד הכרכים.

“אל אלהים, בן־אדם,” נשפה גברת בוז’נה, “מה אתה עושה פה?”

“רק רציתי לראות פה משהו,” אמר השר באופן סתמי.

“בחושך?” התפלאה גברת בוז’נה.

“אני רואה,” טען השר והחזיר את הכרך למקומו. “לילה טוב,” אמר בחצי קול והלך לאטו לכיוון חדר השינה.

גברת בוז’נה הנידה את ראשה. מסכן, אמרה בלבה, לא יכול להרדם בגלל המכתב האומלל.

בבוקר למחרת נראה השר במצב רוח מרומם וכמעט רגוע.

“תגיד לי, בבקשה,” אומרת הגברת, “מה חיפשת בלילה בספריה?”

השר הניח את הכפית ונעץ בה עיניים: “אני? מה אתך, אני לא הייתי בשום ספריה. אני ישנתי כמו הרוג.”

“אבל, ולאדיה, הלא אני דיברתי אתך שם! עלעלת באיזה ספר ואמרת שאתה רוצה לראות משהו!”

“שטויות,” אמר השר באי־אמון. “אולי חלמת משהו. אני כל הלילה לא התעוררתי.”

“עמדת ליד הארון האמצעי,” התעקשה הגברת, “ועוד נוסף לזה לא הדלקת את האור. עלעלת בספר בחושך, ועוד אמרת לי: אני רואה.”

השר תפס את ראשו. “אשה,” צעק כבמצוקה, “האם אני חולה ירח? אבל עזבי,” נרגע קמעה, “את זה בטח חלמת. אני הלא אינני סומנמבול!”

“זה היה בשעה אחת אחרי חצות,” עמדה גברת בוז’נה על שלה והוסיפה בקצת רוגזה: “אולי תאמר שאני משוגעת?”

בארשת פנים רצינית בחש השר בכפית את התה שלו. “תראי לי, בבקשה,” אמר פתאום, “איפה זה היה.”

גברת בוז’נה הובילה אותו לחדר ספריה: “עמדת פה על יד הארון ושמת איזה כרך פה על המדף.”

השר נענע את ראשו במבוכה; במדף ההוא ניצבו כבוד כרכי “קובץ התקנות” בשלמותם. “שגעון,” המהם, כשהוא מגרד את פדחתו, ושלף מהמדף באופן כמעט מכני כרך אחד, שהוצב במקומו ראשו מטה. הכרך נפתח בידיו: היתה שם מעטפה צהובה ועליה כתובת בדיו סגלגלה.

“את רואה, בוז’נקה,” התפלא השר, “אני הייתי נשבע שלא התרחקתי אפילו צעד אחד מחדר העבודה; אבל עכשיו אני נזכר במעומעם שלאחר קריאת המכתב אמרתי בלבי: אני מוכרח לבדוק משהו בתקנה אחת משנת עשרים ושלוש. כנראה שלקחתי את הספר אל שולחן הכתיבה ורציתי לרשום לי הערה; אבל מכיון שהכרך נסגר לי כל הזמן, הכנסתי ככל הנראה את המכתב בתור סימניה – ואחר־כך כנראה סגרתי את הכרך באופן מכני והחזרתי אותו למקומו – אבל זה שהלכתי בהיסח הדעת בשינה להסתכל בספר הזה – זה… הממ; את יודעת, מוטב שלא תספרי את זה לאיש. הבריות עלולים לחשוב… זה לא עושה רושם טוב, התופעות הפסיכולוגיות המסתוריות האלה.”

כעבור שעה קלה כבר טלפן השר בצהלה לשר הפנים. “הלו, ידידי, אשר למכתב האבוד – אבל בכלל לא, אתם לא על עקבותיו; אני כבר מחזיק אותו בידי!… איך הוא נמצא? ידידי, את זה לא אגיד לך. אתה יודע, יש שיטות שאתם במשרד הפנים עוד לא מכירים. – אבל אני יודע, האנשים שלך עשו ככל יכולתם; הם לא אשמים שהם לא על הגובה… לא, על זה מוטב לא נדבר. — – – כרצונך, כרצונך… להתראות, קולגה!”



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!