“ובכן, הבנת, זארובה?” שאל מנהל הכלא, כאשר סיים לקרוא כמעט בחגיגיות את התעודה מאת משרד המשפטים. “פירושו של דבר, שמוחלים לך על תנאי את יתרת מאסר העולם שלך. ישבת שתים עשרה וחצי שנה, ובמשך כל הזמן הזה התנהגת… נו, בקיצור, למופת; אנחנו נתנו לך את התעודה הטובה ביותר ו־… הממ…, בקיצור, אתה יכול ללכת הביתה, הבנת? אבל תזכור, זארובה, אם תעשה משהו – אז המחילה על תנאי תבוטל ואתה תצטרך לשבת עד סוף ימיך בעוון רצח אשתך מריה, ואז אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לך. אז תיזהר, זארובה; בפעם הבאה זה יהיה לכל החיים.” המנהל קינח את אפו מתוך התרגשות. “אנחנו חיבבנו אותך פה, זארובה, אבל לא הייתי רוצה לראות אותך פה שוב. אז היה שלום, והכלאי ישלם לך את כספך. אתה יכול ללכת.”
זארובה, ארוך גו שקומתו הגיעה כמעט לשני מטר, שרך את רגליו וגמגם משהו; הוא היה מאושר עד כאב, והרעיד אותו משהו כמו בכי.
“נו, נו,” נהם המנהל, “רק אל תתחיל לנו להתייפח. הכנו לך פה כמה בגדים, והקבלן מאלק הבטיח לי שייקח אותך לעבודה – מה, אתה רוצה קודם להציץ הביתה? אה, כן, לפקוד את קבר אשתך. זה יפה מצדך. אז דרך צלחה, מר זארובה,” אמר המנהל מהר והושיט לזארובה את ידו. “ובשם אלוהים, שמור את צעדיך, ותזכור שאתה בחוץ על תנאי!”
“בן־אדם טוב כזה,” אמר המנהל, משרק נסגרה הדלת מאחורי זארובה. “אני אגיד לך, פורמאנק, הרוצחים האלה הם בדרך כלל אנשים הגונים מאד; הגרועים הם המועלים, אלה שום דבר בכלא לא די טוב להם. חבל על זארובה זה.”
כאשר, אם כן, הרגיש זארובה ששער הברזל והחצר של כלא פאנקראץ מאחוריו, היתה לו עוד הרגשה של אי בטחון כנוע, שהסוהר הקרוב ביותר יעצור אותו ויחזירו לכלא; לפיכך הוא שרך את דרכו בלאט, שלא ייראה למישהו שהוא רץ. כאשר יצא לרחוב, הסתחרר ראשו; כל כך הרבה אנשים יש פה בחוץ, שם משתובבים ילדים, שני נהגים רבים ביניהם, אלוהים, כל כך הרבה אנשים, זה לא היה פעם; לאן בעצם ללכת? לא חשוב; הכל מלא מכוניות, וכל כך הרבה נשים; האם לא הולך מישהו אחרי? לא, אבל בכל זאת; וכמה מכוניות שיש פה! זארובה שם את פעמיו למטה אל מרכז העיר, בכדי להתרחק ככל האפשר; עלה באפו ריח של בשר מעושן, אבל לא עכשיו, עוד לא עכשיו; אחר־כך ריח עוד יותר חזק: בניין חדש. זארובה הבנאי נעצר ושאף את ריח המלט ועצי הבניין. התבונן בקשישא אחד שבחש סיד; התחשק לו להיכנס אתו לשיחה, אבל איכשהו לא היה מסוגל, לא נפלט מפיו שום קול: בכלא מתרגלים לשתוק. בצעדים ארוכים ירד זארובה אל מרכז העיר. ריבונו של עולם, כמה בניינים חדשים! כאן בונים רק מביטון, כך לא בנו לפני שתים עשרה שנה, כך לא בנו, בזמני לא בנו כך, סבר זארובה, אבל זה הלא מוכרח ליפול כשהעמודים כל כך דקים! “תיזהר, בן־אדם, האם אתה עיוור?” כמעט שנדרס על ידי מכונית, כמעט שנכנס אל מתחת לגלגלי חשמלית העוברת ברעש מחריד; לכל הרוחות, במשך שתים עשרה שנה האדם נגמל מללכת ברחוב. הוא רצה לשאול את מישהו מה הוא הבניין הגדול הזה; גם רצה לשאול איך מגיעים מכאן לתחנת הרכבת צפון־מערב; כיון שבדיוק עברה בהמולה גדולה משאית עם ברזלים, הוא ניסה לומר בקול רם לעצמו: “בבקשה, איך הולכים לתחנת הרכבת צפון־מערב?” לא, לא מצליח; הקול התייבש בתוכו, שם למעלה האנשים מעלים חלודה ונאלמים; במשך שלוש השנים הראשונות עוד פה ושם שואלים משהו, אבל אחר־כך עוזבים את זה. “בבקשה, איך מגיעים – –” גרונו רק חירחר, קול אנוש לא יצא מזה.
בצעדים ארוכים רץ זארובה לתוך הרחובות. נדמה לו שהוא שיכור או מהלך רק בחלום; שכן הכל שונה ממה שהיה לפני שתים עשרה שנה, גדול יותר, רועש יותר ומבולבל יותר. רק ראה, כמה אנשים שיש פה! לבו של זארובה כמעט נעצב בשל כך, נדמה היה לו שהוא באיזה מקום בחוץ לארץ ושהוא לא יוכל אפילו לבוא בדברים עם האנשים האלה. רק אילו מצא את הדרך לתחנת הרכבת ויכול היה לנסוע הביתה, הביתה… לאחיו יש שם צריף וילדים… “בבקשה, איך מגיעים,” מנסה זארובה שוב לבטא, אבל שפתיו רק נעות בלא להוציא הגה. מילא, בבית זה יעבור, בבית אתחיל לדבר; רק לתחנת הרכבת להגיע!
פתאום נשמעת צעקה מאחוריו ומישהו סחב אותו אל המדרכה. “בן־אדם, למה אתה לא הולך במדרכה?” נוזף בו נהג. זארובה היה רוצה לענות, אבל לא יכול; רק מחרחר ורץ הלאה. במדרכה, הוא חושב, לי לא מספיקה מדרכה; אנשים, אני כל כך ממהר, אני רוצה להיות בבית, בבקשה, איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? כנראה דרך הרחוב הסואן ביותר, החליט, כאן, בדרך שנוסעת שיירת החשמליות. מאין רק מגיע המון כזה של אנשים? הלא זה המון ממש, וכולם הולכים בכיוון אחד, זאת בטח תחנת הרכבת, לכן הם רצים כל כך – שלא יאחרו לרכבת שלהם. זארובה גבה הגו החיש את צעדיו שלא להשאר מאחור; והנה, גם לאנשים האלה לא מספיקה כבר המדרכה, ההמון הדחוס וההומה נשפך אל אמצע הרחוב; וכל הזמן מתווספים חדשים, רצים בדהרה, וצועקים משהו; עד אשר התחילו כולם לשאוג שאגה ארוכה ורחבה.
ראשו של זארובה הסתחרר משכרון השאגה. לכל הרוחות – איזה יופי זה, כמה אנשים! שם בשורות הראשונות התחילו לשיר שיר לכת, זארובה מיישר את צעדיו וצועד בעליצות, תראה־תראה, כולם סביב שרים עכשיו, בגרונו של זארובה נמס משהו ועולה על גדותיו, כאילו זה לוחץ לצאת, והנה זה שיר – חת־שתיים, חת־שתיים – זארובה שר שיר ללא מלים, מזמזם בקול הבס העמוק, איזה שיר זה? לא חשוב, אני נוסע הביתה, אני נוסע הביתה! זארובה ארוך הגו כבר צועד בשורה הראשונה ושר, באין מלים, אבל זה כל כך יפה, אחת־שתיים, אחת־שתיים, ידו מושטת אל על והוא תוקע כמו פיל, הוא חש כאילו כל גופו מצלצל, בטנו רועדת כמו תוף, החזה מהדהד בקול ובגרון הוא מרגיש כל כך טוב, כאילו לגמת משקה או בכית. אלפי אנשים צועקים: “בושה! בושה לממשלה!” אבל זארובה איננו מסוגל לתפוס מה הם צועקים ותוקע כמנצח “אוּ־אאא! אוּ־אאא!” בהניפו את זרועותיו הארוכות צועד זארובה בראש כולם, צועק וסואן, שר ומרעים, מתופף באגרופיו בחזהו ומוציא קול זעקה גדול, המתבלט מעל לראשי ההמון כמו דגל מתעופף. אֶ־אָ־אאאא, אֶ־אָ־אאאא, תוקע זארובה מלוא ריאותיו, מכל הלב, בעוצמו את עיניו כמו השכווי הקורא. “אוּ־אאא! אֶ־אָ־אאא!” עכשיו ההמון נעצר ואיננו יכול להמשיך, גל מבוהל נסוג, גונח ומתנפח בזעקות שבר. “אוּ־אאא, אֶ־אָ־אאא!” זארובה מתמסר בעיניים עצומות לקול הגדול והמשוחרר העולה מתוך תוכו. לפתע תופסות אותו איזה ידיים, וקול קצר נשימה מחרחר באוזנו: “אתה עצור, בשם החוק!”
זארובה פער את עיניו; באחת מידיו נתלה שוטר ושולף אותו מתוך ההמון המטלטל בחוזקה. זארובה פלט זעקת אימה ומנסה להתשחרר מאחיזת השוטר, המסובב את ידו; זארובה שאג מכאב, ואת ידו העצומה האחרת הנחית על ראש השוטר. פני השוטר האדימו והוא עזב את היד; אותה שניה חטף זארובה מכת אלה בראשו, ועוד, ועוד, ועוד! שתי כפות ידיים עצומות הסתובבו כמו טחנת רוח ונפלו על איזה ראשים; שני אנשים כמו בולדוגים נתלו עליהן, זארובה נחנק מאימה ומנסה לפרוק אותם מעצמו, בועט סביבו, מתנודד כמו מטורף, נסחב ונדחף לאי שם, שני שוטרים מובילים אותו כשידיו מסובבות מאחורי גבו דרך רחוב ריק מאדם, חת־שתיים, חת־שתיים, זארובה הולך כמו כבשה, בבקשה איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? הלא עלי לנסוע הביתה.
שני שוטרים כמעט זרקו אותו לתוך תחנת המשטרה.
“מה שמך,” פתח קול מרושע וקר.
זארובה היה רוצה לומר, אבל רק מנענע את שפתיו.
“ובכן, מה שמך?” צעק הקול הרע.
“זארובה אנטונין,” לוחש גבה הגו בקול שורק.
“מקום מגורים?”
וארובה משך את כתפיו אובד עצות. “בפאנקראץ,” חילץ מעצמו. “בצינוק.”
★
זה אמנם לא צריך לקרות, אבל זה קרה: שלושה משפטנים התייעצו ביניהם, איך אפשר לחלץ את זארובה: אב בית הדין, פרקליט המדינה והסניגור מטעם המדינה.
“אז שזארובה הזה יכחיש,” סבר פרקליט המדינה.
“בלתי אפשרי,” נהם אב בית הדין. “הוא כבר הודה בחקירה שהוא התקוטט עם השוטרים. מטומטם אחד, להודות מעצמו – –”
“אילו העידו השוטרים,” הציע הסניגור, "שאינם מזהים את זארובה בוודאות, שאולי זה מישהו אחר – – "
“תסלח לי,” מחה פרקליט המדינה, “שאנחנו נלמד את השוטרים לשקר? הם הלא זיהו את זארובה בוודאות – – אני הייתי מציע טירוף חולף. תציע אתה בדיקת מצבו הנפשי, אדוני הקולגה; אני אצטרף לזה.”
“מצדי, אני מוכן להציע; אבל מה אם הדוקטורים לא יכירו בו כמשוגע?”
“אני אדבר אתם,” התנדב אב בית הדין, “זה אמנם לא תקין, אבל – – לכל הרוחות, אני לא הייתי רוצה שזארובה זה יישב כל ימי חייו בגלל שטות שכזאת. הייתי מעדיף לראות את עצמי מי יודע איפה. ריבונו של עולם, אני הייתי נותן לו ששה חודשים, אפילו עפעף לא הייתי מניד; אבל שיצטרך לשבת בכלא כל יתרת מאסר עולם, אדוני, זה לא היה… המממ… מוצא חן בעיני.”
“אם לא טירוף חולף,” הרהר פרקליט המדינה, “אז זה נראה מאד לא יפה. אל־אלוהים, אני חייב להגיש אישום על מעשה פשע; מה אחרת אפשר לעשות? אילו המטומטם הזה היה לפחות מתעכב בדרך באיזה בית מרזח! מזה אפשר היה לרקום איזה בלבול חושים – –”
“אני מבקש מכם, רבותי,” הפציר אב בית הדין, “איכשהו תעשו את זה, שאוכל לשחרר אותו. אני אדם זקן, ולא הייתי רוצה לקחת אתי – – נו, אתם יודעים מה.”
“עניין קשה,” נאנח פרקליט המדינה. “נו, נראה. לפחות נוכל עם הפסיכיאטרים האלה למשוך זמן. אז מחר ישיבת בית המשפט, נכון?”
★
אלא שישיבת בית המשפט לא התקיימה. אותו לילה תלה את עצמו אנטונין זארובה, ככל הנראה מפחד העונש הצפוי לו. כיון שהיה כל כך ארוך, הוא היה תלוי בצורה מוזרה, כאילו יושב על הרצפה.
“עניין ארור”, נהם פרקליט המדינה, “לעזאזל, איזה מקרה מטופש! אבל לפחות זה לא ירבץ על מצפוננו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.