“אדוני, בעניין הצדק,” אמר רב־סמל הז’נדרמריה ברייכה, "אני הייתי רוצה לדעת, מדוע בתמונות זאת תמיד אשה כזאת עם שלייקע על העיניים ועם מאזניים קטנים, כאילו היא מוכרת פִלְפל. אני הייתי אומר שהצדק נראה כמו ז’נדרם. לא היית מאמין בכמה עניינים אנחנו הז’נדרמים פוסקים בלי שופט, בלי מאזניים ובלי שום מהומות שכאלה. במקרים קלים יותר אנחנו מרביצים סטירה טובה, ובמקרים קשים יותר בחגורה; בתשעים מקרים מתוך מאה זהו כל הצדק כולו. ואגיד לך, אדוני, שבאחד הימים לאחרונה אני לבדי הרשעתי שני אנשים ברצח והטלתי עליהם עונש צודק, וביצעתי את גזר הדין, ואפילו לא דווחתי על זה מלה. אז חכה, לך אני אספר.
"ובכן, אתה זוכר, אדוני, את הגברת הצעירה, שעבדה פה לפני שנתיים בדואר. נכון, הלנקה היה שמה. היא היתה בחורה טובה וחביבה, יפה כמו תמונה. אתה בוודאי זוכר. ובכן, הלנקה זו, אדוני, טבעה בקיץ אשתקד; היא קפצה לתוך בריכת המים והלכה כחמישים מטר, עד שהגיעה למים העמוקים. רק כעבור יומיים היא צפה. ואתה יודע מדוע היא עשתה את זה? אותו יום שבו היא טבעה הגיעה פתאום מפראג ביקורת לבית הדואר ומצאה שלהלנקה חסר מאתיים כתר בקופה. מאתיים כתר עלובים, אדוני. המבקר המטומטם אמר, שהוא חייב לדווח על זה ושתיפתח חקירה בגין מעילה. אותו ערב, אדוני, הלכה הלנקה והטביעה את עצמה, מרוב בושה.
"כאשר הוציאו אותה והשכיבו אותה על הדייק, הייתי חייב לעמוד לידה עד שתבוא הועדה. כבר לא היה בה, המסכנה, שום דבר יפה, אבל אני כל הזמן ראיתי אותה, איך היא מחייכת ליד הדלפק – נו, כולנו היינו הולכים אליה לשם, תסכים אתי; את הנערה הזאת אהבו כולם. לכל הרוחות, אני אומר לעצמי, הבחורה הזאת לא גנבה מאתיים כתר; ראשית, כיון שאינני יכול להאמין; ושנית, היא לא היתה נזקקת לגנוב כסף; אבא שלה היה טוחן שם מעבר לנהר, והיא הלכה לעבוד בדואר רק בגלל גאווה נשית שכזאת, להוכיח שהיא יכולה לפרנס את עצמה. את האבא הכרתי היטב; הוא היה אדם מלומד, ונוסף לזה אוונגלי; אני אומר לך, האוונגלים והמאמינים ברוחות אצלנו לא גונבים אף פעם. אם באמת חסרים מאתיים הכתר האלה בקופת הדואר, אז היה מוכרח לגנוב אותם מישהו אחר. ואז אני, אדוני, נשבעתי לבחורה המתה שם על הדייק, שאני לא אשאיר את זה כך.
"טוב, בינתיים שלחו לבית הדואר שלנו איזה צעיר מפראג, פיליפק שמו; בחור זריז עם שיניים בולטות. ובכן, אני הייתי הולך אל פיליפק זה לבית הדואר, בכדי לרחרח שם. אתה יודע איך הדברים מתנהלים בבתי הדואר הקטנים; ליד האשנב שולחן קטן, ובשולחן הזה במגירה כסף ובולים. מאחורי גבו של הפקיד יש שידה כזאת עם כל מיני ספרי תעריפים ומסמכים, ומאזניים לשקילת החבילות ודברים כאלה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר לו, ‘בבקשה תסתכל לפנקס הזה שלך ותגיד לי מה היה עולה, נגיד, מברק לבואנוס איירס.’
"‘שלושה כתר המלה,’ אומר פיליפק בלי להניד עפעף.
"‘מה היה עולה מברק דחוף להונג־קונג,’ אני שואל אותו.
"‘את זה אני צריך לבדוק,’ אמר זה פיליפק, קם והסתובב אל השידה. ובזמן שהוא דפדף בתעריף כשגבו אל השולחן, הכנסתי את הכתף דרך האשנב, תפסתי ביד את המגירה עם הכסף ופתחתי אותה; היא נפתחה בקלות ובלי רעש.
"‘תודה לך, אני כבר יודע,’ אני אומר; ‘כך זה יכול היה לקרות. נניח שהלנקה חיפשה משהו בתוך השידה; מישהו יכול היה לסחוב את המאתיים כתר מהמגירה. תראה, מר פיליפק, אולי תוכל להראות לי, מי בימים האחרונים שלח מפה מברק או משהו אחר.’
"מר פיליפק גרד את פדחתו ואומר: ‘אדון מפקד התחנה, זה לא ילך. אתה מבין, יש משהו כמו סודיות הדואר – – אלא אם אתה מחפש בשם החוק; אבל אז הייתי חייב לדווח למעלה, שהיה פה חיפוש.’
"‘חכה,’ אני אומר לו, ‘את זה אני בינתיים לא רוצה לעשות. אבל תראה, אדון פיליפק, לוא רצית ככה… מתוך שעמום או כך… לעיין במסמכים האלה, מי בימים האחרונים שלח מפה משהו שהלנקה היתה חייבת אולי לסובב את הגב אל השולחן – –’
"‘אדוני המפקד,’ אומר פיליפק זה, ‘טופסי המברקים שנשלחו בטח נמצאים פה; אבל לגבי מכתבים רשומים וחבילות רשום אצלנו רק למי הם נשלחו ולא מי שלח אותם. אני ארשום לך את כל השמות שאמצא פה; זה אמנם לא תקין, אבל בשבילך אעשה את זה. אבל אני חושב שזה לא יהיה שווה לך כלום.’
"ואדוני, הוא צדק; הוא הביא לי כשלושים שמות – אתה מבין, בבית דואר כפרי לא שולחים כל כך הרבה, לכל היותר איזו חבילה לבן בצבא – אבל מזה לא מצצתי אפילו צל של חלום. אדוני, לאן שלא הלכתי, חשבתי כל הזמן על העניין הזה; ונורא לחץ עלי שלא אוכל לקיים את הבטחתי לנערה המתה הזאת.
"אז פעם, זה היה בערך שבוע אחר־כך, שוב הלכתי לדואר. פיליפק זה חושף אלי שיניים ואומר: ‘אדון מפקד, ממשחק הכדורת שלנו כבר לא יצא כלום, אני אורז. מחר תגיע הנה גברת חדשה, מהדואר בפארדוביצה.’
"‘אהא,’ אומר אני. ‘איזו העברה משמעתית, נכון, אם העבירו את הגברת מהעיר לדואר כפרי עלוב כזה.’
"‘בכלל לא’, אומר פיליפק זה ומסתכל עלי במבט מוזר. ‘הגברת הועברה הנה לפי בקשתה, אדוני המפקד.’
"‘זה מוזר’, אומר אני; הלא אתה יודע איך זה עם נשים.
"‘באמת מוזר,’ אומר פיליפק ומסתכל עלי כל הזמן, ‘ועוד יותר מוזר שהתלונה האנונימית שביקשה לערוך פה ביקורת פתע, הגיעה גם כן מפרדוביצה.’
"אני נתתי שריקה ואני חושב שהסתכלתי על פיליפק כמו שהוא הסתכל עלי. ופתאום אומר הדוור אוהר, שעמד שם לסדר לעצמו את הדואר לחלוקה: ‘אה, כן, לפרדוביצה, לשם הולך כמעט בכל יום מכתב מזה מנהל החווה הצעיר, לאיזו גברת בדואר שם. זאת בטח האהבה שלו, תסכים אתי.’
"‘תשמע, קשישא,’ אומר לו פיליפק, ‘אתה יודע איך קוראים לגברת הזאת?’
"‘איכשהו כמו יוליה טופ – – טופאר – –’
"‘טאופר,’ אמר פיליפק. ‘אז זאת היא, שצריכה להגיע הנה.’
"‘אדון האודק, כלומר מנהל החווה,’ מספר הדוור, ‘גם מקבל כמעט בכל יום מכתב מפרדוביצה. ‘אדון מנהל’, אני אומר לו, ‘שוב קיבלת מכתב מהגברת הכלה.’ הוא, כלומר אדון האודק, תמיד בא כבר לקראתי. והיום יש לו כאן איזה ארגז קטן, אבל מפראג. תראה, זה משלוח מוחזר. “נמען בלתי ידוע”. אז בטח האדון המנהל טעה בכתובת. אני אקח לו את זה בחזרה.’
"‘תראה לי,’ אומר פיליפק, ‘הכתובת היא “נובאק, רחוב ספאלנה, פראג”. תוכן: שני קילו חמאה. חותמת הדואר: ארבעה עשר ביולי.’
"‘אז עוד היתה פה גברת הלנקה,’ אמר הדוור.
"‘תראה לי,’ אני אומר לפיליפק, ומרחרח את החבילה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר, ‘זה מוזר שהחמאה היתה בדרך שבועיים ולא מסריחה. סבא, תשאיר את הארגז כאן ולך לחלק את הדואר.’
"רק יצא הזקן מהדלת אמר לי פיליפק: ‘אדוני מפקד התחנה, זה אמנם אסור, אבל פה יש איזמל.’ והלך, כאילו בשביל שלא יראה. אדוני, אני פתחתי את הארגז; היו בו שני קילוגרם עפר. אז הלכתי לחפש את פיליפק ואמרתי לו: ‘בן־אדם, על העניין הזה – אף מלה לאף אחד, אתה מבין? אני מסדר את זה לבד.’
"מובן מאליו, מייד יצאתי לבקר את האדון המנהל בחווה. הוא ישב שם על ערימת קרשים והתבונן בקרקע. ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘יש פה איזה בלבול בדואר; אולי אתה זוכר לאיזו כתובת שלחת לפני עשרה או שנים עשר יום כזה ארגז קטן?’
"האודק זה החוויר קצת ואומר: ‘לא חשוב; אני כבר לא זוכר בשביל מי זה היה.’
"‘אדוני המנהל,’ אמרתי, ‘ואיזה חמאה זאת היתה?’
"אדון האודק קפץ ממקומו, לבן כמו סיד. ‘מה כל זה צריך להיות?’ הוא צעק. ‘מדוע אתה מטריד אותי עם הדבר הזה?’
" ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘זה כך: אתה הרגת את הלנקה מהדואר. אתה הבאת לשם ארגז עם כתובת מדומה, שהיא תצטרך לשקול אותה במאזניים. בשעה שהיא שקלה, אתה התכופפת מעבר לאשנב וגנבת מהמגירה מאתיים כתר. בגלל המאתיים כתר האלה הלנקה הטביעה את עצמה. זהו.’
"אדוני', האודק זה רעד כמו עלה. ‘זה שקר,’ הוא צעק, ‘בשביל מה שאני אגנוב מאתיים כתר?’
"‘כי רצית שיעבירו הנה לדואר את העלמה טאופר, כלתך. הגברת הזאת שלחה תלונה אנונימית, שלהלנקה חסר כסף בקופה. אתם שניכם שלחתם את הלנקה לטבוע בבריכה. אתם שניכם הרגתם אותה. על מצפונכם רובץ פשע, אדון האודק.’
"האודק זה נפל על פניו על הקרשים האלה וכיסה את פניו; בחיי לא ראיתי גבר בוכה כך. ‘אלהים אדירים,’ הוא התייפח, ‘אני לא יכולתי לדעת, שהיא תלך להטביע את עצמה! אני רק חשבתי שיפטרו אותה… היא הלא יכלה ללכת הביתה! אדוני המפקח, אני רק רציתי להתחתן עם יולצ’ה; אבל אחד משנינו היה צריך לוותר על משרתו אם נעבור לגור יחד… ואז המשכורת לא תספיק… לכן כל כך רציתי שיולצ’ה תועבר הנה לדואר! חמש שנים אנחנו כבר מחכים… אדוני המפקח, זאת אהבה כזאת נוראה!’ אדוני, אני לא אמשיך בסיפור הזה; היה כבר לילה, הגבר הזה כרע ברך לפני, ואני, אדוני, אני התייפחתי מעל כל זה כמו זונה זקנה; על הלנקה ועל כל היתר.
"‘עכשיו די,’ אמרתי לו בסוף, ‘לי כבר נמאס מזה. בן־אדם, תן לי מאתיים כתר. כך. ועכשיו עוד זאת: אם תעיז להתקרב לגברת טאופר לפני שאני גומר לסדר את כל זה, אני מוסר עליך תלונה בגין גניבה, אתה מבין? ואם תחליט להתאבד או משהו כזה, אז אני אספר למה עשית את זה. זהו.’
"אותו לילה ישבתי בדין על השניים, תחת כיפת הכוכבים; אני שאלתי את אלוהים, איך להעניש אותם, והבנתי את המרורים ואת השמחה שבעשיית הצדק. אילו הגשתי נגדם תלונה, היה אדון האודק מקבל כמה שבועות מאסר על תנאי; וגם לזה היו קשיים בהבאת הוכחות. האודק הרג אה הבחורה; אבל הוא לא היה סתם גנב. כל עונש היה בשבילו קטן מדי וגדול מדי. לכן שפטתי אותם והענשתי אותם בעצמי.
'בבוקר למחרת הלכתי לדואר. יושבת שם מאחורי הדלפק גברת תמירה וחיוורת עם עיניים צרובות. ‘גברת טאופר,’ אני אומר, ‘יש לי פה מכתב רשום’. הגשתי לה מעטפה עם הכתובת “הנהלת הדואר והטלגרף בפראג”. היא הסתכלה עלי והדביקה עליה מדבקה.
‘"רגע אחד, גברת,’ אמרתי, ‘במכתב הזה יש תלונה על כך, מי הוא שגנב את מאתיים הכתר מקודמתך. כמה יעלה המשלוח?’
"אדוני, באשה הזאת היה המון כוח; אבל בכל זאת החווירו פניה עד אפר והיא התקשחה כמו אבן. ‘שלושה כתר חמשים,’ היא נשפה בקושי.
"מניתי שלושה כתרים חמשים, ואני אומר: ‘הנה, גברת. אבל אם המאתיים כתר,’ אני אומר, ושם את הכסף הגנוב על השולחן, ‘אם שני השטרות האלה של מאה כתר יימצאו כאן במקרה, תחובים או מונחים באיזה מקום, את מבינה, גברת? – שיראו כולם שהלנקה המתה לא גנבה – אז אני מוכן לקבל את המכתב בחזרה. ובכן, מה תאמרי?’
"היא לא אמרה מלה; רק הסתכלה במבט קפוא וצורב, אינני יודע לאן.
"‘בעוד חמש דקות יבוא הנה הדוור, גברת,’ אני אומר, ‘ובכן, לקחת את המכתב בחזרה?’
"היא הנהנה מהר בראשה. אז אני לקחתי את המכתב, ומתהלך ליד בית הדואר. אדוני, במתח כזה עוד לא צעדתי כל ימי חיי. כעבור עשרים דקות יוצא הדוור הזקן אוהר במרוצה מבית הדואר וצועק: ‘אדון מפקד, אדון מפקד, כבר מצאו את המאתיים כתר שחסרו לגברת הלנקה! הגברת החדשה מצאה אותם בין דפי אחד מספרי התעריף! איזה מקרה!’
‘"סבא,’ אמרתי לו, ‘רוץ וספר בכל מקום שהמאתיים כתר נמצאו. אתה מבין, שכולם ידעו שהלנקה המתה לא גנבה. השבח לאל!’
"ובכן זה היה הדבר הראשון. הדבר השני היה שהלכתי לבעל האחוזה הזקן. אתה בטח לא מכיר אותו; הוא רוזן, קצת משוגע ואדם טוב לב מאד מאד. ‘אדוני הרוזן,’ אני אומר לו, ‘אל תשאל אותי כלום; מדובר בעניין שבו אנחנו בני אדם חייבים להחזיק זה לזה חבל הצלה. תקרא למנהל החווה שלך האודק ותגיד לו, שעליו לנסוע עוד היום לחווה שלך במורביה; ואם הוא לא רוצה, שאתה מפטר אותו במקום.’
"הרוזן הזקן הרים את גבותיו והסתכל בי שעה ארוכה; אדוני, לא היה שום צורך שאכריח את עצמי להראות רציני ככל שאדם יכול להראות. ‘נו טוב,’ אמר הרוזן, ‘אני לא אשאל שאלות’, והוא קרא להאודק.
"האודק נכנס, וכאשר ראה אותי ליד הרוזן, החוויר, אבל עמד כמו נר. ‘האודק,’ אמר הרוזן, ‘תגיד למישהו לרתום את הסוסים; אתה נוסע לתחנת הרכבת; הערב אתה מתחיל לעבוד בחווה שלי ליד הולין. אני שולח מברק שיחכו לך שם. הבנת?’
"‘כן,’ אמר האודק בשקט ונעץ בי את עיניו; אתה מבין, עיניים כמו עיני הנידונים בגיהינום.
" ‘יש לך התנגדות?’ שאל הרוזן.
"‘לא,’ חירחר האודק ולא הסיר את עיניו ממני. אדוני, עלי העיניים האלה ממש העיקו.
"‘אז אתה יכול ללכת,’ סיים הרוזן; וזהו זה. כעבור כמה רגעים ראיתי שמסיעים את האודק במרכבה; הוא ישב בה כמו מאריונטה מעץ.
"אז זה הכל. כאשר תלך לדואר, שים לב לגברת החיוורת. היא רעה, רעה על כולם, ומקבלת קמטים כאלה של רוע וזקנה. אני לא יודע, האם היא נפגשת עם מנהל החווה שלה; אולי היא נוסעת אליו מפעם לפעם, אבל אחר־כך היא חוזרת רעה יותר וצורבת יותר. ואני מסתכל בה ואומר בלבי: צדק צריך להיות.
“אני ז’נדרם אני, אדוני, אבל אומר לך את זאת מנסיוני: האם יש איזה אלוהים כל־יודע וכל־יכול, את זאת אינני יודע; ואם יש, אז זה לא עוזר לנו כלום; אבל אני אגיד לך, מוכרח להיות מישהו העושה צדק במרומים. זה כן, אדוני. אנחנו יכולים רק להטיל עונשים; אבל חייב להיות מישהו שגם ימחל. אני אגיד לך, הצדק העליון והאמיתי הוא משהו כל כך מוזר כמו האהבה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.