רקע
קארל צ'אפק
גניבתו של התיק 139/VII – ג'
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

בשלוש לפנות בוקר נשמע צלצול חד של הטלפון במטה הפיקוד: “מדבר אלוף־משנה האמפל מהמטכ”ל1. שלח לי מייד שני חיילי מצ“ח; ותודיעו לסגן־אלוף וורזאל, נו כמובן זה מהמודיעין, בן־אדם, זה לא עסקך, רק שיבוא אלי מייד. כן, עכשיו בלילה. כן, שייקח מונית. רק מהר, לעזאזל!” ודי.

כעבור שעה היה סגן־אלוף וורזאל במקום; המקום היה מרוחק, בקצה קצהו של רובע הוילות. קיבל אותו אדון קשיש ומודאג מאד, באזרחית, כלומר רק בחולצה ובמכנסיים. “תראה, סגן־אלוף, קרה לי משהו מחורבן. שב, חבר. עניין מחורבן וארור, חזירות, טפשות ומעשה נבלה. תתאר לך: שלשום קרא לי הרמטכ”ל ומוסר לי תיק ואומר: ‘האמפל, תעבוד על זה בבית; כמה שפחות ידעו מזה, יותר טוב – במשרד אף מלה; לך, אתה יוצא לחופש, ושב על זה בבית, אבל תיזהר!’ נו, טוב."

“איזה תיק זה היה?” שאל סגן־אלוף וורזאל.

אל“מ האמפל היסס רגע קט. ''נו,” אמר, “אז שתדע: זה היה מאגף ג'.”

“אהא,” חווה סא"ל וורזאל את דעתו, ולבש ארשת פנים רצינית ביותר. “הלאה.”

“תסתכל,” אומר אל"מ האמפל, מדוכדך. “אתמול עבדתי על זה כל היום; אבל מה לכל הרוחות לעשות בזה בלילה? לשים במגירה, זה לא עניין; כספת אין לי; ואילו מישהו ידע שזה אצלי, אז ירחמו שמיים. בן־אדם, אני בלילה הראשון החבאתי את זה במיטה שלי תחת המזרון; עד הבוקר זה היה מגוהץ כאילו שכב על זה חזיר־בר.”

“אני מאמין לך,” אמר סא"ל וורזאל.

“מה אתה רוצה?” נאנח האל"מ, “אשתי עוד יותר שמנה. נו, בלילה השני יעצה לי אשתי: 'אתה יודע מה, נכניס את זה לקופסה הזאת שנשארה לנו מהמקרוני, ובלילה נחביא את זה במזווה. אני ממילא נועלת את המזווה ללילה ולוקחת את המפתח אליי, אומרת האשה – זאת לדעת שיש לנו עוזרת בית שמנה נורא שאוכלת הכל. ‘שם אף אחד לא יחפש את זה, מה?’ נו, טוב; זה מצא חן בעיני.”

“האם בחלון של המזווה יש שמשה אחת או שמשה כפולה?” קטע אותו סא"ל וורזאל.

“לכל השדים והרוחות,” התפוצץ האל"מ. “זה לא עלה על דעתי! שמשה אחת! אני כל הזמן חשבתי על הפריצה הזאת בסאזאבה ושטויות כאלה, ושכחתי להסתכל בחלון! עסק ביש מקולל!”

“אז תמשיך,” דירבן אותו הסא"ל.

“נו, מה יש להמשיך. בשתיים בלילה שומעת האשה צריחה של העוזרת. הלכה ושאלה, מה קרה, ומרי צורחת: במזווה יש גנב! האשה רצה להביא את המפתח ואותי, אני טס עם אקדח שלוף אל המזווה והנה העסק הביש: החלון במזווה שבור, כלומר פרוץ בְלוֹם, והקופסה עם התיק איננה. והגנב גם כן איננו. זה הכל,” פלט האל"מ אנחת הקלה.

סא"ל וורזאל תופף באצבעותיו על השולחן. “ותגיד לי, המפקד, האם ידע מישהו שהתיק אצלך בבית?”

האל“מ המסכן פרס את ידיו. “אני לא יודע. חבר, המרגלים הנבזים האלה מרחרחים את הכל.” תוך כדי כך הוא נזכר בתפקידו של סא”ל וורזאל וניכרה בו מבוכה. “ר”ל שאלה אנשים חכמים מאד," תיקן את עצמו בקול נכאים. “אני לא אמרתי את זה לאף אחד, בהן צדקי. יתר על כן,” הוא הוסיף בנימת נצחון, “אף אחד לא יכול היה לדעת שהכנסתי את זה לפח הזה ממקרוני.”

“ואיפה הכנסתם את זה לתוך הפח הזה?” שאל הסא"ל כאילו דרך אגב.

“כאן, ליד השולחן הזה.”

“איפה היתה מונחת הקופסה?”

“חכה,” ניסה אל"מ להיזכר, “אני ישבתי כאן, והקופסה היתה לפני.”

הסא"ל נשען על השולחן והסתכל כחולם בעד החלון. באור השחר המפציע הצטיירה צללית של וילה באפור ואדום עמום. “מי גר שם?” שאל ברפיון.

האל"מ הלם בשולחן. “לכל השדים, בזה לא נזכרתי! חכה, שם גר איזה יהודי, מנהל בנק או משהו כזה. עניין מחורבן – עכשיו אני מתחיל להבין! וורזאל, נדמה לי שעלינו על העקבות!”

“אני הייתי רוצה לראות את המזווה,” חמק הסא"ל מתגובה.

“בוא, נלך. כאן, כאן,” הוביל אותו האל“מ בלהט. “הנה זה. על המדף העליון היתה הקופסה. מרי,” שאג האל”מ, “פה אין מה לראות. לכי לעליית הגג או למרתף!”

הסא"ל לבש כפפות והניף את עצמו עד לחלון שהיה גבוה קמעה. “כלי הפריצה היה מפסלת,” אמר לאחר שראה את החלון. “מסגרת החלון היא כמובן מעץ רך; המפקד, את זה יכול לפרוץ כל נער.”

“עסק ביש,” השתומם האל"מ. “שייקח האופל את האנשים שמייצרים חלונות מזופתים שכאלה!”

בחוץ, לפני הסורג, ניצבו שני חיילים.

“זאת משטרה צבאית?” שאל סא"ל וורזאל. “זה בסדר. אני עוד אסתכל מבחוץ. המפקד, עלי להשיא לך עצה שלא לעזוב את הבית עד לקבלת פקודה אחרת.”

“כמובן,” הסכים האל"מ. “ולמה בעצם?”

“שתעמוד לרשות מי שצריך, במקרה ש – – שני החיילים יישארו כמובן כאן.”

האל"מ נשף בכבדות ובלע משהו. “אני מבין. לא היית רוצה קצת קפה? אשתי יכולה לבשל לך.”

“עכשיו אין לי זמן,” אמר הסא"ל ביובש. “על התיק שנגנב כמובן בינתיים אין לספר לאף אחד; מלבד אם… אם יקראו לך. ועוד דבר: לעוזרת הבית אתה אומר שהגנב הזה גנב איזה קופסאות שימורים, לא יותר.”

“תשמע,” אמר האל"מ בייאוש, “אתה הלא תמצא את התיק, נכון?”

“אשתדל,” אמר הסא"ל והצדיע.

אותו בוקר ישב אל“מ האמפל כמו התגלמות של אסון. לרגעים דימה לעצמו כיצד יבואו שני קצינים לעצור אותו; לרגעים היה מהרהר מה עושה סא”ל וורזאל אותו רגע, ואיך הוא מפעיל עכשיו את כל המנגנון הגדול והסמוי של שירותי המודיעין הצבאיים. הוא ראה בעיני רוחו אזעקה במטה הכללי ונאנח.

“קארלוש,” אמרה לו אשתו בפעם העשרים (את אקדחו כבר מזמן החביאה במזוודתה של העוזרת, לשם זהירות), “לא היית רוצה לאכול משהו?”

''תעזבי אותי, לכל הרוחות," נבח האל"מ. “אני חושב שהיהודי הזה ממול ראה את זה.”

הגברת נאנחה והלכה לבכות במטבח.

נשמע צלצול חד של הפעמון. האלוף־משנה הזדקף, בכדי לקבל בהדר צבאי הולם את הקצינים הבאים לעצור אותו. (על מי זה יוטל? חשב בפיזור הדעת.) אבל במקום הקצינים נכנס גוץ אדמוני, כובע עגול ונוקשה בידו, וחשף כלפי האל"מ שיני סנאי. “סליחה, אני פישטורה ממטה המשטרה.”

“מה אתה רוצה?” אמר האל"מ בקרירות ועבר בתנועה אטית מעמידת דום לעמידת נוח.

“נמסר לנו שגנבו אצלכם במזווה,” צחקקו שיניו של מר פישטורה בנימה שאמרה לרמוז על שותפות לסוד. “אז באתי.”

“ומה זה עסקך?” נבח האל"מ.

“סליחה,” קרנו פני מר פישטורה, “זה האיזור שלנו. העוזרת שלכם סיפרה הבוקר במאפיה, שגנבו אצלכם משהו במזווה, אז אני אומר, אדוני המפקח, אני אקפוץ לשם, הלא כן?”

“זה לא שווה את המאמץ,” רטן האל"מ בנסיון לדחות אותו. “גנבו רק… רק קופסת מקרוני. אני מבקש שתעזוב את העניין.”

“זה מוזר,” סבר מר פישטורה, “שלא לקחו יותר.”

“זה באמת מוזר,” אמר האל"מ במרירות. “אבל זה לא עסקך.”

“כנראה שמישהו הפריע להם,” אורו פני מר פישטורה בהארת פתע.

“אז צאתך לשלום, אדוני,” קטע אותו האל"מ.

“סליחה,” אמר מר פישטורה וחיוך של אי אמון שפוך על פניו, “אני צריך קודם לראות את המזווה.”

האל"מ חשב להתפוצץ, אבל נכנע למצוקתו. “אז בוא,” אמר באי רצון והוביל את הגוץ אל המזווה.

מר פישטורה התבונן סביב־סביב בחדרון הצר. “נו, כן,” אמר בסיפוק, “פריצה במפסלת; זה יכול להיות פפק או אנדרליק.”

“סליחה??” שאל האל"מ בטון חריף.

“את זה עשה או פפק או אנדרליק; אבל פפק עכשיו אולי יושב. אילו היתה פרוצה רק הזכוכית, אז זה יכול להיות דונדר, לויזה, נובאק, הוסיצ’קה או קלימנט. אבל ככה זה בטח אנדרליק.”

“רק שלא תטעה,” נהם האל"מ.

“שאולי הופיע מישהו חדש שהולך על מזווים?” הרצינו פניו של מר פישטורה. “זה אולי לא. זאת לדעת שגם מרטל הולך לפעמים על חלונות במפסלת, אבל הוא לא הולך על מזווים, אף פעם לא, אדוני; הוא נכנס לדירות דרך בית השימוש ותמיד לוקח רק כביסה.” מר פישטורה חשף את שיני הסנאי. “נו, אני אתן קפיצה לאנדרליק.”

“תמסור לו דרישת שלום ממני,” נהם האל"מ. זה לא ייאמן, הוא הרהר, לאחר שנעזב לאנחות דאגותיו, כמה שהמשטרה הזאת בלתי יעילה. לפחות לוא היו מחפשים טביעות אצבעות, או עקבות – טוב, זאת השיטה המקצועית. אבל לגשת לזה בטפשות כזאת – איפה המשטרה ואיפה הריגול הבינלאומי! – הייתי רוצה לדעת מה עושה עכשיו וורזאל.

הוא לא עמד בנסיון והתקשר טלפונית לסא“ל וורזאל; אחרי השתוללות של חצי שעה הוא קיבל סוף־סוף את הקשר. “הלו,” הוא קרא בקול שכולו דבש, “מדבר האמפל. אני מבקש ממך, לאן הגיעו – אני יודע שאינך יכול להגיד, אבל אני רק – אני יודע, אבל לוא רק הואלת לומר לי, האם כבר – אלוהים אדירים – עוד כלום? – אני יודע שזה מקרה קשה, אבל – רגע אחד, וורזאל, אני מבקש. אני חשבתי, שאולי אני, מהאמצעים הפרטיים שלי, אתה מבין, מוכן לתת עשרת אלפים למי שיתפוס את הגנב. אין לי יותר, אבל ברור, בעד שירות כזה – אני יודע שלא; אבל אני מתכוון באופן לגמרי פרטי – נו ברור, זה יהיה ענייני האישי; דרך השירות זה בלתי אפשרי. – אולי אפשר לחלק את זה בין הבלשים האזרחיים האלה, מה? – אבל כמובן, אתה לא יודע מכלום; אבל אילו רמזת לאנשים האלה איכשהו, שאלוף משנה האמפל הבטיח עשרת אלפים – אז טוב, אז שיגיד את זה הרס”ר שלך. אני מבקש ממך, חבר! – אז סלח לי. ותודה לך.”

לאל"מ האמפל הוקל במקצת לאחר החלטתו רחבת הלב; היה לו הרושם שעכשיו לפחות יש לו חלק במרדף אחר המרגל בן־הגנבים הארור. הוא שכב על הספה, כי הוא היה עייף מההתרגשות, והעלה בדמיונו מאה, מאתיים, שלוש מאות גברים (כולם אדמונים וכולם חושפים שיני סנאים כמו מר פישטורה) בודקים את הרכבות, עוצרים מכוניות בדהרתן אל הגבולות, אורבים לטרפם בקרני רחובות ומזנקים עליו באומרם את מלות הקסם: “בשם החוק. בוא אתי ובלום את פיך.” אחר־כך הוא חלם שהוא נבחן בבליסטיקה באקדמיה הצבאית, אשר על כן נאנח בכבדות והתעורר שטוף זיעה. מישהו צלצל.

אל"מ האמפל קפץ ממשכבו וניסה להכניס סדר במחשבותיו. בדלת הופיעו שיני הסנאי של מר פישטורה. “הנה אני כאן,” אמרו שיני הסנאי. "אז נכון, אדוני, זה היה הוא. "

“מי?” ניסה האל"מ להבין.

“נו, הלא אנדרליק.” מר פישטורה השתומם, עד שחדל לחשוף שיניים. “מי אם לא הוא? פפק באמת יושב כרגע.”

“מה כל העניין עם האנדרליק הזה, כל הזמן?” גער בו האל"מ בקוצר רוח.

מר פישטורה פער לרווחה את עיניו הבהירות. “הלא הוא גנב את המקרוני מהמזווה,” הוא אמר בהדגשה יתרה. “כבר לקחו אותו לתחנה. סליחה, אני באתי לשאול – כלומר אנדרליק זה טוען שבקופסה הזאת לא היו בכלל מקרוני, רק איזה ניירות. אז אני מבקש לדעת האם הסיפור שלו נכון.”

“בן־אדם,” צעק האל"מ בנשימה חנוקה, “איפה הניירות האלה?”

“בכיס שלי,” חשף מר פישטורה את שיניו. “איפה רק שמתי –” אמר תוך שהוא מחטט בשקית שבידיו, “– – הנה זה. האם זה שלך, אדוני?”

האל"מ חטף מידיו את התיק היקר מכל, המעוך, הנושא את המספר 139/VII– ג'. עיניו נתמלאו דמעות הקלה. “בן־אדם היקר מפז,” הוא פלט אנחת רווחה, “אני הייתי נותן בעד זה – אינני יודע מה. אשה,” צרח, "בואי, בואי. זהו המפקח – הפקד – אה – "

“הסוכן פישטורה,” אמר הגוץ, והראה את שיניו בהבעת שמחה.

“אז הוא שמצא את התיק הגנוב,” צהל האל"מ. “גשי, אשה, והביאי כוסיות וקוניאק. אדון פישטורה, אני הייתי… אפילו אינך יודע איך… עליך לדעת… תתכבד, מר פישטורה.”

“אבל זה לא היה כלום,” צחקו שיניו של מר פשטורה. “אדוני, זה משקה – משהו! כן, והקופסה, גברתי, היא בתחנה.”

“שיקח האופל את הקופסה,” רעם קולו של האל"מ. “רק תגיד, מר פישטורה היקר, איך מצאת את התיק הזה כל כך מהר? לחיים, אדון פישטורה!”

“לבריאותך, אדוני,” אמר מר פישטורה בנימוס. “אבל זה באמת שום דבר. כאשר עוקרים חלון במזווה, אנחנו הולכים או אל אנדרליק או אל פפק, אבל פפק עכשיו עושה חודשיים בכלא. אם זה בעליית הגג, אז יש לנו את פיסצקי, טונדרה החיגר, קנר, זימה או הוסקה.”

“מה אתה אומר,” התפעל אל"מ האמפל. “תגיד, מה אם זה נגיד מקרה של ריגול? לחיים, מר פישטורה!”

“תודה רבה, אדוני. – – מה שנוגע לריגול, זה לא קיים אצלנו. אבל ידיות דלת מפליז, זה או צ’נק או פינקוס, חוטי נחושת עושה עכשיו רק אחד, איזה טאושק, ואם זה צינורות, אז זה מוכרח להיות הנאוסק, בוכטה או שלזינגר. אדוני, אנחנו הולכים על בטוח. ופורצי קופות יש לנו מכל המדינה. עכשיו מספרם – אופ! – מגיע לעשרים ושבעה, אבל ששה מהם יושבים.”

“מגיע להם,” הכריז האל"מ בקול צמא דם. “אדון פישטורה, שתה משהו!”

“תודה לך, אדוני,” אמר מר פישטורה, “אני לא שותה הרבה. כדבריך, לחיים. אלה – אופ! – המנוולים, אין להם טיפה של אינטליגנציה, אדוני; כל אחד יודע רק קונץ אחד, ואותו הוא עושה עד שאנחנו שוב תופסים אותו. כמו זה אנדרליק. ‘אה’, הוא אומר כשרק ראה אותי, ‘זהו אדון פישטורה בגלל המזווה. אדון פישטורה, כל העניין לא היה כדאי, תפסתי רק איזה נייר בקופסה. הלא הייתי מוכרח לעשות ויברח לפני שהספקתי לעשות משהו.’ – אז בוא, אני אומר לו, מטומטם, תוציא בעד זה לפחות שנה.”

“שנה בכלא?” אמר האל"מ מתוך השתתפות בצער. “זה לא יותר מדי?”

“אבל זאת הלא פריצה,” חשף מר פישטורה את שיניו. “אז תודה רבה, אדוני; יש לי היום עוד איזה חלון ראווה, זה כנראה קלצ’קה או רודל. ואם תצטרכו משהו, אז תשאלו בתחנה. מספיק להגיד מר פישטורה.”

“אני מבקש ממך, אדוני,” אמר האל"מ. "אילו הסכמת – הממ – בעד השירות הזה – – עליך לדעת, התיק הזה… לא משהו מיוחד, אבל… לא הייתי רוצה לאבד אותו, אתה מבין? אז לוא הסכמת לקבל בעד השירות הזה – – "אמר מהר ותחב לידו של מר פישטורה שטר של חמישים כתר.

מר פישטורה היה מופתע ונרגש, עד כי הרצין. “לא היה צורך,” אמר תוך שהוא תוחב את היד המחזיקה את השטר לכיסו. “זה לא היה כלום – – אז תודה רבה לך, אדוני; ואם פעם תצטרכו – –”

“נתתי לו חמישים,” אמר אל"מ האמפל לאשתו בארשת של נדיבות. “עשרים היו מספיקים בשביל פרח שכזה, אבל – –” אלוף־משנה האמפל עשה ג’סטה של רוחב לב. “העיקר שהתיק הארור הזה נמצא.”



  1. הערת הסבר של המתרגם: לשם שטף הדיבור, המתבקש כאן מהסיטואציה, מובא סיפור זה המתרחש בקהיליית הצבא, תוך תרגום הדרגות ומונחים צבאיים אחרים (מטכ“ל, מצ”ח) לעברית. המתרגם סבור שעדיף התרגום על פני תעתיק הדרגות הנהוגות בשפת המקור שאינן נהירות לקורא העברי; ואילו בתרגומו למונחים הנוהגים בצבאות אחרים, היה משום גיחוך. ואם ישרה תרגום הדרגות לעברית על הקורא העברי תחושת “ביתיות” עמומה ויביאנו למסקנה ה“מוזרה” כי סדנא דארעה חד הוא – להוי ידוע לו שהמתרגם אכן סבור כך.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!